(ג)

(ג) ויש מחמירין בחטים כו'. איברא שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"בפב, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהראפג, היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסורפד, כמה שכתבו התוספותפה, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"בפו. מכל מקום כיון שהב"יפז מיקל בחטים, וכן הוא ברש"יפח אליבא דרב יוסףפט, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקבצ, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולאצא, דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטיםצב, וכשישהה אותם איכא למיחש ג"כ לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטולצג, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסחצד, וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעילצה אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"זצו:


פב) שהצריכו רב חסדא לשרוף החטים ולקברם, ולא אמרינן כו'.

פג) כדאמרינן התם: וליקלינהו וליבדרינהו, דלמא מזבלי בהו; משא"כ הכא כששורפן וזורקן לים.

פד) שם מט, א.

פה) שם ד"ה אתי לזבולי.

פו) שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל.

פז) בריש הסימן (שפירש אף בדעת הרמב"ם, שבחטי אין צריך לחתכם).

פח) כח, א ד"ה בחיטי.

פט) אף שרש"י פוסק כרב יהודה שצריך שריפה (ולא כרב יוסף אליבא דחכמים).

צ) ס"ק ב.

צא) כמבואר בפנים (במוסגר).

צב) כמבואר ברש"י שם ד"ה בעי פירור, ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ב.

צג) לעיל סי' תלד ס"ו וש"נ.

צד) כדלקמן סי' תמח ס"א.

צה) שההולך בספינה ילקט החטים.

צו) סעיף ז ואילך.