ז

ז ועיקרמג הביטול הוא בלבמד שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כללמה וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותומו ונעשה הפקר גמורמז ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא כמו שנתבאר לעיל בסי' תל"אמח.

ומכל מקום <(ג)> תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיומט ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותינ דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי כעפרא דארעאנא (פי' לפי שהזהב נקרא גם כן עפר שנאמרנב ועפרות זהב לו כמ"ש ביו"ד סי' כ"חנג לכך צריך לפרש עפרא דארעאנד).

ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו שהרי אסור לו ליהנות ממנונה אלא שהכתוב עשאו כשלונו שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצאנז לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר דיו בכך להפקיע שמו מעליו שלא יהא נקרא שלו ולא יעבור עליו כלוםנח.

ומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעאנט:


מג) בכתי"ק מהרי"ל (ראה לעיל תחלת סי' תלא) בא תוכן סעיף זה בתחלת סי' תלא, ושם: ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו ויפקירנו ויוציאנו מלבו כאילו אין בו שום צורך. ובמהדורה נוספת שם: שיבטל בלבו ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי ליבטל ולהוי כעפרא דארעא ואזי הוא כהפקר ואינו שלו דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע"פ שהאומר הרי נכסי כעפר אין במשמע לשון זה הפקר מ"מ גבי חמץ שמשהגיע זמן איסורו אינו שלו שהרי הוא אסור בהנאה ואין לו שום חלק וזכות בו אלא שהכתוב עשאו כשלו לחייבו לבערו מן העולם בגילוי דעתא בעלמא קודם זמן איסורו דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה סגי.

מד) גמרא בכמה דוכתי. ראה ז, א. ח, א-ב. לא, ב. מט, א. וראה לקמן סי' תלו ס"ה וסי"א שמטעם זה אין מברכים על הביטול בלב, אף כשביטול הוא מן התורה.

מה) רמב"ם פ"ב ה"ב. וראה שארית יהודה או"ח סי' יד (אף שלהרמב"ם הוא מדין השבתה, מינה נשמע לשאר פוסקים).

מו) רש"י ד, א ד"ה חובת הדר. רמב"ן ריש פסחים. פר"ח סי' תלא סד"ה כתוב בתורה. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקלב.

מז) תוס' ד, ב ד"ה מדאורייתא. ר"ן בריש המסכת (א, א) ד"ה ומהו. רא"ש פ"א ס"ט. וראה שלחן המלך ח"ב ע' לג הערה 11.

מח) סעיף ב.

מט) ירושלמי פ"ב ה"ב.

נ) הטעם שאומרים ברשותי (ולא בביתי) נתבאר בטור וב"י וט"ז ס"ק ד, והובא לקמן סי' תמ קו"א ס"ק א.

נא) בה"ג הל' פסח (כח, ד). רש"י ד, א ד"ה חובת הדר. ו, ב ד"ה הבודק (בשינוי לשון). רי"ף (ג, א). רא"ש שם. טור ושו"ע שם. ובסידור: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. דיוקי הלשון ראה לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ.

נב) איוב כח, ו.

נג) סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סכ"ג.

נד) ח"י ס"ק י.

נה) כדלעיל סי' תלא ס"ב וש"נ.

נו) גמרא ו, ב.

נז) רש"י ב"ק כט, ב ד"ה משש.

נח) ר"ן רפ"ק ד"ה ומהו (ושמטעם זה מועיל אף מה שמבטלו בלבו, כדלעיל). ריטב"א ו, ב ד"ה אמר בשם הרא"ה. פר"ח ס"ב. וראה גם לקמן סט"ו. סי' תלו קו"א ס"ק ד. סי' תמח ס"ח. וראה חקרי הלכות ח"א כב, ב. פלפול התלמידים (770) ז ע' מט ואילך. עיונים בשוע"ר ע' טו.

נט) ב"ח ס"ה ד"ה כתוב בהגהות. ח"י ס"ק ט (לצאת ידי דעת הפוסקים שצריך לומר הפקר).