מד

מד ובית חרוסתשב דהיינו כלי שנותנין בו חומץ ושאר דבר שיש בו קיוהא וחריפות ורגילין ליתן בתוכה קמח והוא מתחמץ מחמת הקיוהא ועשוי לטבל בו בשרשג ומחמת חריפות החרוסת (פירוש כל דבר קיוהא נקרא חרוסתדש) נבלע גם טעם החמץ בתוך הכלי ולפיכך דינו כדין בית שאור שאין משתמשין בו בחמין ולא לשין בתוכו אלא לאחר הגעלה אם אינו כלי חרסשה.

ויש אומריםשו שאין הגעלה מועלת כלום לבית שאור ובית חרוסת הואיל וחימוצן קשה שנבלע בהן על ידי חריפות החרוסת או השאור לפיכך אין לו תקנה והעיקר כסברא הראשונהשז שהבליעה שמחמת החריפות אינה גדולה וחזקה מהבלוע שמחמת חמי האור שהיא נפלטת על ידי הגעלה ברותחין וכל שכן הבליעה בצונןשח שמחמת החריפות ומכל מקום המנהג במדינות אלו להחמיר כסברא האחרונהשט במקום שאפשר כגון שהוא כלי של ברזל או נחושת וכיוצא בהם שאפשרשי ללבנו באור מחמירין ללבנו ליבון קל דהיינו שיהא קש או חוט נשרף עליו מבחוץשיא אבל כלי חרוסת של בדיל או של עץ שאי אפשר ללבנו די לו בהגעלה בכלי ראשון אבל בית שאור דינו כשאר כל כלי הלישהשיב שנוהגין להחמיר שלא להשתמש בהם בפסח אפילו על ידי הגעלה כמו שיתבארשיג:


שב) רב אשי בגמרא שם ל, ב. טור ושו"ע סכ"ב.

שג) רש"י שם ד"ה בית חרוסת. מ"א ס"ק מא.

דש) רש"י שם.

שה) כדלעיל סמ"ג וש"נ.

שו) רש"י לאחר חזרתו, וגדולי שפיר"א, הובאו ברא"ש פ"ב סי' ט.

שז) טור ושו"ע שם.

שח) רא"ש שם בשם ר"י.

שט) רמ"א סט"ז. ט"ז ס"ק כז. מ"א ס"ק לג וס"ק מב.

שי) ט"ז שם.

שיא) רמ"א שם. וכדלעיל סט"ז (שכן נהגו במקום שיש חלודה וכיו"ב), וש"נ. וראה לעיל ס"י (שבמקום שאפשר להכשירו בהגעלה, סגי בליבון קל שתהיה היד סולדת בצד החיצון), וש"נ.

שיב) ח"י ס"ק נט.

שיג) סעיף מח.