תצג דינים הנוהגים בימי העומר

ובו ט' סעיפים

נישואין ותספורת בימי העומר

א נוהגין1 שלא לישא אשה2 ושלא להסתפר3 בין פסח לעצרת4 שמתאבלין5 על כ"ד אלפים מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימים הללו6.

אבל מותר לעשות שידוכין בלא נשואין7, שמא יקדמנו אחר8. ומותר גם כן לעשות סעודה לאחר השידוכין או לאחר הקידושין9.

אבל לא יעשו ריקודין ומחולות10. ואין צריך לומר שלא יעשו ריקודין ומחולות של רשות11.

אבל מותר לעשות סעודת הרשות, כגון שמחת מריעות12, בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות13:

ב מי שקפץ ונשא בימים הללו, אין קונסין אותו כלום14, כיון שעשה מצוה. אבל מי שהסתפר בימים הללו, קונסין אותו על שעבר על המנהג15:

ג מי שלא קיים עדיין מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו16, כיון שמותר לו לישא אפילו בתוך שלשים לאבילות אביו ואמו17, שחייב להתאבל עליהם מגזירת חכמים18, כל שכן שמותר לו לישא באבילות ימים הללו שאינן אלא מנהג בעלמא19. ומכל מקום במדינות אלו נהגו להחמיר20:

ד כשיש מילה בימים הללו, מותרים בעלי הברית21, דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן22, ביום שלפני המילה סמוך לערב קודם הליכה לבית הכנסת23 להסתפר:

ל"ג הימים שבהם נוהגים איסור זה

ה ל"ג ימים24, יש אומרים25 שהם מתחילין מיום ראשון של ספירת העומר ומסיימין בל"ג בעומר, שבאותו יום מתו האחרונים של הכ"ד אלף.

לפיכך נוהגין קצת להרבות בשמחה ביום זה26, ואין אומרים בו תחנון27 לפי שבו ביום פסקו למות.

ואף שמתו מקצת מהם ביום זה, מכל מקום הרי לענין אבילות יום האחרון אנו אומרים מקצת היום ככולו, כמ"ש ביו"ד סי' שצ"ה28, לפיכך כשנוהג אבילות שעה אחת או פחות ביום ל"ג, דהיינו שמונע מלהסתפר29 עד לאחר שהאיר היום30 בל"ג, די בכך, ומותר לו להסתפר בל"ג31 לאחר שעברו משהו מהיום, ולישא בו אשה32. וכן מל"ג ואילך33.

ואם חל ל"ג באחד בשבת נוהגין להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת34.

ומכל מקום אפילו בל"ג עצמו יזהר שלא להסתפר קודם אור היום35, לפי שאין אומרים אלא מקצת היום ככולו, אבל לילה אפילו כולה אינה ככל היום36, ולא פסקה אבילות עד למחר ביום.

ולכן אומרים תחנון בתפלת המנחה של ערב ל"ג37.

ויש מקומות נוהגין שלא לומר תחנון במנחה של ערב ל"ג, לפי שסומכין שבתחלת ליל ל"ג פסקו האבילות38. ולכן אין אומרים תחנון במנחה שלפניו, כמו שאין אומרים במנחה שלפני שאר הימים שאין אומרים בהם תחנון39, שלילם כיומם40.

ולפי מנהגם מותרים גם כן להסתפר41 ולישא בליל ל"ג42 (שלפי דבריהם אין נוהגין אבילות אלא ל"ב יום):

ו ויש אומרים43 של"ג ימים אלו מתחילין מיום ב' לחודש אייר ומסיימין בערב שבועות.

ואע"פ שמותר להסתפר ולישא בל"ג בעומר44, מכל מקום כיון שאין היתר אלא לאחר שעבר מקצת היום שהוא ככולו, לכן עולה הל"ג בעומר גם כן לחשבון הל"ג ימים שנוהגין בהם אבילות45 (וצ"ע במהרי"ל ובב"ח ובלבוש46).

ועל פי דבריהם47 יש נוהגין48 להסתפר ולישא בכל שלשה ימי הגבלה.

אלא שהם אין מסתפרין ונושאין בר"ח אייר, אלא עד ר"ח בלבד ולא עד בכלל49, כדי שיהיו נוהגין אבילות ל"ג ימים, שהן מתחילין בר"ח אייר ומסיימין ביום ראשון של ההגבלה, ומקצת אותו יום האחרון הוא ככולו. ולכן מסתפרין ונושאין משהאיר יום ראשון של הגבלה ואילך50:

ז אם יש לו ספק במנהג המקום, אינו יכול לתפוס קולי המנהגים, דהיינו שינהג היתר עד ר"ח אייר כסברא האחרונה, וגם ינהג היתר מל"ג בעומר ואילך עד ערב עצרת כסברא הראשונה, כיון שב' קולות אלו סותרות זו את זו51.

אבל יכול לתפוס חומרי המנהגים52, דהיינו שינהג איסור מפסח ועד ערב שבועות, או עד יום ראשון של הגבלה, חוץ מל"ג בעומר. ואף שנוהג ב' חומרות שסותרות זו את זו, אינו ככסיל ההולך בחושך53, כיון שעשה כן מחמת הספק שנסתפק לו איזה מנהג הוא עיקר54.

ומכל מקום אין צריך לעשות כן, אלא יכול לתפוס איזה מנהג שירצה. ואין חוששין שמא מנהג מקום הזה אינו כן, כיון שאבילות אינה אלא מנהג בעלמא אין להחמיר בספיקא55.

אבל אם ידוע לו מנהג המקום אין לו לשנות מן מנהג המקום, להקל בימים שאנשי המקום מחמירין, או להחמיר בימים שהן מקילין, אם אינו עושה כן מחמת חומרא בעלמא שמחמיר על עצמו לחוש לדברי המחמירין בימים אלו56, אלא הוא מתראה57 שעושה כן לפי שכן ראוי לעשות לכל אדם מפני שהעיקר הוא כהמחמירין, שאז נראה הדבר כשתי תורות, שהוא מחמיר ואנשי המקום מקילין, או להיפך, ויש בזה איסור לא תתגודדו, כלומר לא תעשו אגודות אגודות58.

אפילו אם הוא בענין שאין לחוש למחלוקת59, כגון שאין הוא יחידי בעיר, אלא הרבה מאנשי המקום נוהגין כך והרבה מהן נוהגין כך, ואין מקפידין זה על זה כלל60:

ח אף להנוהגין איסור גם עד ר"ח אייר, מכל מקום אם חל בשבת61, כיון שיש כאן תוספת שמחה62 שבת ור"ח, יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת63, וגם לישא אשה בו ביום, כיון שעיקר סעודת הנשואין יהיה בשבת וראש חודש64:

מלאכה לפני ספירת העומר

ט נוהגין שלא לעשות מלאכה65, אחד אנשים ואחד נשים66, כל ימי הספירה משקיעת החמה עד לאחר ספירת העומר67. ורמז לזה שנאמר68 שבע שבתות, מלשון שבות, שבזמן הספירה, דהיינו משקיעת החמה ואילך, יש לשבות ממלאכה עד לאחר שיספור (ואותן הנשים שאינן סופרות69 אפשר שיש [להן לשבות] ממלאכה כל הלילה70):


1) עיקרי ההלכות שנתבארו בסימן זה:

(א) נישואין ותספורת בימי העומר (ס"א-ד).

(ב) ל"ג הימים שבהם נוהגים איסור זה (ס"ה-ח).

(ג) מלאכה לפני ספירת העומר (ס"ט).

2) תשובות הגאונים – שערי תשובה סימן רעח (וששאלתם למה אין מקדשים ואין כונסין בין פסח לעצרת ... משום מנהג אבלות, שכך אמרו חכמים שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה. ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה. ומאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ... ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה).

שערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' קט (ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת, ומשום אבילות הוא ולא משום איסור הוא, שכך אמרו חכמים, שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה בזה, וכולן מתו באסכרה, ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו. ודוקא נשואין, שעיקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש לא).

רבינו ירוחם נתיב כב ח"ב קפו, ד (לקדש ולכנוס בין פסח לעצרת כתב רב האיי ז"ל בתשובה שמקדשין, כי אין שמחה אלא בחופה ובסעודה, אבל אם בא לשאול אם יכנוס אומרים לו לא תעשה, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלן באסכרה בין פסח לעצרת מפני שלא נהגו כבוד זה בזה).

טור (נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, והטעם שלא להרבות בשמחה, שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה, אבל לארס ולקדש שפיר דמי ... וכזה הורו הגאונים).

שו"ע ס"א (נוהגין שלא לישא אשה בין פסח לעצרת ... מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא, אבל לארס ולקדש שפיר דמי).

*

וכן הוא המנהג גם בימי בין המצרים, כמבואר ברמ"א סי' תקנא ס"ב (ונוהגין להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר תשעה באב).

ובאבלות על אביו ואמו (שהוא חמור יותר מימי הספירה, כדלקמן ס"ג), לא רצו לאסור על האבל לישא אשה במשך י"ב חודש, אלא "שלושים", כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שצב ס"א (אסור לישא אשה כל ל' יום, אפילו בלא סעודה, ולאחר שלשים מותר אפילו על אביו ואמו, ואפילו לעשות סעודה).

אמנם אסרו על האבל את ההשתתפות בשמחת נישואין כל י"ב חודש, כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שצא ס"ב (על כל המתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו לאחר י"ב חדש).

וגם בזה הקילו קצת, כמבואר ברמ"א שם ס"ג (בסעודת נשואין ... נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה), והיינו שאם רוצה לבוא לחתונה, יכול הוא לבוא לשם לשמש את המשתתפים בסעודת הנישואין.

3) טור (יש מקומות שנהגו שלא להסתפר). ב"י ריש הסימן (וכן המנהג פשוט בינינו). שו"ע ס"ב (נוהגים שלא להסתפר).

וכן נוהגים גם בימי בין המצרים, כמבואר ברמ"א סי' תקנא ס"ד (תספורת נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז).

ולענין אבלות י"ב חודש, נתבאר בשו"ע יו"ד סי' שצ ס"ד (על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חבריו). וברמ"א שם (ושיעור גערה יש בו פלוגתא, ונוהגים בג' חדשים). והיינו שלא רצו לאסור התגלחת כל י"ב החדשים, מפני הניוול, ולכן הסתפקו באיסור התגלחת עד שיגערו בו חבריו, או עד ג' חדשים.

4) אע"פ שהוא "בין פסח לעצרת", שהם מ"ט יום; מכל מקום אין נוהגים בהם דיני אבלות אלא בל"ג ימים (שבתוך מ"ט הימים) שבין פסח לשבועות (וראה הגהת מה"ר אשר מרגליות מראקשיק, בקובץ יגדיל תורה נ.י. ח"ט ע' ל: נראה לי דחסר כאן שלשה תיבות "שלשה ושלשים ימים").

ובפרטיות מובאות בזה לקמן (ס"ה-ו) כמה דעות, מתי הם ל"ג ימים אלו.

5) תשובות הגאונים שם (משום מנהג אבלות). הרי"ץ גיאת שם (ומשום אבילות הוא ולא משום איסור הוא ... ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן). לבוש ס"א (מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא ומתאבלין עליהם).

אבל בפרי עץ חיים שער כב פ"ז, בהגהת צמח (הטעם שאין אנו נוהגין אבילות, אלא שלא לגלח, השערות הם דינין).

6) יבמות סב, ב (אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ... תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת ... כולם מתו מיתה רעה ... אסכרה). טור ושו"ע ס"א (שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא).

7) תשובות הגאונים שם (ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש, לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה). הרי"ץ גיאת שם (ודוקא נשואין, שעיקר שמחה בחופה ובכניסה, אבל לארס ולקדש לא). טור (וכתב הר"י גיאת דוקא נישואין שהוא עיקר שמחה, אבל לארס ולקדש שפיר דמי ... וכזה הורו הגאונים). שו"ע ס"א (אבל לארס ולקדש שפיר דמי).

ומה שהזכיר כאן רק "שידוכין" (ולא "אירוסין וקידושין"), נתבאר בח"י ס"ק ד (ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין, מכל מקום מותר לעשות שידוכין).

8) מ"א ס"ק א.

9) מ"א שם (ונראה לי דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין). ח"י שם (ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין, מכל מקום מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה).

ולענין בין המצרים, הנה מר"ח עד התענית נתבאר בשו"ע (סי' תקנא ס"ב): "ואין עושין סעודת אירוסין, אבל ליארס בלא סעודה מותר" (כמו לענין חול המועד, שנתבאר בשו"ע סי' תקמו, ס"א: ומותר לארס, ובלבד שלא יעשו סעודת אירוסין). וכן לענין שידוכין, כמבואר במ"א שם ס"ק י (מותר לעשות שידוכין, ומכל מקום נראה לי דאסור לעשות סעודה, ואפילו בלא רקודין ומחולות).

אבל מי"ז תמוז עד ר"ח נתבאר ברמ"א (שם): "שאין נושאים מי"ז בתמוז ואילך". אבל אירוסין מותר גם בסעודה, כמבואר באליה רבה ס"ק כה (דקודם ר"ח מותר בסעודת אירוסין). ולמד זאת מהרמ"א שם ס"י (ובסעודת מצוה כגון ... וסעודת אירוסין). וכן סעודת שידוכין, כמבואר במשנה ברורה (שער הציון שם ס"ק כ"ו). ומכל שכן בימי הספירה שמותרת גם סעודת אירוסין. וראה דברי נחמיה בהגהותיו כאן.

וכל זה הוא לענין שמחה (שאירוסין אינה דומה לנישואין), אבל מכל מקום גם סעודת האירוסין והשידוכין נחשבות סעודת מצוה, כמבואר לעיל סי' רמט ס"ו (וסעודת אירוסין ונשואין ... סעודת מצוה). וסי' תמד סט"ו (סעודת מצוה כגון ... סעודת אירוסין ונשואין ... ואפילו הסעודה שעושין כשהחתן משלח סבלונות לכלתו שקורין אותה סעודת קנין גם היא נקראת סעודת מצוה).

10) מ"א שם (ונראה לי דאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות רקודין ומחולות). ח"י שם (רק לעשות שמחות יתירות בריקודין ומחולות נהגו איסור).

11) בזמנינו לא רגיל כל כך לעשות ריקודין ומחולות בסעודת שידוכין ("ווארט" או "קנין"). מכל מקום נהגו רבים לאחרונה לעשות ריקודים ומחולות בסעודת בר מצוה. ולפי המבואר כאן, אפשר לעשות הסעודה גם בימי הספירה, "אבל לא יעשו ריקודים ומחולות".

וכן הוא לענין בין המצרים, כמבואר בדרך החיים ס"א (סעודת שידוכין ... מי"ז בתמוז עד ר"ח מותר ... אבל ריקודין ומחולות אסור לעשות בין המצרים בכל ענין).

ואפשר שכן הוא גם לענין אבלות, שלמדים זאת מדין ימי הספירה, שהרי מבואר כאן: "מותר לעשות סעודת הרשות כגון שמחת מריעות, בלא ריקודין ומחולות ושמחות יתירות". והיינו שריקוד ומחול חמורים יותר מסעודה מריעות, שהתירו בימי הספירה. ואילו באבלות נהגו לאסור גם סעודת מריעות, כמבואר ברמ"א יו"ד סי' שצא ס"ב (ויש אוסרין בסעודת ברית מילה. והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש אם הוא חוץ לביתו). וכיון שריקודים הם חמורים יותר, שאסרו גם בימי הספירה, אם כן אפשר שמכל שכן נאסרו הריקודים באבלות.

ויתירה מזו, שגם במקום שהתירו ליכנס לחתונה, על מנת לשמש, מכל מקום אסרו לאכול אתם, כמבואר ברמ"א סי' שצא ס"ג (בסעודת נשואין ... נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה, ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה). יוצא אם כן לכאורה, שההיתר לשמש מועיל רק לענין הכניסה לחתונה, ולא לענין לאכול שם, ואם כן אפשר שאף אינו מועיל לענין ריקודים ומחולות שבחתונה, שהוא חמור יותר מסעודת מריעות האסורה באבלות י"ב חודש.

12) ח"י שם (אפילו סעודת רשות נוהגין היתר).

וגדרה של "שמחת מריעות" נתבאר לעיל סי' שז סכ"ג (באורחים שאינן מעיר אחרת, אלא שזימן אליו אחוזת מרעהו מבני עירו לסעודת מריעות), וממשיך ומבאר שם, שהכנסת אורחים מעיר אחרת היא "מצוה גדולה", ואינה נקראת "סעודת מריעות".

13) מנויים כאן שלושה דברים שנהגו מחמת האבלות של ימי הספירה:

א) שלא להסתפר.

ב) שלא לישא אשה.

ג) שלא יעשו ריקודין ומחולות.

ועוד שלושה דברים שאנו נוהגים בימי הספירה, אף שלא נזכרו בשו"ע:

ד) שלא להאזין לכלי זמרה.

זה לא נזכר בהלכות ימי הספירה, אבל נזכר בהלכות זכר לחורבן בשו"ע סי' תקס ס"ג (גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר). אלא שהתירו בכמה אופנים, בשמחה של מצוה, וכאן נהגו לאסור לגמרי.

וכן נזכר איסור זה לענין בין המצרים, בשעה שמותר לעשות סעודת מצוה, כמבואר באליה רבה סי' תקנא ס"ק כו (ואפילו במילה עצמה אין נוהגין [בתשעה ימים] ליקח מנגנין). וראה נטעי גבריאל (בין המצרים, פט"ו ס"א).

מכל מקום יש מחלקים בזה בין ניגוני שמחה לבין ניגוני דבקות, ובזה גופא – בין מוסיקה חיה של כלי זמר לבין מוסיקה מוקלטת (ראה הלכות ומנהגי חב"ד ע' 224, בשם הגרש"ז גרליק. ובספרים המצויינים ב"הערות ובאורים" גליון א'פח ע' 65-66).

וטעם החילוק ביניהם, כי בעבר היתה מטרת הכלי-זמר כדי להרקיד את העם, ובעיקר בשמחת חתונה וכיו"ב, כנזכר גם לעיל סי' שלח ס"ג (לנגן בכלי שיר בחופות משום כבוד חתן וכלה ... שזה עיקר שמחת חתן וכלה). וכיון שאסרו הריקוד, במילא נאסרו גם כלי שיר. אמנם בזמנינו מטרת הכלי-זמר היא לא רק בשביל ריקודים, ויש אפילו ניגוני דבקות בכלי שיר, שמשמיעים בבית או במכונית וכיו"ב.

ופעם אחת הורה הרבי להקל (לקוטי שיחות חל"ז ע' 122), באופן שהוא: (א) אחרי ל"ג בעומר (שיש נוהגים להקל בהם). (ב) סעודת מצוה. (ג) כפי הנראה מיירי שם בהקלטה (ולא במוסיקה חיה של כלי זמר).

ה) שלא ללבוש בגד חדש.

היא תקנה שהנהיגו כבר הגאונים, כמובא ב"תשובות ופסקים חכמי אשכנז" סי' סט (כתב רב שרירא גאון ... גזרו חכמים שלא לעשות שמחה בין פסח לעצרת, ושלא לעשות כסות חדשה עד שבועות). ונזכר גם בלקט יושר, מנהגי בעל תרומת הדשן (ואמר שמותר באושטרייך לקנות בגד חדש בל"ג בעומר). בשלחן ערוך לא נזכר מנהג זה לענין ימי הספירה, אבל כן נהגו.

וגם לענין בין המצרים נתבארה הלכה זו בשו"ע סי' תקנא ס"ו (כלים חדשים ... אסור ללבשם בשבת זה (ואנו מחמירין מראש חודש ואילך)).

ולענין אבלות י"ב חודש, נתבאר ברמ"א יו"ד סי' שפט ס"ג (לעשות בגדים חדשים ... נהגו איסור כל י"ב חודש).

ו) שלא לברך שהחיינו על פרי חדש.

בשלחן ערוך נזכר מנהג זה – רק לענין בין המצרים, בסי' תקנא סי"ז (טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש).

אמנם ב"ס' המנהגים – חב"ד" מובא מנהג זה הן לענין בין המצרים (ע' 46): "נזהרין מלומר שהחיינו בימים אלו על פרי וכיו"ב, וגם לא בשבת", והן לענין ימי הספירה (ע' 43): "נוהגין שאין מברכים שהחיינו בימי ספירת העומר" (ראה מה שליקט בזה בס' "חקרי מנהגים" ח"ג סי' עט).

ומכל מקום רואים אנו חילוק בינם, שבבין המצרים נוהגים להזהר מאמירת שהחיינו גם בשבת, משא"כ בימי הספירה. כמובא ב"תורת מנחם התוועדויות" תשמ"ט ח"ג ע' 134 (אצלנו נוהגים שבימי הספירה אין מברכים שהחיינו על פרי חדש, מלבד ביום השבת ובל"ג בעומר). וראה גם המלך במסיבו (ח"א ע' שיז-ח).

וטעם החילוק ביניהם מבואר במ"א סי' תקנא ס"ק מב (ובכתבי האר"י אסר אפילו בשבת ... וטעם האיסור נראה לי כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו). וכיון שימי הספירה אינם נקראים כל כך "זמן פורעניות", לכן הקילו בזה עכ"פ בשבת.

ליקוט מנהגי אבלות שבימי ספירת העומר, ראה "מנהג אבותינו בידינו" (מועדים, מהדורת תשס"ט, ע' תט ואילך).

14) תשובות הגאונים – שערי תשובה סי' רעח (ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסים אותו לא עונש ולא מלקות, אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורים לו לכנוס). שערי שמחה למהרי"ץ גיאת ח"ב ע' קט (מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו). טור ושו"ע ס"א (מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו).

15) שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ד (מנהג העולם, מי שקפץ ונסתפר בימי העומר לענוש אותו, ואם קפץ וכנס אין עונשין אותו. ולכאורה נראה שהוא משפט מעוקל, דאם נישואין דחמירא אין עונשין אותו כל שכן גילוח דקילא דאין לענוש אותו ... ואפשר לומר דהטעם הוא, דבנישואין שעושה מצוה בלקחו עזר כנגדו לא ראו לקנסו מפני המנהג). הובא באליה זוטא סק"ב.

16) הר"ם לונזאנו בספר שתי ידות סוף האצבע השני נא, ב (מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר, בזמן שיש שם סיבה וטעם לא חיישינן למנהגא, כגון שלא קיים מצות פריה ורביה, או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בזה. ובתנאי שלא ירבה בשמחה, שטעם המנהג הוא מפני השמחה. דלא עדיף מנהג זה מאבלות של שלשים יום, וברור הוא). הובא בכנסת הגדולה הגה"ט. פר"ח ס"א.

17) רמ"א יו"ד סי' שצב ס"ב (אפילו באבלות דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה, אם לא קיים פריה ורביה).

18) ראה מו"ק יט, ב (שלשים יום מנלן, יליף פרע פרע מנזיר). ירושלמי נזיר פ"א ה"ג (ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים מה ימים שנאמר להלן שלשים אף ימים שנאמר כאן ל'). רמב"ם הל' אבל פ"ו ה"א (מדברי סופרים שיהיה האבל נוהג במקצת דברי אבילות כל שלשים יום. ומנין סמכו חכמים לשלשים יום, שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום).

ופירשו בלחם משנה שם (דאע"פ שאמרו כן בגמרא, היינו לתספורת, דאתיא פרע פרע מנזיר, והיינו שלשים יום. אבל לשאר דברים שהזכיר, שהם הד' אחרים מנין לנו זה הגבול של שלשים יום, לזה אמר דאסמכוהו אקרא דובכתה וגו'), ורדב"ז (דלא ילפינן מנזיר אלא גדול שער, אבל שאר דברים מנין, לפיכך סמך על הירושלמי דאסמכוהו אקרא דובכתה את אביה ואת אמה, דכתיב וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה והסירה את שמלת שביה ויליף שפיר דכל מיני נוול נוהגין שלשים יום).

19) פר"ח שם (הכא דלא הוי אלא מנהגא בעלמא יש להתיר בפשיטות).

20) ב"ח ריש הסי' (נראה לי דאין חילוק בין נישואין של מצוה, כגון שאין לו אשה ובנים, לנישואין שאינן של מצוה, דבאבלות ישנה כזו שאינה אלא מנהג לא חילקו ביניהם, וכך נהגו). הובא בח"י סק"א.

21) הגהות מנהגים מנהגי אייר אות מח (מהר"ר דוד לנצהוט היה בעל ברית, והיה מגלח זקנו ביום שקודם המילה סמוך לערב קודם כניסה לבית הכנסת, וצוה לאב להסתפר גם כן). רמ"א סוף ס"ב (ומי שהוא בעל ברית או מל בנו, מותר להסתפר בספירה לכבוד המילה). ח"י ס"ק ח (מותר להסתפר בערב קודם כניסה לבית הכנסת).

22) מ"א סק"ד (בעל ברית, הוא סנדק, והוא הדין המוהל). ח"י סק"ח (עיין לקמן בב"י סימן תקנ"ט, מבואר דבעלי ברית נקראים הסנדקים והמוהל ואבי הבן הנימול, אף שאינו מל בעצמו).

וראה גם לעיל סי' רמט ס"ז (והקרובים ובעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק), וסי' תע ס"ח (בעלי הברית דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן, כיון שיום טוב שלהם הוא).

23) נתבאר בפחד יצחק ערך מוהל סנדק ואבי הבן בענין תספורת בימי הספירה (כבר הורה זקן מרנא ורבנא מהרר"ם זכות נר"ו, שהטעם מפני שבמקומות ההם נוהגין למול בבית הכנסת בזמן תפלת שחרית, ואי אפשר להם להסתפר ביום המילה, לכך הורה להסתפר סמוך לערב ביום שבלפני המילה, והריני מוסיף על דבריו שאעפי"כ התיר דוקא קודם כניסה לבית הכנסת להתפלל ערבית).

24) מה שנתבאר לעיל סעיף א (נוהגין שלא לישא אשה ושלא להסתפר בין פסח לעצרת), אין זה אלא במשך ל"ג ימים מהם. ול"ג ימים אלו, יש אומרים כו' (ראה לעיל שם, שיש מי שרוצה לגרוס שם "שלשה ושלשים ימים". וראה שלחן המלך ח"ב ע' קלה הערה 1).

ומבאר כאן שתים שהן ארבע דעות:

(א) דעה הא' שבסעיף שלפנינו, של"ג הימים הם מפסח עד ל"ג בעומר אחר שהאיר היום.

(ב) דעה הב' שבסעיף שלפנינו, של"ג הימים הם מפסח עד תחלת ליל ל"ג בעומר.

(ג) דעה הא' שבסעיף הבא, של"ג הימים הם מב' אייר עד ערב חג השבועות.

(ד) דעה הב' שבסעיף הבא, של"ג הימים הם מא' דראש חדש אייר עד יום הראשון של ימי ההגבלה.

ואחר כך (סעיף ז) יבאר איך נוהגים.

ליקוט הדעות והמנהגים בזמן זה, ראה "מנהג אבותינו בידינו" (מועדים, מהדורת תשס"ט, ע' תיח ואילך).

25) המנהיג הל' אירוסין ונישואין (מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת, ומאי פורסא פלגא, כדתנן שואלים בהלכות פסת קודם לפסח ל' יום ופלגא ט״ו יום, וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר).

והיינו שבגמרא שלנו (יבמות סב, ב) הנוסח הוא (תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת). אבל בספר ישן הבא מספרד, הנוסח הוא "מפסח ועד פרוס העצרת", שפירושו – עד ט"ו יום קודם העצרת, כדאמרינן בבכורות נח, א (אין פרס פחות מט"ו יום). וזהו ל"ג בעומר.

הובא באבודרהם תפלות הפסח בסופו (ויש מקומות שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך, שאמרו שאז פסקו מלמות, וכן כתב אבן הירחי ששמע בשם ה"ר זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד...). וכן הוא במנהגים (טירנא) סוף מנהג של פסח (ויש מסתפרין מל"ג בעומר ואילך שאז פסקו מלמות).

ואף שט"ו יום קודם העצרת מתחילים אחרי יום ל"ד בעומר (ולא ל"ג בעומר). נתבאר בדרשות הר"י אבן שועיב, פר' צו, בדרשת יום א' דפסח (שמעתי שיש במדרש עד פרס העצרת, והוא חמשה עשר יום העצרת, באמרם פרס הפסח פרס החג, שהם חמשה עשר יום בניסן ובתשרי, וכשתסיר חמשה עשר יום מארבעים ותשעה יום נשארו שלשים וארבעה, והנה הם שלשים ושלשה שלימים, ומגלחין ביום שלשים וארבעה בבקר, כי מקצת היום ככולו). וכ"ה בתשב"ץ ח"א סי' קעח (ולפי זה נראה שכל היום של ל"ג לעומר הוא אסור, ומקצת יום ל"ד, לפי שמקצת היום ככולו). וכ"ה בשו"ע ס"ב (נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר).

אבל ברמ"א שם (ובמדינות אלו אין נוהגין כדבריו אלא מסתפרין ביום ל"ג). ובט"ז ס"ק א (דסבירא לן דאז פסקו למות לגמרי). ודעה זו מבאר כאן רבינו.

ולפי דעה זו, אין קשר בין ל"ג בעומר לבין לימוד הנ"ל של "פרוס עצרת", וכמבואר בפרי מגדים משבצות זהב ס"ק א (ודברי הט"ז שכתב לדידן דלא נהגו איסור רק עד ל"ג, שאז פסקו מלמות, קצה קצת, דביום ל"ד נמי מתו בבוקר, כמו שכתבתי לדעת המחבר).

אבל בערך לחם למהריק"ש (ופרוס העצרת הנזכר בדין זה, לאו דוקא פרוס ממש, וכן נראה ממה שנהגו בכל המקומות לישא אשה ביום ל"ג, ושלא לומר תחנונים ביום ל"ג. ואולי מפרשים פרוס עצרת שהם חצי הימים שבין ניסן לעצרת, דהיינו כ"ט ימים של אייר וה' בסיון שהם ל"ד, חציים עד סוף יום י"ז באייר, ויום יח הוא ל"ג לעומר).

וכעין זה בדברי נחמי' (או"ח סי' לד ס"ז), שלפעמים פרוס הוא יותר מחצי, ואם כן אפשר שלפי דעה זו, מ"ש כאן עד פרוס עצרת, הכוונה שמתו עד ל"ג בעומר, שהוא ט"ז ימים לפני העצרת.

26) מהרי"ל דיני הימים שבין פסח לשבועות (עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה). רמ"א ס"ב (ומרבים בו קצת שמחה).

27) מנהגים (קלויזנר) סי' קל (בל"ג בעומר אין נופלין). מנהגים (טירנא) מנהגי אייר (בי"ח באייר שהוא ל"ג בעומר, אין נופלין כל היום). מהרי"ל דיני הימים שבין פסח לשבועות (ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר. ובשחרית אין אומרים תחינה). רמ"א שם (ואין אומרים בו תחנון).

28) בשו"ע שם ס"א (דמקצת היום ככולו, לא שנא מקצת יום שביעי לא שנא מקצת יום שלשים, כיון שהנץ החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרת שלשים).

וראה שיעורי הלכה למעשה ח"א ע' שמא-ה, מתי אומרים מקצת היום ככולו, ומתי לא.

29) ראה ט"ז יו"ד סי' תב סק"ה (דהיינו שאיסור גיהוץ ותספורת בזה סגי בהנץ החמה, כיון דכבר נהג איסור בשב ואל תעשה די בכך).

30) דרשות הר"י אבן שועיב שם (ומגלחין ... בבקר, כי מקצת היום ככולו). שו"ע שם (ואין להסתפר עד ... בבוקר); אלא שהם מדברים ביום ל"ד, וכאן ביום ל"ג.

31) רמ"א ס"ב (ובמדינות אלו ... מסתפרין ביום ל"ג).

32) לבוש ס"ב (ולפי זה לישא אשה גם כן מותר ... ובאלו הארצות נוהגין אנו ... שביום ל"ג ... מסתפרין ונושאין). פרי חדש ס"ג (ודע דתספורת ונשואין הכל דבר אחד, וכמו שכתב הב"י, ולפיכך במקום שנוהגים היתר בתספורת הוא הדין לנישואין). והיינו מ"ש הב"י ד"ה ומ"ש ויש, לענין מיום ל"ג ואילך (ודע דכשם שמותר להסתפר מל"ג ואילך כך מותר לישא אשה, דכיון שפסקו אז מלמות למה יהא אסור לישא אישה, וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם). שהוא המובא לעיל מאבודרהם: "שנוהגין לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך".

33) שבזה מודים גם כל הפוסקים דלעיל (הערה 569).

34) מהר"י ווייל דינים ומנהגים סי' נא (ל"ג בעומר ביום א' התרתי לספר ביום ו' לפניו ... וכן שמעתי שמה"ר חזקיה ז"ל ווישנויל"ז התיר גם כן). רמ"א ס"ב (מיהו אם חל ביום ראשון נוהגין להסתפר מיום ששי לכבוד שבת).

וראה גם לקמן ס"ח (ר"ח אייר ... אם חל בשבת ... יש להתיר להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת).

35) דרכי משה ס"ק א בשם מהרי"ל (וכתב מהרי"ל עוד, ואין מסתפרים עד יום ל"ג בעומר בעצמו, ולא מבערב). רמ"א שם (ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו, ולא מבערב). ב"ח ד"ה ומ"ש ויש מסתפרים (ואין מסתפרים אלא בל"ג עצמו ביום, ולא בלילה).

ואף שבמהרי"ל עצמו לא נתפרש שלא להסתפר בליל ל"ג בעומר, ראה לקמן (הערה 581) איך לומדים זאת מדברי מהרי"ל.

36) כמבואר לענין אבלות, בשו"ע יו"ד סי' שצה ס"א (כיון שהנץ החמה ביום שלשים בטלו ממנו גזרת שלשים). שיירי כנסת הגדולה הגב"י אות א (ולא שייך לומר מקצת היום ככולו אלא ביום, לא בלילה, דומיא דאבל).

37) מהרי"ל שם (ובשחרית אין אומרים תחינה). ח"י ס"ק ו (ומהרי"ל כתב המנהג באשכנז שבשחרית אין אומרין תחנה, מה שאין כן בערב אומרין תחנה. ואם כן מה שכתב הרב גם כן דאין להסתפר עד ל"ג בעצמו, הוא ממהרי"ל, על פי מנהגו). מלבושי יום טוב על הלבוש כאן (חקרתי ... ואמרו לי שאומרים תחנון באותו מנחה).

38) מנהגים (טירנא) מנהג חדש אייר (בי"ח באייר שהוא ל"ג בעומר, אין נופלין כל היום, וערב שלפניו). לבוש שם (לא מתו רק ל"ב ימים, לכך מסתפרין ביום ל"ג). לפירוש מלבושי יום טוב שם (ומכל מקום שמענו אף לדברי המחבר [הלבוש] שאף בליל ל"ג מסתפרין ... אין אומרים תחנון במנחה). ח"י שם (לאותן הנוהגין שלא לומר תחנה מבערב, הוא הדין דמותר להסתפר, דהא בהא תליא, וכהאי גוונא כתב המלבושי יום טוב). אליה זוטא ס"ק ו (דעת הלבוש נראה דמותר בלילה). וכ"ה בסידור לפני ובא לציון (גם במנחה ערב ... ל"ג בעומר ... אין אומרים תחנון ונפילת אפים).

*

לפי דעה זו (שבתחלת ליל ל"ג פסקו האבילות ... שלפי דבריהם אין נוהגין אבילות אלא ל"ב יום), העיר רבינו לקמן סעיף הבא: "וצ"ע במהרי"ל ובב"ח ובלבוש". ויתבאר לקמן (הערה 590).

ולפי האמור לעיל (סוף הערה 569), אפשר שלפי דעה זו, מ"ש עד פרוס עצרת, הכוונה שמתו עד תחלת ליל ל"ג בעומר, שהוא י"ז ימים לפני העצרת.

39) כמבואר בסדור לפני ובא לציון (גם במנחה ערב ראש חדש וערב חנוכה וערב פורים גדול וקטן וערב ל"ג בעומר וערב ט"ו באב וערב ט"ו בשבט אין אומרים תחנון ונפילת אפים).

40) משא"כ ימים אלו שאין לילים כיומם, כמבואר בסדור שם (אבל במנחה שלפני ערב ראש השנה וערב יום כפורים וערב פסח שני נופלין).

והיינו כיון שלענין ערב ראש השנה נתבאר בשו"ע סי' תקפא ס"ג (אין נופלים על פניהם בערב ראש השנה בתפלה, אע"פ שנופלים על פניהם באשמורת בסליחות). וכיון שנופלין על פניהם באשמורת, היינו שאין לילו כיומו, לכן נופלין במנחה שלפניו.

וכן לענין ערב יום כפורים, כמבואר לקמן סי' תרד ס"ד (אין אומרים בו תחנון, וגם אין אומרים קודם עלות השחר הרבה סליחות כבשאר ימים. ויש מקומות נוהגין להרבות בסליחות, לפי שאין חושבין אותו יום טוב אלא מעלות השחר ואילך, אבל לא בלילה). וכיון שאינו יום טוב אלא מעלות השחר, ואין לילו כיומו, לכן נופלין במנחה שלפניו.

וכן לענין פסח שני, שנתבאר ב"התוועדויות" תשד"מ ח"ב ע' 1056, בשוה"ג (בנוגע לפסח שני מדייק אדמו"ר הזקן "ופסח שני שהוא י"ד באייר" – כי בזה חידוש גדול (וצע"ג ליישבו), עיקר ענין פסח שני צריך להיות (לכאורה, ע"ד פסח ראשון) בליל ט"ו, ואפילו הקרבתו הוא לאחרי התמיד (מנחה) – ולכן מוסיף (מחדש) "שהוא י"ד באייר").

והיינו שעיקר יום טוב פסח שני הוא בליל ט"ו, וגם ביום י"ד בין הערבים, אלא שנוהגים שלא לאמר תחנון כל היום, והיינו מעלות השחר. וכיון שאין לילו כיומו, לכן נופלין במנחה שלפניו.

ולכן גם כאן לענין תחנון במנחה של ערב ל"ג בעומר, תלוי הדבר בשתי הדעות הנ"ל, אם פסקה האבלות בבוקר, ואין לילו כיומו, או שפסקה האבלות בתחלת ליל ל"ג, ולילו כיומו. וכמובא לעיל (הערה 582), ממלבושי יום טוב וח"י, "דהא בהא תליא".

*

אמנם לענין ערב יום הכיפורים יש דעה אמצעית, כדלקמן סי' תרד ס"ה (שאין חושבין ליום טוב אלא לילה ממש, שהרי אומרים תחנון אחר תפלת המנחה של ח' תשרי, ובשאר ימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים תחנון אפילו במנחה שלפניהם, מכלל שערב יום כיפור אין מחזיקין ליום טוב אלא מצאת הכוכבים ואילך).

והיינו שלילו כיומו, ומכל מקום "אין מחזיקין ליום טוב אלא מצאת הכוכבים ואילך", ולכן "אומרים תחנון אחר תפלת המנחה".

ואף שבזה לא ישתנו שתי הדעות המובאות כאן לענין ל"ג בעומר, מכל מקום אפשר שיהי' מזה נפקא מינה לענין פסח שני, לפי מה שנתבאר בהתוועדויות תשמ"ה ח"ג ע' 1971 (בליל פסח-שני בודאי אין אומרים תחנון – בקריאת שמע שעל המטה).

והיינו כמובא לעיל לענין ערב יום כיפור, ש"אין מחזיקין ליום טוב אלא מצאת הכוכבים". ולכן אף שאומרים תחנון במנחה שלפניו – אין אומרים תחנון בליל פסח שני, בקריאת שמע שעל המטה.

41) כמובא לעיל (הערה 582) ממלבושי יום טוב וח"י, "דהא בהא תליא". וגם בדעת הרמ"א ביאר כן באליה זוטא ס"ק ו (מ"ש רמ"א ואין להסתפר עד ל"ג בעצמו ולא מבערב ... נראה לי, דאפשר דמה שכתב ולא מבערב, רוצה לומר שלא יספר ביום ל"ב סמוך לערב עד יום ל"ג [אבל בליל ל"ג בעומר יכול להסתפר] ... וכן פסק מלבושי יום טוב, ממה שאין אומרים תחנון בערב).

42) כדלעיל (הערה 576).

והנה בפסקי הסדור פוסק שאין אומרים תחנון במנחה של ערב ל"ג בעומר, נראה לכאורה שפוסק כדעה הב' הנ"ל, ואם כן "לפי מנהגם מותרים גם כן להסתפר ולישא אשה בליל ל"ג".

אמנם כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע באגרות קודש ח"ח אגרת ב'תקעא (אם מאיזה טעם רוצה [לעשות החתונה] בדוקא בל"ג בעומר, אזי מפני החילוקי דיעות שיש בזה כמבואר באחרונים, יש לעשותה ביום ו' אבל לא בליל אור ליום ו'). והיינו של"ג בעומר חל באותה שנה ביום ועש"ק, ומכל מקום הורה שלא לעשות החתונה "בליל אור ליום ו'", "מפני החילוקי דיעות שיש בזה", כמובא לעיל.

ואף שלענין תחנון מקיל רבינו הזקן בסדור כדעה הב', הנה לענין חתונה (ותספורת) יש להחמיר כדעה הא', שלא לעשותה (בליל ל"ג בעומר) אלא ביום ל"ג בעומר.

מכל מקום נראה שבשנים המאוחרות הקיל הרבי בזה יותר, שכך אמר בשיחת ליל ל"ג בעומר תשל"ז, שיחות קודש תשל"ז ע' 703 (אע"פ אז אין שלחן ערוך איז דער אלטער רבי ניט מכריע בבירור צווישן ביידע דעות, אעפ"כ, וויבאלד אז ער האט אריינגעשטעלט אין סידור אז במנחה פון ערב ל"ג בעומר זאגט מען ניט קיין תחנון, איז דערפון פארשטאנדיק אז סוכ"ס איז ער מכריע, אז דער ענין פון ל"ג בעומר הויבט זיך שוין אן פון ביינאכט).

43) ב"י ד"ה ויש נוהגים (ויש נוהגים להסתפר בראש חודש אייר, לפי שראש חודש הוא כמו יום טוב ואין לנהוג בו דבר שהוא משום אבלות ... לא אמרו דשני ימים של ראש חודש אין אבלות נוהג בהם, אלא לנוהגים איסור תספורת עד עצרת, דבלא שני ימים דראש חודש משכחת שלשים ושלשה יום).

44) אף לדעה זו, של"ג הימים הם מב' אייר עד ערב חג השבועות.

45) מ"א ס"ק ה (כשמסתפרין עד ראש חדש אייר וראש חדש בכלל נשארו ל"ג יום עד עצרת. ואע"פ שמסתפרין ביום ל"ג ואם כן חסר יום אחד, מכל מקום הא קיימא לן מקצת היום ככולו, וכיון שנהגו איסור במקצתו דיו).

46) לפני שנבאר הצ"ע לענ"ד, נקדים להביא את תוכנו של יום ל"ג בעומר לדעה זו; וכיון שלדעה זו לא פסקו למות בל"ג בעומר, אם כן מדוע ל"ג בעומר הוא יום שמחה, "שמותר להסתפר ולישא בל"ג בעומר"!?

והנה כתב רבינו באגרות-קודש שלו (אגרת פו): "שישו ושמחו בה' בכל לב ונפש, ולעשות יום משתה ושמחה בח"י אייר הבא עלינו לטובה, יומא דהלולא דרשב"י".

וכן כתב בן-דורו החיד"א בספרו מורה באצבע (שנדפס בשנת תקנ"ד, סי' רכג): "יום ל"ג בעומר ירבה בשמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהילולא דיליה".

ואף ש"יומא דהילולא" המובא בתלמוד פירושו בדרך כלל יום חתונה, או יום שמחה. וכן מפרש רש"י (עירובין נד, א): "כהלולא דמי ... דומה לחופה". וגם כאן הי' מקום לשער שפירושו שהוא "יום שמחתו" של רשב"י, כי אחרי שמתו כ"ד אלף מתלמידי רבי עקיבא, הי' הרשב"י מאלו שנשארו בחיים.

אמנם האמור כאן "יומא דהלולא" נתפרש יותר בס' מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב ח"ב ע' תל (להבין היטב ענין הילולא דרשב"י ... בל"ג בעומר כשנסתלק רשב"י ע"ה). וכ"ה בסידור עם דא"ח דש, ב (הלולי' דרשב"י ע"ה שהיה בל"ג בעומר ... הסתלקות שלו הנקרא הילולא).

וכן כתב רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערת דבש ח"ב דרוש יא (ויום ל"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י, כי מת אז).

וכן כתב החיד"א בספרו ברכי יוסף (שנדפס בשנת תקל"ח) סי' תצג ס"ק ד (דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י, וכן משמע שם בס' הכונות שסידר מהר"ש ויטאל, וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר, והוא יומא דהלולא דיליה).

והכוונה לפרי עץ חיים מהדורת תקמ"ה, שער כב פ"ז (העיד לי הר"א הלוי כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון, וכשמסיים אחר התפלה אמר מורי ז"ל ה"ה בשם רשב"י הקבור שם, שאמר לי, אמור לאיש הזה למה הוא אומר נחם ביום שמחתי ... והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר).

אבל אחר כך חזר בו החיד"א ממקור זה, בספרו מראית עין (שנדפס בשנת תקס"ה), בליקוטים שבסופו סי' ז, לסי' תצג (ומה שכתבתי בברכי יוסף בסימן זה, דיש מי שכתב דפטירת רשב"י ע"ה זי"ע בל"ג לעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע דבנוסחאות כתבי אריז"ל היה ערבוב וטעות סופר). ומהו אם כן המקור לדבר זה של"ג בעומר הוא יום ההסתלקות של הרשב"י?

נתבאר בשו"ת דברי נחמי' או"ח, סי' לד ס"ז (שכבר נתפרסם מכמה דורות בכל העולם ענין הילולא דרשב"י בל"ג בעומר (ומסתמא יש מקור לזה בזהר או בכתבי האריז"ל), וכבר נאמר על זה דרוש מפי קדוש ה' מוח"ז רבינו ז"ל, בטעם שביום הסתלקות דרשב"י הוא הלולא ובשאר הצדיקים הוא יום תענית. ובדרוש שבסדור שער הל"ג בעומר נזכר ענין שייכות הסתלקות והלולא זו לל"ג בעומר דוקא).

וראה הערות ובאורים (גליון תתס ע' 82) שזה נזכר גם בחמדת הימים (שנדפס בשנת תצ"ב) ח"ג ספירת העומר פ"ב ליל ל"ג (ונמצא כתוב בספר הקדמונים שיום ל"ג לעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא, ונוהגים בליל זה לימוד רזין דחכמתא דילה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה).

*

ואף שכבר הובא לעיל שהילולא פירושה חתונה ושמחה, הנה כאן הכוונה ל"הילולא" שבזהר, בתיאור ההסתלקות של רשב"י באדרא זוטא זח"ג רצא, סע"א (חמינא דכלהו חדאן בהאי הלולא דילי, וכלהו זמינין בההוא עלמא בהלולא דילי). ושם רצו, ב (שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון יבא שלום ינוחו על משכבותם). והיינו כיון שיום ההסתלקות הי' אצל הרשב"י יום שמחה, לכן מכנים יום זה בשם "יום הילולא".

ואף שבדרך כלל היאר צייט הוא יום אבל ותענית (ולא יום שמחה), כדלעיל סי' רמט סי"ב-ג (המתענה תעניות של ימי מיתת הצדיקים שיתבאר בסי' תק"פ ... או ביום שמת בו אביו ואמו). וסי' תכט ס"ט (תענית יום שמת בו אביו ואמו (שקורין יאר צייט)). ושם סי"ז (תענית יום שמת בו אביו ואמו). הרי שיום שמת בו אביו ואמו, או ימי מיתת צדיקים, הוא יום תענית, ולא יום הלולא.

נתבאר באגרות-קודש חכ"ו אגרת ט'תתצג (במשנת חסידים מסכת אייר פ"א מ"ו: ביום ל"ג בעומר ... מצוה לשמוח שמחת רשב"י ... (עיין זח"ג רפז, ב. רצא, סע"א). ומזה מענה להשקו"ט בזה בשו"ת חת"ס חיו"ד סרל"ג. שו"ת שם ארי' חאו"ח סי"ד ועוד. וראה גם כן נ"כ שו"ע או"ח סתצ"ג. ומה שהקשו דהא אדרבא בהסתלקותן של צדיקים מתענין, י"ל – על פי נגלה – דשאני ל"ג בעומר דרשב"י צוה לשמוח בו (עיין בפע"ח שם), ועל פי מה שכתב במהרי"ו (הובא בש"ך יו"ד סשמ"ד סק"ט) הדין דשומעין לו. ואכמ"ל). וראה גם לקוטי שיחות ח"ג ע' 1002.

וראה גם מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ע' תרסו (להבין ענין הילולא דרשב"י בל"ג בעומר, דהנה לכאורה למה נקרא בשם הילולא דוקא, והלא ידוע שנקבע תענית על מיתת הצדיקים ... למה לא נקרא הילולא ביום מיתת צדיקים גדולים כמוהו בתנאים [ואמוראים] ונביאים כו', וגם לא על דוד ושלמה ומלכים צדיקים, וגם לא על משה ואהרן ואבות).

ויתירה מזו, שלא רק ברשב"י אלא גם בכל הצדיקים, כמבואר באלשיך שמיני י, ג (שנודע לנו מספר הזוהר כי מיתת הצדיק היא שמחה גדולה לפניו ית׳ למעלה כי נעשה זווג עליון, על כן אל סלוק הצדיק קראו ז״ל הלולא).

ועד"ז שם בהר כה, א (והוא הנודע מספר הזהר (פ' ויחי) כי כשהצדיק נפטר מן העולם נעשה ייחוד למעלה בין שם המיוחד לשכינה לשם הגדול כשמחת חתן וכלה. ומרגלא בפומייהו לקרא לסילוק הצדיק הילולא).

וכן הוא בספר מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו ע' קמז (ארז"ל דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן כו' (ומטעם זה נקרא אצלם בשם הילולא כו', כמ"ש במ"א וד"ל)).

ובמאמר ש"פ ויצא תשמ"ו, ס' המאמרים מלוקט ח"ב ע' סג (שיום הסתלקות הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה נק' בשם יום הילולא (כמו הילולא דרשב"י, ועד"ז הוא בנוגע ליום ההסתלקות דכל הצדיקים שעסקו בפנימיות התורה)).

*

וכל זה אינו מספיק לבאר את מה שהובא בפוסקים הראשונים של"ג בעומר הוא יום שמחה, והיינו שכן נכתב בדברי הפוסקים – זמן רב לפני האריז"ל.

ובשלמא לדעה הראשונה, שביום זה פסקו למות תלמידי רבי עקיבא, מובן מהי השמחה, אמנם לדעה השני', שלא פסקו למות עד לפני חג השבועות, אם כן מה טעם קבעו ל"ג בעומר ליום שמחה.

נתבאר בלבוש סעיף ב (ובאלו הארצות נוהגין אנו ... שביום ל"ג דוקא מסתפרין ונושאין, ואין אומרים בו תחנון, ולא לפניו ולא לאחריו עד העצרת. ולפי מנהגינו זה הוא טעמא אפשר, משום דקי"ל דבו ביום בלבד לא מתו, ובימים שלאחריו חזרו ומתו עד העצרת).

ובפרי מגדים משבצות זהב, סי' תצג ס"ק א (ואולי יש איזה טעם דבחרו דוקא ביום ל"ג בעומר, דוקא להסתפר בו, ולומר מקצת היום ככולו, למנהג שני).

אמנם כאן דן ברבינו בטעם האמור בראשונים, ועל זה מעיר בצריך עיון, וכדלקמן:

בדרכי משה סי' תצג ס"ק א (והמנהג פשוט הוא להסתפר ביום ל"ג ומרבין בו משתה ושמחה קצת, וכ"כ מהרי"ל ומנהגים דיש להסתפר ביום ל"ג, וכתב טעמים על זה).

והיינו מה שנתבאר במהרי"ל דיני הימים שבין פסח לשבועות (עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר, וכל יום שאין אומרים תחנה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה, ז' ימי החג, וג' ימים דחל בהן ר"ח, ב' לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות, פשו להו ל"ב, נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר).

ומקורו מדרשות ר' יהושע אבן שועיב פר' צו, בדרשת יום א' דפסח (בתוספות פירשו, כי מה שאמרו ל"ג ... יום, כשתסיר שבעת ימי הפסח ושבעה שבתות ושני ימי ראש חדש שהן ששה עשר יום שאין אבלות נוהג בהם, נשארו מן הארבעים ותשעה ימים ל"ג, וזהו מאמרם ל״ג יום לעומר).

ובלבוש ס"ב (ובאלו הארצות נוהגין אנו ... שביום ל"ג דוקא מסתפרין ונושאין, ואין אומרים בו תחנון ... אי נמי טעמא הוא כדאיתא בתוספות שאין יום ל"ג זה אלא לסימנא בעלמא שלא מתו אלא ל"ג ימים, כי ביום שאין אומרים תחנון לא מתו, ואם כן כשתסיר ז' ימי פסח, ואחר כך ו' שבתות עד העצרת, וב' ימי ראש חדש אייר, ויום א' של ראש חדש סיון, הרי ט"ז יום שלא מתו בהם, ולא נשארו אלא ל"ג ימים שמתו בהם).

ובב"ח (במדינות אלו נוהגין להסתפר ביום ל"ג עצמו, והיינו טעמא לפי שאנו תופסים עיקר כדברי התוספות שכתבו האחרונים משמם, שלא מתו אלא בימים שאומרים תחנה בהם, ונמצא שלא מתו בשבעת ימי הפסח, ובשבע שבתות, ובשני ימים של ראש חודש אייר ובראש חודש סיון, שהם שבעה עשר ימים. אלא שמאחר שאי אפשר לשבע ימי הפסח בלא שבת נמצא שאינם רק ששה עשר ימים שלא מתו בהם, נשארו שלשים ושלשה שמתו בהם. לפיכך נוהגין אבלות שלשים ושנים יום, ומסתפרים בל"ג עצמו מטעם שנתבאר דמקצתו ככולו, ואין מסתפרים אלא בל"ג עצמו ביום ולא בלילה שלפניו).

והנה יש שתי תמיהות עצומות על חשבון זה (לפי כל אחד מארבעת הנוסחאות שהובאו לעיל):

(א) ימי הספירה שבפסח הם רק ו' ימים (ולא ז'), כי הספירה מתחלת ביום השני של פסח.

(ב) השבתות שבין פסח לעצרת הן רק ו' שבתות (ולא ז'), כי השבת הראשונה היא בימי הפסח שכבר מנינו.

ואם נצרף להם את שלושת ימי ראש חדש – הם ביחד ט"ו ימים. וכשמורידים ט"ו ממ"ט ימי הספירה נשארו ל"ד ימים, ואם כן ל"ה לעומר הי' צריך להיות יום שמחה (ולא ל"ג בעומר).

כותב על זה הלבוש: "לפי זה לא היה לנו להסתפר גם כן אלא עד יום ל"ד ... ואפשר ... שלא מתו גם כן גם ביום ח' של פסח, מפני שהוא יום טוב לבני הגולה אף על פי שהם היו בארץ ישראל, ואם כן לא מתו רק ל"ב יום, לכך מסתפרין ביום ל"ג".

אבל עדיין נשארה השאלה, שהרי ימי הספירה שבפסח הם רק ו' ימים. וגם אם נוסיף את יום ח' של פסח, יהיו ביחד ט"ז ימים, ואם כן מתו ל"ג יום.

וכתב על זה ב"מלבושי יום טוב" (על הלבוש כאן): "ז' ימי הפסח, שהרי אין בהן מעומר רק ששה ימים ... ומפני כן נראה בעיני למלאות המספר החסר ... יום אסרו חג, שאסור בהספד ותענית ואין אומרים בו תחנון".

ועד"ז כתב באליה זוטא ס"ק ז (בלא יום ראשון דפסח, שאינו נכלל בספירה ... ואם כן קשה אף דלא מתו ביום ח' אינם אלא ט"ז ומתו ל"ג. ונלע"ד דמ"ש הלבוש לעיל כשתסיר ז' ימי פסח, רוצה לומר עם אסרו חג, דנמי אין אומרים בו תחנון מדינא, אם כן הוא הדין שלא מתו בח', כפי מנהג בני הגולה, הוי ח' ימים עם אסרו חג, ונשארו ל"ב).

אמנם יום זה של אסרו חג לא נזכר בכל המקורות הנ"ל. ואפשר שעל זה כותב כאן רבינו: "וצ"ע במהרי"ל ובב"ח ובלבוש". ואפשר שמטעם זה לא הזכיר רבינו כאן את חשבון הימים האלו, ורק הביא את המנהג בזה.

47) היינו "אף על פי דבריהם" (ראה קובץ יגדיל תורה נ.י. ט ע' ל, שרוצה לגרוס כאן כן), אשר ל"ג הימים הם מתחלת אייר עד לפני חג השבועות, מכל מקום יש נוהגין להסתפר ולישא בכל שלשה ימי הגבלה.

48) מ"א ס"ק ה (במדינה זו נהגו לישא ולהסתפר בג' ימי הגבלה).

ולמעשה ראה ספר המנהגים – חב"ד (ע' 44) שלא היתה רוח אדמו"ר הרש"ב נוחה מזה שהסתפרו בשלשת ימי ההגבלה (קודם ערב חג השבועות).

וכן הוא בברכי יוסף ס"ק ו (הרב מהר"י אשכנזי זלה"ה [האריז"ל] היה מחמיר כל הז' שבועות שלא להסתפר עד ערב חג השבועות. מר זקנינו הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י. וכ"כ בהגהות הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח זלה"ה. וכן הוא האמת ככתוב בספר הכונות מועתק מכ"י מהרח"ו זצ"ל ... לכן הנוהגים כמנהג האר"י זצ"ל ראוי להחמיר עד ערב שבועות אם לא על פי סיבה).

ומקורו מפרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ז (מורי זלה"ה לא היה מסתפר מערב פסח עד ערב שבועות כלל ועיקר).

וכן הוא בשער הכונות ענין ספירת העומר סוף דרוש יב פו, ד (לא היה מורי ז"ל מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות, ולא היה מגלח לא ביום ר"ח אייר ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן).

49) מהרי"ל דיני הימים שבין פסח לשבועות (מהר"ז שט"ן ... היה מגלח זקנו קודם ר"ח אייר).

50) מ"א שם (לכן נראה לי דלא ישאו ויסתפרו בר"ח אייר, ובראשון של ימי הגבלה אמרינן מקצת היום ככולו).

51) דרכי משה ס"ק ג (ונראה שאין שום אחד מן המנהגים (הוא) טעות, רק שלא ינהגו היתר כשניהם, כי אותו מנהג ש[אין] נוהגים בו אבלות [=עד ראש חדש אייר], לאותו מנהג אין להסתפר מל"ג ואילך). רמ"א סוף ס"ג (בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך ... שאין לנהוג היתר כשתיהן).

52) תוכן האמור לקמן, שיש כמה חששות במי שרוצה להחמיר על עצמו כב' הדעות:

(א) ככסיל הולך בחושך.

(ב) לא תתגודדו.

(ג) מפני המחלוקת.

ובחששות אלו יש הפרש בין ארבעת האופנים דלקמן:

(א) כשמחמיר מחמת הספק, אין שום חשש.

(ב) כשיודע מנהג המקום ומחמיר, ככסיל הולך בחושך. אבל אין בזה לא תתגודדו, וגם אין לחוש למחלוקת.

(ג) כשעושה להתראות, יש בזה גם לא תתגודדו וגם מביא למחלוקת.

(ד) כשהרבה מאנשי המקום נוהגים כך ואין מקפידים עליהם, אינו מביא למחלוקת אבל יש בזה לא תתגודדו.

53) קהלת ב, יד. עירובין ו, ב (והרוצה לעשות ... מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר הכסיל בחשך הולך).

54) מ"א סוף סק"ו (אמרינן בעירובין דף ז' שרבי עקיבא נהג ב' עישורין כבית שמאי וכבית הלל. ומקשה הא הוי תרי חומרי דסתרי אהדדי, ומשני רבי עקיבא גמרא אסתפיק ליה, שלא היה יודע איך סבירא להו לבית הלל. וכן כתבו התוספות ביבמות דף ט"ו. ואם כן מפני הספק מותר לנהוג תרי חומרי דסתרי אהדדי). ח"י סקי"א (אם נוהג איסור בשתיהן לא הוי ככסיל בחוש הולך, כיון דאסתפק ליה הדין, וכמו שכתבתי בספרי מנחת יעקב ריש כלל לז). ושם (וכן מבואר להדיא בש"ס פ"ק דראש השנה י"ד ע"ב, ובתוספות שם ד"ה הכסיל וכו', דכה"ג לא מקרי כסיל בחושך הולך, וכן מבואר להדיא כמה פעמים בש"ס ופוסקים, דהיכי דנסתפק לנו עבדינן כתרי חומרי אע"ג דסתרי אהדדי).

*

ובמקום שאין בזה "ב' חומרות שסותרות זו את זו", אבל הוא פטור מן הדבר ומחמיר על עצמו בלי סיבה מספקת, אין בזה "ככסיל ההולך בחושך", אבל הוא נקרא הדיוט.

כמבואר לעיל סי' לב ס"ח (ואין לו להחמיר ... מפני שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ... ולא אמרו שכל הפטור מן הדבר כו' אלא כשעושה בדרך חומרא (במקום שלא יבא לידי איסור אם לא ינהוג בחומרא זו, וגם אין בה משום הידור מצוה, אבל אם יש בה איזה הידור לאיזה מצוה, וכן אם הוא נוהג בה לסייג וגדר שלא יבוא לידי איסור, אינו נקרא הדיוט. וזהו טעם כל החומרות שהחמירו האחרונים, שהן אחת משתים, או לסייג וגדר שלא יבאו לעבור על איזה לא תעשה, אפילו איסור קל של דברי סופרים, כשראו שצריך לכך, או משום הידור לאיזו מצות עשה, אפילו של דברי סופרים. אבל במקום שלא שייך הידור, כגון היושב בסוכה בשעת הגשמים הרי זה הדיוט כמו שיתבאר בסי' תרל"ט, וכן כל כיוצא בזה)).

והיינו מה שנתבאר לקמן סי' תרלט סכ"ג (כל הפטור מישיבת הסוכה ואינו יוצא מהסוכה, אינו מקבל שכר על אותו ישיבה, ואינו אלא מן ההדיוטות).

ואם יש בזה הידור לאיזו מצות עשה, אזי לא זו בלבד שאינו נקרא הדיוט, אלא "קצת שכר יש להם", שהוא נקרא אינו מצווה ועושה, ויכול לברך עליה, וכדלעיל סי' תפט ס"ב (והערה 173).

55) ח"י ס"ק ב (וכל מקום ומקום יתפוס כפי מנהגו, ובספק אין להחמיר באבילות ישנה דקילא, והוא רק מצד המנהג).

56) לכאורה המשך דברי רבינו הוא כך:

אם אין "לו ספק במנהג המקום", רק "מחמיר על עצמו" ו"נוהג ב' חומרות שסותרות זו את זו", כבר נתבאר לעיל שהוא "ככסיל ההולך בחושך"; אבל מכל מקום, אם אינו "מתראה שעושה כן", אין בזה משום לא תתגודדו ולא משום מחלוקת.

המקור למה שאין בזה משום לא תתגודדו הוא ביבמות יג, ב (אקרי כאן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות ... אמר ליה התם הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה). ופירש"י (לא דמי לשתי תורות דהרואה את זה שאין עושה מלאכה אומר דאין לו מה לעשות).

ומה שאין בזה חשש מחלוקת מקורו במשנה פסחים נ, ב (ואל ישנה אדם מפני המחלוקת). ובגמרא שם נא, ב (אין בזו מפני שינוי המחלוקת, מאי קא אמרת הרואה אומר מלאכה אסורה מימר אמרי כמה בטלני הוי בשוקא). ופירש"י (הא דקי"ל בעלמא אל ישנה אדם ממנהג העיר אינו אלא מפני המחלוקת, וכאן אין מחלוקת, דמאי אמרת, הרואה אותו בטל יאמר זה אומר שהמלאכה אסורה וחלוק על כולנו, לא יאמר הכי, אלא יאמר מלאכה אין לו שהרי כמה בטלנין יש בשוק כל ימות השנה).

וכן נפסק לעיל סי' תסח סי"ג-ד (לא יתראה בפני אנשי אותו מקום שהוא בטל ממלאכה מחמת איסור כמנהג מקומו, שלא יבא לידי מחלוקת, אלא יהא נדמה בעיניהם שהוא בטל מחמת שאין לו מלאכה לעשות. וכן בשאר כל חומרות שמחמירין ... לא יתראה בפניהם שהוא מחמיר במה שהם מקילין, שלא יבואו לידי מחלוקת, אלא יחמיר בצנעה שלא יודע הדבר להמון עם).

57) וכדלעיל הערה הקודמת, שאם הוא מתראה שעושה כן, יש בזה גם משום "לא תתגודדו" וגם משום "מחלוקת".

ונתפרש ברמב"ם הלכות יום טוב פ"ח ה"כ (לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת).

וכן הוא לעיל שם (לא יתראה בפניהם שהוא מחמיר במה שהם מקילין, שלא יבואו לידי מחלוקת).

ומה שלא חששו שם גם משום "לא תתגודדו", כי שם מיירי במי שיצא ממקום שנוהגים בו איסור למקום שאין נוהגים בו איסור, שבזה נתבארו ביבמות שם (יג, ב – יד, א) כמה טעמים שאין בזה חשש לא תתגודדו; אלא שמה שהוא מתראה לפניהם יביא לידי מחלוקת.

משא"כ כאן, ש"ידוע לו מנהג המקום", ומחמיר על עצמו, יש בזה גם משום "לא תתגודדו".

58) ראה יד, א. יבמות יג, ב (איקרי כאן לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות). ורש"י (דנראה כנוהגין ב' תורות).

וכן הוא לעיל סי' קיד ס"א (ומתחילין להזכיר הגשם בברכה שניה בתפלת מוסף של שמיני עצרת ... וראוי היה להתחיל להזכיר מיד בליל יום טוב האחרון, אלא לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבית הכנסת, נמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר, ויעשו אגודות אגודות). סי' קיז ס"ב (שאין כל העם מצויים בבית הכנסת בלילה, ויהיו אגודות אגודות, כמו שנתבאר בסי' קי"ד). סי' קסא ס"ח (אין לו להחמיר בפניהם, שלא יהא נראה כב' תורות ח"ו בעיניהם).

59) שבמקום שיש חשש מחלוקת אסור לשנות ממנהג המקום, כדאמרינן פסחים נב, רע"א (ביישוב לא עבידנא מפני שינוי המחלוקת). וכן נפסק לעיל סי' תסח סי"ג (לא יתראה בפני אנשי אותו מקום שהוא בטל ממלאכה מחמת איסור כמנהג מקומו, שלא יבא לידי מחלוקת).

וכן מצינו בכמה הלכות, כדלעיל סי' לא ס"ב (יש אומרים שהאות של שבתות וימים טובים הוא חיוב המצות התלויות בהן, ולפיכך גם חול המועד אינו זמן תפילין, שהרי מצות תלויות בו בפסח מניעת אכילת חמץ ובחג מצות ישיבה בסוכה. ויש אומרים שהאות הוא איסור עשיית מלאכה בלבד, לפיכך חול המועד שמותר במלאכה מן התורה חייב בתפילין. וכן נוהגין בכל גלילות אלו להניחן במועד ולברך עליהן ... אותן שנהגו לברך נהגו לברך בחשאי כדי שלא יבא הדבר למחלוקת).

סי' סו ס"ו (יש אומרים שאפילו ישראל שקורא קריאת שמע וקראוהו לעלות לספר תורה מפסיק אפילו באמצע הפרק, ק"ו מכבוד הבריות ויראתם, וכן נוהגין במדינות אלו, ואין לשנות המנהג מפני המחלוקת).

סי' סח ס"א (מה שנוהגין במקומות הרבה לומר פיוטים בברכות קריאת שמע, יש אומרים שכל מי שאפשר לו לבטל המנהג שלא על ידי המחלוקת יבטל).

60) כאן מבאר את ההלכה שכתב בדרכי משה ס"ק ג (ומכל מקום בעיר אחת לא ינהגו מקצתם כמנהג זה ומקצתם כמנהג זה משום לא תתגודדו). וברמ"א ס"ג (ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ובקצת מנהג זה משום לא תתגודדו). ולא הזכיר הרמ"א שאסור גם "מפני המחלוקת"; אף ששני הטעמים נאמרו במשנה וגמרא שם, כמובא לעיל.

ועל זה מבאר רבינו, שהרמ"א לא מיירי באופן שהוא משנה ממנהג המקום ומתראה לפניהם (שבזה מיירי רבינו עד כאן, שאז אסור אף "מפני המחלוקת"), כי אם כשנוהגים "בעיר אחת מקצת מנהג זה ובקצת מנהג זה"; אשר כיון ש"אין מקפידין זה על זה כלל", לכן "אין לחוש למחלוקת", ואיסורו הוא רק משום "לא תתגודדו".

*

ואף שהכא מיירי במנהג, שאין בזה איסור לא תתגודדו, כדאמרינן ביבמות יג, ב (איקרי כאן לא תתגודדו ... אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ... ואת אמרת לי מנהגא). ופרש"י (דהתם לכו"ע שרי). הרי שבמנהג לא אסרו משום לא תתגודדו.

וכן נתבאר בקיצור פסקי הרא"ש יבמות פ"א ס"ט (כי אמרינן לא תתגודדו דוקא ... [באיסורא, אבל] דבר התלוי במנהג המקומות שבמקום זה נהגו כך ובמקום זה נהגו כך אפילו נתקבצו בני שני המקומות במקום אחד ועשה כל אחד כמנהג מקומו לית לן בה).

מכל מקום יש כאן איסור לא תתגודדו, כמבואר במ"א ס"ק ו (נראה לי דוקא במנהג הדומה למגילה, דמגילה הכרכים גם כן סבירא להו שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, והוא הדין דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון, ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום אחד, מותרים כל אחד לעשות כמנהגו, ואין בזה משום לא תתגודדו. אבל בדבר שמחולקים בדבר ... אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה משום לא תתגודדו).

הובא בשו"ת צמח צדק או"ח סי' פה (כי מבואר במ"א סי' תצ"ג ס"ק [ו], שבמנהג אין בו משום לא תתגודדו, זולת מנהג שיש בו איסור, ושינוי נוסח בתפילה שבין ספרדים ואשכנזים (כמו אהבה רבה ואהבת עולם וכדומה) בודאי אין בזה שום נדנוד איסור). ומ"ש "זולת מנהג שיש בו איסור" כולל את ההלכה דידן.

*

ומה שכתב שבנוסח התפלה אין לחוש ללא תתגודדו. לכאורה נראה דהיינו דוקא במקום שאין בזה חשש מחלוקת, משא"כ במקום שיש חשש מחלוקת, נתבאר לעיל סי' תסח סי"ד (ואם הוא בענין שאי אפשר לו להחמיר אלא אם כן יודע הדבר להמון עם, לא יחמיר כלל אלא ינהג היתר כמותם שגדול השלום, ויש לו לעבור על מנהג מקומו מפני השלום, כיון שאינו עובר על איסור של תורה (ולא על דברי סופרים) אלא על מנהג בלבד). ולפום ריהטא נראה, שגם מנהג נוסח התפלה נדחה מפני המחלוקת.

אמנם בשו"ת אדמו"ר הזקן סי' מד (ברם כגון דא צריכין למודעי, שמן הדין אין שום איסור בשינוי נוסחאות, מפני המחלוקת, ושינוי המנהג שבמשנה וגמרא, כמבואר הטעם בזה בתשובת רשד"ם חלק או"ח).

ובשו"ת רשד"ם סי' לה (דלא מצאנו ולא ראינו שאין לשנות מנהג אבותינו כו' בכי האי גוונא דליכא צד איסור כלל ועיקר ולא הרחקת עבירה, בהא פשיטא דלא שייך ביה משום ואל תיטוש תורת אמך וכו', בפיוטים וקרוב"ץ שאומרים בתוך התפלה). ולא נזכר אם כן הוא גם במקום חשש מחלוקת.

אבל בשו"ת רבינו שם מוסיף גם "אין שום איסור בשינוי נוסחאות מפני המחלוקת".

וראה עוד בסוגיא זו, לעיל סי' תסח סי"ג-ד, ובהערות שם.

61) הגהות מנהגים, מנהגי פסח אות לו (כשחל ר"ח אייר בשבת אז נושאים). ב"ח (דבחל ראש חודש אייר בשבת, מאחר דמיתוספא שמחה ביום השבת, שהוא שבת וראש חודש, אין להחמיר באבלות ישנה כולי האי ונושאין בו. ואף על גב דאין נושאין בראש חודש אייר דעלמא שאינו של שבת, מכל מקום בחל בשבת נושאין בו, כנ"ל והכי נקטינן ודו"ק). מ"א סק"ב (וכשחל ראש חדש בשבת מותרין הכל לישא באותו שבת). ח"י סק"ב (דאם חל ראש חדש אייר בשבת שמותר לישא, אף למנהגינו שאוסרין הכל קודם ראש חדש).

62) אף שעיקר ענינו של שבת הוא ענג (ולא שמחה), מכל מקום מצינו בזה כמה פעמים גם לשון שמחה, כדלעיל סי' רסג ס"י (יש בה שלום בית ושמחה יתירה), וסי"ב (משום שמחה יתירה). וראה מ"מ וציונים כאן.

63) שהרי יש המתירים תספורת לכבוד ראש חדש או לכבוד שבת, כמבואר בשתי ידות, סוף האצבע השני (ר"ח אינו בכלל האיסור, כיון שהוא אסור בהספד ובתענית ... ומסתפרים בכל שבוע כמנהגם לכבוד שבת). לכן אף לדידן יש מקום להתיר בשניהם יחד (כשחל ר"ח אייר בשבת), כמו שמובא כאן לענין נישואין.

וכעין זה לעיל סעיף ה (ואם חל ל"ג באחד בשבת, נוהגין להסתפר בערב שבת מפני כבוד השבת).

64) שזהו פירוש האמור בב"ח (שם): "ונושאים בו". ובמ"א (שם): "לישא באותו שבת" – היינו שסעודת הנשואין היא בשבת.

ואף שהחופה היא ביום הששי, הרי עיקר הקפידה היא בסעודה ושמחת החתונה, ולא בחופה שאין בה שמחה, כמו שנתבאר לענין אבלות, ברמ"א יו"ד סי' שצא ס"ג (וכל זה בבית שעושין החתונה שאוכלין ושותין ושמחין שם, אבל בחופה שעושין בבית הכנסת שמברכין שם ברכת אירוסין ונשואין ואין שם שמחה כלל, מותר מיד אחר שבעה).

65) רבנו ירוחם נתיב ה ח"ד מה, א (לעשות מלאכה באותן הימים של ספירת העומר אחר שקיעת החמה, נהגו שלא לעשותה, ונהגו כן משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלם באסכרה בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה לזה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכתם, ועוד דכתיב שבע שבתות תמימות תהיין, שבתות לשון שבות ושמטה, כדכתיב שבתות שנים, מה שמטה אסור במלאכת קרקע, אף כאן אחר שקיעת החמה סופרין ושובתין ממלאכתן, כך כתב רבינו האיי בתשובה).

טור (מצאתי כתוב, מנהג שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה עד שחרית, משום תלמידי רבי עקיבא שמתו סמוך לשקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיה העם בטלין ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה בינתיים. ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה. ועוד שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה, וכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה מלשון שבות ... זמן ספירת העומר דהיינו לאחר שקיעת החמה אסור במלאכה).

שו"ע ס"ד (נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת משקיעת החמה ואילך).

וגם נזהרים שלא לאכול עד לאחר ספירת העומר, כדלעיל סי' תפט סי"ז (לא יתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה חצי שעה קודם זמן ספירה).

66) כנסת הגדולה הגהות הטור (נשאלתי אם איסור כולל אחד האנשים ואחד הנשים, או לנשים דוקא, והשבתי דאע"ג דרבינו בעל הטורים ז"ל כתב ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה, דבר בהוה, שדרך נשים לעשות מלאכת התפירה ולא האנשים). ח"י סקי"ב (וכתב בכנסת הגדולה דהוא הדין אנשים).

67) ט"ז ס"ק ג (ולפי טעם זה נראה דלאחר שספרו מותר במלאכה תיכף, כן נראה לי).

68) אמור כג, טו.

69) כדלעיל סי' תפט ס"ב (נשים ועבדים פטורים ממצוה זו, מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא. ובמקצת מדינות שמו הנשים מצוה זו עליהם חובה).

70) ראה משנה הלכות ח"ח סי' רטו (כנראה דכן רצה לפרש לשון הטור, דמ"ש משקיעת החמה עד שחרית היינו לנשים, אבל לאנשים רק עד לאחר זמן הספירה).