שכה נכרי שעשה מלאכה בעד ישראל ובו כ"ב סעיפים:

ב

ב ומותר ליתן לפניו מזונות בחצרי אע"פ שיודע שיוציאן לחוץיא והוא שיהיה לו רשות לאכלן שם אם ירצהיב ומכל מקום לא יתן הוא לידו ממש כדי שלא יעשה הוא העקירה מרשות היחידיג אלא הנכרי יטול מידו שאז הנכרי הוא העושה העקירה ואין צריך לומר שמותר אם מניח על גבי קרקע או על גבי שלחן והנכרי נוטל משם.

אבל אם אין הרשות בידו לאכלן שם או שהם מזונות מרובים שאי אפשר לו לאכלן שם וניכר הדבר שיוציאן לחוץיד וכן אם הנכרי עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע וניכר הוא שיוציא אסור ליתן לפניו מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציאטו ואף שמוציא להנאתו ולא בשביל ישראל מכל מקום כיון שדבר זה שהוא מוציא נותנו לו הישראל משלו אסור מטעם שנתבאר בסי' ש"זטז:


י) ברייתא יט, א. טור ושו"ע ס"א.

יא) כן משמע במ"מ פ"ו הכ"א. ועיין ב"י ד"ה ומ"ש ומותר (שדוקא במפרש להוציא אסור). וראה גם מ"א סי' תמד סק"ז. לקמן שם ס"ט ובקו"א סק"א.

יב) ראה תוס' שם ד"ה נותנין (דרגיל לאוכלו מיד, משא"כ בשאר חפצים דלקמן ס"ג) ובדף ג, א ד"ה בבא (דאסור ליתן להדיא ע"מ להוציא). שלטי הגבורים במרדכי פ"א (ע, א אות א). ב"ח ד"ה ומותר. מ"א סק"ג.

יג) מרדכי רמז רנב בשם התוס'. שלטי הגיבורים שם בשם התוס'. מ"א סק"ב וסק"ו וסי' שז ס"ק כ. ועד"ז הוא לענין ההנחה (כשהנכרי מביא לביתו) כדלעיל סי' שז סכ"ז. לקמן סט"ז.

יד) אור זרוע ח"ב סי' נג בשם ריב"א. שלטי הגבורים שם. מ"א סק"ג. וראה גם לקמן סי' תמד סוף ס"ט.

טו) תוס' ג, א ד"ה בבא. רא"ש פ"א סי' א. ר"ן שם (א, א) ד"ה ומקשו הכא האיך. טור ושו"ע שם.

טז) סוף סל"ה (כשאומר לו). וראה לקמן הל' שאלה ושכירות וחסימה סכ"ט שהוא מדין אמירה לנכרי. אבל ראה לקמן סוף ס"ג (במוסגר) שהוא משום מראית העין שיחשדוהו שנתנו לו כדי להוציאו בשבילו, וש"נ.