תלז המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור ובו ז' סעיפים:

א

א המשכיר בית לחבירוא קודם תחלת ליל י"דב <(א)> וקנאו השוכר באחד מהדרכים ששכירות בית נקנה בוג דהיינו בכסף או בשטר או בחזקהד או בקנין סודרה והמשכיר יצא מן הבית וסגרו ולא מסר את המפתח ליד השוכר עד לאחר שכבר נכנס ליל י"ד חייב המשכיר לבדוק את הבית שהשכירו אע"פ שהוא לא יכנס בו כל ימי הפסח ואם כן לא יבא לאכול מחמץ שבתוכוז וגם אינו עובר עליו בבל ימצא לפי שבודאי נתייאש ממנו והפקירו כשיצא מן הבית ועזב שם חמץח מכל מקום כיון שגוף הבית של המשכיר (ואינו קנוי להשוכר אלא לדור בתוכו וגם החמץ היה שלוט ובתחלת ליל י"ד שאז הוא עיקר זמן חיוב הבדיקה כמו שנתבאר בסי' תל"אי) היה הבית עדיין מעוכב אצל המשכיר שלא היה השוכר יכול ליכנס לתוכו מחמת שהמפתח היה עדיין ביד המשכיריא לפיכך בשעה זו דהיינו תחילת כניסת הלילה חל חיוב הבדיקה על המשכיר ושוב לא נפקע ממנו אף לאחר שנכנס השוכר לתוכויב.

ולאחר שיגמור המשכיר מלבדוק יבטל כל החמץ שלא מצא בבדיקתויג ואעפ"י שכבר הפקירו בלבו כשיצא מן הבית אעפ"י כן חייב הוא לחזור ולבטלו בפירוש אחר הבדיקה כתיקון חכמים שתקנו להוציא הביטול בפיויד.

וגם השוכר חייב לבטל כל החמץ שבביתטו ואפילו אם אינו נכנס לדור בתוכו עד אחר הפסח לפי שמיד שקנה הבית באחד מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו זכה גם כן בחמץ שעזב שם המשכירטז שהרי כבר הפקירו המשכיריז וכל דבר הפקר המונח בבית המושכר לשוכר זכה בו השוכר כמ"ש בחו"מ סי' ר"סיח וא"כ מה שהמשכיר מבטל אין מועיל כלום לצאת ידי חובת תקנת חכמים שתקנו לבטל אחר הבדיקה שהרי אין החמץ שלויט אלא של השוכר לפיכך חייב השוכר לבטלו:


א) ברייתא וגמרא דף ד, א. טור ושו"ע ס"א.

ב) פר"ח ס"א. ח"י ס"ק א.

ג) ר"ן שם (א, ב ד"ה המשכיר בית לחבירו בי"ד). מ"מ פ"ב הי"ח. שו"ע שם.

ד) תוס' שם ד"ה אם. מ"א ס"ק א. וכמבואר בב"ק עט סע"א.

ה) מ"א שם. וראה שו"ע חו"מ סי' קצה ס"ט, שי"א ששכירות קרקע אינה נקנית בחליפין.

ו) גמרא [ברייתא] שם. טור ושו"ע שם.

ז) וא"כ אין שייך כאן טעם הב' לבדיקת חמץ דלעיל סי' תלא ס"ד.

ח) מ"א ס"ק ג. וכדלעיל סי' תלו סוף ס"כ שאין לך הפקר גדול מזה. וכדלעיל שם קו"א ס"ק ג שבישראל אפשר שהוא (השוכר) קונה את החמץ שהשאיר בו (המשכיר). וא"כ אין שייך כאן טעם הא' דלעיל סי' תלא ס"ד.

ט) שזהו פירוש "דחמירא דידיה הוא" שבגמרא שם. וכדלקמן בהמשך הסעיף (ובקו"א ס"ק ג), שהמשכיר הפקירו והשוכר זכה בו. וראה חקרי הלכות ח"ג נא, ב.

י) סעיפים ה-ו, וקו"א ס"ק א.

יא) ר"ן שם. מ"א ס"ק ב.

יב) ראה אוצר ההלכות ס"ק א.

יג) וכ"ה לקמן ס"ב, אף במקום שהמשכיר אינו בודק (אלא השוכר), ויתבאר בקו"א ס"ק ג.

יד) מ"א ס"ק ג (אף כשהשוכר בודק). וכדלעיל סי' תלד ס"ז.

טו) טור ושו"ע ס"ב (לענין חזקתו בדוק, אף שהמשכיר בדק וביטל כבר).

טז) אליה זוטא ס"ק ב.

יז) מ"א שם. וראה גם קו"א ס"ק ג.

יח) ראה שם ס"ד וש"ך ס"ק טו (אלא ששם גם המשכיר רוצה לזכות וזוכה בו). וראה מ"מ וציונים. וראה לעיל קו"א סי' תלו ס"ק ג שכשהפקירו הוי כדעת אחרת מקנה אותו. וראה גם לקמן סי' תמ קו"א ס"ק יא בהג"ה (שבית המושאל אינו זוכה למשאיל). וראה חקרי הלכות ח"ג נט, א. שערי שלום סי' ז.

יט) ראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלב.