כ

כ ישראל שהיה דר בבית של נכרי ורוצה לצאת ממנו לדור בבית אחר בעיר זו או באחרתקט <(י)> והנכרי יכנס לביתו קודם הפסחקי אפילו הוא יוצא בתוך ל' יום לפני הפסח שכבר חל עליו חובת הביעור אף על פי כן אין צריך לבדוק את בית הנכרי שהוא יוצא ממנה ואפילו יש שם ודאי חמץ הרבה אין צריך לבערו משם שהרי יוכל לקיים מצות ביעור באותו בית שידור בו בפסחקיא ואפילו אם ידור בבית אחר עם אדם אחר ואותו אדם הוא הבעה"ב ויבדוק את ביתו ויבער החמץ בעצמו מכל מקום כיון שאותו בעה"ב יבדוק ויבער גם החמץ שנשתמש זה בביתו מיום בואו עד הפסח הרי אותו בעה"ב הוא שלוחו של זה לבדוק ולבער חמצו ושלוחו של אדם כמותו והרי זה כאילו בעצמו ביער חמצוקיב ועל חמצו שנשאר בבית הנכרי אינו עובר עליו כלום אף אם יהיה מונח שם כל ימי הפסח דכיון שיצא מבית הנכרי ועזב שם חמצו ולא נטלו עמו הרי נתייאש ממנוקיג והפקירו שהרי בודאי יטלנו הנכרי לעצמוקיד.

ולא גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ אלא כשהחמץ לאחר שהפקירו הוא מונח בפסח בגבול המיוחד לישראל זה בעל החמץקטו או בגבול המיוחד לישראלים אחריםקטז או אפילו בגבול המיוחד לנכריקיז אלא שאין הנכרי יודע שהפקירו הישראל ולא יטלנו לעצמו אבל כשהדבר ידוע שהנכרי יטלנו לעצמו כשימצאנו בגבולו * הרי אין לך הפקר גדול מזהקיח ולא גזרו חכמים אלא שמה שהאדם מפקיר החמץ בפיו ובלבו זה אין מועיל כלום אבל כשהחמץ הוא הפקר מאליו כגון שהניחו ברה"ר או שהניחו ברשות המיוחדת לנכרי בענין שהוא מופקר מאליו לנכרי זה בעל הרשות בהפקר גדול כזה לא גזרו חכמים אם הפקירו קודם שעה ששית בערב פסח עיין סימן תמ"הקיט:

[* אף אם כשהגיע הפסח עדיין לא מצאו הנכרי או שמצאו ולא נטלו עדייןקכ כיון שאם היה רוצה ליטלו היה נוטלו בין שהיה נוטלו מחמת שהוא יודע שנתיאש ממנו הישראל והפקירו ובין שהיה נוטלו מחמת שהוא תקיף ואלם.]


קט) טור ושו"ע ס"ג.

קי) טור ורמ"א שם. מ"א ס"ק טו וס"ק יז. פר"ח סוף הסימן. וכדלקמן סכ"ב, וקו"א ס"ק י-יא. ואם הוא מכר את הבית והחמץ שבו במכירת חמץ, ראה שו"ת צמח צדק סי' מז וסי' צז.

קיא) ב"י ד"ה ומה שחילק, בביאור דעת הראבי"ה. שו"ע שם.

קיב) עולת שבת סוף הסימן. אליה זוטא ס"ק יג. ח"י ס"ק טז.

קיג) טור ולבוש ס"ג.

קיד) ראה גם לקמן סי' תמט ס"ג (ושם, שמ"מ אסור בהנאה אחר הפסח). והיינו אף שהנכרי אינו זוכה בחמץ זה בקנין חצר, כדלעיל בקונטרס אחרון סוף ס"ק ג. וראה שם, שאם הבית הוא של ישראל, הישראל זוכה בחמץ שנשאר בו בקנין חצר.

קטו) כדלעיל סי' תלא ס"ג-ד.

קטז) כדלקמן סי' תמה ס"ב.

קיז) ראה מ"מ וציונים.

קיח) טור ולבוש שם.

קיט) סוף סעיף א. וראה רשימות שיעורים סי' א אות ג.

קכ) שא"כ עדיין לא זכה הנכרי בחמץ, שהרי אין חצר לנכרי, וכדלעיל קו"א סוף ס"ק ג.