(ג)

(ג) רא"שו. וכן משמע בהדיא בב"מ דף פ"חז דאין מצווים להחיותו, ואפילו מת בצמא אין צריך ליתן לו אפילו מעט מים אע"פ שאין בהם שוה פרוטהח, ומשמע שם אפילו בשלוט. וכן מוכח מדאיכא מאן דאמר ב[גיטין] פרק קמאי דאפילו בעבד יכול לומר איני זנךיא. והא דאמרינן בשבתיב דמזונותם עליך, הוא מדרבנןיג. וקרא דואכלת כו'יד היא אסמכתא בעלמא, דלא כט"ז באו"ח סי' [ק]ס"זטו.

ולהר"ןטז ונימוקי יוסףיז וב"ייח, צריך לומר דסבירא להו לחלק בין צערא דממילא הבא לבעל חי בתולדתויט וצער הבא לידם ע"י סבה מבחוץכ. והנה מהר"םכא שהתיר לחלוב ע"י נכרי בשבתכב, לא ס"ל חילוק זהכג אלא כמ"ש להרא"שכד. ומשום הכי נמי אתי שפיר דלא קשה מידי ממה שאסרו להשקותה מבור שברשות הרבים ע"י נכרי, וכן לומר לו ללקוט עשבים, עיין או"ח סי' שכ"הכה, משום דאף המים שיש לו אין צריך ליתן לה מדאורייתא, שיש להם דמים, אפילו הוא חלק מאה מפרוטה.

ולפי זה דהר"ן לא סבירא ליה כמהר"ם, יש לומר דגם כל האוסרים בר"ן דביצהכו חלב שנחלב ביום טוב, לא סבירא להו כמהר"ם, ודו"ק:


ו) ב"מ פ"ב סי' כח (דאינו מחוייב להניח מלאכתו בשביל לפרוק, הרי שאינו מחוייב להפסיד ממון בשביל מצות פריקה).

ז) ע"ב (לענין שור שדש).

ח) כדלקמן בהמשך (ההוכחה לזה מסי' שכה).

ט) שהרי מיירי בשור שדש בו.

י) יב, א.

יא) ראה ירושלמי ב"ק פ"ח סוף ה"ד. רמב"ם סוף הל' עבדים. נעם אליעזר סי' י.

יב) קנה, ב. וכדלעיל או"ח סי' שכד ס"ז.

יג) ראה לעיל או"ח סי' תקיב ס"א (שלא הותר אוכל נפש לצורך בהמה, לכם ולא לבהמה).

יד) דברים יא, טו. שמכאן דרשו בגמרא (ברכות מ, א. גיטין סב, א. הובא לעיל או"ח סי' קסז ס"ט) שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו.

טו) ס"ק ז (שמשמע מדבריו שהוא מהתורה). וכ"כ המ"א בסי' רעא סקי"ב.

טז) לב, א ד"ה הכי קאמר (שאפילו בבטל מן הסלע חייב בחינם).

יז) ב"מ (יט, ב) ד"ה גמ' תנו רבנן.

יח) ס"י ד"ה הפוגע.

יט) כרעב וצמא (שעל זה אמרו שאינו חייב להחיותו).

כ) כפריקת משא (שבזה חייב אף להמפסיד ממון).

כא) שו"ת מהר"ם (פראג) סי' מט. הובא ברא"ש שם סי' כט. לעיל או"ח סי' שה סכ"ט.

כב) מפני שהיא מצטערת מרוב החלב.

כג) שהרי זהו צער הבא לבעל חי בתולדתו.

כד) שגם זה נקרא צער בע"ח (אלא שאינו מחוייב להפסיד ממון בשביל צער בע"ח).

כה) ס"י-יא. לעיל שם סט"ז-יז, וש"נ.

כו) אוצ"ל: כר"ן דביצה (א, א ד"ה ואיכא). ואולי הכוונה לדעת הרמב"ן (שבת ס, ב) בשם שו"ת הרי"ף (סי' יד), שאסרו לחלוב ביו"ט מטעם שהחלב הוא נולד (כמבואר בר"ן שם) ואסור לחלוב שלא לצורך (כדלעיל או"ח סי' תצה קו"א ס"ק ו, וסי' תקה ס"ג, וסי' תקיח קו"א ס"ק ה ד"ה וכן משמע). ואילו לדעת מהר"ם מותר לחלוב מטעם צער בע"ח.