תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות ובו כ"ז סעיפים:

א

א ישראל שלוה ככר של חמץ מחבירו ולא פרע לו עד שהגיע הפסח חייב לפרוע לו לאחר הפסח ויש בו משום גזל אם אינו פורע לוא כיון שהלוה לו בשעת היתרב ואם בא לפרוע לו בתוך הפסח במעות או בשאר דברים רשאי המלוה לקבלם ממנו וליהנות מהם אפילו בפסחג ואע"פ שהוא לוה ממנו ככר של חמץ שיפרע לו ככר של חמץ ונמצא שמעות אלו הן חליפי הככר של חמץ שהוא חייב לפרוע לו ואסור ליהנות מחליפי חמץ בפסח אפילו לאחר הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"גד מכל מקום כיון שבשעה שהלוה פורע המעות להמלוה אין ברשות הלוה שום ככר של חמץ שיוכל ליתנו להמלוה בפרעון חובוה לכך אין שם חליפין נקרא על מעות הללו שלשון חליפין אינו נופל אלא כשמחליף דבר על דבר שהוא בעיןו:


א) תשובות רש"י סי' קח. טור ושו"ע ס"א.

ב) מאמר מרדכי ס"ק א. וראה מ"מ וציונים.

ג) ח"י ס"ק א. אליה רבה ס"ק א.

ד) סעיף י.

ה) פירוש לדברי רש"י וטור הנ"ל, וכדלעיל בתחלת הסעיף, דלא איכפת לן בככר הראשון שנשאר בעין שהלוה לו בשעת היתר (ראה מ"א ס"ק א), אלא במה שיכול ליתנו בפרעון חובו (כדלקמן ס"ג לדעה הב'). וראה מ"מ וציונים.

ו) גמרא ע"ז סב, ב (לענין הלוה פירות שביעית קודם זמן ביעור, ומשם למד רש"י לנידון דידן). רש"י ותוס' שם ד"ה יאות.