סימן תמה

(ב)

(ב) שישליכנו לאיבוד כו'. עי' רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירורסט, ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוחע, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ ושחיקה בע"ז היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, וא"כ לכאורה הוא מדברי סופרים, אבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו' ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר, וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד, וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצהעא, וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינועב, ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך. ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפניםעג כלשון השו"ע. ומהרז"העד ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיהעה, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא, וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"זעו, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמרעז, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצהעח, וכן הוא בר"ן שםעט לדעת הרז"הפ. איברא דסוגיא דע"זפא מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא:


סט) שמא תפגע בו ספינה ותטלנו ולאו אדעתייהו.

ע) שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה.

עא) פ"ג הי"א.

עב) שמטעם זה אין נוהגין לבער ביו"ט ע"י נכרי (ראה לקמן שם סוף ס"ו).

עג) ריש ס"ב: כיצד מבער כו' (ולא: כיצד מצות ביעור).

עד) בעל המאור פ"ב (ז, א) ד"ה איבעיא, ובשם רבינו אפרים, שאזלינן כחומרא כרבה (שמצריך פירור בכל הימים חוץ מים המלח) ורב יוסף (שמצריך פירור בכל מה שאינו נימוק מאליו).

עה) שסבירא להו שהוא מן התורה.

עו) הלכה ו (שתמה למה פסק הרמב"ם לחומרא).

עז) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל מא.

עח) יד, א ד"ה איכא. וראה חידושי צמח צדק עד, א.

עט) (ו, ב) ד"ה וכתבו התוספות.

פ) שביאר בזה דעת הרז"ה שם, וכן יבואר בזה דעת הרז"ה כאן.

פא) מג, סע"ב – מד, א (שלומדים דין זה מפסוקים).