טו

טו יש אומריםצ שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו אלא יבטל בעצמו שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו ויש אומריםצא שהביטול אין צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו ע"י שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליוצב וכן עיקר ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה:


צ) ריטב"א ו, ב ד"ה אמר בשם הרא"ה. ר"ן (ג, ב) בשם אחרים. ב"ח ס"ז ד"ה ושלוחו. הובא במ"א ס"ק ט.

צא) בעל העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ (קכ, ב). מ"מ פ"ב ה"ב. ר"ן שם. טור ושו"ע ס"ד. וראה שערי ישר ח"ב שער ה פכ"ג ד"ה וענין.

צב) ב"י ד"ה ושלוחו. לבוש ס"ד. וכדלעיל ס"ז וש"נ. וראה לקמן סי' תלו ס"ג-ד וקו"א שם ס"ק ד (ושם מביא מ"ש הרמ"א ס"ד, שכשמבטל צריך לומר חמצו של פלוני יהא בטל כו', ושאחריו נמשכו כל האחרונים).