תצב תענית שני וחמישי ושני אחר המועדים

ובו ה' סעיפים

א נוהגין במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר חג הסוכות1. לפי שחוששין שמא מתוך משתה ושמחת המועד באו לידי עבירה2, לכן מתענין לתשובה ולכפרה3. כמו שמצינו באיוב4 שלאחר שהקיפו ימי המשתה ושמחת בניו העלה עולות מספר כולם, כי אמר אולי חטאו בני וגו'.

אבל לאחר שבועות אין נוהגין להתענות, דכיון שאינו אלא ב' ימים, אין לחוש שמא חטאו בו5.

ודין אמירת הסליחות ועננו בין גואל לרופא וקריאת ויחל יתבאר בסי' תקס"ו6:

ב נוהגין להמתין להתענות אחר הפסח עד שיצא כל חודש ניסן7 מטעם שנתבאר בסי' תכ"ט8.

ואחר הסוכות ממתינין עד שיצא כל חדש תשרי, לפי שהוא מרובה במועדות9.

ואף שנוהגין במדינות אלו שמותר להתענות בתשרי אחר אסרו חג10, מכל מקום אין רוצין לקבוע בו לכתחלה תענית11 קבוע, כיון שאפשר להמתין להתענות אחר כך:

ג ונוהגין לברך כל מי שיתענה בה"ב אחר קריאת התורה בשבת שלפני בה"ב, ומי שענה אמן על זה, אין צריך לקבל עוד התענית במנחה שלפני ימי התענית12.

ומכל מקום אם אחר כך נמלך שלא להתענות אינו מחוייב להתענות מחמת עניית אמן. ואף שאז היתה דעתו להתענות על ידי אמן זה, אין בכך כלום אם לא קיבל עליו התענית בפירוש בפיו, כמו שיתבאר בסימן תקס"ג13:

ד ונוהגין שלא לברך בה"ב בשבת שבתוך ניסן או תשרי, לפי שבאותו שבת מברכין החודש אחר קריאת התורה, ואין צריך לומר שאין מברכין בה"ב בשבת שהוא ראש חודש אייר או חשוון, אלא ממתינים לברך בשבת הבא14, ואחר אותו שבת מתחילין להתענות בה"ב.

אבל אם יש מילה או חתונה באותו שבת שצריך לברך בו בה"ב, מברכין בו בה"ב. אלא שנוהגין לברך במנחה15 אחר קריאת התורה16:

ה אם אירע ברית מילה או שאר סעודת מצוה בתענית בה"ב מצוה לאכול, ואין צריך התרה כלל, כמו שיתבאר בסי' תקס"ח17:


1) תוס' קידושין פא, א ד"ה סקבא (נהגו להתענות לאחר פסח ולאחר סוכות). טור (נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח והחג), ושו"ע (יש נוהגים להתענות שני וחמישי ושני אחר הפסח, וכן אחר חג הסוכות), ורמ"א (ובאשכנז וצרפת נהגו להתענות).

וראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ח ח"ג ע' 258 (הטעם שרוב בני ישראל אין מתענים תעניות אלו).

2) תוס' שם (ימות הרגל [שיש] קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנין עין זה על זה). טור (ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו). מ"א סק"א (שחוששין שמא מתוך משתה ושמחה באו לידי עבירה).

וראה גם לקמן סי' תקכט סי"ג (חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ופרדסים ועל הנהרות, שלא יתקבצו שם אנשים ונשים לאכול ולשתות ויבואו לידי עבירה).

3) לבוש (ומתענין לשלם פרים שפתינו, להיות להם כפרה על חטאם).

4) איוב א, ה. טור (וסמכו אותם על מקרא דאיוב, ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' אולי חטאו בני וגו'). לבוש (וסמכו אקרא דאיוב ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' העלה איוב עולות וגו' אולי חטאו בני וגו'). מ"א שם (כמו שמצינו באיוב).

5) לבוש (אבל אחר עצרת אין נוהגין להתענות, שאינו אלא שני ימים, ולא שכיח ביה שמחה טובא כל כך כמו בפסח וחג הסוכות). מ"א שם (אבל בעצרת דאינו אלא יום אחד אין חוששין). ח"י סק"א (משא"כ אחר חג השבועות).

6) בשו"ע שם ס"ב (בתעניות שני וחמישי ושני שאחר הפסח ואחר החג, שנוהגים באשכנז להתענות הצבור, נהגו הראשונים לומר שליח צבור עננו בין גואל לרופא, ולקרות ויחל).

7) טור ושו"ע (וממתינים עד שיעבור כל חדש ניסן ותשרי, ואז מתענים).

8) סעיף ט (ואין מתענין בכל חדש ניסן, אפילו תענית יחיד, ואין צריך לומר שאין גוזרין תענית על הציבור בכל החדש ... יצא רוב החדש בקדושה, לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום טוב).

9) ב"י (ותשרי יש ליתן בו טעם, לפי שהוא מרובה במועדות). לבוש (ובתשרי אין מתענין בסופו, לפי שהוא מרובה במועדות, לכך מתענין אחר כך).

10) שדוקא לענין סוף חודש ניסן נוהגים שלא להתענות, כמובא לעיל. ודוקא לענין הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, נתבאר לקמן סי' תרכד סי"ג (הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הן ימי שמחה, שבהן היו מחנכין את המזבח בימי שלמה, לפיכך אין מתענין בהן אפילו יום מיתת אב ואם, ואין אומרים תחנון). משא"כ בימים שאחר אסרו חג.

אלא שמכל מקום נוהגים שלא לומר תחנון בימים אלה, כמבואר בפסקי הסדור, לפני ובא לציון (שבכל יום שאין בו תחנון ... דהיינו ... ומערב יום כיפורים עד סוף תשרי).

*

ולענין אסרו חג בעצמו, נתבאר לעיל סי' תכט סי"ז-ח (נוהגין במדינות אלו להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים, ואין מתענין אפילו חתן וכלה ביום חופתם, ולא תענית יום שמת בו אביו ואמו ... ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו אלא שהמונע הרי זה משובח ... במה דברים אמורים ביום שלאחר הפסח ושלאחר הסוכות, אבל ביום שלאחר חג השבועות, מן הדין אסור להתענות בו).

וכן הוא לקמן סי' תצד סי"ט (במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין ... אבל במוצאי יום טוב האחרון של פסח ושל סוכות ... אין בהם איסור להתענות מעיקר הדין, אלא מחמת מנהג בעלמא).

11) מ"א סק"ב (ואף למנהגינו שנוהגים שמותר להתענות בתשרי אחר אסרו חג, מכל מקום אין קובעין בו תענית בתחלה).

12) לבוש (ונותנין מי שבירך כל מי שיקבל עליו להתענות אותם. ולכך מי שאמר אמן על אותו מי שבירך, אין צריך לקבל עליו יותר התענית). מ"א סק"ג (ומי שענה אמן אינו צריך קבלה).

משא"כ אם לא ענה אמן, ולא קיבל עליו בפירוש מבעוד יום, נתבאר בשו"ע סי' תקסב ס"ה (כל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום, אינו תענית).

13) במ"א שם סק"א (שעניית אמן הוי קבלה, ואינו צריך לקבלו במנחה, ומכל מקום אין מחויב להתענות ... אבל אם הוציא בשפתיו נראה לי להחמיר), וסי' תקסח ס"ק יא (דאף על פי שענה אמן אינו מחויב להתענות). אליה רבה כאן ס"ק ו (ומכל מקום אין מחויב להתענות).

14) מנהגים (טירנא) מנהגי אייר (בשבת שאחר ראש חדש מברכין תענית בה"ב) ומנהגי חשון (בשבת שאחר ראש חדש מברכין התענית שני וחמישי ושני). לבוש (ומברכין אותן בבית הכנסת מיד בשבת הראשון שאחר ראש חדש אייר, או אחר ראש חדש מרחשון). ש"ך יו"ד סי' רכ ס"ק לא (נהגו לברך בה"ב בשבת ראשון שאחר ר"ח מרחשון). מ"א ס"ק ג (שבשבת הראשון שאחר ר"ח מברכין מי שיתענה בה"ב). ח"י סק"ב (ובשבת שמברכין החודש, או שהוא ראש חדש, אין מברכין בה"ב, עד שבת הבא).

15) מ"א סוף סק"ג (ואם יש מילה או חתונה באותו שבת נוהגין לברכו במנחה). הובא בח"י שם.

16) ומנהגינו להסמיך הקדיש לקריאת התורה, ולתפלה שלאחריו, בכל מה דאפשר. ראה שער הכולל פכ"ט ס"ד. דברי נחמי' סוס"י יט. קונטרס הסדור אות לא. אגרות קודש ח"ג אגרת תקג (להתחיל לומר ח"ק קודם וקרוב לסוף הגלילה ... להסמיכו לתפלה בכל האפשרי). סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות (רסקין) ע' שכ.

17) רמ"א שם ס"ב (מיהו תענית שני וחמישי ושני שנוהגים להתענות אחר פסח וסוכות ... ואירע בהם ברית מילה, מצוה לאכול ואין צריך התרה, כי לא נהגו להתענות בכהאי גוונא).

ולענין תענית בכורות בערב פסח, ראה לעיל תע ס"ח.