יג

יג ויש חולקין על כל זהצד ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונסצה וכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס אלא <(ו)> לשמור בחנםצו ונמצאצז שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנוצח מחמת <(ז)> פשיעותו בשמירתו הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה וכן אפילו אם השכיר לנכרי חדרצט <(ח)> מיוחד בביתו שיניח שם חמצו שאינו נפטר מחיובו בשביל זה (אלא) שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו למקום שירצהק:


צד) על כל מה שנתבאר לעיל ס"ט-יב, שהן ד' מחלוקות נפרדות שיפורטו בסי"ג-ד. וההכרעה היא לקמן סט"ז.

צה) רש"י ו, א ד"ה הפקידו, לפירוש הר"ן שם ((ב, ב) ד"ה גרסי' בגמ', וכדפירש בדבריו פר"ח ס"א ד"ה בפ"ק. רא"ש פ"א ס"ד, ובשם בה"ג הל' פסח (כט, רע"ג). דעה הב' בטור ושו"ע ס"א.

צו) כלומר, שאפילו קיבל לשמור בחנם ולא פירש שמקבל עליו אחריות, מכל מקום יש להחמיר לכתחלה כהאומרים, שגם שומר חנם בנכרי חייב בפשיעה (וכ"ה לקמן סי' תמא סי"ד). וראה קו"א ס"ק ו. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלג.

צז) כלומר, או אפילו להאומרים ששומר חנם בנכרי אינו חייב בפשיעה, אלא שנמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו כשיגנב ויאבד ממנו בפשיעה. ראה קו"א ס"ק ז.

צח) רמב"ם פ"ד ה"ד. רא"ש פ"א ס"ד וטור (שהביאו דברי הרמב"ם מבלי לחלוק). דעה הא' בשו"ע ס"א.

צט) לעיל סי"א מיירי שרק ייחד לו. ובגמרא ו, א אמרינן שזה תלוי בדין שכירות אי קניא (ראה גם שו"ת הרשב"א סי' קעז, ובקו"א ס"ק ה, שכ"ה גם כשהשכיר או השאיל לו).

ק) רמב"ם פ"ד ה"ג (שהשמיט ההיא דייחד לו בית. ראה מ"מ שם. ב"י ד"ה הלכך וב"ח ס"ג ד"ה הלכך). רי"ף שהשמיט ההיא דייחד לו בית. ראה שו"ת הרשב"א רס"י קעז. ב"י וב"ח שם). רש"י ו, א ד"ה יחד (דמיירי בלא קיבל אחריות). דעה הא' בטור. שו"ע ס"א (שהשמיט ההיא דייחד לו בית). וכאן מיירי באלם, ומכל מקום לא מהני יחוד, ונתבאר בקו"א ס"ק ח.