תמה דין ביעור חמץ ובו י"ב סעיפים:

ב

ב אבל אם הפקירו והניחו במקום שאינו מופקר לכל כגון שהניחו בחצר שהיא מיוחדת לאנשי החצר הדרים שם בלבד ואין שום אדם יכול לעבור שלא ברשותםיד אף על פי שמן התורה אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא שהרי כבר הפקירו ואינו שלו כשמגיע זמן הביעור מכל מקום מדברי סופרים חייב לבערו דכיון שאם לא היה מפקירו קודם שהגיע זמן הביעור היה מחוייב מן התורה לבערו כשיגיע זמן הביעור שהרי הוא מונח במקום שאינו מופקר לכל והרי זה כאלו היה מונח במקום שהוא שלו ממש מטעם שנתבאר בסי' ת"מטו לפיכך גם עתה שהפקירו לא נפטר מגזירת חכמים שהרי גזרו חכמים שאין ביטול והפקר מועיל לחמץ הידוע כמו שנתבאר בסי' תל"אטז.

ואפילו הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבויז <(א)> ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור והרי הוא כשלו ממשיח כל זמן שלא זכה בו אחריט כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה אחר ויזכה בו הוא:


יד) ט"ז סוף ס"ק ה. ח"י ס"ק יא. וראה לעיל סי' תלו ס"כ (שהפקר אינו מועיל אף בגבול המיוחד לישראלים אחרים או אפילו בגבול המיוחד לנכרי).

טו) סעיף א (שכל גבולך מרבה אפילו אינו חצרו ממש). וראה הגהות על שו"ע הל' פסח.

טז) ס"ג-ד.

יז) ראה לעיל סי' תלד סוף ס"ח.

יח) דרכי משה ס"ק א. פר"ח בסוף הסימן, ובסי' תסז ס"ט ד"ה והשבתי. וראה קו"א ס"ק א (דקיי"ל שהוא מגזירה דרבנן). לקמן בתחלת סדר מכירת חמץ (שעובר על בל יראה ובל ימצא).

יט) שבזה מועיל אפילו הפקר לזמן (נדרים מד, א. חו"מ סי' רעג ס"י).