תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות ובו כ"ז סעיפים:

ב

ב ואפילו אם יש ככרות של חמץ בעין ברשות הלוה בשעה שהוא פורע המעות להמלוה בתוך הפסח כגון שהלוה הוא נכרי אף על פי כן מותר להמלוה לקבל ממנו המעות בעד הככר שהוא חייב לו אע"פ שכבר עבר מקצת הפסח על ככר זה שהוא חייב ונאסר בהנאה אם היה ברשות הישראל וגם חליפיו היו אסורין כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח מכל מקום עכשיו שהוא ברשות הנכרי דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסחז.

ואע"פ שהוא משועבד לישראל שהרי לוה ממנו ככר שיפרע לו ככר מכל מקום כיון שלא נתייחד שעבודו על ככרות אלו שמונחים ברשות הנכרי בפסחח שהרי הנכרי יכול לקנות ככר מן השוק ולפרוע לו חובוט וככרות אלו שמונחים ברשותו בפסח יכול הוא לאכלם ולהוציאם לכל מה שירצה שלא מדעת הישראל נמצא שאין לישראל שום זכייה בככרות המונחים ברשות הנכרי בפסחי שיהיו נאסרין משום חמצו של ישראל שעבר עליו הפסחיא ואין לו על הנכרי אלא חוב של חמץ בלבד והחוב של חמץ אינו נאסר מחמת שעבר עליו הפסח כיון שגוף החמץ הוא של נכרי ואין להישראל שום זכייה בו:


ז) פר"ח ס"א (כשהחזיר לו אחר הפסח חמץ הראשון. ולפי המבואר לעיל ס"א, כ"ה גם כשהחזיר לו מעות בתוך הפסח).

ח) גמרא (ראה לא, א שאפילו שיעבד החמץ לחובו אין הישראל קונה החמץ אלא כשהרהינו אצלו, וכדלעיל סי' תמא סי"ב). וראה מ"מ וציונים.

ט) משא"כ לקמן סוף ס"ה, שדרך ליתן מן הככרות שאופין בתנורו.

י) פר"ח ס"ב.

יא) פר"ח ס"א.