אגרת י

[לערך תקמ"ז?]

לאו"נ1 הרבני הנגיד המפורסם גבר הוקם על2 האברך מוה' אלכסנדר נ"י

הנה אף כי לא ידעתיהו3 ולא אכיר מראהו4, אך לשמע אזן5 שמעתיהו אשר רוח ה' נוססה בו6, שלא לעמוד בסוד משחקים7 המלעיגים בחפצים לעבוד את ה' באמת עבודה שבלב זו תפלה8, כי ידם9 רמה בתורה וגמ"ח, ומי יתן והי' זה להם באמת כל הימים10.

אך עתה עברו תורות חלפו חוק11, בהוסדם יחד עלי12 לגזור גזירת שמד על התפלה, להתפלל כמותם דוקא בחפזון ובלי שום תנועה והרמת קול13, כמלאכי עליון בהגיעם למדרגה העליונה אשר אין למעלה הימנה כמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהם14, ואף גם זאת בכת העליונה הנקראים שרפים ולא בשאר כתות כמ"ש והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול15 וכו', וגם בשרפים כתיב קול המולה16 כו', וגם בתנועות משונות כמבואר בפיוטים על פי פרקי היכלות17. ולכן אין ראי' מצדיקים הראשונים שהיו גדולים ממלאכי השרת, אבל אנן יתמי דיתמי18, העולה19 בדעתם להדמות להם, אין זה כי אם רוע לב20 ושקר בימינם21.

וגם האומרים תפלה מדרבנן22 לא ראו מאורות מימיהם23, כי אף שנוסח התפלה ומנינה ג' פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר ענינה ומהותה הוא יסוד כל התורה24, לדעת את ה' להכיר גדלו ותפארתו בדעה שלימה ומיושבת בבינת הלב, שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה25 את שם ה' ולדבקה בו26 ובתורתו ולחפוץ מאד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת27 פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה, בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב וכולי האי ואולי28. משא"כ רשב"י וחבריו הי' די להם בקריאת שמע29 לבד, ולא היו צריכים לכל ענין זה, שהי' נקנה להם בהשקפה ראשונה30 בשפלות31 הלב הנאמן בבריתו32 אתם. אבל בזמן הזה כל הקרוב אל ה'33 וטעם טעם בתפלה פעם אחת, יבין וישכיל כי בלעדה לא ירים34 איש את ידו ואת רגלו לעבוד ה' באמת, כי אם מצות אנשים מלומדה כמ"ש יען כי נגש העם בפיו35 כו', ועל כן השטן מקטרג על זה36 ביותר וד"ל.

ועל כן על כל דברי האגרת הזאת37, באתי לעורר נפש נדיבה ללבוש בגדי קנאה, לקנאות38 לה' ולתורתו להפר מחשבות ערומים39, ולא תעשינה ידיהם40 תושיה, ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם41, כמשארז"ל42 אלו נאמר ארור אשר לא יעשה43 לא הי' תקומה לשונאי ישראל, עכשיו שנאמר ארור אשר לא יקים, כל המחזיק ומקים העושים מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה. וה' יהי' בעזרו ויגמור בעדו, כי הבא לטהר44 כו'.

ומגודל בטחוני בה' קצרתי.

ואומר שלום מאדון השלום כנפש אוהב נפשו דורש שלומו45

שניאור זלמן באאמו"ר ברוך נ"י

ופרוס46 בשלום או"נ הרבני המופל' חריף ושנון מו"ה פנחס47 נ"י

מהודענא48 אודות התולעים שבריאה49, לא החלטתי לאסור לאחרים כי אם להחמיר לעצמי50. מפני שאיני סומך על שיקול הדעת51 להתירן מסוגיא דתמורה (דף ל"א) דפירשא בעלמא הוא. עיין שם בתוספות52 דגם למסקנא קאי הכי (ועיין בכורות דף ז' ע"ב53 וטור וש"ע יו"ד סי' פ"א54 דבפירשא בעלמא אין בו משום אבר מן החי). ועל כרחך55 צריך לומר כמ"ש רש"י56 ור"ן57 סוף פרק כל הבשר (קט"ז ע"ב), דאע"ג דפירשא בעלמא הוא אינו כפרש ממש אלא דלאו גופה הוא. והכי נמי רימה אינו כגוף האדם והבהמה58, ולא דמי לביצה, עיי"ש בתמורה. ובכורות59 (דף ו') דיוצא מן הטמא נפקא לן מאת הגמל, ואם כן60 אין לאסור (כיוצאין61) לבני נח היוצא מאבר מן החי.

אבל לפי דעת הרי"ף סוף פרק כל הבשר62, דלא סבירא ליה כרש"י שם, לא אתי שפיר תירוץ זה, ואם כן אפשר דסוגיא דחולין סבירא ליה דלאו פירשא [בעלמא] הוא אלא כגוף הבהמה. ואילו חתך בשר חי מגופה אעפ"י שמת הבשר אחר כך, כגון ריאה בחתיכות הקנה (חולין ל"[ב]63), עיי"ש דעומד באיסורו. והכי נמי תולעים שבכבד סוף פרק אלו טריפות אין איסורן משום אבר מן החי בחיות עצמן, שהרי אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה [חיה] ועוף64, ותולעים שלא פירשו מותר לאכלן חיין, אי לאו משום בל תשקצו65, אלא איסורן משום שנפרשו והובדלו מגוף הבהמה במה שהן חיין לעצמן, ואין שחיטתן66 מתירתן67. משא"כ אם לא היה להן חיות לעצמן היו ניתרין בשחיטתה, כיון שלא היו נבדלים ממנה. אבל חיותן גורם להיות כאילו מנחי בדיקולא וכריאה (בדף ל"[ב]) עיי"ש.

ואף שמתים אחר כך, מאי מהני, כיון שכבר נבדלו ומנחי בדיקולא בשעת שחיטה. וגם אם היו מתים בשעת שחיטה לא מהני, אחר שכבר הובדלו פעם אחת במה שהיה חיים שעה אחת, דדמי לחותך מן הטחול ומן הכליות68 שהם גם כן מתים כבר בשעת שחיטה69. ולא ידעתי מקום לחלק לבני נח בין תולעים חיים למתים, מאחר שאבר מן החי אינו נוהג בתולעים כלל (עיין סנהדרין נ"ט ע"א70) למשרי שרצים כו', ואם יש להתירן מתים יש להתירן גם כן חיים. והכי מסתברא מסוגיא דתמורה, וממ"ש התוס'71 סוף פרק אלו טרפות עיי"ש. ומיהו ודאי לרבי אליעזר דמטמא72 רימה כאבר מן החי פשיטא דאסורין לבני נח אף במיתתן, דאנן לא קי"ל כדחוייא דמדחי התם משום דמחיים אקרי רימה73, דהא קי"ל ביצת טריפה אסורה74 ואפרוח היינו טעמא דאימת כו'. ואין לחלק בין אבר מן החי לבשר מן החי לבן נח75 כמבואר בגמרא (דף ל"[ג] ע"א)76. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים77. וכן כתב בחידושי הרשב"א78 סוף פרק העור והרוטב79.

שניאור זלמן הנ"ל


1) החלק הראשון, הנכתב אל החסיד ר' אלכסנדר משקלאב, נדפס בסידור עם דא"ח (ווארשא תרמ"ו) בתחלתו. בית רבי יט, ב. סידור אור תורה (ווילנא תרס"ח) בתחלתו. הרב מלאדי ח"ב ע' 219. החסידות (כהנא) ע' 219. לקוטים יקרים ע' ד. משנת יואל ע' טו. אגרות בעה"ת סי' כא. ס' התולדות אדה"ז ע' קיז. "חסידים ומתנגדים" ע' 299. קובץ יגדיל תורה (נ. י.) חוב' כב סי' צט. ונמצא בכת"י (190 קיג, א. 488 שו, ב. 501. 525 רכו, א. 531 לב, א (הב'). 744 שמו, ב. 1300 לח, א. 2000 פג, ב. 2480 קמח, ב. ובכת"י ירושלים 3439 קעח, ב. 3496).

החלק השני, הנכתב אל החסיד ר' פנחס שיק (רויזעס) משקלוב, נדפס בשו"ת שבסוף שו"ע רבינו דפוס זיטאמיר תר"ז (סי' יד) ואילך (סי' טו). ומהוצאת ווילנא תרס"ה ואילך – בהוספת הפני' בראשה "לא"נ ... פנחס נ"י". ונעתקה, בתוספת ביאור, בתשו' הצ"צ (חיו"ד סי' סג ס"ז), ומועתקת בכת"י (189 עה, א. 190. 2000 פג, ב).

בכ"מ (ראה גם הוספות לבית רבי (מהדורה חדשה) הערות לדף כ, א) מוכח ששני החלקים באו כאגרת אחת, שנשלחה אל ר' אלכסנדר משקלאב. אלא שבשולי הגליון כתב תשובה על שאלתו של הר"פ. וכן נתפרש בכת"י 2000 שם: שייך לאחר מכתב של ר' סענדר לשקלאב מאדמו"ר הזקן שנ"ז נ"ע. וכן נדפס באגרות-קודש מהדורת תש"מ אגרת טו.

המשמעות לקביעת התאריך לערך תקמ"ז:

ר' אלכסנדר משקלוב נפטר בשנת תקנ"ח (ראה אגרות בעה"ת בהערות שם), ואם כן נכתבה לפני תקנ"ח.

בכמה כת"י גורסים "במו"ה ברוך נ"י", ולפי זה נכתבה לפני תקנ"ב (ראה מבוא ספ"ב).

ובמשנת יואל משער שנכתבה לערך תקמ"ז, כי בי"א טבת תקמ"ז הוציאו רבני שקלאוו כרוז אל כל הקהלות נגד המנינים מיוחדים של החסידים (ראה "חסידים ומתנגדים" ע' 151), וכיון שהאגרת שלפנינו נשלחה לשקלוב, אפשר לזה היא הכוונה במ"ש "בהוסדם יחד עלי לגזור גזירת שמד על התפלה" (ראה גם האגרת הקודמת).

2) גבר הוקם על: ע"פ ש"ב כג, א.

3) לא ידעתיהו: אחר כך הי' מגדולי החסידים (ראה אודותיו בית רבי עא, א).

4) ולא אכיר מראהו: איוב ד, טז.

5) לשמע אזן שמעתיהו: ע"פ איוב מב, ה.

6) רוח ה' נוססה בו: ישעי' נט, יט.

7) בסוד משחקים: ירמי' טו, יז.

8) עבודה שבלב זו תפלה: תענית ב, א. עוד בענין עבודת התפלה – ראה לעיל אגרת ט, ובהנסמן בהערות שם. מבוא פרק ה.

9) כי ידם: נ"א: באמרם כי ידינו.

10) מי יתן . . כל הימים: ע"פ ואתחנן ה, כו.

11) עברו תורות חלפו חוק: ישעי' כד, ה.

12) בהוסדם יחד עלי: תהלים לא, יד.

13) תנועה והרמת קול: בענין התפלה בקול ראה גם לקמן אגרות נד. עא. פא. בענין עבודת התפלה ראה גם לעיל אגרת הקודמת, ובהנסמן בהערות שם.

14) בעמדם תרפנה כנפיהם: יחזקאל א, כה.

15) והאופנים . . ברעש גדול: נוסח ברכת ק"ש.

16) קול המולה: ע"פ ירמי' יא, טז. בכת"י (190. 744) העתיק כאן הגהת מהרא"י ריבלין (מח"ס אוהלי יוסף): "עיי' בהקדמת סי' הג' יעבץ מ"ש בזה, ומה שהביא מב"ר פס"ה ע"ש". וראה מ"ש עוד בזה במשנת יואל ע' טו ואילך.

17) פרקי היכלות: ראה שם פרקים ה-ו.

18) יתמי דיתמי: ע"פ כתובות קו, א.

19) העולה: נ"א: היעלה בדעתנו.

20) אין זה כי אם רוע לב: נחמי' ב, ב.

21) ושקר בימינם: ע"פ ישעי' מד, כ.

22) האומרים תפלה מדרבנן: ראה שוע"ר סק"ו ס"ב. דרך מצותיך (קטו, א). יגדיל תורה (נ. י.) שנה ב' סי' קכ. לקו"ת במדבר ע, ג. הערות כ"ק אדמו"ר זי"ע שם. לקוטי שיחות חי"ד ע' 223.

23) לא ראו מאורות מימיהם: ראה משנת יואל שם. קובץ התמים (סח [820] רד"ה ואפשר). שיחת ש"פ שמיני תשל"ו – בסופה.

24) התורה: נ"א: התורה כולה.

25) שיתבונן . . לאהבה: כדלעיל אגרת כ.

26) ולדבקה בו: ע"פ עקב יא, כב. נצבים ל, כ.

27) אמירת: נ"א: אותיות אמירת.

28) וכולי האי ואולי: ע"פ חגיגה ד, ב.

29) די להם בקריאת שמע: שבת יא, א. ובכת"י הנ"ל (744. 1300): "משמע מלשונו דרשב"י וחבריו פטורים גם מברכת ק"ש. ובש"ע שלו הל' ת"ת פ"ה ה"ה שחייבין בברכת ק"ש, עיי"ש ובמ"מ שלו. וע"ע בלח"מ פ"ב ד"ה ח"ש. וצ"ע הלשון בכאן. וע' באגה"ק שני סי' לה בסופו וסי' לז" [לקמן אגרת ע].

30) שהי' נקנה להם בהשקפה ראשונה: ראה לקמן אגרת כ בסופה.

31) בשפלות: נ"א: בהשכלת. נ"א: בשכלות.

32) הנאמן בבריתו: ע"פ תהלים עח, לז.

33) כל הקרוב אל ה': ע"פ קרח יז, כח.

34) בלעדה לא ירים כו': ע"פ מקץ מא, מד.

35) מצות אנשים . . בפיו: ישעי' כט, יג.

36) על זה: נ"א: עליו. נ"א: עלינו.

37) על כל דברי האגרת: ע"פ אסתר ט, כו.

38) ללבוש בגדי קנאה לקנאות: ע"פ ישעי' נט, יז.

39) ולהפר מחשבות ערומים: ע"פ איוב ה, יב.

40) ולא תעשנה ידיהם תושיה: איוב ה, יב.

41) ותחשב לו . . עד עולם: תהלים קלו, לא.

42) כמשארז"ל אלו נאמר: בכת"י הנ"ל (190. 774): ועיין ויקרא רבה פכ"ה. וע' בקהלת שם ע"פ כי בצל החכ' כו'. ובירושלמי פ' אלו נאמרין.

43) יעשה: נ"א: ילמד.

44) הבא לטהר כו': שבת קד, א.

45) דורש שלומו: ע"פ תצא כג, ז.

46) ופרוס: נ"א: יפרוס.

47) מו"ה פנחס נ"י: כנראה – החסיד ר' פנחס שיק (רויזעס) משקלאוו (ראה אודותיו בית רבי ס, ב. ע, ב).

48) מוהדענא: תוכן התשובה: תולעים שבריאה אסורים מטעם אבר מן החי, ולפי זה אסור למכור אותם לנכרי. ואפשר שאין זה רק נפרש ויוצא מאבר מן החי ולנכרי מותר, ומספק מחמיר רבנו על עצמו. ואם נאמר שהוא אסור לנכרי, אזי נשאר האיסור אף אחר שמתו התולעים.

וראה שו"ת צמח צדק שם ס"ח. פסקי אדמו"ר הזקן ע' 80. שו"ת הרב סי' מט.

49) התולעים שבריאה: שמבואר בחולין סז, ב: דרני דבשרא (תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין הבהמה, רש"י) אסירי כו' בהמה בשחיטה הוא דמשתריא והני מדלא קא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימן (ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי, ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו, שהרי יש להם חיות לעצמן, רש"י).

וכן נפסק בטוש"ע (יו"ד סי' פד סט"ז): כל תולעים הנמצאים בבהמה בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה אסורים. ובש"ך שם ס"ק מב: באו מאיסור אבר מן החי. ובפרי מגדים שם (שפתי דעת ס"ק מב, ומשבצות זהב ס"ק כא) שלכן אסור ליתנם לבן נח שמצוה על אבר מן החי.

50) להחמיר לעצמי: בשו"ת צמח צדק שם: ר"ל שמחמיר על עצמו דאסור למוכרה לעכומ"ז, ולאחרים אינו מחליט לאסור למכור לעכומ"ז, אבל פשיטא דאסור להן בעצמן, כן נראה מוכח מכל התשובה.

51) על שיקול הדעת: לומר דקיי"ל כחכמים בסוגיא דתמורה (לא, א): מלא תרוד רימה הבאה מאדם חי רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין כו' דפירשא בעלמא הוא. וקיי"ל כחכמים (רמב"ם הל' טומאת מת פ"ג ה"י): התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורין.

52) בתוספות: שם ד"ה אלא: וי"ל ד[במסקנא מבואר שם ב' טעמים לחלק בין רימה לביצת אפרוח, וטעם הב'] אינו אלא לרווחא דמילתא, דכי נמי אדם לא מיקרי רימה [שהוא טעם הא' למסקנא שם], מ"מ לא דמי לביצת אפרוח [מטעם הב', שחולקים אם רימה היא פירשא, כמו להוא אמינא].

וראה גם לקמן (ד"ה ואף) שהטעם הב' הוא העיקר למסקנא.

53) בכורות דף ז' ע"ב: חלי דיחמורתא (כעין ביצי זכר שהיחמורות מוציאות מרחמן, רש"י) סבור רבנן למימר ביעי נינהו ואסירן (משום אבר מן החי שנעקרו מן הזכר ברחם, רש"י), אמר רב ספרא זרעא דאילא הוא כו'.

54) סי' פ"א: ס"ג (יאלי דיחמורא מותרים). ט"ז שם ס"ק ו (והוא פירשא בעלמא). וב"י שם (ומשמע דטעמא דשרי משום דפירשא בעלמא נינהו).

55) ועל כרחך: כדי שלא יוקשה מסוגיא דחולין שם (שתולעים שבבשר אסורים משום אבר מן החי) על הסוגיא דתמורה שם (שרימה הוי פירשא בעלמא), צריך לומר כו'.

56) רש"י: ד"ה הרי זו אסורה (וחלב הנמצא קרוש בעור הקבה כו', שהייתי סבור כדאמרינן בע"ז (כט, ב) גבי קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא היא, ולא מיתסרא, ולא היא חלב גמור הוא כו' ומדשרי לה גבי עולה ש"מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי).

57) ור"ן: (מג, א): ומאי דאמרינן עלה בפרק אין מעמידין (ע"ז כט, ב) דפירשא בעלמא הוא לאו למימרא שיהא כפרש כו' אלא הכי קאמרינן שפורש מגופה ואינו כגופה.

58) רימה אינו כגוף האדם והבהמה: ולכן אף שדרני אין להם דין פירשא בעלמא (כמבואר בחולין שם, שאסור מטעם אבר מן החי), מ"מ יש להם דין הפורש מאבר מן החי (כמבואר בתמורה שם, שאינו מטמא מטעם אבר מן החי).

59) ובכורות: והוא על דרך המבואר בבכורות (ו, ב): לאסור חלבו (של גמלה, רש"י) מנא ליה, נפקא ליה מאת הגמל (משמע את הטפל לגמל והיינו חלבו, רש"י).

60) ואם כן: עד"ז גם כאן בדרני, שהוא יוצא מאבר מן החי (ובחולין שם: תניא ואת נבלתם תשקצו (שמיני יא, יא) לרבות את הדרנים שבבהמה). ואיסור זה אינו בבני נח.

61) כיוצאין: בכת"י ליתא.

62) סוף פרק כל הבשר: (מג, א): "דחלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא". שהיא דעה הא' שבשו"ע יו"ד סי' פז ס"ט.

63) חולין ל"ב: ע"ב (אמר רבי שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה, אלמא כמאן דמנחה בדיקולא דמיא), ושם לג, א (ש"מ מדרבי שמעון בן לקיש כו' אין מזמנין עובדי כוכבים על בני מעיים כו' הני כאבר מן החי דמו), ורש"י שם ד"ה מדריש לקיש (משום ריאה דהוי כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת, ועובד כוכבים לאו בשחיטה תלי היתר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להן).

ומסקינן בגמרא שם דשרי מטעם "מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור". משא"כ בנידון דידן שאסור לישראל, א"כ אסור גם לנכרי מטעם אבר מן החי.

64) בבהמה חיה ועוף: ברייתא חולין קא, ב. טוש"ע סי' סב ס"א. משא"כ שרצים, כדלקמן (ד"ה ואף).

65) משום בל תשקצו: שבת צ, ב: שושיבא (מין חגב טהור, רש"י) כו' וקעבר משום בל תשקצו. רמ"א סי' יג ס"א (אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו). ט"ז סי' פד ס"ק כג, בשם מהרש"ל (שכ"ה גם לענין תולעים שלא פירשו).

66) ואין שחיטתן: בשו"ת צמח צדק שם: שלכך אין שחיטת הבהמה מתירתן.

67) שחיטתן מתירתן: חולין סז, ב (מדלא מהני להו שחיטה). ורש"י שם (ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן).

68) מן הטחול ומן הכליות: חולין נה, א (חותך כו' מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה). רש"י שם ד"ה מן הטחול (משום אבר מן החי). רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ה ה"ט (והניח החתיכות בתוך מעיה ואח"כ שחטה, הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי).

69) מתים כבר בשעת שחיטה: ובשו"ת צמח צדק שם ס"ח-י: ולכאורה יש לחלק כו' וא"כ מעתה י"ל דמה"ט גופא אין נידונים חיים כמתים, עד שע"י מיתתם מסתלק מהם איסור אבר מן החי כו' ומ"מ אין להעמיד יסוד על סברא זו להתירם מהאי טעמא.

70) סנהדרין נ"ט ע"א: "ת"ר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (בראשית ט, ד), זה אבר מן החי כו', בשר בנפשו כו' דמו כו' למשרי שרצים הוא דאתא".

71) התוס': ד"ה לרבות (לולא הלימוד מהפסוק ואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנים שבבהמה): הוה אמרינן דחשיבי כבשר ולא דמי לחותך מן הטחול ומן הכליות, דהתם איכא חסרון ואסירי כו' אבל הכא לא נחסר דבר (שלפי"ז אין בהם משום אבר מן החי, ויש להתירן ג"כ חיים).

72) לרבי אליעזר דמטמא: בתמורה שם.

73) דמחיים אקרי רימה: דלמסקנא מבואר שם ב' טעמים לחלק בין רימה לביצת אפרוח, א) דאקרי אדם מחיים רימה [שלפי"ז מיירי ר"א בחייהן], ב) ביצה אימת גדלה לכי מסרחא וכי אסרחא עפרא בעלמא הוא [שלפי"ז אין חילוק לר"א לגבי רימה בין מחיים לבין במיתתן].

74) ביצת טריפה אסורה: יו"ד סי' פו ס"ו (ביצת טריפה ונבילה דינה כדין ביצת עוף טמא) וס"ז (אפרוח שנולד מביצת נבילה וטריפה מותר).

75) לבן נח: וא"כ אסור לב"נ אפילו אין התולעים שלמים.

76) דף ל"ג ע"א: חותך כזית בשר מבית השחיטה כו' אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרין בו (מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור, ובלא"ה אסור לב"נ).

77) בהלכות מלכים: פ"ט ה"י (חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי).

78) בחידושי הרשב"א: ציון זה נוסף בשו"ת צמח צדק שם (ואפשר שהיא הוספת הצמח צדק).

79) סוף פרק העור והרוטב: קכט, ב (הקשה הרמב"[ן] ז"ל, כיון דרבי יוחנן גופיה אמר בשלהי פרק גיד הנשה (קב, ב), לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי, א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנא לן, דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח כו' ותירץ כו').


י) לערך תקמ"ז?; למו"ה אלכסנדר משקלוב; לעצור המונעים עבודת התפלה במתינות ובקול