אגרת עד

[י"א-כ"א כסלו תקס"א]

[המענות למלשינות אביגדור בעת המאסר השני]

על1 הראשונה2:

לא כך בדיוק נאמר באותו ספר בענין השמחה, ובן-חיים לא הבין זאת כלל. מה שנאמר שם בענין זה הוא רק כי העוסק בעבודת ה' יתפלל בשמחה ובטוב לבב, ככתוב במקומות רבים בכתבי הקודש ובמיוחד בספר דברים בתורת משה ששם [בפ' כ"ח פס' מ"ז] נאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב". ויש תפילות מיוחדות שבאמירתן צריך להיות לבו דואג ומצטער, כגון בקריאת שמע שעל המטה ובתיקון חצות3. ובאשר לכל אדם עליו לא נאמר דבר, ותפילתו היא לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום, ככתוב בספר קהלת4 אשר לשלמה "עת לבכות ועת לשחוק". ובאם תבוא עליו צרה גדולה אעפ"כ עליו לקבלה בלב חזק ובשמחה5.

אותו ר' ישראל בעל-שם-טוב לא חיבר ספרים וגם לא השאיר אחריו, לפיכך מעשי המלאכים והשדים אינם ידועים לי6. יש אמנם קונטרס קטן בשם "צוואת הבעל-שם-טוב" ["צוואת הריב"ש"] שחובר על ידי אדם שהיה נוכח בשעת פטירתו, אבל אי אפשר להסתמך עליו, מאחר ונתחבר בשפה העברית, ואילו הבעל-שם-טוב דיבר בשפה היהודית-גרמנית7.

ואם הרב הראשי יטיל ספיקות במה שכתוב באותו קונטרס, הוא – בן ברוך8 – מתחייב לבארם9, להסביר את כוונת הבעל-שם-טוב ומהי טעותו של הכותב – וזאת אע"פ שקרא בו רק פעם. על ר' בער ממזריץ' יש לומר כי גם הוא לא חיבר דבר בעצמו, אך יש ספר המיוחס אליו10, והוא ליקוט דברי מוסר [ששמעו ממנו].

על השניה11:

התפילות לה' נחלקות לשני סוגים, האחד לפאר ולהלל את שמו, השני לבקשת צרכי האדם, ועליהן ניתן להוסיף גם את התשובה [בקשת סליחה]. התפילות מהסוג הראשון נאמרות בשמחה, ואילו התפילות מהסוג השני נאמרות במרירות הלב ובבכיה. בספר שהביא בן-חיים בעדותו הראשונה כתובות המלים דלהלן: "הבכיה היא רעה מאד, שהאדם צריך לעבוד את ה' בשמחה, רק אם הבכיה היא מחמת שמחה אז טובה היא מאד".

על השלישית והרביעית12:

הרי מפורש נאמר בספר 'חובת הלבבות'13, הנפוץ בישראל מזה למעלה משש-מאות שנה, ששאלו לאחד מהולכי המדבריות אם אין הוא ירא מן האריה במדבר, והשיב "אני בוש מהאלקים שיראני ירא זולתו" – ולכן לא יאה לו לבן-חיים להתלונן רק על הספר הנ"ל [צוואת הריב"ש] לבדו. אבל לשם מענה טוב יותר לשאלותיו נאלץ אני לבקש את הדבר הבא:

האמת היא, כי רבה לשעבר של פינסק שינה את משמעותם של דברי הספר הנ"ל ופירשם בצורה מסולפת כפי העולה על רוחו, וזאת מתוך שנאתו לנו וכדי לרדוף אותנו. לביאור כוונתם האמיתית של דברי הספר יש לעבור ולבאר סעיף אחר סעיף, להקדים הקדמות שונות מספרי הקדמונים, ובצורה זו להשיב גם על שאלה זו הנזכרת אף היא בספרים הישנים. לשם כך מבקש אני מכבוד אדונינו הקיסר יר"ה ותנשא מלכותו למעלה מעלה, ובהכנעה מתחנן אני למחילת כבודו הרחמן על שאני מעז להטרידו בציטוט כה נרחב מספרי הקבלה הקדמונים, שלאמיתו של דבר הם דברי פילוסופיה – אף כי הכל ידוע לו – בהיותי משוכנע ומתנחם ברצונו הטוב של הוד מלכותו. ונחלק את הדבר לחמשה חלקים14:

א] שיטתם המוטעית של הפילוסופים הקדמונים הסוברים כדעת אלו הנזכרים בדברי הנביא יחזקאל [פרק ח' פסוק י"ב] והטוענים כי "עזב ה' את הארץ", דהיינו שהנהגת עולמנו זה אינה תלויה בהשגחתו הפרטית של הבורא ית' על כל אחד ואחד, כי מאחר והוא נשגב מן הכל גנאי הוא לו להשפיל עצמו ולהתעסק בעניינים הפרטיים שבעולם השפל. אך כבר הוכח כי הנהגת העולם הזה אינה נשלטת על ידי הכוכבים והמזלות, ועל אחת כמה וכמה שאין שום דבר בדרך מקרה או בדרך הטבע ומנהגו של עולם. ואין צורך להרבות בהוכחות כדי להראות שדיעה זו בטעות יסודה ואינה אלא דמיונות שווא ושקר, שהרי העולם אינו יכול להתקיים אפילו רגע אחד ללא השגחתו של הבורא המחיה את כל ברואי העולם בכלל, ואת האדם בפרט. ואילו היה הקב"ה מסלק את השגחתו והשפעתו אפילו לרגע אחד ח"ו, היה העולם חוזר ואין ואפס ממש כמו שהיה קודם הבריאה. דבר זה מבואר ברבים מספרי ישראל, וסבורני שגם בספרי עמים אחרים.

ב] וכדי להפריך את דעתם המוטעית של אלו הטוענים שלא יוכל להיות כדבר הזה, שהבורא העליון הגבוה מעל גבוה ישגיח בהשגחה פרטית על כל היצורים השפלים שבעולם הזה, מבאר אני את הדברים הבאים. יסודה של תורת הקבלה הוא שיש להבין את ענין הקשרים וההשפעה של הספירות הקדושות כפי שהן נקראות בלשון-הקודש [וברוסית יש לכנותן מאירות או זוהרות15], והיינו כמו על דרך משל שגוף כדור השמש הוא בשמים ואילו אורה מתפשט ומאיר למטה על פני כל הארץ, ומביאה ברכה בכנפיה לכל שוכני תבל. והראשונה המשותפת [הכללית?] שבספירות נקראת "חכמה" בלשון-הקודש, שהיא התפשטות האין-סוף. וספירה זו (אף כי חכמתו אינה כחכמתנו ואין ערך ודמיון ביניהם כלל, ואפילו שכלם של המלאכים העליונים אין לו שום דמיון לחכמתו של האין-סוף הנקרא סתימו כל סתימין ולית מחשבה תפיסא ביה כלל16 להבין את מהותו, גם לא מחשבתם ושכלם של העליונים) מאירה למטה למדור המלאכים ומשפעת להם חכמה, כל חד וחד לפום שיעורא דיליה17, לכל אחד ואחד כפי מדריגתו בין רב למעט, והכל לפי רצון העליון (אך עצם האור בא בהתגלות אל עולם המלאכים). ותחילת הגילוי הוא בעולם הנקרא "אצילות" בלשון-הקודש, בהעלם הגדול הנק' "חכמה דאצילות", ומשם משתלשלת ויורדת למשכן השרפים ומאירה ומשפעת להם חכמה, ומדור זה נקרא בפי המקובלים "ספירת חכמה דבריאה", אשר שם מאיר אורו של הבורא, ובאופן גלוי יותר מאשר בעולם הנקרא "אצילות" ששם ההארה היא בהעלם וכמעט כמו בהיותה כלולה באין-סוף.

וישנו מדור המלאכים שהם במדריגה נמוכה יותר, ומקום משכנם נקרא "עולם היצירה", שבו מאירה "ספירת חכמה דבריאה" הנ"ל, והארה זו נקראת "חכמה דיצירה". וכל אלו הן הארות מחכמתו של האין-סוף המאירה שם ביתר גילוי מאשר ב"עולם הבריאה". ועל דרך זה מאירה החכמה משם למקום משכן המלאכים שבמדריגה פחותה עוד יותר ששמו "עשיה", ושם נקראת הארה זו "חכמה דעשיה" וממנה מקבלים את אור חכמתם השמש והירח וכל צבא השמים, אשר גם בהם יש נפש ושכל18. וגם כל בני האדם שעל פני האדמה מקבלים את חכמתם מהארת "חכמה דעשיה" הנ"ל, שהיא מקבלת את הארת החכמה מהספירות הנ"ל, ומספירת חכמה דיצירה הנזכרת, שאליה משתלשלת הארת הבורא – ומאירה בגילוי רב כל כך, עד שגם שכל האדם מקבל ממנה.

ג] מחשבות האדם נמשכות ללא הפסק מרצון האדם וחכמתו שבנפשו, ולכן אם חפצו ורצונו ללכת בדרכיו הקדושות של הקב"ה אזי חושב הוא מחשבות קדושות, ואם הוא הולך בדרך לא טוב ח"ו, הרי היות והאדם הוא בעל שכל נמצא שבבחירתו החופשית הוליד משכלו זה מחשבות רעות. כי כך ברא האלקים את האדם בעוה"ז שיהיה בעל בחירה חופשית להטות את שכלו שניתן לו מה' לאן שירצה, לטוב או לרע במידה שווה – שהרי אלמלא היתה להאדם בחירה חופשית לא היה מהראוי שיהיו השכר והעונש. ומכך יוצא שגם בשעה שיחליט האדם לעשות רעה לא תסתלק מנפשו הארת "ספירת חכמה דעשיה", כי אילו היתה מסתלקת הארה זו ממנו לא היה נמצא בו אפילו קורטוב של חכמה, אבל האדם יכול להטות את חכמתו אל הרע ולהוליד ממנה מחשבות ומעשים אשר לא טובים המה. אך האין-סוף, אע"פ ששונא הוא את הרע בתכלית השנאה, בכל זאת רוצה הוא שתהיה לאדם בחירה חופשית ולכן משפיע לו חכמה גם באותה שעה ממש, וכל זאת כדי שהאדם יתגבר על מחשבותיו הרעות ויהפך אותן לטוב ויקבל שכר על מעשהו זה. ואם ינהג בדרך ההפוכה ייענש על כך בהתאם לשכלו והשגתו של אותו אדם.

ד] ועתה נבוא לבאר את דברי הקונטרס הנ"ל, הגלויים לכל מעין המושלל מפניות, ובכך תתורץ קושייתו של בן-חיים על נכונה; באמת מוכיחה דרכם הקדושה של אלו, שבהבדלם מכל הבלי העולם מקדישים הם לה' את כל כוונתם ומגמתם כל משך ימי חייהם, וגם כל מעשיהם מתייחדים לאותה מטרה. ועל דרך משל, שלא ליהנות מתענוגות העולם – אפילו מדברים הכרחיים כגון אכילה ושתיה, כדי להטות את מחשבתו ולבו מהנאות גשמיות, ורק לקיים את דברי דוד המלך ([בתהלים] מזמור ל"ז פ' (ג') [ד']) "והתענג על ה'", אשר יש לבחור את התענוג והאהבה לה' מכל תענוגות האדם, וכמו שאברהם אבינו בחר להקריב לה' את בנו יחידו.

וזהו האמור בקונטרס הנ"ל בענייני זניחת הבלי העוה"ז או ביראת בשר ודם, שעדיף להיות בדביקות עם הבורא, כגון אם נזדמן לו לפגוש בחיית טרף או באדם הדומה לחיה (כפי שאבאר בהמשך בסעיף ה), אזי אם נפלו עליו אימה ופחד באותה שעה, הרי שאין זה מהראוי לדבוק באותה יראה גשמית, אלא להזכיר לעצמו בו ברגע את ה' אלקיו, שהרי הוא מחייה את כולם וגם את חיות הטרף והאנשים הרעים הדומים להם, ולכן עליו להתיירא רק מהבורא. וכמו שאמר שלמה החכם באדם (בס' קהלת פ' ג' פס' י"ד) "והאלקים עשה שיראו מלפניו", וגם הנביא ישעיה אומר (בפ' מ"ה פסוק ז'): "ובורא רע" – שהכל נברא מהאלקים – כדי שיתייראו ממנו.

ואפשר שזה הדבוק בה' לא תאחזנו החרדה מפני חיות טרף, וכפי שגם הובא לעיל מס' 'חובת הלבבות', אך כוונת הספר [צוואת הריב"ש] הנ"ל אינה אלא לכך, שאל לו לאדם להשאר רק ביראה הגשמית בשעה שמתנפלים עליו, אלא יש לו למלא את נפשו ביראת ה'. ומאחר וקשה לאדם לברוח או להתגונן מפני חיית טרף או אדם הדומה לחיה, לפיכך אסור מדינא דגמרא19 לסמוך על הנס, וחייב אדם לשמור את עצמו מכל דבר של סכנה. ואין להחליט ללא יסוד "שאם ה' לא ירצה הרי שלא תטרפנו חיית הטרף" – שאין אלו אלא דברי שגעון, מפני שאע"פ שהבורא נותן כח באותו בעל-חי העלול להזיק, אולם בה בשעה משפיע הוא חכמה לאדם כדי שיוכל להגן על עצמו, ובכך הוא רצונו של הבורא – וזהו גם טעם הדבר למה שה' מפיל על האדם חרדה מפני אותה חיית טרף.

ה] ובכך נקל להבין את כוונת הקונטרס הנ"ל, שבדף י"ב נחשבות כאחת החרדה מפני חיית טרף והחרדה מפני עובדי אלילים, ומורה שיש לו לחשוב "מה יש לירא מפני דבר זה, הלא הוא אדם כמותי", ועם זאת מניח שאם יפגוש בלסטים מזוין או בן בליעל בדומה לזה, שזה מוכיח על הפחד האוחז בו.

ובאשר ליראת המלך, הרי אין זו יראה מהסוג הזה ואינה דומה לה כלל ח"ו! יראה זו קדושה היא ונכללת בין שאר מצוות ה'. וכדברי התלמוד [כתובות יז, א] מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר בתורת משה [דברים פ' י"ז פס' ט"ו] "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך20. ועוד נאמר במשלי שלמה [פ' כ"ט פס' ד'] "מלך במשפט יעמיד ארץ", והרי בס' דברים שבתורת משה [פ' א' פס' י"ז] נאמר "כי המשפט לאלקים הוא" – אלא שיראת המלך אחת היא עם יראת הבורא. ולבסוף, שלמה החכם באדם אמר במשלי [פ' כ"ד פס' כ"א] "ירא את ה' בני ומלך, עם שונים אל תתערב" – והכוונה היא שאל תתערב באלו המפרידים בין יראת ה' ליראת המלך, ואל יהיה לך ענין עמהם. כי הם סבורים שהמלך הוא שהמליך את עצמו, ואין הם מבינים כי מאת ה' באה לו מלכותו – ואנשים שכאלה אל תלך בדרך אתם ומנע רגלך מנתיבתם21, היות ולפי האמת לאמיתה יראת ה' ויראת המלך חד הן, והמאמינים בזה הם בעלי האמונה השלימה. ומעין זה מצינו גם בחכמת הקבלה, שמקורם של יראת ה' ופחדו הוא בספירות המלכות, וממנה גם נמשכת ההארה על המלך.

על החמישית22:

גם כאן שינה בן-חיים את דברי הספר הנ"ל וכוונתו, שהרי מלשון הדברים ניכר שלא בחשק ורצון הבאים לאדם במקרה עסקינן, כי מובן שיארע לו לאדם שיחשוק בדברים אסורים ח"ו. אולם בספר הנ"ל מוסברת בבירור ע"פ הקבלה סיבת הדבר הנראה לעינינו דבר יום ביומו, שדבר מאכל פלוני יערב תמיד לחיכו של האדם, ואילו מאכל מסוג אחר לא יערב לו – וכמובן שבמאכלות מותרים עסקינן, וסיבת החיבה לאותו מאכל או שנאתו נובעים רק מתכונותיו של אותו אדם. וכמו שרואים אנו הבדל במלבושים, שאדם פלוני אוהב גוון זה דוקא וזולתו אוהב גוון אחר – אע"פ ששניהם מותרים לפי ההלכה.

והנה לא כאן המקום והזמן להמשיך ולבאר בהרחבה את כוונותיו של הקונטרס הנ"ל, ואומר בקצרה בלבד: דעת לנבון נקל כי תכלית בריאת העולם היא לעבוד את ה' ולהלל לשמו, תפקידו של האדם הוא להלל לשם ה', ואילו תפקידם של שאר הנבראים הוא למלא את צרכיו של האדם ולעמוד לשירותו, והכוונה היא שכשהאדם עובד את ה' ומתקרב אליו כראוי לו, אזי שאר כל הנבראים מתעלים גם הם ונחשבים כאילו הקריבם קרבן לה'. ועל דרך משל, על ידי שהאדם אוכל ושותה ומתלבש, הרי גם שאר היצורים המשמשים אותו – שלכולם נפש חיים שנמשכה להם מהבורא, היינו הארת "הספירות" שירדה ונשתלשלה ונתגשמה בגוף החי ובצומח ובדומם – והאדם העובד את בוראו בבית אבנים הרי הוא נהנה [מן הדומם] מן הצומח ומן החי, דהיינו שהוא מעלה אותם [את הבית, הצומח והחי] ומביאם קרבן לה'. ומה שנגרם באם מעשיו הם בניגוד לכך ח"ו ידוע מחטאו של אדם הראשון. ולכן נקרא האדם מלך בתחתונים – היינו מלך על כל יצורי העולם הזה. ומאחר ולכל אדם העובד את ה' יש חלק בנבראים המשמשים אותו לצרכיו, לפיכך זה שאדם פלוני אוהב לבוש זה דוקא או מאכל מסויים – וכן בשאר הדברים הנצרכים לקיומו של האדם – דבר זה מוכיח כי אותם דברים דווקא הם השייכים לחלקו בעולם, ואילו הדברים האחרים שאין לו חשק אליהם לא נפלו בחלקו.

ואינני מרהיב עוז בנפשי להרחיב עוד יותר בביאור הענין הזה לפני חכמתו הנעלה של הקיסר יר"ה, וגם המעט שהארכתי הוא רק בגלל שנאלצתי לכך ע"י הבר-פלוגתא שלי.

על השישית23:

דעת הקונטרס הנ"ל היא, היות מחשבתו ודיבורו של האדם נמשכים ונשפעים מהבורא יתברך, ובפרט בשעת התפילה כשהאדם מדבק נפשו ומחשבתו אל ה' באמירת התיבות הקדושות, המלוקטות מכתבי הקודש ודברי הנביאים – שמהם מורכבת עיקרה ורובה של התפילה. ולומר ח"ו כי כוונת הקונטרס היא לטעון שהבורא עצמו מדבר באדם בשעת התפילה אל הבורא, אין אלו אלא דברי שחוק והיתול, כי אל מי פונה האדם בתפילתו באמרו ישתבח שמך, כי האלקים עצמו הוא המדבר בפיו.

ומה שהוא כותב בשמו של הקונטרס הנ"ל כי לפעמים יכול האדם להיות באחדות עם הבורא, דבריו נסתרים מאותו מקום עצמו (בדף ט"ו ע"ב) ששם נכתב בזה הלשון24: "יחשוב כשמתפלל, שבאותיות מתלבש ה' יתברך, פירוש, שאין אנו יודעים מה האדם חושב, אלא אם כן ידבר, נמצא [שאז] הוי הדיבור מלבוש למחשבה. ויאמר בלבו: [האח! ל]מלך גדול כזה אני עושה לו מלבוש! ראוי לי לעשות בשמחה. וידבר בכל כחו, כי בזה נעשה [הוא ב]אחדות עמו יתברך, כי [באותה שעה כל] כחו בהאות, ובהאות שורה הקב"ה, נמצא [ש]הוא [ב]אחדות עמו יתברך". ומתוכן הדברים הללו ניכרת האמת שלא נאמר בקונטרס הנ"ל כאילו יכול האדם להיות דבר אחד עם האלקים ח"ו! ותיבת "אחדות" בלשון-הקודש שמשתמשים בה כאן, כוונתה שאותיות התפילה נעשות מלבוש לבורא, דהיינו מלשון "אחדות וקירוב" ולא במשמעות שהוא והאלקים היינו הך. והמעיין בזה הקונטרס יראה שאין מקום לטעות בו בפירוש אחר ח"ו!

ומה שהוא, בן-חיים, כותב כאילו הרבנים נקראים אלקים – דבר זה לא היה ולא נברא מעולם, לא יראה ולא ימצא בשום מקום! ואולי ראה באיזה מכתבים את המלה "אלוקי" בלשון-הקודש שמשמעותה "איש האלקים", והוא תואר מקובל בעמנו בני ישראל לשבח בו את הגדולים ביראת שמים ואחרוני המקובלים, כפי שאנו מוצאים בספרי דפוס עבריים רבים.

על השביעית25:

ואודות הכספים שהוא, בן-חיים, כותב שכאילו נשלחים לארץ ישראל – לפרנסתם של אנשי דת בלבד הנמצאים שם – בימים אלו פי מאה מאשר בימים עברו, הכפלה זו בדותה היא, כדי לחזק את דבריו, אך רחוקה היא מרחק רב מן האמת. אמנם איני יודע את החשבון המדוייק26 כמה נשלח בעבר וכמה שולחים עכשיו, רק זאת יודע אני כי עתה שולחים לשם כסף רב יותר מבעבר, היות ואז מעטים היו בארץ ישראל יהודים מפולין, התושבים המקומיים קבלו פרנסתם מיהודי תורכיה וסביבתה, ואלו הנקראים פולנים – או אשכנזים כפי שרגילים לכנותם שם – לא מנו אז אפילו עשרה איש, והם קבלו תמיכה ופרנסה מספקת מבני משפחותיהם שבמקומות אשר מהם באו. ברם לפני זמן לא רב, ידוע לכל כפי ששמעתי גם אני, נסעו מבילורוסיה – פולין מלפנים27 – יותר משלשים ראשי משפחות על משפחותיהם, בעוד הם מותירים אחריהם בבילורוסיה וסביבתה את קרוביהם וידידיהם, אשר בצר להם נדרו נדרים, והם שולחים צדקה להחיותם יותר מהרגיל בשנים עברו. וכנראה שאותו דבר קורה גם במדינות וואלין ופודוליה ועוד, שגם משם נסעו [לא"י] לא מעט אנשים כפי ששמעתי, ולכן גם להם נשארו שם בני משפחה וידידים.

אך כל הענין הזה אינו נוגע אלי בדוקא, שהרי אינני אומר ואינני כותב לאיש כמה עליו לשלוח לשם, כי כל אחד נותן כנדיבות לבו. ומכך שמנדבים כספים להחיות את האנשים המתפללים לה' בירושלים אין לי כל תועלת, ובפרט שאפשר שאני עצמי זקוק לתרומות. ומה גם שמנהג זה במדינתנו וסביבתה לשלוח כספים לפרנסתם של המתפללים לה' בארץ ישראל לא ממני מקורו, אלא משליחיהם של אותם בני ארץ ישראל, שלפני כן התגוררו במקומות אלו, והשליחים בבואם לכאן עברו בכל המקומות ובקשו נדבות מכל יהודי, בין מהיהודים המכונים חסידים ובין משאר היהודים. ושליחים אלו בחרו להם אדם נאמן שיאסוף את כספי הנדבות עד שיגיע השליח מירושלים, כדי שלא יהיה עליו להתמהמה כאן, שמא יאחר את מועד הפלגת הספינות. שמו של אותו נבחר הוא יעקב [יענקל] בן לייב מסמוליין28. משעה שנקבע מנהג זה על ידי השליחים הנ"ל, קרה לא פעם, כי אף שלא הגיע לכאן שליח מירושלים נסע יעקב זה לאוקראינה, ומשם שלח את הכספים שאסף באמצעות שליחים שהגיעו לשם מירושלים, או על ידי אלו הנוסעים משם לארץ ישראל, בין שדעתם להשתקע שם ובין שדעתם לחזור לכאן. לא ידוע לי בדיוק באיזה אופן הוא שולח, אך זאת נראה בבירור כי כל הנדבות מגיעות לארץ ישראל באמצעותו של אותו יעקב, שהרי מגיעות אליו משם קבלות חתומות על ידי היהודים המתגוררים שם, כדי שיוכל להראות לכל אדם שנדר נדרים כאלו, שנדבתו הגיעה אליהם בשלימותה לכל המתפלל שם לה', והסך המגיע לכל אחד נתקבל אצלו במלואו. וכל אחד מהיהודים המקומיים הנ"ל מכיר את חתימת ידם של כל אנשי ירושלים.

ומה שכותב הרב בן-חיים שכאילו לפי דת ישראל חייבים להניח תשעה חלקים לעניי עירנו וחלק העשירי לעניי אנשי ירושלים – את זה לא ראיתי בשום ספר מספרי מנהגי ישראל אשר לפיהם מורים הפוסקים, וגם מעולם לא שמעתי מהם שקיימת הלכה כזו בספר מן הספרים, בין אם פורסם בין אם לאו. האמת היא שכל אדם נותן, באשר כל אחד רשאי לעשות בממונו נדרים ולתת נדבות למי שלבו חפץ.

על השמינית29:

לא נראה לי מן ההכרח להשיב על דבריו, שהרי אינו יכול להביא ראיות על כך, ולכן הוא מעורר הטרדה שכזו בהעזתו לבקש שיצייתו לו ויעמידו לפניו את כל הרבנים. ונראה שרצונו היחיד הוא להכיר(?) ולהכביד עלינו מפאת שנאתו לנו, ואולי שכור30 הוא לתכלית זו מאת יהודי וילנא שהם אויבים לנו.

ובמשלי שלמה [פ' כ"ה פס' ג'] נאמר "שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר", והכוונה היא שאין גבול לחכמה השוכנת בלב המלכים – כפי שהאלקים מושל בעולם על ידי חכמתו שאין לה ראשית ותכלית – ולכן אין ספק שכאשר בוחר הבורא בחכמתו באדם מסויים, וממנה אותו למלך ונותן בידיו שליטה על העולם, מובן שמאיר הוא לו ומשפיע בו את טוהר חכמתו הבלתי בעל גבול.

וכפי שלפני שנתיים זכתה נפשי לקבל חנינה מאת כבוד אדונינו הרחמן הקיסר יר"ה, אשר בחכמתו האלקית ובעינו רבת החמלה ראה לנפשי והצילה משפתי חנף שהעלילו עלי, כך גם היום יגדיל חסדו עלי, ואמצא חסד בעיניו הטהורות ובלבבו של הוד מעלתו, למען לא יחשבו לי לחטא דברי הארוכים אשר אנכי עומד לכתוב בסעיף התשיעי.

על התשיעית31:

א] טרם אפתח בהסברי לסעיף זה עלי לבאר מהו ההבדל בין רבנים32 מסוגו של בן-חיים זה, לבין אלו אשר הוא – בן-חיים – ושותפיו מכנים אותם בשם קארלינר. הראשונים הם אלו הממשיכים לנהוג באותו אופן שבו היו נוהגים בפולין, דהיינו מי שהיה עשיר ולמדן גדול בתלמוד ורצה להתפרנס בכבוד, היה בא לפריץ של עיירה כל שהיא, לשר העיר או למושל33, ומודיע לו כי מעמיד הוא סכום כסף מסויים, כדי שיתקבל לרב על יהודי אותה עיירה או עיר או ישוב שבבעלותו של אותו אדון. היו כאלה שהבטיחו סך מסויים לשם קבלת משרת רבנות למשך כל ימי חייהם, והיו אחרים שחזרו ושכרו את הרבנות מדי שנה בשנה. אדוני המקום היה אוסף את ראשי היהודים שבעיירה זו ואומר להם, הנה רב פלוני מבטיח לי סך כסף זה תמורת משרת הרבנות, אם נאותים אתם לקבלו אזי תתנו לו כתב הסכמה (הנקרא קאנסעש), ובאם לאו עליכם להניח לפני כסף בסך הנ"ל. והיה גם באותן עיירות שבהן רבים היו היהודים העשירים, שמיאנו לקבל עליהם את עולו של הרב שהוצע להם, ונתנו לפריץ את הכסף שנדרש מהם, כיון שלא היה ליהודים צורך באותו רב כלל וכלל, מאחר ולא היה יכול לדון לבדו בדיני ישראל, והיו צריכים לשבת עמו דיינים נוספים לדון בסכסוכים ודברי ריבות שונים, להורות בשאלות איסור והיתר של מאכלים, וכן בשאר מנהגי דת ישראל. כמו כן ישנו אדם מסויים הנקרא "מורה הוראה" [היינו מלמד ההלכה], ויש גם מגיד34 הדורש מדי שבת בשבתו דרשות המלמדות מוסר, ויש גם צורך בהנהגת סדרי התפילה היהודית. אך נראה מהנ"ל שאין שום תקיפות [=שליטה, סמכויות] אלא רק בידי הרבנים המקבלים את תקיפותם מידי הפריץ. בעיירות אחרות לעומת זאת לא שלמו היהודים לאדון כסף לשווא, וקבלו את מרותו של אותו רב. לפעמים הכריח רב זה את היהודים להעניק לו, ולפעמים הלווה להם כסף להוצאות הנצרכות. אך אמנם, שלא בפרסום, היה זה לא ברצונם אלא אנוסים על ידי הפריץ, שנתנו לרב שכזה את כתב ההסכמה הקובע כי הוא ייקרא "רבי" ויחלקו לו כבוד.

ואלו היו ההכנסות המיועדות לרב, סך כסף מסויים שנאסף על ידי הקהל או ע"י ידי היהודים המקומיים שולם לרב מדי שבוע, בעיירות קטנות חצי רובל ואילו בגדולות עד כמה רובלים, וכן מס מחתונות וכד'. ההכנסות הללו לא היה בהן די אפילו לרבע ההוצאות שהיו לו לשם חיי הפאר שלו, והיו לו הכנסות מבוררות בסכסוכים כפי שקיבל מכל דיון. ואם היה שופט בצדק לא היה מרוויח מספיק, ולכן חיפש לעצמו [לסכסך?] ביניהם כדי להרוויח הרבה. נוסף לכך הכל פחדו ממנו בתור בעל שררה מטעם הפריץ, ונתנו לו מתנות בעת שמחות, חתונות ובריתות ושאר המנהגים שנהגו ביישוב שלו, ששם חרדו מפניו ומתקיפותו ונתנו לו כסף לפרנסתו כפי יכלתם.

ב] אך אותם רבנים שבן-חיים מכנה אותם קארלינר, אין להם תקיפות על איש, ואף אחד אינו חייב לחלוק להם כבוד ולהפריש עבורם סך מההכנסות. אלא מי שחפץ בכך נוסע לרב כזה, ובדרך-כלל נוסעים לרב המתגורר בסמיכות מקום כדי לשמוע את דרשותיו. ואלו הבאים אליו לא חלה עליהם חובה לתת לרבנים כסף, אך מי שרוצה נותן כנדיבות לבו. ורבים אינם נותנים מאומה, ואין שום תרעומת על כך.

אבל אלו הבאים אלי אינם נותנים לי דבר באופן אישי, ורק שולחים לי מבתיהם לצורך פרנסתי. אין אני משתתף בבוררות בסכסוכים, ורק לעתים קורה שכדי להפסיק את המחלוקת באים אלי שני הצדדים ומסכימים שאני אעשה פשרה ביניהם35. ברוב המקרים הם מסיימים את המריבות, אך פעמים רבות יש שאין הם מצייתים לי. אבל לי אין כל צורך בכך, ובפרט שאין לי תקיפות לדבר זה, כפי שהוא גם בענינים אחרים, וקורה שאין שומעים לי – בפרט בעניני התדיינות בדין ודברים.

ואין אני אומר כי כל הבאים אלי הם צדיקים ונקיים מכל עוון, ואפילו שלמה החכם באדם אמר [במשלי [בקהלת] פ' ז' פס' כ"א] "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – ואף ששומעים הם את דברי המוסר שלי, אבל יש לו לאדם בחירה חופשית משלו.

וכאשר יש צורך להשתמש בכפייה כל שהיא בעניני דת ישראל, הרי ענין זה שייך לנציגי הממשל האיזורי, שלהם נתונה הסמכות מהממשלה לשלוט בכל היהודים המתגוררים באותו איזור, ובכך שווים אלה אשר בן-חיים מכנה אותם קארלינר לכל האחרים, כי כולנו שווים ללא הבדל כלשהו הן בעניני המשפט והן בענינים האחרים, ולכן גם עלי יש לאותם נציגים שליטה שניתנה להם מידי הממשלה. ולפני שנתיים, לרגל ביקורם של אלה, הובאתי לכאן, ואחר כך קבלתי היתר מכבוד אדונינו הקיסר יר"ה לכך שאין כל נזק36 לא למדינה ולא לעם, אלא שיתן האדם את לבו אל האלקים ותבוא עליו ברכה. ומה גם שכאשר האדם מעורר ומחזק את לבו ביראת ה' אזי מתחזק הוא גם ביראת המלך, כי המה תלויים זה בזה, ושתי היראות הללו אחת הנה כפי שביארתי גם לעיל.

ג] נסיעתם של היהודים אל הרבנים נובעת מכך שעתה הוכפל מספר המשתדלים להתפלל37 אל ה' ביתר כוונת הלב, ועיקרה ורובה של התפילה שלנו כלל היהודים הוא במה שמאריכים ברוממות גדולת האל, בליקוטי מזמורים ופסוקים מתהלים של דוד המלך ושאר נביאים, וכשם שהמלאכים עומדים ומהללים את שם ה' במשך זמן ניכר. וכוונת אריכות התפילה ותכליתה היא שיש לקבוע בלב האדם את אהבת ה' ויראתו וקיום מצוותיו, ולענין זה מן ההכרח להאריך בביאורים, היות ורבים אינם בקיאים בפירוש המלות של מזמורי הנביאים אשר רוח ה' דיבר בם, ולשם כך נוסעים אל הרבנים לשמוע מפיהם את ביאוריהם ואת דברי תוכחתם ומוסריהם על יראת ה' ואהבתו. וזה שתכלית חיי האדם בעולם הזה היא למען תהיה יראת ה' על פניו, ניתן לראות בסוף ספר קהלת ששם אומר שלמה החכם באדם "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" – דהיינו שזו היא תכלית בריאת האדם.

אריכות התפילה38 בכוונת הלב, אינה דבר חדש שנתחדש רק בין אלו המכונים חסידים, וכבר היה לעולמים, לפני מאתיים שנה ויותר, שהיו מתפללים באריכות גדולה עד למאד ומעומקא דליבא, אף יותר מן החסידים של עכשיו. וגם ניתן להבין מספרים [יהודיים] קדמונים שמנהג זה נמשך והלך, אך אוי ואבוי, עד אשר הופיע בפולין דלפנים יותר רבנים מתמיד שקנו או שכרו את משרות הרבנות מידי הפריץ, והמה! הם אלו שהחלו להשפיל את כבודה של מסורת אריכות התפילה וקיצרוה ככל האפשרי, כיון שלא חפצו ביראת ה' הבאה מאריכות התפילה. והאחרים נמשכו אחריהם על כרחם, כיון שלאותם רבנים ניתנה מאת הפריץ תקיפות בכל ענייני דת ישראל. והם איפשרו שלא יהיו להם משרדים [בתי כנסת?] [כלומר לאלו שעורכים את התפילות היהודיות], והפחד מרב שכזה אחז בכל היהודים המתגוררים באותה עיירה. אולם גם אז נמצאו אנשים יראי שמים, שעל אף הכל המשיכו להאריך בתפילתם בכוונה, והם נקראו אז חסידים [כלומר עושי חסד], ומאז כל הנוהגים להאריך בתפילתם נקראים חסידים. וכאן עלי להמשיך בנקודה זו הנחלקת לשלשה חלקים.

א] תמה אני מאוד כיצד הוא – בן-חיים – העז להעליל עלילה שכזו עלי, ועל כל המכונים חסידים המתגוררים במדינות בילורוסיה, פודוליה, מינסק, וואלין, נובורוסיה39, מאלורוסיה40 וקיוב – אשר שם לא נקראו מעולם בשם קארלינר אלא בשם חסידים, שהוא משורש חסד ולב טוב לאלקים ואדם, ואילו במקומות מסויימים מכונים הם על ידי האדונים הפולנים בשם קיטאייבים41, ורק בעיר וילנא וסביבותיה כינו אותם ראשי היהודים מתוך שנאה בשם קארלינר, וכך היה זה למנהגם של המון העם בחשבם כאילו יש ביניהם איזו כת. לכן חושבים האדונים ברוסיה כאילו יש בינינו איזה חלק הנבדל ונפרד במנהגיו משאר היהודים, וכמו ע"ד משל הרסקולניקים42 שברוסיה. זה שהדבר אינו נכון ואשר דיעה זו מוזרה לנו לחלוטין, ניתן להיווכח מכך שהרסקולניקים מתבדלים ואין להם קשר עם הרוסים או האחרים, אין הם אוכלים ושותים עמהם וגם אין הם מתחתנים אתם. משא"כ אנו מתחתנים אלו באלו, אוכלים ושותים עם כל היהודים, מתפללים בצוותא בשעת הצורך או מסיבות אחרות, לא פעם ישנם שני אחים אשר האחד מהם חסיד והשני לא, ויש שהיו חסידים בעבר ואחר כך חדלו מכך מטעמים שונים. אבל בקיום התורה והמצוות על פי דת ישראל ככל האמור בכתבי הקודש ובתלמוד ושאר הספרים אין בינינו שום הבדל.

הוא הדין גם בתפילות שלנו, שהן נוהגות בדיוק באותו אופן כתפילותיהם של כלל היהודים, ורק זאת שאנחנו נוהגים לומר גם את התוספות לתפילה43 שעפ"י כוונות תורת הקבלה בצירופי אותיות וחילופיהן. תפילות אלו לא הובאו לדפוס בשנים קדמוניות אלא נשתמרו בכתבי-יד אצל אנשים ידועים, אבל היום זה כבר למעלה מארבעים שנה מאז שנדפסו באמשטרדם בהסכמת הרבנים המקומיים – אף שלא היו מכונים חסידים – ואחר כך במדינות קיסר רומי בערים זאלקווא ולעמבערג, גם-כן בהסכמת הרבנים דשם. ותפילה [יהודית] זו שעם ההוספות המיוסדות על הקבלה, יש בה תועלת רבה גם לנפשו של אדם שאינו בקי בסודות הקבלה, כפי הידוע לנו גם מהספרים.

ב] והם מבקשים לנקום בנו, היות ומקנאים הם בכוונת הלב שלנו שהיא ללא מחשבות זרות, שזו עבודה וטורח גדול; שהרי תפילות היהודים אינן כתפילות שאר העמים המשבחים לאלקים בלשונם המדוברת, אלא מחוברות הן בלשון-הקודש המדוייקת שהיא איננה לשון הדיבור, כי ישנה שפה יהודית אחרת שבה מדברים. ועוד כבד הדבר, מאחר שתפילת כל יום דומה לחברתה, וכך הופכות הן להרגל, לפיכך קשה לזכור ולכוין את פירוש המלות הנאמרות בתפילה. יהודים שאינם עוסקים בעבודת ה' בכוונה גדולה כל כך מכנים אותנו חסידים [כלומר עושי חסד], ואין בכך שום קנאה או שנאה. משא"כ אותם העשירים והלומדים שביהודי וילנא וההולכים בעקבותיהם, בהיותם מלאים באהבה עצמית ורדיפת הכבוד, חורה להם שיחשבו אותם כאילו הם עצלים בעבודת ה', והם הם המוציאים את דיבתנו רעה, מבזים אותנו ועושים בנו מעשי איבה. שנאה זו קיימת מזה זמן רב, אבל יתר על כן –

ג] עתה, לא מכבר, נתגדלה אותה שנאה ומחלוקת בעיר וילנא אחר פטירת רבם אליהו ז"ל, לפני שלש שנים בערך44, אשר אף שגם הוא לא היה מאוהבנו מחמת הדיבה שהוציאו עלינו יהודי העיר, שהם חמומי מוח בטבעם ובעלי מחלוקת, והם דחקו ברבם במאד, ואעפ"כ במשך כל ימי חייו לא הניח להם45 להכנס למריבות גדולות ולהתנכל ליהודי וילנא המוסיפים בתפילתם! אבל אחרי פטירתו החלו להתנפל עליהם והטילו עליהם חרמות, כפי שנודע לשלטונות המקומיים מתוך תלונותיהם46 של חסידי העיר, על מה שהיה נהוג בקרב יהודי וילנא עוד משעה שהעיר היתה בשלטון הפולנים47, והיה קיים הספר השחור48 שעל-פיו נרדפו החסידים, וראשי היהודים שבאותו מקום היו רשאים לעשות בעם כל דבר שברצונם, בשאלה דרך סוד על ידי זה הקרוי "רודף הנעלם"49 בלשון היהודים [היינו רודף חשאי]. ובכל תפוצות ישראל לא נשמע ולא היה כספר הזה, וגם לא הרודף הנעלם – אלא בעיר וילנא לבדה, היות ועיר זו נותרה תחת השלטון הפולני. ואחר ביטולו של המנהג הזה באמצעות שלטונות הפלך על ידי יהודי וילנא המכונים חסידים, היו שאר יהודי וילנא להם – ואף לחסידים אחרים – לאויבים גדולים לחיים ולמות.

גם נמשך הדבר שכל ספרי ההכנסות של הקהל היהודי [או האסיפה], וכן ההוצאות שהיו לנבחרי הקהל, נלקחו אל הממשל המקומי והם נבדקים שם50, ועתה נראה כי אנשי הקהל הקודמים גרמו ליהודים הוצאות גדולות ובזבוזים, וכתוצאה מכך נאלצו אנשי הקהל לשלם סכומי כסף לא קטנים בפקודת הסנט המושל. הם שיערו שבדיקה זו נעשתה כתוצאה משתדלנותם של חסידי העיר, וגם יהודי וילנא היו להם לאויבים. וכך הוא הדבר בכל מקום אחר, שאם יש שנאה בין התושבים אין ספק שמקורה הוא מנגיעות אישיות, או מטבע המדות הרעות – שהרי ידוע שאין הרע יכול לאהוב את הטוב – ואין היא נובעת ממדת האמת.

ד] ומה שהוא, בן-חיים, כותב שהחסידים שינו כאילו ממנהג ישראל בתפילותיהם ואפילו במלבושיהם, שאין הם לובשים עוד בגדי צמר51; הרי אין שינוי [במנהגי התפילה] אלא בתיבותיה בלבד וזאת ע"פ הקבלה, וכבר ביארנו לעיל כי תפילות אלו נדפסו כבר לפני זמן רב. וכן בארץ ישראל מתפללים בנוסח זה מאז ראשית ימיה של תפילת ישראל. ובאשר למלבושי הצמר, מזה יכולים להיווכח כי אך תואנה הוא מבקש להתנכל לנו ללא אמת, שהרי רבים הם שאינם לובשים בגדי צמר מחמת זהירות יתירה, מחמת שמא נתערב בהם חוט פשתן, שלפי דת ישראל אסור ללבוש בגד שעטנז שבו מעורבים צמר ופשתים יחדיו ככתוב בספר דברים שבתורת משה [פ' כ"ב פס' י"א]. חומרא זו נהוגה גם אצל רבים שאינם מן החסידים, ובפרט מתלמידיו של המנוח הרב אליהו מווילנא. מאידך גיסא יש בבילורוסיה חסידים רבים שאינם מקפידים בכך כלל והם לובשים בגדי צמר.

על העשירית52:

יש להתפלא מי הם אלו ששלחו מישהו לשם! הרי כמעט הכל יודעים את הנהוג בעמנו בני ישראל, שאלו הרוצים לפרוש מן העולם הזה נוסעים לירושלים, ושם עושים הם את ימיהם בתפילה לאלקים, וביניהם יש יהודים רבים אשר אין אני מכנה אותם חסידים, וכמו כן יוצאי פולין מלפנים ושאר מדינות.

ומה שהוא כותב שכאילו משתמשים לפרנסתם בכספי מס-הגלגולת ושאר דבריו עד גמירא, הרי זה כדבר האמור בדברי דוד [במזמור (י"א) [י"ב] פס' ה'] "אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו מי אדון לנו", ואין מן הצורך להשיב לשאר דברי החנף שלו אלא רק שדבר כזה לא היה מעולם בבילורוסיה. ובאשר לשאר המדינות יכולים יהודי המקום בעצמם לתת הסברים, אף שנראה לי כי גם שם לא היה כדבר הזה מעולם ולא יכול היה להיות כלל.

יתר הדברים שבסעיף האחד-עשר53 אינם נכונים, ומה שבן-חיים כותב שיכול הוא להוכיח הכל בק' וילנא, דבר תמוה הוא, מה הוכחה היא זו מעיר שבה יהודים מחזיקים בידי אחיהם המסכסכים בין שאר היהודים לחסידים, ומוציאים עליהם כתבי-פלסתר וחרמות חמורים, ודבר זה נודע אחר שנתבטל ע"י השלטון המחוזי. ואשתקד בשנת 179954 העלילו עלינו בבקשה שנשלחה לאדון הגנרל פרוקורור לשעבר האציל הדוכס לופוחין, שבה בקשו לחסל את כל החסידים שבמדינתו של כבוד אדונינו הקיסר יר"ה ותנשא מלכותו למעלה מעלה, ועל כך נודע לנו מטופס הצו של המושל האזרחי של מדינת ליטא שניתן למשטרת וילנא, בדבר ההודעה שנשלחה מהאדון הגנרל פרוקורור לשעבר בקלשב, שלפי הסכמת הוד מלכותו יש לחסל את הכת המכונה קארלינר. אולם ברוב חסדו [של הקיסר] ניתן לה החופש. ומראיות אלו ניתן להיווכח עד כמה גדולה היא השנאה הטבועה בהם, ועד כמה כעסם אינו ניתן לשכחה!

ועל הסעיף השנים-עשר55:

גם כאן אין הוא כותב בהן צדקו, ולא ימצא לכך שום הוכחה. ודבר זה יכול לבוא רק מיהודי וילנא או מאחרים השונאים אותנו כמותם. שהרי איך אפשר שמי שעובד את ה' בתפילה בכוונה כדי שתהיה לו יראת שמים, לא יקיים את מצוות כיבוד אביו ואמו או שאר המצוות. ולו גם היה באמת כדבר הזה שמישהו המכונה בשם חסיד אינו מקיים את מצוות כיבוד אב ואם, או שאינו מקיים את שבועתו ח"ו, אזי אותו אדם לא רק שאין ראוי לכנותו בשם חסיד, אלא גם בשם אדם לא יכונה. וגם אם נוסע הוא לשמוע דרשות, אבל קיומן בפועל תלוי ברצונו, ואין יכולים ללמוד ממנו על הכלל כולו. ומטיל הוא [בן-חיים] חשד על כל המכונים בשם חסידים, כאילו מבזים הם את כבוד הוריהם ח"ו. אילו היתה האמת כדבריו, אוי ואבוי. העיקר שאין צורך להאריך הדיבור בדבר הידוע לכל שאנו מקיימים את כל מצוות ה' בדקדוק הרבה יותר מסתם יהודים, וגם יותר מאשר חלק מיודעי התורה שבהם.

אך אין אדם שלא יהיו לו אויבים המעלילים עליו דברי שקר וחנופה, וכבר היה לעולמים כדברי דוד המלך ([בתהלים] מזמור (כ"ו) [כ"ז] פס' י"ב) "אל תתנני בנפש צרי כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס". אך בטחוני בחכמה העליונה הנשפעת ללב מלכנו הרחמן מאת ה', שידע להכיר את דברי האמת הנאמרים לפני כסא כבודו, וכדברי שלמה החכם באדם בס' משלי [פ' ט"ז פס' י'] "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו", [ובפס' י"ג] "רצון מלכים שפתי צדק ודובר ישרים יאהב", [ובפ' כ' פס' כ"ח] "חסד ואמת יצרו מלך וסעד בחסד כסאו".

על השלש-עשרה56:

דבר זה אינו אמת. אין כמותו עכשיו, כמוהו לא היה וכמוהו לא יהיה. אבל הכל כאמור בפסוק החמישי בדברי דוד שבתהלים [מזמור י"ב] המובאים לעיל בסעיף העשירי ["אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו מי אדון לנו"].

על הארבע-עשרה57:

נפלאת בעיני כיצד זה לא בוש בן-חיים לומר דברי נבלה שכאלו! הרי אנשיו של שבתי צבי אמרו כי רבם [היינו זה שנקרא שבתי צבי] היה משיח אמת, הוא התיר להם לעבור כל העבירות. אבל אנחנו נשמרים מכל חטא ומקיימים בזהירות גדולה את מצוות ה' – יותר מאשר בן-חיים והדומים לו, וגם יותר מסתם יהודים אחרים. ואפשר שמן הראוי שלא אשבח את עצמי, כדברי שלמה החכם במשלי [פ' כ"ז פס' ב'] "יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך".

על החמש-עשרה58:

לעתים, כשמגיד דורש בערים גדולות כווילנא בראד ולעמבערג, הרי נמצאים שם יותר מאלף איש, ואין בזה שום חשש לגרימת נזק. וכשיש יריד במקום קטן כזעלווא ע"ד משל, לפרקים קורה גם עכשיו [שנאספים] בבתים. ולאמיתו של דבר אירע שפעם או פעמיים באו ללוזני יותר מאלף איש לרגל חג השבועות [של היהודים], אך היות ופסקתי מלומר דרשות במועד זה שוב אין באים אלי באותו יו"ט כבר מכמה שנים. את הדרשה אומר אני פעם בחודש59 כתשע או עשר פעמים בשנה, כך שכל אחד יכול לבוא אלי לדרשה פעם אחת בשנה, אך לא רבים בפעם אחת, אלא אלו בחודש זה ואחרים בחודש אחר. ואם מתאספים כמה מאות איש הרי זה כבר הרבה למדי, ולפעמים באים מאה וחמשים60 ואף פחות מזה. הוא, בן-חיים, לא ראה זאת בעיניו, וגם זה אשר סיפר לו לא ספר, ורק הפליג בסיפורו.

ומה שהוא אומר, מדוע אין אני כותב את דרשותיי, ראשית – דבר זה עולה בטורח רב61, וגם מיותר – שהרי ישנם רבים שאינם יכולים להבין דברים שבכתב, וגם אי אפשר להסביר62 לפשוטי עם בכתב כפי שמסבירים להם בעל-פה. יתר על כן, בשעת אסיפתם של הבאים אלי לשמוע את דרשותי, לא נאסר על שאר היהודים – וגם שונאי החסידים בכללם – לבוא לשם ולשמוע את הדרשה. וגם אין אני יכול להבין מהו הנזק שעלול להגרם ממה שאנשים רבים מקשיבים לדרשה ולתוכחת מוסר.

על השש-עשרה63:

בנסיעתי בדרכים אין אני אוכל ושותה אלא מאשר בביתי, ואין אני מקבל מתנות במשך הנסיעה. וגם לו הייתי עושה כן, אז מה לו לבן-חיים, שמא הוא מקנא? הרי הוא עצמו בשעה שהיה רב קיבל מתנות באם נתנו לו, ובפרט שלשם כך החל64 הוא את רבנותו.

על השבע-עשרה65:

כיון שהוא יודע שאין לו הוכחה לדבריו, מקפיד הוא לומר שהאשמותיו הן רק מפי השמועה.

על השמונה-עשרה66:

אנשי ק"ק סלוצק67 גם כן שונאים לנו, שעשו רדיפות גדולות להחסידים דלאחאוויץ68, כאשר הענין ידוע ומפורסם אשר יצא על זה פסק מפראווליעני' דמינסק69, לפי הנשמע בבירור.

על 1970:

נלאיתי נשוא71 לסבול חירופיו ובזיונותיו ושקריו, אשר ממציא עלינו עלילות גדולות, אשר לא נראו ולא נשמעו מימי עולם, כי אם בימי פולין מן הגלחים שלהם שהיו מעלילים על היהודים שנצרכים על פסח לדם אדם, וכיוצא בו מעלילות, ומחמת זה נשפך דם נקי הרבה מבני עמינו. ובוודאי גם הוא לא ראה ולא שמע מעולם, רק מה איכפת לו, שהולך חפשי ומרחיב פה ולשון כרצונו. הנה הוא בעצמו הודה ששמע, אוי ואבוי, וכי מפני רגילות פומא דאינשי משונאינו לדבר דברים בעלמא, ובעצמו לא ידע עדיין הדבר בבירור, יטריח את כבוד אדונינו הרחמן הקיסר יר"ה, ולא לברר הדבר תחילה על ידי מקומות המשפטים. וכל העבד הנכנע באמת להקיסר יר"ה, והוא בן נחמד לאביו, אינו רשאי להטריח את כבודו אם לא שהדבר ברור כשמש. ועזרתה72 אין לה להשען כי אם על אדונינו הקיסר יר"ה, אך בטוח אני על גודל החסד של הקיסר יר"ה וענוותנותו שבגודל חסד עינו יביט ממכון שבתו על דכא73, ויבין האמת, וכי נקיתי, מן המיצר יוציאני ויצילני.

נא' שניאור זלמן בן ברוך זללה"ה


1) בנוסף למלשינותו של אביגדור נגד רבינו, בקיץ תק"ס (חסידים ומתנגדים ח"א ע' 237-258), מסר גם יט טענות, אשר רבינו השיב עליהן בעת מאסרו השני, כמועתק לפנינו.

מתוך השאלות והמענות במקורן העברי (בארכיון הסינאט בפטרבורג) נשתמרו רק השאלות ג-יט, והמענות לשאלות יח-ט (בכת"י סופר, וחתי"ק רבינו לאישור). ונדפסו ב"יוו. סטארינא" (1910) ע' 264. תולדות החסידות ע' 270. אגרות בעה"ת סי' פג. "חסידים ומתנגדים" ע' 273. אגרות-קודש מהדורת תש"מ אגרת מג. וראה גם הרב מלאדי ע' 106.

התשובות המועתקות כאן, תורגמו חזרה מהטופס הרוסי ללה"ק (לבד מהשתים האחרונות שנשתמרו במקורן העברי) ונדפסו ב"כרם חב"ד" גליון ד' ע' 88 (מתוך תיק המאסר והגאולה שנתגלה בארכיון הגנרל-פרוקורור שבפטרבורג). אגרות קודש ח"ב מהדורת תשנ"ג אגרת ז.

בכתב המלשינות ובמכתבו אל הקיסר כותב אביגדור (כרם חב"ד שם ע' 82), שאת שתי הטענות הראשונות אמר ברוסית, ורבינו השיב עליהם ברוסית (ע"י מתורגמן). אמנם כיון שהשרים לא הבינו את השפה שלהם, לכן ציווה הקיסר שיכתוב המלשין את טענותיו בלה"ק, ורבינו השיב עליהם בכתב, ואחר כך מסרו השרים את הטענות והתשובות לשני יהודים מתרגמים, שהעתיקום לרוסית עבור השרים והקיסר.

להבנת המענות של רבינו, יועתקו הטענות בהערות שבשוה"ג.

בכתב המלשינות הארוך שהגיש אביגדור בקיץ תק"ס, יש מקבילות לחלק מי"ט טענותיו, ויש גם טענות נוספות. בחלק מהתשובות של רבינו נראה שבא להשיב גם על הטענות הנוספות, ויצויין לכך בשוה"ג.

בנוסח הרוסי של התשובות, נסמנו כמה מזמורי תהלים לפי החלוקה המקובלת בתרגומי תנ"ך שביד אוה"ע, השונה מהמקובל בידינו כיום, וזהו פשר החילופים שהוכנסו במקומות אלו.

עפ"י המסמכים שנמצאים בתיק המאסר (ראה "חסידים ומתנגדים" ע' 271) נשלח רבינו מרוסיא הלבנה לפטרבורג בתשיעי לנובמבר 1800 (ד' כסלו תקס"א). ב-16 לנובמבר (יא כסלו) הודיע הגנרל פרוקורור שרבינו הגיע לפטרבורג (כרם חב"ד שם ע' 106). בו ביום היתה החקירה הראשונה של רבינו בעל פה (שם ע' 81), באמצעות המתורגמן מחסידי רבינו, שנחקר ביום הקודם (שם ע' 79). "אחרי זה נתן . . אביגדור בן חיים את העדות" (שם ע' 81) שעליה משיב רבינו כאן. וב-26 לנובמבר (כ"א כסלו) דיווח הגנרל פרוקורור אל הקיסר על סעיפי המלשינות ועל התשובות של רבינו, ואז התקבלה פקודת הקיסר להעביר את הנושא אל הסינט, ולהמציא לו את השאלות והתשובות הכתובות עברית יחד עם תרגומן (שם ע' 106. "חסידים ומתנגדים" ע' 278). ואם כן נכתבו המענות שלפנינו בין הימים יא-כא כסלו תקס"א.

2) על הראשונה: בספר של כת הקרלינים – או חסידים – שנתחבר ע"י ראשי המורים ישראל בעלשנטי [=בעל-שם-טוב] ובער ממזריץ', כתוב, שהאדם צריך להיות תמיד בשמחה, לא רק בזמן התפילה אלא בכל עת. וזה מנגד לדת ישראל, היות ושיטה זו מבטאת כאילו כבר בא המשיח [ובהערה, כנראה להבהרת המושג "בעל שם"] שלפי הקבלה היה יכול להביא אליו את המלאכים ואת השטן ע"י קריאה בשמם, ולאלץ אותם לפעול. בגלל זה אנשים שהיו להם צרכים מיוחדים או חולים מצאו אצלו מפלט.

[הציטוט הוא מצוואת הריב"ש אות קי (במהדורת קה"ת, וכן לקמן) "לעבוד את השם ביראה ובשמחה . . ולא יאות לצער על עבודת ה' האיך לעבוד, רק תמיד יהיה בשמחה". ובאות קלז "ויהיה תמיד בשמחה". ובאות טו "להרחיק [א"ע] מעצבות, ויהיה לבו שמח בה'"].

3) ובתיקון חצות: בטקסט הרוסי נאמר כאן "תפילת הלילה", אך כוונת רבינו היא בוודאי כמ"ש בפנים [ראה אגה"ת פ"ז ופ"י].

4) בספר קהלת: ג, ד.

5) לקבלה בלב חזק ובשמחה: ראה תניא פכ"ו. אגה"ת פי"א ופי"ב.

6) אינם ידועים לי: ראה גם לעיל אגרת נח אות יח.

7) ע"י אדם . . בשפה היהודית-גרמנית: נתבאר לעיל אגרת מה.

8) בן ברוך: הכוונה לרבינו.

9) מתחייב לבארם: ראה בנסמן ב"כרם חב"ד" שם הערה 4.

10) ספר המיוחס אליו: מגיד דבריו ליעקב – לקוטי אמרים.

11) על השניה: באותו ספר כתוב שאסור לבכות בשעת התפילה, אבל אדרבא, לפי דת ישראל הבכיה בתפילה נחשבת כמעשה הטוב ביותר, כי בכתבי הקודש של היהודים נאמר כי שערי השמים שדרכם עוברות התפילות אל הקב"ה ננעלים, אבל השערים שדרכם מגיעות התפילות שבדמעות – נפתחים.

[ב"צוואת הריב"ש" אות מה "הבכיה היא רעה מאד, שהאדם צריך לעבוד (את ה' דוקא) בשמחה. רק אם הבכיה היא מחמת שמחה (ודביקות השי"ת) אז טובה היא מאד". ובאות קז "התפלה שהיא בשמחה גדולה, בודאי היא יותר (חשוב ו)מקובל לפניו יתברך יותר מהתפלה בעצבות בבכיה"].

12) על השלישית והרביעית: באותו ספר של הקארלינר כתוב איך שאין לאדם לירא משום גברא, הגם שמתרחיש שאיזה איש או חיה יעשה לאדם איזה היזק, זהו הכל מהשי"ת הנמצא באותו הנברא ועושה העונש בעד מפעליו, וזהו מתנגד לדת ישראל מחמת שמטעם זה לא יגיע שום עונש לעוברי עבירה, אם הבורא הי' הי' [!] נמצא בו ועושה ההיזק ההוא.

באותו ספר עצמו יש אזהרה לאדם שלא לירא א"ע מפני ב"א או איזה נברא אחר, ושלא לשבח ושלא לחנוף לשום אדם רק להש"י. וזה נגד אמונתינו ותורתינו, כי בתורתינו הק' רואים אנחנו שאבותינו אברהם יצחק ויעקב משה רבינו ודוד המע"ה יראו א"ע מפני ב"א.

[ב"צוואת הריב"ש" אות פז "אם רואה דבר הזה שיש לו פחד ממנו, יאמר מה יש [לי] לירא מפני דבר זה, הלא הוא אדם כמותי, ומכש"כ לפני בהמה וחיה, אלא שהוא יתברך הנורא מתלבש בדבר זה, כמה יש לו לירא ממנו בעצמו". ובאות קכ "אם ירא מעכו"ם או מחרב, יאמר בלבו מה יש [לי] לירא מאדם כמוני, אלא בוודאי הוא ית' הבורא מלובש בזה האדם וכמה יש לי לירא ממנו ית' ... וכן אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל, יאמר למה הביאו ה' הלום לדבר בתוך תפלתי, הלא כל זה בהשגחה פרטית, אך הדיבור הוא השכינה, ושרתה השכינה בפיו של זה האדם כדי שאחזק את עצמי לעבודה"].

על הטענות האלו משיב רבינו בארוכה, בתוכן האמור כאן, גם לעיל אגרת מה, וראה בהנסמן בהערות שם.

13) חובת הלבבות: שער אהבת ה' פרק ו.

14) לחמשה חלקים: א) הוכחה להשגח"פ שמהווה העולם מחדש בכל רגע; שזה מבאר רבינו לעיל אגרת מה, ובשהיחוה"א פ"ב. ב) ספירות משתלשלים באבי"ע כמו אור השמש המתפשט בארץ; שזה מבאר רבינו לעיל אגרת מה, ובשהיחוה"א פ"ג-ו. ג) מצד בחירה חפשית יכול האדם להטות שכלו לעשות רע וגם אז לא נסתלקה מנפשו הארת חכמתו ית'; שזה מבאר רבינו לעיל אגרת מה. ד) הכוונה בצוואת הריב"ש שבשעה שרואה חי' לא ישאר רק ביראה הגשמית אלא ימלא לבו ביראת ה' שהוא מחיה עתה גם החיית טרף; שזה מבאר רבינו לעיל אגרת מה. ה) כך הוא ביראה מהלסטים אבל יראת המלך היא יראה קדושה ומצוה; שזה מבואר בארוכה בקונ' בד קודש (אגרות קודש אדמו"ר האמצעי ח"א סי' כז) "מעט הצעות והקדמות שפירש וביאר אאמו"ר זצ"ל נ"ע לפני הקיסר פאוויל, בבוא המלשינות שונות עליו, ונתקבל מאד לפניו".

15) וברוסית . . זוהרות: כי ספירה היא מלשון ספירות ובהירות (ראה לקו"ת ויקרא לה, ב ובס' הליקוטים – דא"ח צ"צ – מערכת ספירות עמ' תקמז ואילך).

16) סתימו . . כלל: לשון הפתח אליהו (ת"ז יז, א).

17) לפום שיעורא דיליה: זח"א קג, ב.

18) גם בהם יש נפש ושכל: כמ"ש ברמב"ם פ"ג מהל' יסודי התורה ה"ט.

19) מדינא דגמרא: פסחים סד, ב.

20) שתהא אימתו עליך: כתובות יז, א. ובכ"מ.

21) אל תלך . . מנתיבתם: ע"פ משלי א, טו.

22) על החמישית: באותו הספר כתוב שאם אדם חושק לאיזה דבר, אזי נראה שהדבר הזה צריך לו לתקן, כי בכל הדברי' יש חיות. וזה נגד הדת שלנו, כי פעמים הרבה אדם חושק לדבר עבירה.

[ב"צוואת הריב"ש" אות קט "זה כלל גדול שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי הוא נהנה מהחיות שיש באותו דבר ... ושמעתי כי זה טעם שיש אדם שהוא אוהב דבר זה, ויש אדם ש[הוא] שונא דבר זה ואוהב דבר אחר. וכשהוא משתמש באותו כלי, או אוכל מאכלין אפילו לצורך גופו, הוא מתקן הניצוצות, כי אח"כ הוא עובד באותו כח הבא לגופו מאותו מלבוש או מאכל או שאר דברים, ובזה הכח עובד להשי"ת, נמצא [הם] מתוקנים"].

23) על השישית: בספר של הקארליניר באיזה מקומ[ו]ת קוראים מחשבה דיבור וחיות בשם בורא, וזה נגד דת ישראל. גם כותבי' שלפעמים אדם יכול להיות באחדות עם הבורא, ומחמת זה קוראים לרביהם באיגרותיהם וגם בספרים בשם אלוק.

[ב"צוואת הריב"ש" אות קח, כמועתק לקמן בפנים].

24) בזה הלשון: בתרגום הרוסי נוספו כמה תיבות, והיות כי אפשר שרבינו הוא שהוסיפן בשעת הכתיבה, הועתקו גם הן – אך בתוך אריחיים.

25) על השביעית: הגם שהרב של הקאראליניר זלמן בן ברוך מצדיק את עצמו לאמר, אך שמשנים קדמוניות הי' המנהג ליתן מעות על פרנסת האנשים היושבים בירושלים להתפלל שם, אך לא כמו עכשיו, כי כאשר נעיין בפנקסאות אזי נוכל לראות שהסך שהי' נתאסף בימים הראשונים הוא כמו חלק מאה מן הסך שמאספין עכשיו, ואינם משגיחים על שכפי דת ישראל מחוייב להניח תשעה חלקים על עניי עירנו וחלק העשירי על עניי אנשי ירושלים.

[במלשינות זו מנסה להשיב, על מענה רבינו במאסר הראשון (לעיל אגרת נח סעיפים כ-כב), עיי"ש].

26) החשבון המדוייק: ראה מסע ברדיטשוב ע' 4 הערה 15.

27) מבילורוסיה פולין מלפנים: היינו מאיזורים אלו שנשארו תחת שליטת פולין, עד לחלוקת פולין השניה והשלישית בשנים תקנ"ג-ו, שאז הפכו להיות חלק מבילורוסיה.

28) יעקב . . מסמוליין: אודותיו – מבוא פרק ג.

29) על השמינית: ומה ששייך לשארי דברים של הקאראליניר, אשר המה מחולקים עם דת ישראל ומעשים רעים של הכת הנ"ל, איני רוצה וגם לא אוכל בעצמי להביא ראיות ע"ז, ע"כ מבקש להעמיד לכאן כל הרבנים של אותו הכת וגם כמספר שלהם רבנים מן היהודים אשר מחזיקי' הדת כמקדם.

[במלשינות זו מנסה להשיב, על מענה רבינו במאסר הראשון (לעיל אגרת נח בתחלתו) "ונתברר . . איך שהכל דת א' ואין שום דת חדשה ח"ו"].

30) ואולי שכור . . מאת יהודי וילנא שהם אויבים לנו: כך הוא עצמו מספר במכתבו ("חסידים ומתנגדים" ע' 289) "נסעתי לווילנא הגדולה בליטא, להיות כי ראשי הקהל שם רובם הם שונאים ורודפים של כת הנ"ל . . ולקחתי שם כתב . . ונסעתי לע"מ לפ"ב ונתתי קובלנא להקיסר פאוויל ע"ה על כת הנ"ל".

31) על התשיעית: הרב בן חיים ושארי אנשים קוראים לבן ברוך והמתחברים א"ע אליו בשם קארליניר, מפני שלאחר מות שני המחברים הנ"ל היינו בעש"ט ור' בער מעזוריטש, הי' בק' קארלין גובערני' מינסקע אהרן ושלמה הראשונים המה אשר הלכו בעקבותיהם. ומה שקוראים אותם חסידי' המה בעצמן קוראים א"ע כך. ומה שקוראים אותם כת הוא מחמת זה שהמה שינו את מנהג ישראל בתפילותם ואפילו במלבושיהם, כי המה אינם לובשים בגדי צמר.

[במלשינות זו מנסה להשיב, על מענה רבינו במאסר הראשון (לעיל אגרת נח סעיפים י; כב), עיי"ש].

32) ההבדל בין רבנים: בכל הבא להלן ראה לעיל אגרת נח סעיף ה ואילך.

33) לשר העיר או למושל: בתרגום הרוסי מופיעים כאן הביטויים השגורים וויבודה וסטארוסטה (צורות ממשל ושיפוט המשתנות לפי הזמן והמקום).

34) ויש גם מגיד: ראה לעיל אגרת נח סעיפים יא-ב.

35) שאני אעשה פשרה ביניהם: ראה גם לעיל אגרת נח סעיף יג.

36) קבלתי היתר . . שאין כל נזק: לקמן נספח לאגרת עה. נספחים 24-26. ונזכר גם לעיל אגרת סג. תעודת חירות נוספת, שנמסרה לעדת החסידים בווילנא בח' שבט תק"ס, באה בנספח ב לאגרת עה. ונזכרת לקמן (במענה לטענה האחד עשר), ובאגרת עז. תעודות חירות למאסר השני שלפנינו – ראה נספחים 27-28, ובנספח לאגרת עז.

37) המשתדלים להתפלל: עוד בענין עבודת התפלה, ראה לעיל אגרת ט, ובהנסמן בהערות שם. מבוא פרק ה.

38) אריכות התפלה: ראה לעיל אגרת נח סעיפים ג-ו.

39) נובורוסיה: רוסיה החדשה (שנכבשה לא מכבר ע"י הקיסרית יקטרינה), דרום אוקראינה, סביבות אודיסה וניקולייב לחוף הים השחור.

40) מאלורוסיה: רוסיה הקטנה, אוקראינה.

41) קיטאייבים: על-שם לבושיהם העשויים אריג הבא מארץ קיטאיי (סין). ראה לקמן בסוף המענה לטענה התשיעית שלפנינו.

42) הרסקולניקים: מינים, ובאותה תקופה הם אלו שכפרו בכנסיה הפרבוסלבית ופרשו ממנה.

43) התוספות לתפלה . . תורת הקבלה . . הובאו לדפוס: ראה גם לעיל אגרת נח סעיף טו, ובהערות שם. ולקמן בסוף המענה לטענה שלפנינו.

44) לפני שלש שנים בערך: הגר"א נפטר בי"ט תשרי תקנ"ח.

45) לא הניח להם: ראה גם לעיל אגרת סב "שלא מאתו יצאו הדברים כבושים ח"ו לילך עמנו בגדולות, וכל ימי חייו לא יצא המכשלה והשגגה מלפני השליט ח"ו". וראה בזה "כרם חב"ד" שם ע' 211 ואילך.

46) תלונותיהם של חסידי העיר: ראה "חסידים ומתנגדים" ע' 212.

47) משעה שהעיר היתה בשלטון הפולנים: עד לחלוקה השלישית של פולין בשנת 1795, כאשר גם וילנא סופחה לרוסיא. עד אז היה שלטון הקהל ביהודים – בלתי מוגבל.

48) הספר השחור: הוא הפנקס שבו נרשמו האנשים המוחרמים (ראה בנסמן ב"כרם חב"ד" שם הערה 36).

49) רודף הנעלם: לבירור ענין זה ראה שם ע' 101.

50) נבדקים שם, ועתה נראה: ב"כרם חב"ד" שם הערה 38 כותב שהכוונה ל"מלשינות ווידז" שהתרחש בקיץ תקנ"ח. ואם כן לא מובן כל כך מ"ש "והם נבדקים שם, ועתה צפוי" – וכי בחורף תקס"א עדיין לא גמרו לברר את מלשינות ווידז של קיץ תקנ"ח, לפני שנתיים וחצי? ואולי מדובר כאן בתלונת המתנגדים נגד החסידים בווילנא בחורף תק"ס (דלקמן במענה על הטענה האחת-עשרה ולקמן אגרת עה, בנספח הראשון), שבהמשך לה ניתנה ההוראה למשטרת וילנא "לקרוא את ראשי הקהל הקודמים של וילנא . . ולהודיע להם . . שהקהל צריך לעסוק אך ורק בענייני דיני תורה ועבודת ה' ולא להתערב מעתה בעניינים אזרחיים". ואולי על זה מסיים "הם שיערו שבדיקה זו נעשתה כתוצאה משתדלנותם של חסידי העיר", משא"כ לפי האמת שלא הם גרמו זאת.

51) בגדי צמר . . חוט פשתן: לבירור ענין זה ראה "כרם חב"ד" שם ע' 105-103.

52) על העשירית: לא"י שלחו שלשה רביהם ... ושולחים להם סך רב ... והמה לוקחים ממעות פאדושנא [מס גולגולת] ושולחים מתנות לרביהם על כל יו"ט או בעת אחר.

53) שבסעיף האחד-עשר: שבוע[ו]ת אצלם לכלום מחשב, וזאת נוכל לברר הדבר בק' ווילנא, ובאופן שמנהיגי הקהילה דהתם לא יהיו מן כת קארליניר ולא יפחידו מהם האנשים אשר יצטרכו לעדות.

54) ואשתקד בשנת 1799: היינו בחורף תק"ס, כמסופר לקמן אגרת עה, בנספח הראשון (מובא בהערה לסוף המענה התשיעי דלעיל) "ראשי הקהל הקודמים של וילנא . . אשר הטרידו את אדון האימפראטור בבקשות, וכאלה שלחו גם לאדון הגינירל-פרוקורור האביר בקלישב, על אודות חיסול כת הקארולינים . . שלפי רצונו של הוד רוממותו האימפראטור חייבת כת הקארלינים להיות נסבלת". ולקמן אגרת עז: "אחדים מתושבי וילנא, נבזים, לא שקטו ונועזו בשנאתם להטריח שנית את הקיסר . . האדון א. א. בקלישב קטיגור-ראשי להשמיד את החסידים . . השיב את פניהם ריקם . . ראויים להיות נסבלים . . בפקודתו למשטרה של וילנא".

55) ועל הסעיף השנים-עשר: "כיבוד אב ואם אין להם כלל באומרם . .".

56) על השלש-עשרה: "כולם המה גונבים מעות מאביהם ואמם ומנשותיהם ע"פ ידיעת רביהם ונותנים להם . .". וראה בזה לעיל אגרת נח מענה י, ובהנסמן בהערות שם.

57) על הארבע-עשרה: ממה שכתבתי וגם מהדברים אשר אני רוצה להביא ראיות ע"ז כפי שכלי, קורא אני אותם הקארליניר בשם שבתי-צביניקוס, אשר המה עשו היתר לעשות לאדם כל מה שלבו חפץ.

58) על החמש-עשרה: על יו"ט באים הכת הנ"ל לק' לויזנא להרב שלהם ה"ה זלמן בן ברוך במספר אלף ט"ו מאות או יותר אנשים, עד שיש דוחק גדול בבתים. וזה דבר לא יתכן שיהי' הרבה אנשים כזה ביחד, ומי יודע מה המה מדברים בעת האסוף, כי אם הי' כדי לשמוע תורה הלא הי' יכול ליכתוב תורה ולמאי נצרך לאסיפה כזה ביחד. וגם הרבה הוצאות יש להם ליסע מדרך רחוקה.

59) ופסקתי מלומר דרשות במועד זה . . פעם בחודש: ראה ב"תקנות לאזניא" לעיל אגרת לא "כל מי שהי' פעם א' בעיר לאזנא לא יבא עוד כי אם . . שלא ליסע רק פעם אחת בשנה . .". ובסי' כח "סדר הנסיעה למחננו לאנ"ש . . פעם בשנה [והולך ומונה הזמנים] . . אבל על חג השבועות . . לא יסעו בשום אופן בעולם".

60) ולפעמים באים מאה וחמשים: ראה לעיל אגרת כח "בכל שבת ושבת לא פחות מד' או ה' מנינים, ולפעמים יותר מעשרים מנינים".

61) דבר זה עולה בטורח רב: ראה גם לעיל סוף אגרת מה, ובכ"מ.

62) אי אפשר . . כפי שמסבירים להם בעל-פה: ראה גם מ"ש בהקדמת התניא בדבר המעלות שבשמיעת דברי חסידות על לימודם מהכתב.

63) על השש-עשרה: גם אם רביהם נוסעים לאיזה מקומ[ו]ת עושים הוצא[ו]ת הרבה, כי נותנים להם הרבה לאכול ולשתות, וגם מתנות.

64) שלשם כך החל הוא את רבנותו: בפינסק, כמסופר בהודעתו של אביגדור (אגרות בעל התניא ע' קמט) "שכרתי לי הרבנות בפינסק בליטא בכסף מלא לשר העיר".

65) על השבע-עשרה: הכל מה שכתבתי הוא מרגלא בפומי' דאינשא אשר אינם מן הכת קאראליניר.

66) על השמונה-עשרה: ואוד[ו]ת כל הדברים שכתבתי יודעים אנשי ק' ווילנא ואנשי ק' סלוצק.

67) אנשי ק"ק סלוצק: מכאן ואילך זו לשונו של רבינו, כפי שנשתמרה במקור העברי.

68) דלאחאוויץ: חסידיו של הרה"ק ר' מרדכי מלאחאוויץ (פלך סלוצק).

69) פסק מפראווליעני' דמינסק: שלטונות מינסק. ראה גם לעיל אגרת נח בתחלתה.

70) על 19: גם שמעתי כשרוצה אחד לחבר את עצמו לכת הקארליניר אזי מחוייב . . ליתן לו רשימה מן כל העוונות . . למסור נשמתו . . ליתן להרב מעות.

71) נלאיתי נשוא: ע"פ ישעי' א, יד.

72) ועזרתה: אוצ"ל ועתה.

73) שבגודל חסד . . על דכא: השוה מה שכתב כ"ק אדמו"ר האמצעי ב"בד קודש" בעת מאסרו: מעט הצעות והקדמות שפירש וביאר אאמו"ר זצ"ל נ"ע לפני הקיסר פאוויל, בבוא המלשינות שונות עליו, ונתקבל מאד לפניו.


עד) כסלו תקס"א; ; תשובות לחקו"ד בעת המאסר השני (תרגום מרוסית)