יב

יב ואם משך הנכרי הלוקח תחלה את החמץ לרשותו ואח"כ נתן דמיו או חליפיו הרי הן מותרין אפילו מכר והחליף הוא בעצמו דכיון שמשך הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד על ידי משיכה זו והרי הן כשלו ממש ומה שנותן אח"כ דמיו או חליפיו הרי הן כמתנה בעלמא ואינן נקראין דמי החמץ וחליפיוסא.

ויש חולקיןסב על כל זה ואומרים דאפילו מכרו והחליפו בעל החמץ בעצמו ונטל דמיו או חליפיו ואח"כ משך הנכרי את החמץ לרשותו מותר לו ליהנות מדמים וחליפין אלו ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובהסג אבל במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אפילו לא מכרו והחליפו עד לאחר הפסח שאינו אסור בהנאה אלא מדברי סופריםסד:


סא) מ"א ס"ק ו.

סב) רש"י חולין ד, רע"ב בשם יש אומרים. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז. מ"מ שם (שכן עיקר). רמב"ן חולין שם סד"ה והא דאמרינן. רשב"א שם סברוה, ובנדרים מז, ב ד"ה מכרן. ר"ן שם ד"ה ולענין הלכה. פר"ח ס"ג.

סג) משמעות המ"א שם, והח"י ס"ק ט (שפירשו בדעת השו"ע כדעת המתירים). וראה קו"א ס"ק ג: כיון דאיבעיא זו היא בדרבנן יש לסמוך בהפסד מרובה על המקילין.

סד) רש"י חולין ד, ב ד"ה מפני. תוס' שם ד"ה מותר.