הוספות

י. פסקי הסדור

קידוש לבנה

על פי1 הקבלה אין לקדש הלבנה עד אחר ז' ימים למולד2. ויש לקדש הלבנה בבגדים חשובים ונאים3.

וקודם הברכה יאמר: הללויה הללו גו' עד ולא יעבור4:

יאשר רגליו5, ויביט בלבנה פעם אחת קודם הברכה. וכשיתחיל לברך לא יראה בה כלל6:

ידלג שלשה דילוגים ויאמר: ברוך עושך וכו'7. ככה יעשה ג' פעמים ידלג ג' דילוגים ואומר מברוך עושך וכו' עד כאן.

ואומר לחבירו שלום עליכם8, וחבירו משיב עליכם שלום9 ג' פעמים:

וינער שולי טלית קטן10:

הלל

אלו11 ימים שגומרים בהם את ההלל12 ב' ימים וב' לילות13 ראשונים14 של פסח. ב' ימים דשבועות15. ט' ימים דסוכות16. ח' ימים דחנוכה17.

ובימים שאין גומרים את ההלל18 יש לנהוג, שהש"ץ לבדו יברך בתחלה ובסוף, והקהל יענו אמן ויצא בברכתו19:

יש נוהגין לומר20 בר"ח אחר הלל פסוק זה [ואברהם זקן גו'21] ויאמר זבדיה [ישמרני כו' אמן]. כל זה יאמר ג' פעמים.

בראש חדש וביום טוב ובחול המועד [אחר אמירת הלל] קדיש שלם, ובחנוכה חצי קדיש22:

בראש חדש וביום טוב ובחול המועד אומרים כאן שיר של יום23.

ובראש חודש אומרים ברכי נפשי אחר שיר של יום24. קדיש יתום:

ומוציאין ספר תורה וקוראין בראש חדש וחול המועד ד' גברי25. קדיש על ספר תורה26.

ואחר כך אומרים אשרי ובא לציון ומכניסין ספר תורה להיכל27.

ואחר כך אומר הש"ץ חצי קדיש ומתפללים תפלת המוסף28.

ומסירין התפילין בראש חדש קודם הקדיש29.

ובחנוכה ג' גברי30, וקדיש, אשרי ובא לציון, קדיש שלם, ומכניסין ספר תורה להיכל, ואחר כך אומרים בית יעקב31:

ספירת העומר

בליל32 שני של פסח מתחילין לספור ספירת העומר תיכף אחר תפלת ערבית33. אך יש מי שאומר34 שהבא בסוד ה' יש לספור אחר שגמר כל הסדר בחוץ לארץ. והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפלה מוקדם לברכה.

ואם שכח ולא ספר בלילה, סופר ביום בלא ברכה כנודע35:

וזמן התחלת עמוד השחר36, מח"י אייר ואילך37, במדינות אלו הצפוניות38, הוא בחצות הלילה39. לכך אין לספור אחר חצות אלא בלא ברכה. וזמן זה של עמוד השחר נמשך כך עד י"ז בתמוז ועד בכלל40. ולכן משהגיע חצות ליל י"ז תמוז אסור לאכול41:

יכוין לספירה של אותו הלילה42, ולתיבה אחת של אנא בכח, ותיבה אחת של מזמור43 אלקים יחננו, ואות אחת מפסוק ישמחו44:

י. שו"ת רבינו – חדש למצות אכילת מצה

וחדש45 של ישראל, לפי דעת המ"א (סוף סימן תפ"ט46) אין חשש. אלא שבתשובת כנסת יחזקאל (סי' מ"א) האריך להחמיר47, על פי דעת הב"ח48, ונהוג עלמא כוותיה49. אך לצורך זיתים של אכילת מצה ואפיקומן דמצה שמורה50 בשני הלילות יש להקל, כי העיקר בזה כהמ"א51, דלא כתשובה הנ"ל, ואין לי פנאי להאריך בזה.

י. שו"ת רבינו – מנהגים להחמיר בדורות הללו

מצינו52 כמה הלכות שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים, ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין, ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר, כמו חדש.

י. שו"ת רבינו – אם נוהג חדש ביי"ש

נשאל53 הרב שי' אם יש לנהוג איסור חדש ביי"ש54. והשיב דבר פשוט בקצרה, כי יש להתירו מטעם תערובות. ואף דהוה דבר שיש לו מתירין55 להשהותו עד אחר העומר, זה אינו דהא מטעם חמץ אי אפשר להשהותו כי אם עד הפסח56, והבן.

י. שאלה שבשו"ת צמח צדק יו"ד סי' רכ

העיקר שאנו סומכים על הפוסקים דחדש דרבנן בחוץ לארץ57, וכמו שכתב הט"ז58.

ומה שהקשה בנקודת הכסף59 על הט"ז, שמעתי מהה"מ דיאנוויץ ששמע מאחיו אדמו"ר שיישב הט"ז60, והביא כמה ראיות לו.

רק שבמדינת וואלין אין שעת הדחק כי אם על שכר שעורים, אבל במדינות אלו שעת הדחק גם על חטין.

ולפי זה התיר רבינו הגדול הנ"ל אפילו חדש של ישראל במקום מצוה מצות שמורה61. אבל שלא במקום מצוה לא רצה להתיר62 אפילו בשכר שעורים.

אף שדעת ה[לחם] משנה63 להתיר שכר. ואף ביי"ש לא התיר לערב שעורים64. כל זה שמעתי מהרב הנ"ל65.

י. שו"ת צמח צדק יו"ד סוס"י ריח

שמעתי מדודי זקני הרב מוהרי"ל ז"ל, ששמע מאחיו אאזמו"ר ז"ל, שיש לו צד ליישב מנהג העולם המקילים בחדש, ע"פ הא דנהוג עלמא כר' יאשיה66 בכלאים כו'. ולא שמע ממנו יותר67.

י. הגהות דברי נחמיה לשלחן ערוך רבינו68

ֹסימן תפט

ס"א: מ"ע. רמב"ם ספ"ז מהלכות תמידין מגמ' מנחות ס"ה ס"ו.

ודרשו. פרי חדש בשם ספרי וכ"ה בתוס' מנחות ס"ה ב' ד"ה וספרתם בפירוש הברייתא שם וכ"כ הרא"ש פרק ערבי פסחים סי' מ'.

או ש"ץ. אגודה שהביא ח"י וא"ר.

אף אם. פרי חדש בפירוש דברי הר"ן פ"ק דפסחים וכן יש לומר בפירוש האגודה הנ"ל.

אבל אם. מג"א ופרי חדש ע"פ תשובת הרשב"א סי' תנ"ח שבב"י (וכן משמע מדברי ספרי ותוס' ורא"ש הנ"ל) והתשובה דסי' קכ"ו שבמג"א תירץ הפרי חדש דזהו לכתחילה.

אם נתכוין. דקיי"ל מצות צריכות כוונה.

והוא ששמע. מתניתין ר"ה כ"ט (ועיין פר"ח ד"ה נשאלתי).

ויש חולקין. לבוש ואליה רבה וחק יעקב בפירוש דברי אגודה הנ"ל וע"פ תשובת רשב"א דסי' קכ"ו (ולפ"ז הדרשה שתהא ספירה לכל אחד ואחד כפשוטו). והתשובה דסי' תנ"ח תירץ החק יעקב ופרי מגדים דקאי על הברכה ומ"ש שם בספירה לאו דוקא (ודוחק. גם קשה א"כ בלאו הכי הרי מפסיק (מסתמא). וכ"ש מ"ש שם ובסקי"ד על רמ"א צע"ג לכאורא דהא קאי על השו"ע דמיירי שמנה בעצמו).

לכתחילה. שהרי גם הפר"ח כתב כן בתחילה כנ"ל (ודלא כמחצית השקל). וסוף דבריו אינם מוכרחים. וגם המג"א כתב רק ואפשר כו' (ואף שהמחצית השקל מודה בסתמא עכ"פ) ומ"מ בדיעבד משמע דיצא ידי חובתו וא"צ לחזור ולספור בעצמו אפילו בלא ברכה דהעיקר כדעה א'.

אבל הברכה. זהו לכולי עלמא.

יכול אחד. עיין לעיל סוף סי' רי"ג ומג"א סי' תרי"ט ס"ק ג'.

ס"ב: נשים. רמב"ם. מג"א.

שמו הנשים. מג"א.

נוהגת. רמב"ם ומרדכי בשם ראבי"ה שבב"י וכ"מ דעת הטור עיין מהרל"ח (וכהר"ן סוף פסחים וכ"מ דס"ל דרבנן דבי רב אשי פליגי אהא דאמר אמימר זכר כו' מנחות ס"ו).

וי"א שבזמן. תוס' ורא"ש ור"ן בשם רוב המפרשים (וס"ל דרבנן דבי רב אשי לא פליגי אהא דזכר כו' אלא דמ"מ ס"ל כעין דאורייתא תקנו).

וכן עיקר. שכן פסק השו"ע סעיף ו' עיין ב"י שם וכן דעת כל האחרונים.

ומ"מ. דהיינו טעמא דרבנן דבי רב אשי כנ"ל.

ס"ג: וקבלו חכמים. ברייתא מנחות ס"ה ב'.

יום הראשון. כן משמע ממ"ש הר"ן בשם תוס' ביום הראשון ומש"ה הטור בשם ר"ס ור"ן בשם מר יהודאי מחלקים לדינא (והוכחת רב האי גאון יש לומר מדילג לגמרי). אלא דמ"מ משמע דלכ"ע ה"ה בשאר הימים לכתחילה עכ"פ וצ"ל דהיינו טעמא שמן הסתם כולן שוין.

קודם אור הבוקר. דלא כלבוש דא"כ למה כל הלילה כשר מ"ש מיום עיין מג"א ס"ק י"ג (דלא כמחצית השקל שמגיה) וכן משמע קצת בר"ן שכתב כל שסופר בלילה כו' עיין פרישה ומפירוש המשניות לרמב"ם (ורע"ב) אין ראיה דלשיטתם גם ביום כשר.

וכל הלילה. טוש"ע. ממתני' דמגילה כ' ב' ועיין ר"ן שם דאיכא נוסחא דגרס ולספירה כו' וכן נראה גירסת רי"ף ורא"ש).

אבל לכתחילה. טוש"ע (וכמו בקריאת שמע ותפילת ערבית סי' רל"ה ס"ג עיין מ"ש לעיל סי' תל"א ס"ה ו' ובקונטרס אחרון שם).

אחר תפילת ערבית וקודם. רמב"ם טוש"ע.

יספור בלא ברכה. רא"ש סוף פסחים (תוס') ור"ן במגילה טוש"ע עיין לקמן סט"ז.

שיש אומרים. תוס' מנחות ס"ו. ורא"ש ור"ן דפסחים אליבא דבה"ג כסתמא דמנחות ע"א. וכ"ד הרמב"ם פ"ז דתמידין (ה"ז והכ"ג) (והא דתמימות לא לעיכובא).

הזיד. עיין ב"י וט"ז סוף סי' נ"ח וריש סי' פ"ט ומג"א סוף סי' רל"ה והוא הדין (וכ"ש) כאן לדעה זו (וראבי"ה שבמדרכי דמגילה שמדמה לה לסי' ק"ח ס"ז ר"ל כן גם לסתמא דמגילה גם נראה דס"ל כראב"ן (זקינו) שבא"ר סי' פ"ט סק"ג דאחר ד' שעות מזיד אסור).

ולברך. כ"ה בר"ן דמגילה בשם בה"ג וכ"ה בבה"ג שלפנינו (וצ"ע בתוס' ומרדכי שלא כ"כ).

ויש חולקים. ר"ת בתוס' דמנחות ומגילה ור"ן שם (ובפסחים כ"כ בשם ר"י וכ"ה בטור וצ"ע) ורא"ש דפסחים דהעיקר כסתמא דמגילה (ולפ"ז תמימות לעיכובא).

ס"ד: צריך. רמב"ם רא"ש טוש"ע.

שנאמר. רא"ש ב"י ועיין כ"מ בשם הריב"ג שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה כו' ועיין לעיל סי' ח'.

אם מנה. רמב"ם מ"א.

אסמכתא. כנ"ל דאסמכוה כו'.

ס"ה: צריך. אביי מנחות ס"ו טוש"ע.

שנאמר. חגיגה י"ז ב'.

כלומר. תוס' מנחות ס"ה ריש ע"ב.

כשמגיע לז'. זהו לכ"ע עיין מרדכי וטור (וכ"מ בר"ן ורז"ה [ובמה"ש אולי ט"ס]).

ואם לא. כיון דבזה לא פליגי (ור"ל מעיקר הדין בזמן בית המקדש ועיין בסמוך).

ס"ו: אבל בימים. במרדכי וטור ב' הדעות ורז"ה (ור"ן) כדעה א'.

וי"א שצ"ל. רא"ש בתשובה ב"י.

ואין לשנות. שכן פסקו בטוש"ע (ולכ"ע הכי שפיר דמי עכ"פ).

ומ"מ אם. כיון דיש אומרים כן לכתחילה עיין מג"א וחק יעקב ואליה רבה סק"ד וגם הפרי חדש לא פליג אלא בסופי השבועות ע"ש (ולכן איןֹ להחמיר בזה כלל דלא כפרי מגדים).

ואף בימים. עיין מג"א דראייתו מגמ' ודאי אף בכהאי גוונא משא"כ ראייתו מטור ע"כ רק בימים שבינתים וז"ש החק יעקב במנה הימים בהחלט דיצא ובמנה השבועות חילק. וכן פסק באור זרוע וגם באליה רבה בסק"ד.

שעיקר. כן נראה דמהאי טעמא אמימר מני יומי דוקא (וכ"מ מלשון רי"ף ורא"ש שכתב וכי היכי כו' ע"ש).

ויש אומרים. הר"ש הלוי פרי חדש וגם האליה רבה חזר בו בסקי"ד ע"פ ראיה מש"ל ע"ש.

בלא ברכה. כיון דמג"א וחק יעקב מקילים בהא. וכן פסקו עו"ש ובהי"ט ופר"מ (אבל במנה השבועות לבד שגם המג"א וחק יעקב נראה דלא פליגי כנ"ל וגם בכה"ג אולי לא פליגי בהא כדמשמע באור זרוע ע"ש) יש לחזור ולברך ודלא כפר"מ ובהי"ט).

ס"ז: אם ספר. עיין חק יעקב בשם כ"ג ב' הדעות (והפר"ח כדעה ב'. והגט פשוט בא"ה סי' קכ"ו סקע"ג כדעה א').

ויש לחוש. עיין חק יעקב אליה רבה.

אם לא. ט"ז מג"א (ועיין אליה רבה ס"ק י"ג שחולק וצ"ע).

אבל. רשב"א בתשובה. ב"י. לבוש.

יש נוהגין. רמ"א ט"ז.

ואין לשבש. ח"י וא"ר.

ויש נוהגין. עיין סידור אריז"ל וסידור רי"ע.

ס"ח: לשון זכר. ט"ז מג"א פר"ח (ועיין כל זה באה"ע שם).

ס"ט: דרך צחות. ש"ל ח"י.

וטוב. מג"א ח"י בשם רש"ק מגמ' יומא (נ"ה.) ואה"ע סי' קכ"ו ועיין פר"ח

ס"י: מותר. מג"א.

בלה"ק שם (ועיין ברכי יוסף אות ח' שיש חולקים).

סי"א: יה"ר. תוס' ב"ח ח"י.

ויש נוהגין. מג"א וכאריז"ל.

סי"ב: יש אומרים שמותר. רא"ש טור (וכ"ה בסמ"ג בשם הר"ש).

ויש חולקין ע"ז (תוס') ר"ן ב"י.

המדקדקים. רשב"א בתשובה ב"י שו"ע.

המנהג. ב"ח ח"י.

ומי שרוצה. בהכי מיירי הרד"א שבב"י ושאר אחרונים ותשובת הרשב"א סי' רל"ה שבמ"א כמ"ש הט"ז סק"ו וכ"ה בלבוש (ואף להח"י כ"ה למנהגנו).

והוא מתפלל. לכאורא הרי תפילת ערבית עושה לילה לכל דבר עיין יו"ד ריש סי' קצ"ו וסוף סי' שע"ה ועיין לעיל בקונטרס אחרון סוף סי' רס"א. אך עיין ט"ז יו"ד סי' ת"ב סק"ז דלקולא לא אמרינן כו' ומ"מ קצת צ"ע מהא דלעיל סי' ל' ועיין א"ר שם.

טוב שיספור. שו"ע ור"ל שיכוין על תנאי (דלא כט"ז אלא) כמ"ש מג"א סק"ז לתרץ קושית הרשב"א ורד"א. אלא דמ"ש שם אין אני מכוין כו' זהו להב"י אבל לרמ"א צ"ל התנאי בפירוש שלא לצאת כמ"ש בסק"ח (אך א"כ צ"ע קצת למה חולק הרשב"א (ורד"א) דהגם דס"ל דא"צ כוונה הא בכה"ג מודה עיין פרי מגדים).

ואף להאומרים. אולי הוצרך לכך דאל"כ הרי יש כאן ספק ספיקא להחמיר ועיין לקמן סכ"ה.

אלא ששמע. זהו הדין דהרשב"א סי' תנ"ח שבב"י (ועיין מש"ל ס"א). ולענין ספק ברכה חוששים למ"ד א"צ כוונה כנ"ל (אלא שמ"מ צ"ע דהא נתבאר לעיל סעיף א' שיש חולקין וא"כ בבין השמשות הוי ספק ספיקא לחומרא גם זולת הכוונה וצ"ל דס"ל העיקר כדעה א' שם. וכ"מ שם דרק לכתחילה יש לחוש כו') אך לכאורא קשה ממעשים בכל יום שמברכים הקהל אחר שמעם מש"ץ (ועיין מג"א סי' תרי"ט סוף ס"ק ג') וצ"ל דהיינו טעמא שבשעת שמיעה דעתם בפירוש לספור בעצמם מיד כנהוג וה"ז מעין מה שיתבאר סעיף י"ד לענין השואל. ומשא"כ כששומע לפי תומו כו' (וצ"ע בנדון דהרשב"א).

אבל קודם. ב"ח ח"י.

ואם טעו. רשב"א ב"י שו"ע.

אבל לא. עו"ש ח"י (ועיין אור זרוע ואליה רבה מפקפק ע"ז) ועיין לעיל סי' רל"ה בטור פלוגתא ר"ת ורא"ש.

לפי שהעיקר. עיין מג"א שם סק"ג במ"ש אבל קשה כו' (ומ"מ לענין ספק ברכה יש לחוש לדעת ר"ת).

סי"ג: א"צ לחזור. מג"א סק"ו.

ומ"מ. א"ר סק"י וכ"כ פ"מ ומשבצות זהב סק"ה ועיין לקמן סי"ז.

ָסי"ד: מי. רד"א שו"ע (ועיין א"ר ס"ק י"ב ומשבצות זהב תירץ לקושית ט"ז).

לדברי האומרים. וכנ"ל סי"ב שחוששים לזה בספק ברכה.

אף. מג"א ח"י וכנ"ל ס"ז.

אבל השואל. כן משמע שם (וביותר בלבוש ע"ש) דלא הקפידו אלא מצד המשיב. ולפי מה שנתבאר ס"א וסי"ב דשומע כאומר (לענין ספק ברכה עכ"פ) צ"ל החילוק כמ"ש בפנים (וכמש"ל סי"ב שמעין זה צ"ל בהא דמעשים בכל יום כו').

אבל אם. ט"ז מג"א וכנ"ל ס"ז.

ומ"מ. ט"ז (וכל שכן שאליה רבה חולק לגמרי כנ"ל ס"ז).

סט"ו: קודם לכן. שם ברד"א ושו"ע ואף העולת שבת וח"י סי"ב לא כתבו כאן כלום וצ"ל הטעם כמ"ש בפנים.

ומ"מ לכתחילה. לחוש לדעת ר"ת הנ"ל שם.

סט"ז: מותר. מג"א.

ומ"מ ראוי. ח"י (וכ"מ בטוש"ע רסי' ועיין א"ר ס"ק כ"א).

סי"ז: ואם דרכו. בהכי מיירי עולת שבת ומג"א (ע"ש במ"ש על רש"ל). ובהא אף הח"י יודה לדינא בסי' רל"ה ע"ש בט"ז סק"ג ומג"א סק"ב ד' (ועיין לעיל קונטרס אחרון דסי' רס"ז).

אפילו סעודה קטנה. עיין סי' רל"ב.

חצי שעה. עו"ש מג"א (וגם רמ"א יש לומר שלאו דווקא כשהגיע קאמר עיין כסף משנהֹ פ"ו מהלכות תפילה ה"ה כ"כ על הרמב"ם וכה"ג טובא).

אלא א"כ. מג"א א"ר.

ואפילו כו' בתוך חצי שעה. עיין ט"ז סי' רל"ה ס"ק ג' שמקיל לגמרי בחצי שעה בק"ש שזמנה ארוך (ובדיעבד גם בשו"ע שם משמע להקל אלא דלא קיי"ל הכי כמו שנתבאר לעיל סוף סי' ע') ואף במנחה הר"י שבטור ורמ"א סי' רל"ב מקיל בחצי שעה (עיין מג"א שם ס"ק ט"ו) וע' ב"ח שם שכן דעת הרבה פוסקים לכן כאן עכ"פ שהזמן ארוך יותר מק"ש (עיין מג"א). ולענין דיעבד שאינו כי אם לחוש להאומרים ספירה בזמן הזה מן התורה יש להקל (ולפ"ז יש לומר נמי דמשום הכי כתב רמ"א וכשהגיע כו' כדי לסיים ואפילו כו').

סי"ח: אם. ראבי"ה טוש"ע ס"ה ועיין לבוש ופר"ח ס"ו הקשו דל ברכה כו' וכה"ג קשה כאן פשיטא כו'. וצ"ל דמ"ש יצא ר"ל ידי חובת הברכה ונ"מ דעשה כהוגן במה שלא חזר ובירך קודם שסיפר (וא"צ לחזור. ר"ל שלא היה צריך כו').

אבל לכתחילה. ט"ז (וכ"כ א"ר בשם צ"ל) וע"ש דמשמע אבל בדיעבד שבירך שוב סופר כן לכתחילה כו' כנ"ל.

ס"כ: אם בירך. שו"ע ואחרונים דלא כראבי"ה. אך שם איתא פתח בא"י אמ"ה כו' ונזכר וסיים בה'. ופירשו הט"ז וא"ר ס"ק י"ח דר"ל סיים הברכה על דעת ה'. אבל אם לא נזכר עד שגמר הברכה ועדיין לא ספר צריך לברך ולספור. אבל לכל שאר פוסקים שפירשו סיים בה' ר"ל הספירה כפשוטו דמשמע דאפילו גמר הברכה היתה כולה על דעת ד' (ומ"ש פתח בא"י אמ"ה עיקר הברכה נקט וסירכא דסי' ר"ט כו'). מ"מ יש לומר דה"ד משום דאיירינן בסיים כבר הספירה ואף אם הברכה כמאן דליתא הרי זה מנה ולא בירך דיצא כמ"ש לבוש ופר"ח. אבל כשלא ספר עדיין יש לומר דמודו דאם כל הברכה היתה על דעת טעות הרי זה כאלו לא בירך ובשנזכר מברך וסופר. אך בהא דשיכרא קיי"ל בסי' ר"ט ס"ב כרי"ף ורא"ש בפ"ה שהכל נהיה בדברו יצא תוך כדי דיבור, ומ"ש שם המג"א סק"ג דמיירי שידע כו' לא כתב כן אלא בפירוש דעת השו"ע ע"ש בפרי מגדים ומחצית השקל, אבל לדינא כתב בריש סי' תפ"ז ותקפ"ב דגם בלא ידע יצא (וכדאיתא בהדיא ברי"ף ורא"ש וקסבר דחמרא כו'), הרי אע"פ שכל הברכה היתה על דעת טעות אין המחשבה פוסלת בברכה (עיין ראב"ד שברא"ש), א"כ הוא הדין וכל שכן הכא מיד תוך כדי דיבור עכ"פ. ואף לדעת רש"י (אף את"ל דפליג וכמ"ש בחידושי הרשב"א) יש לומר דהיינו התם דוקא דסוף הברכה גם האמירה היתה שלא כהוגן וס"ל דלא מהני התיקון (אף תוך כדי דיבור) כמ"ש בחידושי הרשב"א, אבל הכא דבכל הברכה אין שינוי באמירה יש לומר דיודה דאין המחשבה פוסלת (לפי מה דקיי"ל הבעיא לקולא). אלא דבאמת מלשון הבעיא משמע דאי בתר פתיחה אזלינן המחשבה מפסדת האמירה, אלא דמיבעי דילמא בתר חתימה אזלינן, אבל היכא דגם החתימה על דעת טעות אפילו באמירה אין שינוי המחשבה פוסלת (עיין במחצית השקל סי' רס"ח ס"ק ד' בפי' מ"ש מג"א על התרומת הדשן דאזיל לדעת רש"י (ע"ש במ"ש או י"ל כו') וזהו ג"כ כוונת ביה"ג שם ע"ש). וכן משמע קצת מדברי הראב"ד הנ"ל. וכן בחדושי הרשב"א (ע"ש במ"ש דבברכת המאורות דארוכה היא אפילו אמר בפירוש המעריב ערבים כו' יש בחתימתה לתקן כו' הרי דקלקול מחשבה וקלקול אמירה שוין לרש"י) (ואולי בזה יתורץ קצת מה שמתמיה הרשב"א מאי מהני התיקון אחר גמר הברכה (אפילו תוך כדי דיבור), ולכאורה הרי קיי"ל בכל מקום תוך כדי דיבור כדיבור דמי עיין פר"ח סי' נ"ט, ולפי הנ"ל יש לומר קצת דרק הדיבור יכול לתקן תוך כדי דיבור אבל לא המחשבה. ולפ"ז יש לומר כן דמשום הכי פרש"י שנזכר שהוא שכר כו' משא"כ אלו לא נזכר כלל אעפ"י שלישניה איתקל וסיים כהוגן שהכל נהיה בדברו לא יצא (ואף תיקון תוך כדי דיבור לא מהני ודוחק). אך אף אם לו יהא כן לדעת רש"י, אבל להרי"ף (ורא"ש) וסייעתו נראה ודאי דס"ל דמשום הכי לא ניחא להו כפרש"י משום דס"ל דמחשבה אינה פוסלת כלל כדעת הראב"ד (ואולי אף צריכה כוונה היינו רק כוונה לצאת ידי חובה אבל כאן הרי כיון לצאת בברכתו. וז"ש הראב"ד שלא מצינו כו' אפילו כו' כל שכן שהוא מתכוין לשום ברכה. והרא"ש תירץ לדעת רש"י אבל למסקנתו כהרי"ף יש לומר כהראב"ד כו'), אלא הכל תלוי בפיו כמ"ש בהשגות הראב"ד פ"ח מהלכות ברכות. ונראה דז"ש מג"א בסי' ר"ח אבל לפי מ"ש בסי' ר"ט דאפילו כיון לדבר אחר אין הברכה נפסדת כו' ר"ל למ"ש שם סעיף ב' כהרי"ף ושאר פוסקים, וכנ"ל דלדידהו אפילו קסבר חמרא הוא וכמ"ש סי' תפ"ז ותקפ"ב דלא כמ"ש שם לפרש דעת השו"ע מצד דעת הרמב"ם דס"א) כנ"ל. אבל מ"ש מחצית השקל לא הבנתי, דמשמע דמתקן גם לרש"י ולא משמע כן במג"א שכתב דהתרומת הדשן אזיל לרש"י אבל כו', וכמ"ש המחצית השקל בתחילה לפרש דעת תרומת הדשן לרש"י במ"ש או י"ל כו' דלפי הנראה נכון הוא וכנ"ל. ועכ"פ הכא לדינא נראה נכון לשיטת הרי"ף וסייעתו עכ"פ ולהקל בספק ברכה ודלא כט"ז וא"ר כו'. ועיין מג"א ס"ק י"ב לענין בבא ב' שכתב ואם נזכר כו' אע"פ כו' וכמ"ש סי' ר"ט ותפ"ז ור"ל דלפי מה דקיי"לֹ כהרי"ף וסייעתו אפילו בלא ידע יצא כו' וכנ"ל. וא"כ הרי שם גמר הברכה והספירה בטעות ועכ"ז כשתיקן תוך כדי דיבור יצא כ"ש הכא דרק הברכה גמר על דעת טעות ולא הספירה. וא"ל דשאני הכא שכבר תיקן וספר כהוגן והוי כמנה ולא בירך כו' דא"כ מאי למימרא ולמה תוך כדי דיבור דוקא, אלא ודאי ע"כ ר"ל דרק אמר ד' כו' ולא חזר לומר היום כו' כמו שיתבאר. אך זה אינו לכאורה דיש לומר דשם תוך כדי דיבור תיקון הספירה עכ"פ והוי בדיעבד כמנה ולא בירך. אלא דמ"מ א"כ מאי למימרא ומה שייך לסי' ר"ט ותפ"ז אלא משמע דהוי כספר בברכה ממש ויתבאר עוד אי"ה.

סכ"א: צריך לחזור. הסכמת האחרונים (וכמו בסי' ר"ט דלא קיי"ל כרמב"ם ושו"ע שם). ופירוש הבעיא (גם) לפרש"י היינו רק אי גם הפתיחה (או דעתו שבפתיחה כו' כנ"ל ג"כ מעכב או לאו אבל האמירה שבחתימה ודאי מעכב).

שמצות הספירה. פרי חדש ור"ל דמהאי טעמא גם השו"ע שפסק כהרמב"ם בסי' ר"ט יודה כאן.

ומ"מ א"צ. מג"א ולפ"ז גם בדברי שו"ע יש לומר כן (אלא שבב"י לא משמע כן).

אפילו אם. במג"א דבכה"ג בעינן תוך כדי דיבור דוקא. אך עיין מג"א סי' ר"ט ס"ק ד' דיש אומרים דא"צ תוך כדי דיבור ועיין משבצות זהב שם שכן משמע דעת רי"ף ורא"ש ואף לפי מה שכתב בשו"ע יש לומר דשאני התם שקלקל באמירה לכן צריך תיקון תוך כדי דיבור אבל כאן אין שינוי באמירה דברכה ומה שהיה דעתו לדבר אחר אינו מפסיד (לפי הנ"ל כנ"ל) (ואולי המג"א שחילק בין תוך כדי דיבור נתכוין לענין אחר כמו שיתבאר).

אבל הספירה. עיין פרי מגדים נתקשה בזה (וצ"ע הרי גם בריש סי' נ"ט יש יותר מכדי דיבור ד' תיבות אשר בדברו מעריב ערבים) וצ"ל דזה דומה למ"ש הרא"ש וטור סוף סי' תק"צ בשעסק מעין מה שצריך. כמו במתחיל לתקוע ולא עלה יפה.

סכ"ב: וכשחוזר לספור. עיין מג"א דמ"ש ואמר ד' לכאורה קשה פשיטא דבדיעבד יצא בכ"ע דדל ברכה כו' וצ"ל דר"ל אפילו לא אמר היום כו' דאחר תוך כדי דיבור אע"פ שיצא בהברכה מ"מ בכה"ג לאו ספירה היא (כנ"ל ס"ז) וקמ"ל דתוך כדי דיבור הרי זה תיקון למה שאמר תחילה ה' וכאלו אמר היום ד' כו' וא"כ ה"ה לכתחילה כו'. ויש לומר בדוחק דלזה בלחוד נתכוין במה שחילק בין תוך כדי דיבור כו'. אבל במ"ש אע"פ שלא ידע כו' אין חילוק כנ"ל.

סכ"ג: י"א שאם. בה"ג שבתוס' ורא"ש ר"ן וטור.

ויש חולקין. תוס' ורא"ש וטור כ"כ בשם ר"י וכן דעת רב האי גאון בטור.

לפי. רא"ש בשם ר"י שבב"י.

סכ"ד: נוהגין לספור. תרומת הדשן שו"ע (וכ"כ תוס' במגילה).

בין ששכח. שם בשו"ע (ולאפוקי מרב סעדיה שבטור ור"ן בשם מר יהודאי שבב"י).

במה דברים אמורים. תרומת הדשן ב"י לבוש ושאר אחרונים (זולת הפרי חדש).

ואף שיש אומרים. זהו קושית פרי חדש ומשבצות זהב והתירוץ לכאורה פשוט (עיין פרי מגדים ס"ק י"ג ומ"ט).

סכ"ה: וכל זה. תרומת הדשן סי' ל"ז שו"ע.

דכיון. פרי חדש ובתרומת הדשן איתא בענין אחר כיון דלראבי"ה דספירה בזמן הזה דין תורה ספיקו להחמיר ולהתוס' דס"ל מדברי סופרים הרי ס"ל שכל לילה מצוה בפני עצמה ואין לתפוס חומרת שניהם כיון שאיסור ברכה לבטלה מדברי סופרים (כנ"ל סי' רט"ו).

וכן בכ"מ. עיין ט"ז. דג"כ הוי ספק ספיקא להחמיר דומיא דהנ"ל (ואף לפי מ"ש בתרומת הדשן כנ"ל הרי גם כאן שייך זה. אלא נ"מ דלפ"ז אין ללמוד מכאן למקום אחר. ועיין תשובת שמש צדקה סי' ב' ופרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות אות ש' ולהלכות ברכת השחר וכ"ד ובנשמת אדם כלל ה' ס"ו).

סכ"ו: במקומות. עיין סי' ר"ט.

סופרים. תרומת הדשן סי' ס' שו"ע.

לפי. מג"א וכ"ה בתרומת הדשן שם.

כדי. גמ' שם פסחים (ק"ה ב').

קודם ויתן לך. חק יעקב א"ר (וכ"כ פרי מגדים דלא כח"י).

אחר קדיש תתקבל. רד"א שו"ע.

להקדים הספירה. כנ"ל ס"ב.

סכ"ז: וכשחל. תרומת הדשן שו"ע (ודוקא במ"ש דלא כט"ז עיין חק יעקב ואליה רבה ופרי מגדים).

לאחר הבדלה. ר"ל שזה עדיף מעיולי יומא. ואולי כאן צ"ל מ"ש לעיל סכ"ו כדי כו' עיין תרומת הדשן.

אבל יום שני. חק יעקב.

סכ"ח: בכל יום טוב. לבוש מג"א ריש סימן.

סכ"ט: אסור. טוש"ע כאן וביו"ד סי' רצ"ג וסוגיא דגמ' מנחות ס"ח (וסוכה מ"א).

לאחר שעבר. כר"י שם.

ובגולה. כרבינא שם.

גם בחו"ל. כרבנן דבי רב אשי שם וכר' אליעזר דספ"ק דקדושין וסתמא דסוף ערלה.

וגם עכשיו (כמו ביו"ט ב' של גליות ביצה ד' ב' דלענין יו"ט ב' של גליות הזהירו כו' זמנין דגזרה המלכות כו', וה"ה הכא. ועיין מגיד משנה פ"ז מה' לולב סוף הי"ג. אך צ"ע איה נזכר זה בדברי מוח"ז רבינו ז"ל לקמן. ואולי מקומו צ"ל בסי' תרנ"ח הנחסר, דהתם מוכח דהיינו טעמא דביצהֹ נוהג ג"כ בכל דבר, ומעין זה בתוס' ושאר פוסקים שם בסוכה [מ]"ג א'. אך קצת צ"ע דלכאורה זה לפי הדעה ה[א]' שהביא מוח"ז רבינו ז"ל סי' תר[מ]"ט סכ"א ע"ש. אלא שלכאורה גם על המגיד משנה הנ"ל קשה זה, שבפ"ח שם ה"ט הביא ג"כ הב' דעות. וע' מ"ש בזה התיו"ט שם פ"ד מ"ב.

ס"ל: במקומות שרוב. רא"ש וטור י"ד ותוס' ומרדכי שבב"י ורמ"א שם.

במקומות שמביאים. סמ"ג והג"מ שבב"י ורמ"א שם.

במקומות ההם (משמע שבפולין צריך ליזהר מכלים. וצ"ע דאין נוהגין כן גם דלא משמע כן מדברי רמ"א ומג"א דהא מהרא"י איירי בכה"ג עיין תרומת הדשן סי' קצ"א ומ"ש דאזלינן בתר רוב דגן צ"ל דהיינו משנים שעברו (וגם מיעוטא עכ"פ נזרע קודם הפסח) וכן משמע קצת מסידור דברי מג"א. גם הרי במקומות שרוב נזרע קודם הפסח משמע בתרומת הדשן ורמ"א ביו"ד דשרי לגמרי אין להחמיר אף ירא שמים לעצמו וכ"מ במהרי"ל (ע"ש דפ"ג ב' וחסידים ואנשי מעשה החרדים כו' דמשמע דגם הוא לא היה נזהר כי אם באותן ב' שנים שמאחרים לזרוע אחר הפסח) וצ"ע. גם מעשים בכל יום דאין נזהרים מכלים ונראה אפילו בני יומן ואפילו מין בשאינו מינו וצ"ע בכל זה ובש"ך ושאר אחרונים ביו"ד סי' ס"ד סס"ט וסי' קט"ו סס"א וקי"ט סס"ז ובפרי חדש שם ובמנהגי איסור שבא"ח סי' תצ"ו מן סוף אות כ"ג ואילך).

א"צ ליזהר. רמ"א בתשובה סוף ספרו מג"א.

ממין. כן פירש מג"א (וצ"ע).

במדינות פולין. מג"א.

אעפ"כ אין. חק יעקב (וכ"מ אף בתשובת הרא"ש ומהרי"ל ותרומת הדשן הנ"ל ושאר פוסקים).

ויש למדו. מג"א ממהרי"ל ותרומת הדשן.

שעת הדחק. עיין תרומת הדשן וט"ז ביו"ד שם.

מקצת הראשונים. ר"ב ובתשובת הרא"ש (ריש כ"ב) ואור זרוע שבתומת הדשן.

רוב ראשונים רי"ף רא"ש רמב"ם תוס' ושאר פוסקים.

והאחרונים. טוש"ע ש"ך בנקודות הכסף.

אף בשל ע"ג. תוס' רא"ש בתשובה סמ"ג טוש"ע בה"ז ט"ז ש"ך.

גם מיי"ש. עיין חק יעקב ותשובת חכם צבי סי' כ' ובית לחם יהודה בתשובה שבסוף ספרו ועיין לעיל סי' תמ"ב ס"ט וס"י (ומיהו בתשובת שבות יעקב סי' ס"א ופני יהושע בקונטרס אחרון לקדושין ובס' משכנות יעקב חי"ד סי' ס"ד ס"ה הרבה קולות).

סימן תצ

ס"א: יבואו לזלזל בו. גמ' שבת כ"ג לאביי. ועיין שם בחידושי הרשב"א דלהרי"ף וסייעתו לא פליג רבא אדאביי בטעמא דיו"ט וכ"ה ברמב"ם בהלכות חנוכה פ"ג ה"ה (ואף לפי מה דמשמע במגיד משנה שם (ובהלכות סוכה פ"ו הי"ג) ובתשובת הרמב"ם שבכסף משנה פ"ג מהל' מילה דלרבא ביו"ט שני הוא מתקנת חכמים וא"צ לטעמא דזלזול, וכן אף לפי דעת האומרים דבכל ספק מצוה דאורייתא בעי ברכה, מ"מ ביו"ט שני לדידן דהוי רק ממנהגא לדברי הכל לא היה צריך ברכה אם לא מטעמא דזלזולא כמ"ש הלחם משנה בהלכות חנוכה. וז"ש שם ואע"פ שאין אנו נוהגין כן כו'. אלא שצ"ע דברמב"ם בהלכות קידוש החודש פ"ה ה"ה ו' משמע שתקנת חכמים הוא (וצ"ע בלשונו פ"א מהל' יו"ט הכ"א שכתב מנהג הוא מדברי סופרים) יותר ממה שהיה בזמן בית המקדש שהיו עושין הרחוקים רק מספק כנ"ל. ולכאורה לפי מ"ש בתשובה הנ"ל יש לומר דס"ל דאף דאביי ורבא פליגי בטעמים אין נ"מ מזה לדינא אלא דלדברי הכל אין מברכין על כל ספק זולת היכא דמצינו בהדיא שתיקנו ברכה כו', ולכן לא הקפיד הרמב"ם בהלכות חנוכה מלמינקט הטעמים ע"ד ד' אביי (שפשוט יותר) כיון שאין חילוק לדינא ואכמ"ל).

סימן תצג

ס"א: לאחר הקדושין. מג"א. צ"ע מנלן דלא דמי לההיא דסי' תקנ"א (שרמז המג"א) ותקמ"ו. גם עיין רי"ו בשם הה"ג שכתב שאין שמחה אלא בחופה ובסעודה. ואם ר"ל תרווייהו (עיין סוכה כ"ה ב') א"כ נשואין בלא סעודה שרי ולא משמע כן אלא משמע לכאורא דאו או קאמר, ורק לאפוקי אירוסין בלא סעודה דליכא שמחה כדאיתא בפרק החולץ מ"ג ב' וצ"ע.

אבל מותר. מג"א חק יעקב (אך שם איתא רק אחר שידוכין ועיין אליה רבה ופרי מגדים ומחצית השקל שכתבו דמשמע דאחר אירוסין שרי. אבל תמוה למה. ועיין מג"א סי' תקנ"א ססק"י דאסור ריקודין מן י"ז בתמוז, וכתבו שם אליה רבה ופרי מגדים אף בלא אירוסין, משמע דכ"ש באירוסין, ולמה כאן יהיה הספק להיפך. ובלאו הכי נראה דהכא מנהג קדום וחזק יותר ממן י"ז בתמוז שלא נזכר כלל בטוש"ע איסור נשואין (וע"ש בא"ר סקכ"ח שלמד קולא מכאן להתם קודם כו'), לכן גם כאן צ"ל דכל שכן באירוסין דהשמחה יותר. ואפשר יש איזו טעות סופר במג"א דבלאו הכי אין דבריו מסודרים כהוגן ע"ש. ובשגם שכבר נתבאר שאף היתר הסעודה צ"ע והבו דלא להוסיף חנם.


1) בשוע"ר חסרים הלכות ראש חודש (סימנים תיז-תכח).

מעט מהלכות אלו נתפרשו בפסקי הסדור. לכן נכללים כאן הלכות אלו מפסקי הסדור; כהוספה לסי' תפח ס"ב-ד, שבו נתבארו הלכות הלל.

גם נתבאר כאן סדר קריאת התורה בראש חדש וחול המועד וחנוכה. שהוא בא כאן כהוספה לדיני קריאת התורה בחול המועד, שנתבארו בשוע"ר סי' תצ ס"י-יא.

הלכות קידוש לבנה נתבארו בטור ושו"ע סי' תכו, שחסר בשוע"ר.

ציונים והערות להלכות הבאות לפנינו, נדפסו ב"סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (רסקין), ע' שנט ואילך.

2) תשובת הר"י גיקטיליא, שהובאה בב"י סי' תכו (והר"י גיקטילי"א. בעל שערי אורה כתב בתשובה, שעל פי הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים). ואפשר היא התשובה שהובאה בעשרה מאמרות, מאמר אם כל חי ח"א סי' יט (שכתוב בתשובות הגאונים, כי שבעת ימים קודם ראיית הלבנה ... ולמדנו מזה להקבלת פני שכינה בברכת הלבנה, שמצוה מן המובחר שלא לברך עליה עד ליל שביעי).

שו"ע סי' תכו ס"ד (אין מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה).

מגיד מישרים לשיר השירים (ואין מברכין עד שיעבר ז' ימים ... ואם היו מברכים ברכת הלבנה קודם ז' ימים שעדיין כחות חיצוניות דבקים בה, לא כח בנו להפרידם ... ועל כן כתב המגיד כי עת החיבור הוא מז' בחדש עד חצי החודש).

הובאו במ"א שם ס"ק יג (במגיד מישרים כתוב גם כן להמתין ז' ימים. וכ"כ בעשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"א סי"ט).

מקדש מלך לזהר ח"ב וארא ל, ב (קבלנו מרבינו האר"י ז"ל שלא לקדש הלבנה עד ז' למולד, לעומת כחב"ד חג"ת).

משנת חסידים מסכת מוצאי שבת פ"א מ"ב (אם כבר עברו שבעה ימים מהמולד, שהם כנגד כחב"ד חג"ת דז"א, שמשם ולמטה מתחיל בנין נוקביה סוד הלבנה ... יקדש אותה).

תורה אור קט, ג (והנה קידוש הלבנה ידוע שהוא בז' ימים בחודש, והטעם הוא לפי שכאשר עוברים עליה ז' ימים אז כבר נמשך בה ז' ספירות ... וראויה לקדש אותה, מפני שכבר קיבלה בעצמה מז' מדות דז"א).

אמנם בשער הכולל פל"ג ס"ב (ומכל מקום למעשה ראינו מאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל, שבחדשי החורף לא היה מקפיד להמתין עד אחר ז' ימים ... במדינתנו בימות החורף שמצויים עננים, וקרוב שתעבור עונתה ולא יראנה, לא ימתין עד אחר ז' ימים).

שו"ת תורת שלום (אך לא קודם ג' ימים ... והיינו מפני שאצלינו על פי הרוב השמים מכוסים בעננים, ואם נראית אי אפשר לדקדק בהזמן כל כך ... דהיינו לאחר ג' ד' ימים כו').

תורת מנחם התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 225 (שמצינו בזה חילוקי מנהגים: אחרי ג' ימים למולד. אחר ז' ימים למולד).

המקור לג' ימים הוא ברבינו יונה כא, א ד"ה נהרדאי (במסכת סופרים (פ' כ') אמרו מברכים על הלבנה משתתבשם, ופירשו בו כמה פירושים, יש אומרים עד מוצאי שבת שמברכין על הבשמים ... ונראה למורי הרב נר"ו שפירש משתמתק ... משעה שמתוק האור שלה ואדם נהנה ממנו, שזהו אחר ב' ימים או ג', אבל ירח בן יומו, מתוך קטנותו אין האור שלה מתוק שאין אדם נהנה ממנו).

הובא בב"י סי' תכו (למדנו מדברי הרב רבינו יונה שאין מברכין ברכת הלבנה עד שיעברו עליה ג' ימים).

ב"ח שם (וכן קיבלנו מרבותינו, שכך נהגו כל הקדמונים, שלא להחמיץ את המצוה ולקדש אותה במוצאי שבת לאחר שעברו עליה ג' ימים).

ט"ז סי' תכו ס"ק ג (וכן נראה לי למעשה, ולאו בימים תליא מלתא, אלא מעת שנהנין מאורה בטוב, ועכ"פ אחר שלשה ימים).

3) מסכת סופרים פ"כ ה"א (אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת, כשהוא מבושם, ובכלים נאים). טור ושו"ע שם ס"ב (אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים).

וגם כשמברך בחול, נתבאר בהגהות מיימוניות ברכות פ"י אות ס (נהג מורי רבינו שיחיה, כשהוא מקדים לברך בחול, כדי שלא יעבור זמן הברכה שהוא י"ו בחדש, אז לבש סרבל מכובד אשר לו).

רמ"א שם (וכשמקדשין אותה בחול יש ללבוש בגדים נאים).

4) תהלים קמח, א-ו. פרי עץ חיים שער ראש חדש פ"ג (קודם ברכת הלבנה צריך לומר הללו את ה' מן השמים, עד חק נתן ולא יעבור ... מהרב ז"ל שיש לומר קודם הברכה מזמור הללו את ה' מן השמים). משנת חסידים מסכת מוצאי שבת פ"א מ"ג (קודם שיברך יאמר הללוי"ה הלל"ו א"ת ה"' מ"ן השמי"ם). באר היטב סי' תכו סק"ח (וכתב האר"י ז"ל שיש לומר קודם ברכת הלבנה הללו את ה' מן השמים עד חק נתן ולא יעבור). סדור האריז"ל (קודם ברכת הלבנה יאמר הללוי' ... ולא יעבור).

5) מסכת סופרים שם (ומיישר את רגליו ומברך). טור ושו"ע ס"ב (ומיישר רגליו ומברך).

6) זה שמביט בה תחלה, הוא במסכת סופרים שם (ותולה עיניו כנגדה).

וזה שאחר כך לא יסתכל בה, הוא על פי שושן סודות נח, א (שמעתי אומרים על מורי דודי רבי מאיר הלוי ז"ל, שהיה מזהיר אזהרות רבות שלא להסתכל בלבנה, כמו שאמרו חז"ל הזהרו שלא להסתכל בקשת). הובא בחרדים ל"ת מדברי קבלה פ"ב (אסור להסתכל בלבנה, ורבינו מאיר הלוי היה מזהיר מאד על הדבר כן כתב בספר שושן סודות). והיינו כדאמרינן בחגיגה טז, א (כל שלא חס על כבוד קונו ... זה המסתכל בקשת ... כל המסתכל ... בקשת ... דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה').

וזה שיביט בה תחלה, ושוב לא יראה בה, הוא בשל"ה שער האותיות ערך קדושה (אסור להסתכל בלבנה, כן כתב רבינו מאיר הלוי, (מובא) בספר שושן סודות ... מצות קידוש לבנה ... כבר כתבתי לעיל שאסור להסתכל בהלבנה, בשם רבינו מאיר הלוי, ויש סוד לדבר, רק רואה בה ראיה כשירצה לברך, וכשמתחיל לברך אז אין מסתכל בה).

יש נוחלין סל"ז (כתב המקובל הגדול האלהי רבינו טודרוס הלוי ז"ל בספר אוצר הכבוד ז"ל, שהיה מזהיר אזהרות רבות שלא להסתכל בלבנה, כמו שהזהירו רז"ל שלא להסתכל בקשת ... דהיינו כשרוצה לברך יראה אותה, ואחר כך יעלים עיניו ממנה).

שיירי כנסת הגדולה הגה"ט אות ה (שמעתי בשם ספר חרדים שכתב שלא יביט בה כי אם בשעת הברכה בלבד, ואחר כך אסור להביט בה, כמי שמסתכל בקשת).

מ"א שם סק"ח (בשל"ה והגהת יש נוחלין, שלא יסתכל בה רק בפעם הראשון שיראה עמידתה, ואחר כך אסור להסתכל בה).

7) מסכת סופרים שם ה"ב (ורוקד שלש רקידות כנגדה, ואומר שלש פעמים, כשם שאני רוקד כנגדך). טור ורמ"א ס"ב (ורוקד ג' פעמים כנגדה ואומר כשם שאני רוקד כו').

וזה שמתחיל ברוך עושך וכו', הוא בפרי עץ חיים שם (ויאמר בורך עושך ברוך יוצרך ... ומדלג ג' פעמים). משנת חסידים שם (ידלג שלש דלוגים ויאמר ברו"ך עוש"ך). וראה שער הכולל פל"ג אות ד.

8) מסכת סופרים שם (ואומר לחבירו שלש פעמים שלום עליך). טור ורמ"א שם (ויאמר לחבירו ג' פעמים שלום עליך).

וזה שאומר בלשון רבים (שלום עליכם), הוא בפרי עץ חיים שם (ואחר ברכת הלבנה יאמר שלום עליכם ג' פעמים). משנת חסידים שם מי"ג (יאמר ג' פעמים שלום עליכם). אליה זוטא ס"ק ב (ובשו"ע מהר"י לוריא כתב יאמר שלום עליכם ג' פעמים). וראה שער הכולל שם אות ז.

9) על פי ברכות ו, ב (יקדים לו שלום שנאמר בקש שלום ורדפהו, ואם נתן לו ולא החזיר נקרא גזלן). ראה שער הכולל שם. לקוטי שיחות חכ"ה ע' 165, והערה 53.

10) פרי עץ חיים שם (וצריך לנער שולי בגדיו … ומורי ז"ל היה מנער כנפות הטלית קטן). משנת חסידים שם (ואחר כך ינער שולי בגדיו). מ"א ס"ק יא (כתוב בכתבים שינער שולי בגדיו).

וכן הוא מנהגנו באמירת תשליך בראש השנה, כאמור בסדורי חב"ד (וינער שולי טלית קטן). ובשו"ת תורת שלום סי' ד (כתוב בפרי עץ חיים שער השופר פ"ה, וינער שולי הבגדים כשאומרים ותשליך במצולות ים כו'. ובסדור האריז"ל מהר' שבתי ז"ל כתב, דדוקא בגד ציצית כי היא בגד השכינה, וכן בסידור שער השמים מהשל"ה כתב דדוקא בגד ציצית, וכן מנהגינו לנער את הטלית קטן, אך אחר שגומרים את סדר התשליך, וכן נראה מסדור השל"ה ז"ל).

11) ציונים והערות להלכות הבאות לפנינו, נדפסו ב"סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (רסקין), ע' תעג ואילך.

12) תענית כח, א. ערכין י, א (ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל ... בגולה עשרים ואחד, תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת). רמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ז (מקומות שעושין יום טוב שני ימים, גומרין את ההלל כ"א יום, תשעה ימי החג, ושמנה ימי חנוכה, ושני ימים של פסח, ושני ימים של עצרת).

וכאן אינו מזכיר את המספר "עשרים ואחד", שהרי נוספו עוד שתים בלילי פסח.

ובשוע"ר סי' תפח ס"ב (בכל שלש רגלים צריך לגמור ההלל ביום).

13) מסכת סופרים פ"כ ה"ט (וגומרין את ההלל ... ויום טוב הראשון של פסח ולילו, ובגולה אחד ועשרים יום ושני לילות. ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן). טור סי' תעג בסופו (ויש מקומות שנוהגין לקרות ההלל בבית הכנסת בציבור ... ומה טוב ומה נעים ההיא מנהגא, ויש לו סמך במסכת סופרים). ב"י שם (ומנהג בני ספרד לקרותו בציבור ולברך עליו כדברי מסכת סופרים). שו"ע סי' תפז ס"ד (בליל ראשון של פסח גומרין ההלל בצבור בנעימה בברכה תחלה וסוף, וכן בליל שני של שני ימים טובים של גליות).

וכן הוא בשוע"ר סי' תפז ס"ח (יש מקומות נוהגין לגמור ההלל בציבור בברכה תחילה וסוף בליל ראשון של פסח אחר תפלת ערבית, וכן בליל שני של גליות).

ואף שסיים בשוע"ר שם (ואין נוהגין כן במדינות אלו, שאין אנו קורין כלל ההלל בבית הכנסת בלילה זה).

מכל מקום מנהגינו לגמור את הלל גם בשני הלילות הראשונים של פסח, כמנהג הספרדים, וכמובא בפע"ח שער המצות ספ"א (מצאתי כתוב בשם הרח"ו ז"ל, עתה בקריאת הלל בבית הכנסת אחר התפלה ערב פסח ... והשם יודע אם הוא מהרב ז"ל).

ומקורו משער הכונות ענין הפסח דרוש ג (הנה לסיבה זו אנו אומרים הלל גמור בליל פסח, משא"כ בשאר לילי יום טוב).

ובברכי יוסף סוס"י תפז הביא מכמה ספרי המקובלים לגמור את ההלל בלילי פסח.

14) כמבואר בשוע"ר סי' תצ ס"ו (לא תקנו חכמים לקרות ההלל אלא בשני ימים טובים הראשונים של פסח, אבל לא בחולו של מועד וימים טובים האחרונים), ונתבאר הטעם שם, ובסי' תרמד.

15) כנזכר גם בשוע"ר סי' תצד ס"ד.

16) כמבואר בשוע"ר סי' תרמד (ומצות עשה מדברי סופרים לגמור ההלל כל שמונת ימי החג).

17) כמבואר בשו"ע סי' תרפג (כל שמונת ימי חנוכה גומרין את ההלל).

18) דהיינו בראש חדש ובחול המועד וימים האחרונים של פסח, וכמבואר בשוע"ר סי' תצ ס"ז (אבל נהגו כל ישראל לקרות ההלל בדילוג בחולו של מועד וימים טובים האחרונים, כמו שנהגו בראש חודש).

19) הדעות בזה הובאו בשו"ע סי' תכב ס"ב (וקורים הלל בדילוג, בין יחיד בין צבור. ויש אומרים שהצבור מברכין עליו בתחלה לקרוא את ההלל ... ולבסוף יהללוך. והיחיד אין מברך עליו. ויש אומרים שאף הצבור אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, וזה דעת הרמב"ם וכן נוהגין בכל ארץ ישראל וסביבותיה. הגה, ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו. וכן נוהגין במדינות אלו).

ולענין הקהל המתפלל עם הצבור, נתבאר בשוע"ר סי' תריט סוס"ח (ומן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו ידי חובתן בברכת השליח ציבור, ולא יברך כל אחד ואחד בפני עצמו, לפי שברוב עם הדרת מלך ... אלא שעכשיו על הרוב אין השליח ציבור מכוין כלל להוציא אחרים, לכן יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור, כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור. וכן הדין בברכת הלל), ולא הזכיר חילוק בין גומרים את ההלל לאין גומרים.

ובשער הכולל פל"ז אות ד (כתב בסדור שזהו בימים שגומרין את ההלל יברך כל אחד לעצמו, אבל בימים שאין גומרין, שיש פוסקים שגם בצבור לא יברכו, אפילו הש"ץ, ויש פוסקים שהיחידים לא יברכו, ועוד שינויי דעות, לכן יש לנהוג, שהש"ץ לבדו יברך והקהל יענו אמן ויצאו בברכתו).

אך מכל מקום מסופר ברשימת היומן ע' רי (תמיד אמר [=כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע] הלל בברכה. על אמרו בברכה גם בהתפללו בציבור בימים שאין גומרים את ההלל, ולא יצא בברכה הש"ץ, אמר ... נאשא בראטיא אינאצע [=אצלנו הדברים הם אחרת]. וצוה לי שלא לספר על דבר זה).

ועל פי זה נתבאר בשיחות קודש מסעי תשמ"א ח"ד ע' 322 (על פי מנהג חסידים אז מ'כאפט אריין אויך די ברכה בחשאי).

*

ולענין הקורא הלל ביחיד, הנה בסדורי רבינו שנדפסו אחר הסתלקותו נוספה הערה "והיחיד אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, כך שמעתי מפיו הקדוש".

וכתב על זה בשער הכולל פל"ז אות ה (מובן שההוספה הזאת היא מהמדפיס מקאפוסט בשנת תקפ"ג ... ודאי שדעת אדמו"ר בסדור, שבענין חיוב הברכה אין לחלק בין הלל שלם לאינו שלם).

ובשו"ת תורת שלום סי' ד (בסידור (אור המאיר ד'ווילנא) שהתפלל כ"ק אאמו"ר [מוהר"ש] נ"ע זצוקללה"ה זי"ע קודם הסתלקותו נרשם על זה בכי"ק וז"ל, שמעתי מכ"ק אאמו"ר [הצמח צדק] נ"ע זצלה"ה זיע"א, שכמדומה לו שכוונת המדפיס על [=ששמע כן מפיו הקדוש של] דודינו מהרי"ל נ"ע מיאנאוויטש. ומתחת הגליון בסידור הנ"ל נרשם בכי"ק, נדפס [הגהה זו] פעם ראשונה [בסדור רבינו שנדפס] בווארשא [=בשנת ת"ר] כמדומה על ידי ר"ז בר"י זעלווער ע"ה עכ"ל. ואני שאלתי מכ"ק אאמו"ר [מוהר"ש] זצוקללה"ה אם לברך תחלה וסוף ביחיד, ואמר לי ששאל זאת מכ"ק אאזמו"ר [הצמח צדק] זצוקללה"ה, והשיב לו שיכולים לעשות כמו שרוצים).

וכעין זה סיפר הגרא"ח נאה, בפסקי הסידור בתחלתו, הערות השייכות לסדור (ובהיות פה עיה"ק ת"ו הגאון החסיד המפורסם ר' דוד צבי חן זצ"ל הרב דצערניגוב בשנת תרפ"ה, שמעתי ממנו שבדידי' הוה עובדא, ששאל בעצמו את אדמו"ר מהר"ש ז"ל איך לנהוג עם הברכה דהלל ביחיד, והשיב לי [אדמו"ר מהר"ש ז"ל] ששאל את אביו [אדמו"ר הצמח צדק ז"ל] אם הוא מברך על ההלל ביחיד, והשיב לו [הצמח צדק ז"ל] "אז עס הלל'ט זיך מאך איך א ברכה", ומזה מובן שלא תמיד היה מברך).

והמנהג למעשה נתפרש בהיום יום לר"ח טבת (נוהגים אשר היחיד מברך – בהלל – תחלה וסוף גם בימים שאין גומרים בהם את ההלל).

*

ומכל מקום מצוה מן המובחר לקרוא את ההלל דוקא עם הצבור, כמבואר ברמ"א סי' תכב ס"א (והיחיד אין מברך עליו ... ויש אומרים דגם יחיד מברך עליו. וכן נוהגין במדינות אלו. ומכל מקום יזהר אדם לקרות בצבור, כדי לברך עליו עם הצבור).

ואף שאנו נוהגים לברך גם כשקורא את ההלל ביחיד, ואף בימים שגם הקהל מברך לעצמו (כאמור כאן בסדור, לענין ימים שגומרים את ההלל), מכל מקום נתבאר בשוע"ר סי' תפח ס"ג (ומצוה מן המובחר לקרותו עם הציבור מיד אחר תפלת שחרית, כדי שיענה עמהם הודו ואנא אחר הש"ץ).

ונתבאר יותר בשוע"ר סי' תעט ס"ו (מצוה לחזר אחר זימון לאמירת ההלל, כדי לומר הודו בשלשה, דהיינו שהאחד יאמר לשנים שעמו הודו לה' וגו', והם יענו אחריו הודו לה' וגו'. וכן באנא ה' וגו'. כמו שנתבאר בסי' תכ"ב, עיין שם הטעם), ושם נסמן (הערות כח-ל).

*

והנה בשוע"ר סי' תריט ס"ח (יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור, כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור ... וכן הדין בברכת הלל). ומשיגרא דלישנא נראית לכאורה הכוונה, שגם בהלל "יברך כל אחד ואחד לעצמו בלחש, ויזהר לסיים קודם שיסיים השליח ציבור, כדי שיוכל לענות אמן אחר ברכת השליח ציבור".

אמנם למעשה אין נוהגים כן, אלא שבתחלה עונים אמן על ברכת הש"ץ, ואחר כך מברך כל אחד לעצמו. ונתבאר בשוע"ר סי' תפט ס"א (הערה 163).

20) משנת חסידים מסכת ראש חדש פ"ב מ"ו (ולמען יאריך ימים, יאמר אחר ההלל בכל ראש חדש פסו"ק ואברה"ם זק"ן ב"א בימי"ם ו"ה' בר"ך א"ת אברה"ם בכ"ל), ומ"ז (ויאמר זבדיה ישמרני ויחייני כן יהי רצון מלפניך אלקים חיים ומלך עולם אשר בידו נפש כל חי אמן. וכל זה יאמר שלשה פעמים). וכן הוא בסדור האריז"ל של ר' שבתי ושל ר' יעקב קאפל. ובהיום יום לר"ח מ"ח (ואברהם זקן גו' זבדי' ישמרני כו' - ג"פ). ואולי הכוונה היא, שאין צריך לומר תיבת "ויאמר" (למרות שכתוב "כל זה יאמר").

וראה שער הכולל פל"ז אות ט-י. סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (רסקין), ע' תפא.

21) חיי שרה כד, א.

22) טור ושו"ע סי' תכג ס"א ([בראש חדש] אומר קדיש תתקבל). ובמ"א שם ס"ק א (והוא הדין בכל יום שיש בו מוסף אומרים תתקבל, משום שכאן סיימנו תפלת שחרית). ובדרכי משה שם ס"ק א (כתב הכל בו זה הכלל, כל יום שיש בו מוסף אומרים קדיש שלם, ושאין בו מוסף אומרים קדיש זוטא). וטעם החילוק נתבאר בשער הכולל פי"א אות כב ס"ב וס"ד).

23) הטעם שאומרים כאן שיר של יום, נתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת קצה (וע"פ כהנ"ל יומתק גם כן לשון רבינו בסידורו שם: אומרים כאן שיר של יום, דלכאורה תיבת "כאן" מיותרת, וע"פ הנ"ל מובן, כי בא להוציא ממנהגים אחרים ... שיר של יום ג' דעות באמירתו: ... ב) יש אומרים: לאחר שנהגו לאומרו יש לאומרו במקומו; היינו כמו שאמרוהו בביהמ"ק בתמיד של שחר, כמו כן גם עתה יאמרוהו סמוך לשמונה עשרה של שחרית ... רבינו סבירא ליה כטעם השני, שלכן פוסק דשיר של יום אומרים אותו סמוך לתפלת שחרית גם בראש חדש).

24) זח"א צז, ב (בכל ריש ירחא וירחא, וכד חמי נשמתא יקר אספקלריאה שכינתא דמאריה, מברכת וסגדת קמי קודשא בריך הוא הדא הוא דכתיב ברכי נפשי וגו'). המנהיג סי' עז (ראיתי מנהג טוב בטוליטולא ובסביבותיה לומר אחר התפילה מזמורים לפי עניין הימים ... ובראש חדש ברכי נפשי את ה' וגומר, דכתיב ביה עשה ירח למועדים). טור סי' קלג (ובכל זמן וזמן משנין המזמור לפי ענינו, כגון ברכי נפשי בראש חדש), וסי' תכג (ונוהגין בספרד לומר מזמור ברכי נפשי, לפי שיש בו עשה ירח למועדים). שו"ע שם ס"ג (ואחר שסיים חזרת התפלה אומר קדיש, ואומר מזמור ברכי נפשי את ה'). ובמ"א ס"ק ה (ובקצת מקומות אין נוהגין כן).

ומה שקבע רבינו לאמרו מיד אחר שיר של יום, נתבאר בשער הכולל פי"א סכ"ט (שהקדיש שצריך לומר אחר שיר של יום יאמרו לאחר ברכי נפשי או לדוד אורי ... כי בסדר התפלה אין לרבות בקדישים, רק מה שתקנו הקדמונים). ונתבאר בשוע"ר סי' תפט (הערה 292).

25) משנה מגילה כא, א (בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן). טור ושו"ע סי' תכג ס"א, לענין ר"ח (ומוציאין ספר תורה וקורים בו ד', אין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהם). שוע"ר סי' תצ ס"י, לענין חול המועד (בימי חולו של מועד קורין ד' גברי).

תקנת קריאת התורה וההפטרה בשבת ומועדים וכו', נתפרשה כל אחת במקומה, כמצויין בשוע"ר סי' תפח ס"ה (הערה 116).

26) דהיינו שהקדיש שאומרים אחר קריאת התורה ביום טוב, הוא לפני קריאת פרשת המוספים, ואילו הקדיש שאומרים בחול המועד הוא אחרי קריאת פרשת המוספים.

וטעם החילוק בינם נתבאר בשוע"ר סי' תצ סי"א (לפי שביום טוב נשלם מנין הקרואים, דהיינו ה' גברי בפרשת היום, והמפטיר שקורא בפרשת המוספין אינו ממנין הקרואים ... לכן מפסיקין בקדיש בינתיים. אבל בחולו של מועד לא נשלם מנין הקרואים, דהיינו ד' גברי, עד לאחר פרשת המוספין, לכן אין אומרים הקדיש עד לאחר קריאת פרשת המוספין).

והטעם שבחול המועד פרשת המוספין היא ממנין הקרואים, נתבאר שם ס"י (ואין מוסיפין עליהם, כמו שמותר להוסיף בשבת ויום טוב על מנין הקרואים, לפי שבחולו של מועד יש בו מלאכה לעם, ובמה שהם מתאחרים בבית הכנסת יקשה בעיניהם האיחור, ואסור להטריח את הציבור).

27) וכן הוא בחנוכה, כדלקמן בסמוך (אשרי ובא לציון, קדיש שלם, ומכניסין ספר תורה להיכל), ובשני וחמישי, כמבואר בפסקי הסדור, אחר ובא לציון (בשני ובחמישי מכניסין הספר תורה להיכל).

משא"כ בשבת ויום טוב, שאין אומרים ובא לציון אלא לפני מנחה, לכן מכניסין הספר תורה להיכל מיד אחר אשרי.

ונתבאר בשער הכולל פי"א אות כב.

28) כמבואר בשוע"ר סי' רצב ס"ד (שלא להפסיק כלל בין הקדיש לתפלה בלחש ... שלעולם אין אנו מתחילין תפלה בלא קדיש לפניה, חוץ מתפלת השחר מפני סמיכת גאולה לתפלה).

29) כמבואר בשוע"ר סי' כה סמ"א (בראש חודש במקומות שאומרים במוסף קדושת כתר, חולצין קודם תפלת מוסף בלחש, אחר קדושת ובא לציון, לפי שאין ראוי להיות מוכתר בתפילין בשעה שאומר כתר יתנו לך. ואפילו במקומות שאין אומרים קדושת כתר במוסף, אף על פי כן נוהגין לחלצן קודם תפלת מוסף).

ומה שמסירין התפילין קודם הקדיש, נתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת קצה (וצע"ג שהרי כתב בפע"ח שער ר"ח רפ"ג: והרב ז"ל לא הי' מסיר התפלין עד שגמרו כל הקדיש שלאחר חזרת ספר תורה בהיכל קודם מוסף, ואחר כך חולץ תפלין והתפלל מוסף, וכן הוא בשו"ע לאריז"ל ... וכ"כ בסידור הר"ש מראשקוב ... בשער הכוונות (ענין ר"ח) "שנהגו להסיר התפלין קודם תפלת מוסף אחר קדיש שאומרים אחר חזרת ספר תורה להיכל". בסידור קול יעקב לרבי יעקב קאפל "אחר קדיש קודם מוסף צריך לחלוץ התפלין". ועוד ... יש לומר, בהקדם מנהג זמן חליצת תפלין ... ע"ד הקבלה, לחלוץ אחר שאמר בהם ג' קדישים – (בגירסא זו החזיק רבינו הגדול – בשו"ע שלו סי' כה סל"ז – ואליבי' אנו דנין) – ולכן אין לחולצם עד לאחר קדיש שלאחר ובא לציון, שאז, ביחד עם הקדיש שלאחר שמו"ע ושקודם ברכו, הרי זה ג' קדישין ... כל זה הוא בימות החול. אבל בר"ח, שכתב רבינו שאחר הלל יאמר שיר של יום וקדיש אחריו, הרי נשלם מספר ג' הקדישין מלבד הקדיש שלאחר ובא לציון גואל, ואם כן תיכף אחר קדושה דובא לציון כבר יש בידו ג' קדישין וד' קדושות. וכיון שאין הכרח שיהיו תפליו עליו בשעת אמירת הקדיש שקודם מוסף, הרי, אדרבה, הכרח הוא שיחלוץ אותם קודם הקדיש, כי קדיש זה שייך לתפלת מוסף (שלעולם אין מתחילין תפלה בלי קדיש לפני'), ולכן צריך לסומכם בכל מה דאפשר, וכמו דמוכח בנ"כ השו"ע או"ח סי' רצ"ב).

ובפרט למנהגינו, שנתבאר בס' המנהגים חב"ד ע' 36 (כל התפילין מניחים קודם מוסף), אין להפסיק בכל זה בין הקדיש לתפלת מוסף, אלא "קודם הקדיש".

וכיון שעל ידי הנחת תפילין דר"ת, יהי' הפסק בין אמירת ובא לציון לבין הקדיש, לכן נתבאר באגרות קודש ח"כ אגרת ז'תרחצ (צריך לומר איזה מזמור לפני אמירת הקדיש ... בכל ראש חדש, באותן בתי הכנסיות שנוהגים שיניחו תפילין דר"ת, ובאמירת פרשת קריאת שמע לאחרי הכנסת הספר תורה, וכמובן וגם פשוט לפני תפלת המוסף, שאף שחליצת תפילין אפשר לומר שאינה הפסק, משא"כ הנחת תפילין וקריאת שמע).

וכמבואר בשוע"ר סי' נד ס"ד (כשחוזרין ומתפללין יאמר הש"ץ מקצת פסוקי דזמרה ויאמר קדיש עליהם כי לעולם אין אומרים קדיש בלא תהלה לפניו).

30) טור ושו"ע סי' תרפד ס"א (קורין בקרבנות הנשיאים שבפרשת נשא, שלשה בכל יום).

וכדתנן מגילה כא, א (בשני וחמישי בשבת במנחה קורין שלשה אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ... זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קורין ארבעה). ולכן גם חנוכה ופורים, שאין בהם מוסף, קורין שלשה.

31) ואילו לעיל כתב "בראש חדש וביום טוב ובחול המועד אומרים כאן שיר של יום", ולא הזכיר בית יעקב. וטעם החילוק (שבראש חדש וחול המועד אין אומר בית יעקב), נתבאר בשער הכולל פי"א אות כג.

32) ציונים והערות להלכות הבאות לפנינו, נדפסו ב"סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (רסקין), ע' תרכד ואילך.

וראה לקוטי שיחות חכ"ב ע' 115 ואילך, הטעם שהעמיד רבינו את מצות הספירה בסוף סדורו.

33) כמבואר בשוע"ר סי' תפט ס"ג (מצוה מן המובחר לספור בתחלת הלילה, מיד אחר תפלת ערבית), וסט"ז (ראוי להקדים תפלת ערבית לספירה, שתפלת ערבית היא תדירה והספירה אינה תדירה, ותדיר קודם לשאינו תדיר), ושם נסמן (הערות 292-293).

34) פרי עץ חיים, הגהה שנוספה בהוצאת קאריץ תקמ"ה, שער חג המצות ספ"ח (כתב הרמ"ע אין לספור עומר בליל ב' עד אחר גמר כל הסדר כולו תחלה. ונראין דבריו, שהרי בחינת הסדר הם כל פרטי המוחין, והעומר פרט אחד לבד, ואיך נהפך סדר הדברים).

והוא בספרו של הרמ"ע מפאנו, מעין גנים, לה, ד (ואין מברכין על ספירת העומר תחלה בליל ב' של פסח, כי אם אחרי גמר הסדר כולו).

משנת חסידים מסכת העומר פ"א ס"א (בליל שני דפסח, אחר שגמר כל הסדר, אם הוא בחוצה לארץ, יתחיל לספור העומר).

מנהג זה, הביא החיד"א בברכי יוסף (סי' תפט ס"ה), ובמחזיק ברכה (סי' תפט ס"ב), ובשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' י' אות ב), ובטוב עין (סי' ח), ובלב דוד (פרק ל' אות י"א), בשם המקובלים הרמ"ע מפאנו והרמ"ז והרנ"ש (בעל מצת שמורים), וכן מעתיק שם החיד"א משו"ת בשמים ראש (סוס"י קכב).

וראה מה שליקט בזה ב"מנהג אבותינו בידינו" (מועדים, הוצאת תשס"ט, ע' שסה ואילך).

*

והטעם לזה נתבאר בבשמים ראש (שם): "כי דבר מגונה לומר היום יום אחד לעומר, ולסדר אחר כך סדר של פסח".

וכעין זה ביאר במחזיק ברכה (שם): "כי מי שמכוין בסדר הפסח ובספירת העומר כונת רבינו האר"י זצ"ל, ודאי הוא דבר קשה לקרות ההלל בבית הכנסת ולספור העומר, ולעשות הסדר ולכוין בכל כונות האר"י זצ"ל, ולא יכונו יחדיו כמבואר ליודעי חן".

וכן הוא בסדור האריז"ל (רש"ר, בסיום סדר ההגדה): "כתב הרמ"ע ז"ל אין לספור עומר בליל ב' דפסח עד אחר גמר כל הסדר תחלה, ונראין דבריו, שהרי בחינת הסדר הם כל פרטי המוחין, והעומר פרט א' לבד, ואיך נהפך סדר הדברים, ע"כ מצאתי כתוב".

וסיים ב"חיים שאל" (שם): "ואני עני במקומי אני עומד שיש לנהוג כהרמ"ע והרמ"ז והרב הנשי"א ז"ל".

אמנם כתב על זה בברכי יוסף (שם): "אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור".

והיינו כמובא בשוע"ר סי' תפט סי"ז (בימי הספירה לא יתחיל לאכול, אפילו סעודה קטנה, חצי שעה קודם זמן ספירה, דהיינו חצי שעה קודם בין השמשות, גזירה שמא ימשוך בסעודתו וימנע מספירת העומר).

וגם על פי קבלה הביא במחזיק ברכה (שם): "נדפס משם המקובל המופלא בדורנו מהר"ש שרעבי ז"ל, שיאמרו בני חוץ לארץ ליל יום טוב ב' ספירת העומר אחר הערבית, ונתן טעם ויישב עפ"י הסוד".

ועל פי כל זה נכתב כאן "יש מי שאומר ... והמקדים ... מוקדם לברכה".

ובהגהות צמח צדק לסידור: "דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור, ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב הדבר שישכח מלספור, או שיספור אחר חצות" (שהוא העתק האמור בברכי יוסף שם, והוסיף "או שיספור אחר חצות". ונתבאר לעיל סי' תפט הערה 192).

*

וב"שער הכולל" פמ"ט ס"ב (שוב נתברר בבירור גמור ששמעו מאדמו"ר בעל צמח צדק ז"ל, שמ"ש בסדור אך יש מי שאומר שהבא בסוד ה' יספור אחר הסדר כו', נדפס שלא על פי אדמו"ר הזקן, רק על פי אחיו בעל שארית יהודה ז"ל, וכשראה זה אחר ההדפסה הקפיד עליו עד מאוד).

את הקטע הזה הדפיס לראשונה בשנת תרמ"ט (בהוספות ל"שערי תפלה", פכ"ו ס"א), ושם הוסיף: "ונראה לענ"ד הטעם שלא ציוה אדמו"ר הזקן להשמיט מן הסדורים שנדפסו אחר כך, הוא מפני שזהו דעת המשנת חסידים, ולא רצה להיות מנגדו בפועל".

שמועה זו הובאה גם ב"בית רבי" נה, ב (אחד מהרבנים מנכדי רבינו סיפר שמ"ש בסידור בענין ספירת העומר, שהבאים בסוד ה' יספרו ספירת העומר אחר הסדר זהו ממה שהוסיף הוא, ורבינו הקפיד על זה. רק להשמיט זה מהסידור לא רצה מחמת כבוד אחיו הרה"ג זלה"ה, על כן בהדפסה השני' הוסיף רבינו מ"ש שם, והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפלה מוקדם לברכה).

[אמנם גם בסדור הראשון שנדפס בתקס"ג מופיעה הוספה זו של "והמקדים ... מוקדם לברכה" (אלא אם כן נאמר שמדובר כאן בהוצאה מוקדמת יותר של הסדור. ראה "שיעורי הלכה למעשה" ח"א ע' יג)].

וכן הובאה שמועה דומה לזה ב"פתחי עולם" סי' תפט ס"ק א (שמעתי מהרב כו' מהר"ש זלה"ה, בנו של אדמו"ר זלה"ה מחבר צמח צדק, שזקינו מחבר ש[לחן] ע[רוך] ה[רב] זלה"ה הקפיד מאוד על אחיו [מהרי"ל], שנהג פעם אחת כמו הרמ"ע בזה).

וראה המצויין ב"אוצר מנהגי חב"ד" (ניסן ע' רו-ז).

*

סתירה כעין זו מוצאים אנו גם בשמיני עצרת, שלכן מקדשים קידוש של שמיני עצרת ואין מברכים על ישיבה בסוכה, משא"כ כאן מברכים ברכות סדר של פסח וגם ברכת ספירת העומר.

והחילוק ביניהם נתבאר בכסף משנה הל' סוכה פ"ו הי"ג (הטעם שאין מברכין בשמיני עצרת ... כי היכי דלא ליתו לזלזולי ביום טוב. ואע"ג דביום טוב שני של פסח עבדינן יום טוב ומברכין על ספירת העומר, הכא שאני דבכוס אחד אנו מקדשין ומברכין לישב בסוכה, ואיכא למיחש טפי לזלזולי. אי נמי דכיון דבקיאינן בקיבועא דירחא הוי ספירת העומר דאורייתא, ואי אפשר לדחותה ולא את ברכתה משום חששא בעלמא). משא"כ הישיבה בסוכה בשמיני עצרת היא מדברי סופרים, ולכן נדחית ברכתה.

35) כמבואר בשוע"ר שם ס"ג (וכל הלילה כשר לספירת העומר, שאם שכח ולא ספר בתחלת הלילה ונזכר קודם שעלה עמוד השחר חייב לספור ... אבל אם שכח לספור בלילה ונזכר ביום יספור בלא ברכה), ושם נסמן (הערה 198).

36) שאחר זה אינו יכול לברך על הספירה, כנ"ל הערה הקודמת.

37) שאז מתארך היום, והלילה מתקצר.

38) ששם מתארך היום בקיץ – הרבה יותר מאשר במדינות הדרומיות, והלילה מתקצר ביותר.

39) כי הלילה מתקצר כל כך – עד שגם בחצות הלילה נראה כמו אחר עמוד השחר, ולכן מתחיל היום מיד מחצות הלילה.

40) היינו לפחות "עד י"ז בתמוז ועד בכלל". ולכן גם בצום י"ז בתמוז אסור לאכול משהגיע חצות.

*

לפי הפירוש הפשוט של הדברים האלו נראה, שרק במשך שני חדשים אלו, שבין ח"י אייר לי"ז תמוז, עולה השחר בחצות לילה במדינות אלו הצפוניות. נראה מכאן שזמן עמוד השחר הוא 72 דקות לפני נץ החמה. כן כתב גם רח"י בארנשטיין ב"שימת עין" (שבסוף ס' הרב מלאדי) אות ג. וכן בארתי הדברים בקובץ פלפול התלמידים (מונטריאל) חוב' ד' ע' פה (בהערה בשוה"ג לדבריו של הרי"י שי' פייגלשטוק).

ובאמת צריך עדיין הדבר תלמוד, שהרי הסידור נכתב ונדפס לדורות, ולא רק לשנה אחת. והרי אורך היום בימות הקיץ אינו תלוי לפי חדשי הלבנה (מח"י אייר עד י"ז בתמוז), אלא לפי חדשי החמה (של התאריך הלועזי).

ויש לפרש זאת בשני אופנים:

(א) דמיירי כאן בקביעות הכי מאוחרת, שח"י אייר חל במאי 28. או שעכ"פ חל במאי 24. והיינו שמח"י אייר (24 במאי) עד י"ז בתמוז (21 ביולי), במשך 59 יום, מתקצר הלילה כל כך, "במדינות אלו הצפוניות", עד שגם בחצות הלילה נראה עמוד השחר.

ואף שברוב השנים חל ח"י באייר לפני 24 במאי. מכל מקום, מי שאינו יודע חשבון חדשי החמה, ואינו יודע התאריך המדויק, אזי בכל השנים לא יספור אחר חצות בברכה, מח"י אייר ואילך.

והנה באותו זמן (24 במאי) השמש היא לערך 20.5 מעלות מקו המשוה. ובחצות לילה היא רחוקה ממדינות אלו הצפוניות (שהם לערך 54 מעלות מקו המשוה), לערך 105.5 מעלות (שהרי 20.5+54+105.5=180).

ולפי זה יוצא, שזמן עלות השחר הוא כאשר השמש היא פחות מ-16 מעלות תחת האופק (90+15.5=115.5). והוא קצת פחות מ-72 דקות לפני נץ החמה (בארץ ישראל בימים השוים).

(ב) דמיירי כאן בקביעות הכי מוקדמת, שח"י אייר חל באפריל 29. והיינו שמ-29 באפריל ואילך מתקצר הלילה כל כך, "במדינות אלו הצפוניות", עד שגם בחצות הלילה נראה עמוד השחר.

ואף שבדרך כלל יחול 29 באפריל כבר בתחלת אייר. מכל מקום אין להחמיר בזה מספק, כי אם מח"י באייר, שאז יחול כבר 29 באפריל בכל השנים, ובו נראה עמוד השחר גם בחצות הלילה.

והנה באותו זמן (29 באפריל) השמש היא לערך 14 מעלות מקו המשוה. ובחצות לילה היא רחוקה ממדינות אלו הצפוניות (שהם לערך 54 מעלות מקו המשוה), לערך 112 מעלות (14+54+112=180).

ולפי זה יוצא, שזמן עלות השחר הוא כאשר השמש היא לערך 22 מעלות תחת האופק (90+22=112), והוא לערך 96 דקות לפני נץ החמה (בארץ ישראל בימים השוים).

ומסתבר יותר לענ"ד כפירוש הראשון הנ"ל. כי אם נאמר שברוב השנים יעלה השחר באיזור לאזניא-לאדי בעת חצות הלילה – מיד בתחלת אייר, לא הי' רבינו סותם וכותב: "זמן התחלת עמוד השחר מח"י אייר ואילך במדינות אלו הצפוניות הוא בחצות לילה, לכך אין לספור אחר חצות אלא בלא ברכה".

וכן נראה גם מדברי רבינו בסדר הכנסת שבת, ובאגרת התשובה פ"ג, שזמן עלות השחר הוא לפי חשבון 72 דקות לפני נץ החמה (בארץ ישראל בימים השוים). ובארתי הדברים בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' ע' קפב. דובר שלום ע' קנב. סדר הכנסת שבת עם באור (ע' מו-נא).

ולמרות זאת, יש הרוצים לבאר בשיטת רבינו שזמן עלות השחר הוא בארץ ישראל בימים השוים – 90 דקות, או 96 דקות לפני נץ החמה, ודנו בזה כמה (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' עא סי' נט. "אהלי שם" ח"ד ע' פא ואילך. הערות התמימים ואנ"ש – 770 גליון רסח ע' 38. קונטרס שערי ישיבה גדולה חוב' א' ע' קלד. קובץ אהלי תורה חוב' ח ע' מג. "משולחן הארי" ע' 326. קובץ ממגד ירחים ח"ז ע' 177. "כבוד רבנן" ע' 203. ותמצית דבריהם – בהוספות לספר סדר הכנסת שבת עם באור, ע' קי-קיב).

41) כדעת רבי בתענית יב, א (תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר). טור ושו"ע או"ח סי' תקסד ס"א (כל תענית שאוכלים בו בלילה בין צבור בין יחיד הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר). וכיון שגם בחצות הלילה נראה עמוד השחר, "לכן משהגיע חצות ליל י"ז תמוז אסור לאכול".

וראה "סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (ע' תרכה), שזה נוגע גם לשאר ההלכות שקשורות לעלות השחר, כמו תפלת ערבית, ברכת השכיבנו, המפיל, ברכת התורה ועוד.

42) וכן הוא בשוע"ר סי' תפט סי"ט (ולא יברך עד שיודע איזה יום הוא מהספירה, כדי שידע על מה הוא מברך), ושם נסמן (הערה 312).

ומלשון זה (ולא יברך עד שיודע) נראה, שכוונה זו היא לפני אמירת הברכה.

ולענין זמן כוונת התיבות והאותיות דלקמן, ראה אוצר מנהגי חב"ד, ניסן (ע' רמח). "סדור רבינו הזקן הזקן עם ציונים והערות" (ע' תרכז).

43) תהלים סז. ומתחילים לכוין מתיבת: אלקים יחננו גו'.

44) תהלים סז, ה. פרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ו (ראיתי למורי ז"ל הקפיד מאוד לכוין בכל יום באות אחת מן מ"ט אותיות של פסוק ישמחו וירננו וכו', ובתיבה אחת מן מ"ט תיבות שיש בזה המזמור. כי תשפוט מלא ו', לאמים חסר ו', מישור מלא ו').

ומה שכתב שהתיבות "תשפוט" ו"מישור" הם מלא, ביאר בשער הכולל פמ"ט אות ג (מ"ט אותיות שבפסוק ישמחו, יכוון במ"ט ימי הספירה. ואע"פ שלפי המסורה לא נמצא בזה הפסוק רק מ"ז אותיות). והיינו שקוראים אותם מלא, כדי להשלים שתי האותיות החסרות מהחשבון.

45) נדפסה בשו"ת רבינו הוצאת תר"ז, סוס"י ו, והוגהה על פי כת"י 189 (72, ב). 1017 רלג, ב. 1027 קעה, א.

תחלת התשובה נדפסה לעיל ח"ד הוספה ב, ובשוה"ג שם (הערה כו והערה לז), שנכתבה לערך בשנת תק"נ.

46) הובא בשוע"ר שם ס"ל, שסומכין (בשעת הדחק) על דעת הפוסקים שחדש בחו"ל מדרבנן (אפילו אם הוא של ישראל), ובמקומות שאינן קרובים לארץ ישראל לא גזרו כלל. ונתבאר שם (הערה 383).

47) ומסיים: "העולה מדברינו אלה, תבואת עכומ"ז בחוץ לארץ יש לצדד להיתר, אמנם תבואת ישראל שזורעים שדותיהם ... איסור גמור ... וכן הסכמת כל הפוסקים, זולת ר' ברוך, ואחריו נמשכים הט"ז ומג"א ... והוכחנו למעלה דליתא ... גלל כן אהוביי בני וחתניי ותלמידיי הרבנים במדינת פולין, דרשו היטב היטב לגזירה שוה בכל בתי כנסיות להזהיר את בני ישראל אולי ינזרו מתבואת חדש של ישראל עד אחר יום הנף ... לדידן שאין איסור רק של ישראל".

48) להתיר רק בשל נכרי בחו"ל. כמובא בשוע"ר סי' תפט ס"ל, ובהערות שם (לעיל הערה 386).

49) כמובא בשו"ת צמח צדק יו"ד רס"י שנב (מנהג מדינות אלו האוסרין חדש של ישראל ואוכלין חדש של גוי ... דעת הב"ח דס"ל דחדש אסור בחוץ לארץ מדאורייתא בשל ישראל, ומכל מקום בשל גוים אין בו אפילו איסור דרבנן. וכ"פ בתשובות כנסת יחזקאל סי' מ"א. וכ"פ בתשובות שב יעקב סי' ס"א (רק סבירא ליה דדוקא בשל גוים בחוץ לארץ מותר ולא בארץ ישראל דאין קנין כו'). ואף שהש"ך והט"ז ביו"ד סי' רצ"ג חלקו עליו, וכן דעת הפני יהושע כנ"ל. מכל מקום בספר המקנה קידושין דל"ח כתב ליישב דבריו, דחדש נוהג בארץ ישראל אפילו בשל גוים, ובחוץ לארץ אינו נוהג בשל גוים יעו"ש).

50) שעיקר המצוה היא בקמח של ישראל, כמבואר בשוע"ר סי' תנג סט"ז ואילך.

51) ראה שוע"ר סי' תפט שם שהעיקר כדעות האוסרים, ובעל נפש יחמיר לעצמו. משא"כ כאן במצות של מצוה, סומך בעיקר על דעת המ"א והט"ז, להתיר בחוץ לארץ אף בשל ישראל.

וראה גם לקמן (הוספה ‏ה), "התיר רבינו הגדול הנ"ל, אפילו חדש של ישראל, במקום מצוה מצות שמורה, אבל שלא במקום מצוה לא רצה להתיר".

52) נדפסה בשו"ת רבינו, סוס"י ז.

53) נדפסה בשו"ת רבינו, סי' כ.

54) ראה שוע"ר סי' תפט סוף ס"ל (עיין ביורה דעה סי' רצ"ג שהנזהר מחדש יש לו ליזהר גם מיי"ש וממי דבש שהעמידוהו בשמרי שכר), ונתבאר שם (הערה 393).

ואפשר דמיירי הכא בתערובת חדש בישן, וכדלקמן, הוספה הבאה (ואף ביי"ש לא התיר לערב שעורים).

55) ראה שו"ת הרא"ש כלל ב ס"א (ומצאתי כתוב בשם הר"ם ז"ל, מה שאנו שותין שכר, יש אומרים משום ספק ספיקא, ספק חדש ספק ישן, ואת"ל חדש שמא השריש קודם העומר. ואני אומר דבר שיש לו מתירין אפילו ספק ספיקא אסור), ט"ז סי' רצג סק"א (דה"ל חדש דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל כמ"ש הרא"ש בתשו' ריש כלל ב' לענין שכר שנעשה משעורים של חדש).

56) ראה גם שדי חמד מערכת חדש אות טו.

57) כדלעיל (הוספה ‏ב), שרבינו סומך בעיקר על דעה זו, עכ"פ בשעת הדחק.

58) יו"ד סוס"י רצג (נראה לענ"ד ללמד זכות הגון על ההיתר בזה דהך איסור דחדש בחו"ל הוא פלוגתא דתנאי כו', והיה לנו לומר דהלכה כת"ק דרבי אליעזר, דיחיד ורבים הלכה כרבים כו'. יש לנו לדון ולומר דבמדינות אלו שהוא שעת הדחק, דחייו של אדם תלוי בשתיית שכר שעורים ושבולת שועל, כדאי הוא הת"ק לסמוך עליו בשעת הדחק, כיון דלא איפסקא הלכה בפירוש בגמרא כרבי אליעזר).

59) על מה שהוכיח הט"ז שם, שבשעת הדחק יש לסמוך על דעת יחיד במקום רבים, כתב בנקודת הכסף (שם): "לאו ראיה היא כלל, כמו שהוכחתי בש"ך בסי' רמ"ב, דדוקא בהך דנדה דגזרת מעת לעת היא מדרבנן אמרינן הכי".

60) נתבאר לעיל סוס"י תפט (הערה 383).

61) כדלעיל (הוספה ‏ב).

62) בשוע"ר שם (אבל כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים הללו, ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו, כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים, שהחדש נוהג מן התורה אף בחוץ לארץ).

והיינו כיון שבדרך כלל פסקינן כהש"ך (דלעיל הערה 808), שאין סומכים בשעת הדחק על היחיד במקום רבים, אלא בדרבנן. ורק לענין מצה שמורה יש לסמוך על דעת הט"ז, כפי מה שיישב רבינו את קושיית הש"ך עליו (כדלעיל שם הערה 383).

וראה לעיל סי' רמד (קו"א ס"ק ד): "סמכינן איחיד במקום רבים בדרבנן". ולעיל סי' רנט (קו"א ס"ק ד): "דלכבוד שבת כהאי גוונא סמכינן בדרבנן איחיד במקום רבים". ולעיל סי' רעו (קו"א ס"ק ה): "הרי זה נקרא שעת הדחק, שסומכים בדרבנן אפילו על יחיד במקום רבים". ונתבאר ב"כללי הפוסקים וההוראה" כלל צט.

63) למוהר"מ ליפשיץ, בביאורו למשניות סוף תרומות, שהובא בש"ך יורה דעה (סי' רצג ס"ק ו). ראה מה שהובא בזה לעיל שם (הערה 393).

ורבינו לא רצה לסמוך על סברא זו, ולכן החמיר שלא במקום מצוה – אפילו בשכר שעורים.

64) ראה לעיל הוספה הקודמת.

65) מהרי"ל מיאנאוויטש, בשם אחיו רבינו.

66) חולין קלו, ב (אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי, כר' אלעאי בראשית הגז דתניא רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, וכר' יהודה בן בתירה בדברי תורה דתניא ר' יהודה בן בתירה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה, וכר' יאשיה בכלאים דתניא רבי יאשיה אומר לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד).

67) וכתב בצמח צדק שם: "ולכאורה יש לומר ביאור דבריו ע"ד מ"ש בספר שו"ת תשואת חן סס"י כ"ו וז"ל, דמשם מבואר היכא שיש מנהג ויש להם על מה שיסמכו עוקר ההלכה, אף דקיי"ל הלכה כסתם משנה, אם כן הוא הדין בחדש כו' עכ"ל יעו"ש. אמנם אפשר יש להעמיק עוד דבריו יותר" (והאריך בזה שם).

68) מספרו דברי נחמיה או"ח (סט, ב ואילך).


י)

י)

י)

י)

י)

י)

י)