(ה)

(ה) ברייתא ל"גלה (עיין טור סעיף י"א שלא נתן כלל כל מקום אלא פרט כגון כו'לו, ולא הזכיר זהלז. ואף רמ"אלח שכתב כל מקום דפטור כו'לט, דוקא קאמר בכל מקום שהזכירו לשון פטור, רוצה לומר ממצות פריקהמ, אבל אין זקוק לומא משמע לגמרימב. וכן משמע בב"ימג שכתב דהרי"ף ורמב"ם השמיטו פטורא דרבצן ועומדמד משום דחייב משום צער בעלי חיים, ואפילו הכי הזכירו ברייתא זומה. וכן הרז"המו לא הזכיר ברייתא זו בהשגהמז. ובפרט לגירסת רי"ף ורא"שמח דומדדה עמו הוא סיום ברייתא זו, ומיירי בשכרמט, מכלל דרישאנ אפילו בשכר לא. וכן משמע בהדיא בשלחן ערוך שכלל פריקה וטעינה באדם אחד בסעיף א', ועל זה כתב בסעיף ה' מאימתי כו' ולטעון כו' אינו זקוק כו'נא, ואי זקוק משום פריקהנב זקוק לטעון בשכרנג כיון שהוא כבר שםנד, והשלחן ערוך סבירא ליה כרמ"אנה, עיין ב"ינו וכסף משנהנז. גם אי אפשר כלל לומר דיותר מרס"ו אמה וב' שלישי אמה אין צריך בחנם אלא בשכר, דהא אין לו שכרנח אלא שכר פסיעות עד תוך ריס, דהא אף אם היא של נכרי ולא יתן לו שכר כלל מחויב הוא לילך ולפרוק כמ"ש סמ"ענט, אלא מגיע לו שכרס, וכיון שהגיע לריס חל עליו חיוב פריקה בחנם ונפקע שעבודו מיד שהגיע לתוך ריס, דהא קנין השכירות הוא בשעת הפעולה כל רגע ורגע כדאיתא בקדושין דף מ"ח ע"אסא.

ובא"ח סימן ש"הסב וסי' תצ"חסג, אם תמצי לומר דלא מיירי דוקא ברואהסד, יש לומר דכיון שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים לא רצו חכמים לצערם בגזרתםסה. ומה שכתב מהר"ם דחיסו, אינו דחיה בהכרח דהא שב ואל תעשה הואסז, ובכהאי גוונא לא דחינן איסורא דרבנן אפילו אמירה לנכרי במילה סי' של"אסח, ובשופר סי' תקפ"וסט, ובערל הזאה ואיזמלע פסחים דף צ"ב א', עיין ביו"ד סי' רס"[ו] סעיף ה'עא, וכן הוא בכמה דוכתי. אלא דהכא לא העמידו דבריהם ודחו דבריהם משום צער בעלי חייםעב, נמצא שצער בעלי חיים דחה את דבריהםעג):


לה) ע"א. רמב"ם הל' רוצח פי"ג ה"ו. טור ושו"ע סי' ערב ס"ה.

לו) כגון בחמור שהוא רבצן, או שהוא עומד, או שהבעל הלך וישב לו ואמר לו פרוק, שפטור מצד פריקה, חייב משום צער בעלי חיים (ולא כלל לומר שחייב משום צער בע"ח כל מקום שפטור מצד פריקה).

לז) כשרחוק יותר משיעור הנ"ל (כי באופן זה אין חייב אף משום צער בעלי חיים).

לח) סעיף ט.

לט) מ"מ משום צער בעלי חיים חייב.

מ) ראה סמ"ע סקט"ז.

מא) שבלשון הרמב"ם שם, ובטור ושו"ע שם. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קנב.

מב) אף משום צער בעלי חיים.

מג) סעיף ה.

מד) המובא בברייתא לג, רע"א. הובא לקמן סוס"ז.

מה) משמע שס"ל שגם משום צער בעלי חיים אין כאן.

מו) (יז, ב).

מז) בהשגת בעל המאור (יז, א) על הרי"ף (שלא פירש בפטור דהלך וישב לו שפטור בחנם וחייב בשכר) לא הזכיר ברייתא זו (שלא פירש הרי"ף בברייתא זו שפטור בחנם וחייב בשכר), כי בזה גם הרז"ה מודה שפטור אף בשכר.

מח) פ"ב סי' ל, שגורסים בברייתא (לג, א) ומדדה עמו (ודלא כגירסא שלנו: תנא ומדדה עמו).

מט) גמרא שם. וכדלעיל סוף ס"ב.

נ) בפטור דרחוק ממנו.

נא) מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו משיראה ראיה שהיא כפגיעה כו', יותר מזה אינו זקוק לו.

נב) משום צער בעלי חיים ובשכר.

נג) שכל חיוב טעינה הוא רק בשכר, כדלעיל ס"ג.

נד) בשביל לפרוק.

נה) שכל מקום שפטור לפרוק חייב משום צער בעלי חיים.

נו) סעיף ה.

נז) פי"ג ה"ט.

נח) על הפריקה.

נט) ס"ק יז, וכדלקמן ס"ח.

ס) על עבודת הפריקה, ויכול ליטול ממנו שכרו בעל כרחו כדלקמן ס"ז.

סא) שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף (ואם כן אי אפשר לחייבו שכר הפריקה, על הרגע שהגיע לתוך ריס). ולענין זמן התשלומים, ראה לקמן הל' שאלה ושכירות סי"ב (שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וש"נ.

סב) סעיף יט (בהמה שנפלה לאמת המים כו' מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו), ולעיל שם סכ"ו.

סג) סעיף י (אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון כו'  ומערים ומעלה את השני כו'), ולעיל שם סכ"א (דמשום צער בעלי חיים התירו לו להערים). וראה גם שם ס"כ לענין בכור שנפל לבור כו', עושה לו פרנסה לבור כדי שלא ימות, ומבאר בקו"א שם סק"א שאף שאסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה, התירו לו כדי שלא ימות משום צער בעלי חיים.

סד) אלא ששמע וידע על צערן (אף שנתבאר לעיל שכשאינו רואה אין בו משום צער בע"ח).

סה) ראה גם לעיל סי' שה סכ"ו: לא גזרו חכמים על זה במקום צער בעלי חיים. ושם סכ"ט: לא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים.

סו) ברא"ש שבת פי"ח סי' ג, בשם מהר"ם (שו"ת פראג סי' מט): וצער בעלי חיים דאורייתא דחי שבות דאמירה לנכרי.

סז) איסור צער בע"ח הוא שב ואל תעשה, ובכה"ג הוא נדחה, ואינו דוחה איסורא דרבנן כו'.

סח) ס"ו, ולעיל שם ס"ז (בדעה הא').

סט) סכ"א, ולעיל שם סכ"ב-ד.

ע) העמידו דבריהם במקום כרת.

עא) כששכח ולא הביא סכין מילה מע"ש, לא יאמר לנכרי להביאו בשבת דרך רה"ר.

עב) ראה לעיל או"ח סי' שה סכ"ו שלענין מוקצה העמידו חכמים את דבריהם אף במקום צער בעלי חיים.

עג) ראה לעיל או"ח סי' רנב קו"א סק"ו: שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן.