כט

כט חמץ הנמצא ברשות ישראל לאחר הפסח מיד וידוע שעבר עליו הפסחקכה אע"פ שבדק בליל י"ד כתקנת חכמיםקכו וביטל כל חמצוקכז שנשאר ברשותו שלא מצאו בבדיקה ונמצא שלא עבר בבל יראה ובל ימצא אפילו מדברי סופרים על חמץ זה שנמצא ברשותו לאחר הפסח אף על פי כן הוא אסור בהנאה אפילו יש לו עדים שביטל כל חמצו או שהפקירו בפניהםקכח בלשון הפקר ממש שאם יהא מותר בהנאה יש לחושקכט שמא יניח כל אדם חמצו עד לאחר הפסח ויאמר שהפקירוקל קודם הפסח כדי שנתיר לו ליהנות ממנו ואפילו חמץ שנמצא מושלך במקום הפקר שהשליכו שם ישראל קודם שעה ששית בערב פסח כדי שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא בפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"הקלא שמותר לעשות כן לכתחלה מכל מקום לאחר הפסח אסור לכל אדם מישראל ליהנות ממנוקלב:


קכה) ירושלמי פ"ב ה"ב כרבי יוחנן. רא"ש פ"ב סי' ד. טור ושו"ע ס"ה.

קכו) פר"ח ס"ה.

קכז) טור ושו"ע שם.

קכח) ח"י ס"ק כ. וראה גם אליה זוטא ס"ק ה, ואליה רבה ס"ק יג.

קכט) ירושלמי שם (חייש להערמה).

קל) רא"ש שם (וראה סדר מכירת חמץ בתחלתו, פירוש הרשב"א בהערמה שבירושלמי. וראה גם לקמן בסמוך, בהעתק משארית יהודה).

קלא) סוף סעיף א.

קלב) ראה מ"א ס"ק ח, ופר"ח ס"ה ד"ה מי שבא. וראה לעיל סי' תלו קו"א ס"ק ו, שהוא פירוש האמיתי בדברי הירושלמי, וכמו שיתבאר בסי' תמח (שכנראה הכוונה לקו"א לסי' תמח שנאבד ולא הגיע לידינו). אמנם בשארית יהודה או"ח סי"ד מביא מדברי רבנו בזה (בחייו), ואינם לפנינו, ואפשר הוא מקונטרס אחרון לסי' תמח (שנאבד): האחרונים יש מהן שמקילין בהפקיר בפני עדים ... ויש מהם שמקילין אם בדק וביטל כתקנת חכמים (וכבר כתב הרב דלשון הרא"ש [שם] וישראל שמצא [חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר] כו' דכיון שביטלו כו' [ובירושלמי פליגי כו'], לא משמע הכי). וכולם תלו זייני בלשון הרא"ש, אבל הרב נר"ו בא בתלמוד ערוך בפירוש בש"ס פ"ו דעירובין (דס"ד ע"ב [שהיא ההלכה דלקמן ס"ל]) גבי ר"ג שמצא חמץ בדרך אחר הפסח ונתנו לא"י, וקאמר דלמדנו הולכים אחר רוב עובדי דרכים ורוב עוברי דרכים הם א"י, וחמץ של א"י שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, הרי להדיא דאילו היה חמץ של ישראל זה שמצא בדרך היה אסור בהנאה, ואע"ג דאין לך הפקר גדול מזה שמונח על אם הדרך, ואנן סהדי דודאי מתייאשי בעליו, שהרי המוצא נוטלו לעצמו ואינו צריך להחזיר, וגם יצא ידי תקנת חכמים, דמאי הוה ליה למעבד, אפילו הכי אסור. וכתב הרב דהיינו מטעם הירושלמי [שם] דחיישינן שמא יבאו להערים בפעם אחרת (עיין באליה זוטא [שם]). וכן גבי (פסחים ל"א ע"ב [שהיא ההלכה דלקמן סי' תמט]) חנות של ישראל, ומלאי חמץ בתוכה, והפועלים אין יהודים כו', או להיפך, חמץ הנמצא בתוכה תלינן בבעלים לדעת רש"י [כמצויין לקמן שם], ולדעת ר"ח תלינן בפועלים, והרי נאבד מהם ומתייאשי, ואעפי"כ אם של ישראל אסור ... [ומ"ש בשיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ז, מפסקי מהר"ם מרקנטי סי' קנז, שמותר להפקיר חמץ קודם שעה ששית על מנת לזכות בו אחר הפסח ושרי אף באכילה, והוא עצמו מסיק שם שאם הפקירו בעדים שרי, הנה מירושלמי הנ"ל נראה שאסרו מטעם הערמה] שמא יערים ויפקיר על מנת לזכות בו, ולהכי לא מהני עדים ... [ואילו] להכנסת הגדולה ור"מ מרקנטי דעדים מהני א"כ לימא איכא בינייהו עדים [ומדוע אמרו בירושלמי שם דאיכא בינייהו מפולת שאין בזה הערמה, אלא ודאי הכל מודים בהפקיר בעדים שאסור מחשש הערמה]. וראה עוד מה שהאריך בזה שם. וראה הערות לשו"ע אדה"ז. לקו"ש חט"ז ע' 132.