רצה

היותר עליון דוקא שצ"ג א"י לעמוד שם כלל (והוא מבחי' ס"ג שלמעלה משם מ"ה en.כמשי"ת).

ו[מעת] ה יש להבין מ"ש דמלכא משיחא אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא כו'. והנה תחלה יש להבין בתוס' ביאור בשרש הראשון דבחי' מ"ה וב"ן דצדיקי' ובע"ת כנ"ל, ואיך שיש יתרון מעלה בזה מה שאין בזה ולא ראי זה כו'. ויש להקדים תחלה הקדמה אחת הידוע בס' הקבלה בענין שם מ"ה החדש שבמצחא כו' שהוא שרש שם מ"ה דתיקון ושרש בחי' ב"ן בהבלי' דפה כו'. דהנה אנו רואי' במהות הבל הדיבור שהוא מורכב מאמ"ר גשמי ויוצא בבחי' פירוד גמור לאויר לחוץ כו', ועכ"ז אנו רואי' שיש בחי' חיות פנימי ועצמי מעצמות הנפש ביותר ודוקא בהבל זה הגשמי שיוצא בבחי' חיצוניו' מאד, שהרי כל עיקר פנימי' נקוד' הלב וכל בחי' עצמו' שלו בא בהבל הדיבור כמו כאשר מדבר דברי אהבה וחשק שדברי' היוצאי' מקירת הלב נמשכו בהבל הדיבור ונכנסי' בלב השומע להתפעל באהבה או רחמי', לפי שיש בגוף הבל הדיבור היוצא מן הלב אור וחיות גדול מפנימי' הנפש שע"כ רוח הבל הדיבור הגשמי פועל ועושה רושם גדול. וכן להיפך במרת נפש או כעס פנימי יומשך הכל בהבל הדיבור לעשו' רושם גדול, וכך הוא בתענוג העצמי שבפנימי' הנפש מתגלה בהבל הדיבור לזולתו למשוך אותו אליו כמו ראוה מדברת כו', וכמו"כ בדברי חכמ' שמגלה כל העומק השכל ע"י הבל חומר הדיבור יותר מבחי' הצורה שבו שהן צירופי' שעפ"י אופן השכל שהרי יכנס הדבר חכמ' בלבו ע"י שמיעה בדיבור מפי רבו יותר מע"י הכתב גם שיכתוב באריכות יותר כו' .. מוכרח שיש בממשות ההבל מצד עצמו מבחי' פנימי' ועצמו' כחו' הנפש פנימי' וכל עצם מהותה אשר מתגלה ברצון ותענוג ושכל ומדו' ומחשבה שכל זה נמשך בהבל הדיבור דוקא וד"ל.

והנה יש עוד מקום שבו מתגלה כל עצם פנימי' הנפש והיינו במצח ופנים שתאיר פני אדם בהגיע לו בשורה טובה מאד או בעת שמחת לבו או כשמחדש שכל וחכמ' חדשה מאד וחכמת אדם תאיר פניו כידוע, שאז יצהיבו ויאירו פניו ביותר עד שהרואה בו ישמח ויקבל אור הארת פנים ג"כ בנפשו, לפי שהארת פנים זה עושה רושם וחיזוק גדול בנפש זולתו להיות שע"י השמחה או הבשורה טובה וכה"ג ניתוסף אור גדול בנפש האדם, היינו מכל עיקר פנימיו'