(י)

(י) ואין צריך לומר שאם כו'. כן כתב המגן אברהםצד. ואף שהחק יעקבצה פקפק על זה, מכל מקום בריא"ז שממנו מוצא דין זה מבואר בהדיא כהמגן אברהם, שכתב לנכרי אחר שאינו בעליו כו', משמע דבבעליו שרי. ואי אפשר לומר כמ"ש החק יעקב בתי' הב' שתפס לעיקר * דאורחא דמילתא כו', דא"כ למה לו להאריך בלשונו ולפרש, הוה ליה למימר לנכרי אחר בסתם.

[* שתירוץ הא'צו אין לו שחר כלל בדברי הפוסקים, שבאים לפרש ולא לסתום, דהוה ליה למימר בהדיאצז דאף שקיבל עליו אחריות אסור.]

וכ"מ בהדיא במתני' דפ' כל שעהצח נכרי שהלוה כו', שפירשוה כל המפרשים ובטוש"ע סי' תמ"אצט סיפא דומיא דרישא, כדמשמע לישנא דקתני אבלק כו', ובסיפא מיירי שאין האחריות על הישראל כמ"ש הרא"ש וטוש"ע שםקא, וע"כ צ"ל דברישא נמי אפילו בכה"ג שאין האחריות על הנכרי שריקב, כיון שגוף החמץ הוא של הנכרי, אף שאחריותו על הישראל, מכל מקום כיון שהוא מונח בביתו של הנכרי בעליו, אע"פ שהישראל הניחו שם שרי. ועי' במ"א סי' תמ"א סק"גקג:


צד) ס"ק א.

צה) ס"ק ו.

צו) שנקט לנכרי אחר שאינו בעליו, כיון דמיירי שהנכרי השני קיבל עליו אחריות.

צז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל כד.

צח) ל, ב. ולקמן סי' תמא ס"ב.

צט) סעיף ב. ולקמן שם ס"י.

ק) כ"ה בברייתא לא, א. אבל במשנה שלפנינו: וישראל כו'.

קא) וכדלקמן שם.

קב) כדלקמן שם ס"ב.

קג) דהוה ליה כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם.