רכה

והאור נק' טו"ב וגי' דטו"ב הוא גי' דר"ת א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ א"ה ו"ה שזהו ענין א' עם מ"ש כי כל בשמים ובארץ דאחיד כו' וד"ל, וע"כ נק' לבר מגופ"א להיות שעל ידו נמשך השפע לחוץ מן המשפיע עצמו שנק' גופא שהן בחי' המדו' כו'.

ויובן דבר זה עד"מ כאשר אדם רוצה לבנות איזה בנין או לעסוק באיזה מו"מ הנה תחלה יעלה לו תענוג לעשי' זו שאם איננו חפץ ומתענג כלל בבנין או מ[ו] "מ לא יבא לידי מעשה כלל, ואחר זה נולד לו רצון לעשי' זו והרצון מתלבש בשכל וטעם שמחייבי' ומחזקי' את הרצון ואח"כ מן השכל והטעם נולדו בלבו מדו' באהבה וחשק לעשות עשי' זו, ואחר שנולדו המדות בלבו יוצאי' לידי גילוי מהבל הלב בדיבור ומעשה עד שיצוה לעשות ועושה בפ"מ, ומקור המביא לידי גילוי בדו"מ הוא בהבל הלב שמתקבצי' שם כל המדות והמוחי' עד היותר עליון שהוא התענוג והרצון, ואותו הכח שבהבל הלב להוציא לידי גילוי בדו"מ הוא הנק' בחי' יסו"ד שהוא המביא המדו' והמוחי' לידי גילוי בדו"מ ובחי' דו"מ נק' בחי' מקבל כידוע, ועיקר ענין דבר זה הוא בענין זיוג גשמי שהטפת זרע שבמוח נתהווה בבחי' התענוג הרוחני שבמוח ויוצא' ונמשכת אח"כ דרך חוט השדרה עד שמגעת לכליות ובתרין ביעי' לבשל ולחמם הזרע ומתעכבת שם מעט ואח"כ יוצא' בפי האמה שהוא הנק' בחי' יסוד שממנו ועל ידו נמשך כל המשכו' מ"ד בגילוי עד שמוליד ולד כשיורה כחץ וכל שאינו יורה כחץ אינו מוליד כידוע, ונמצא שבחי' גמר כל השפע משרשה והתחלתה כמו שהיתה במוח הוא בבחי' יסוד דוקא ששם באה לידי גמר מהעלם לגילוי למקבל כו' ועד שבא [שם] הטפה, לא הי' נק' שפע עדיין למקבל רק היתה בעצם המשפיע עדיין והוא הנק' גופא שהוא המשכת הטפה בחוט השדרה עד הכליות וכו', שגם הן בכלל גופא מאחר שמבשלות הזרע כו' ועדיין לא נפרדת השפע בהם לצאת לחוץ כ"א בבחי' יסוד דוקא, ואמנם גם שמפני שמביא לידי גילוי למקבל נק' לבר מגופ"א להפריד השפע לחוץ מגופא ע"כ הוא בול"ט לבר מגופא, מ"מ הוא עצמו מתאחד בגופא ונק' סיומ"א דגופ"א שהרי הוא מקבץ בעצמו כל שפע המ"ד ומתאחד עם גופא ממש רק מחמת יציאת השפע ממנו לחוץ נק' לב"ר מגופ"א (וגם בחי' פנימי' יסוד נק' [בחי'] לבר מגופא וחיצוני' יסוד בחי' אור בכלי גם בחי' הכלי נק' סיומ"א דגופ"א באחדו' גמור, וזהו ענין יוסף ונח כמ"ש בזהר פ' נח וכמ"ש במ"א).