[יב]

[יב] טרפה. מקורעח דין זה מתרומת הדשןעט וז"ל שאלה. שחט אווזא אחת ומצא אחר שחיטה קנה של גמי רך ועגול תחוב ארכו לארכו של ושט ונשחט הקנה ההוא עם הושט יפה כשירה או לא. תשובה. יראה דאין להכשיר שחיטה זו כלל משום דקיימא לן שהיית העוף במשהו כמו שחיטתו שהרי אם מצא חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא כשר ובנידון דידן אי אפשר בלי שהייה משהו שהרי בשעה שחתך הגמי הפסיק בשחיטת הסימן. ואף על גב שעסק כל הזמן בשחיטה והוליך והביא עד שגמר מכל מקום מיקרי שהייה בכהאי גוונא. וראיה פשוטה מפרק השוחטפ שהה במיעוט סימנים מהו והפירוש שהוא עיקרפא דבעי כגון ששחט בהמה בסכין רעה וכשנחתך רוב סימן הא' מאריך הוא בשחיטת מיעוט הסימן כשיעור שהייה קודם שמתחיל לחתוך בסימן הב' אי אמרינן דמה שהוא שוהה בחתיכת מיעוט סימן הא' הוי כאלו שוהה בחתיכת יד או רגל דבהמה (כדלקמן סעיף ד') וסלקא בתיקו. הא קמן דאף על גב דעוסק כל זמן בשחיטה ומוליך ומביא אם שוהה בחתיכה שאין עליה תורת שחיטה הוי שהייה וכל שכן בשחיטת גמי דאפילו מגוף הבהמה אינו. ואם תאמר מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם שחט הושט והגמי בבת אחת ושוה בשוה ממש ואם כן לא פסקה חתיכת הסכין אפילו רגע אחד מן הסימן. נראה דעל כרחך אין לומר הכי שהרי הסימן הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע שכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין והוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי גם כן רך הוא ואיננו מתוח על כרחך חדוד הסכין שהה לחתכו יותר מבחתיכת הסימנים ונמצא שלא נחתכו שוה בשוה ממש עכ"ל.

ורוצה לומר דדבר רך שאינו מתוח הוא נדחף ונכפף למטה ולצדדין מפני הסכין בפגעו בו. מה שאין כן בדבר קשהפב שאף שאינו מתוח והוא נדחה למטה ולצדדין מכל מקום לבסוף כשמגיע למטה לתחתית הסימן מפני הסכין והסכין חותכו שם הוא נחתך שם שוה בשוה ממש עם דופני הסימן שכנגדו שם למטה. שאף שדופני הסימן רכים ומתוחים אינם נחתכים מהר מפני הדבר הקשה שכנגדם שמעכב את הסכין כנגדם אפילו אם הוא דבר דק מאד מכל מקום אם לא נחתך בחתיכת דופני הסימן אלא נדחה ויורד למטה לתחתית הסימן מפני הסכין הרי כשמגיע שם הסכין לתחתית הסימן ודוחק על הדבר הקשה ההוא וחותכו נכפף מעט תחתית הסימן שהוא רך מפני הדבר הקשה ההוא ונעשה כדפנות מקיפות להדבר הקשה ונחתכים עמו שוה בשוה ממש ונמצא שלא שהה רגע אחד בחתיכת הדבר הקשה ההוא לבדו בלי שיחתוך ברגע ההוא גם בסימן. אבל דבר רך שנדחה לבסוף למטה לתחתית הסימן אף אם אינו דק מאוד אינו נחתך שם שוה בשוה ממש עם דופני הסימן שכנגדו שם למטה שהם מתוחים ונחתכים תחילה והוא רך ואינו מתוח ונכפף הוא מעט תחת הסכין בפגעו בו וגם לצדדין ואינו נחתך עד לאחר שנחתכים הם. וגם כשנחתך הוא אין תחתית הסימן נכפף כלל בחתיכתו להיות לו כדפנות מקיפות הואיל והוא רך כשהוא נחתך בסכין כבר כל הסימן הוא חתוך לבד תחתית הסימן במקום הנחתו ממש ומפסקת חתיכתו באמצע שחיטת הסימן דהיינו בין חתיכת דופני הסימן ובין חתיכת תחתית הסימןפג שבמקום הנחתו כשנחתך הוא לבסוף והוי שהייה למנהגנו שמטריפין שהייה במיעוט בתרא כדלקמן ס"ה בהג"ה. ולזה נתכוין רמ"א במה שכתב לאחר ששחט הסימן פירוש כל הסימן לבד מקום הנחת הגמי בתחתיתה שנחתך שם הגמי אחר שחיטת כל הסימן.

ואף על גב דהמוליך ומביא אפילו כל היום הסכין בסימנים לא מיקרי שהייהפד אף על פי שאינו חותך כלום כגון שהסכין רעה רק שמתכוין לחתוך כדלעילפה. היינו דוקא כשהסכין הולך על בשר הסימן ממש לחתכו ונוגע בו אבל כאן הגמי מפסיק בין הסכין לתחתית הסימן שהוא מונח עליו וכל דופני הסימן כבר הם חתוכים קודם שנחתך הגמי ונמצא שברגע שנחתך הגמי לא היה הסכין הולך על בשר הסימן ממש ולא היה נוגע בו רגע ההוא. ומשום הכי מדמי לה התרומת הדשןפו לשוחט בסכין רעה ושהה במיעוט בתרא דסימן קמא שאין הסכין נוגע אז עדיין בסימן ב'. וגם אי הוה משכחת לה שברגע שנחתך הגמי היה הסכין נוגע בסימן בהולכה והובאה ולא היה חותך בו כלל אפשר דמיקרי שהייה כיון שהסכין חד ואם לא היה הגמי מעכבו היה חותך בסימן בהולכה והובאה זו. ולא אמרו שמוליך ומביא לחתוך אף על פי שאינו חותך לא מיקרי שהייה אלא כשאינו חותך מפני הסכין שהוא רע אבל כשיש דבר אחר המעכבו מלחתוך ואילו לא היה מעכבו היה חותך בסימן מיקרי שהייה מה ששוהה בדבר אחר המעכבו מלחתוך בסימן ומתעסק בעסק אחר מה שאין כן בסכין רעה שאינו מתעסק כלל בדבר אחר רק בשחיטה לבדה. אלא דלא משכחת לה כלל בגמי וכיוצא בו שהוא רך שיהיה נחתך בסכין ההולך ונוגע גם בסימן כשחותך ולא יהיה הסימן נחתך עמו בחתיכה זו אלא בדבר קשה הוא דמשכחת לה בכהאי גוונא. ומיהו אף בדבר קשה לא חיישינן להכי למימר שמא כשחותך בקשה אינו חותך כלל בסימן אלא אמרינן שהסימן נחתך מעט מעט כמו הקשה שהקשה מעכב הסכין מלחתוך הסימן מהר.

והא דנקט התרומת הדשן עוף דווקא אף על פי דבימיו כבר נהגו להטריף כל שהייה במשהו אפילו בבהמה (עיין סי' קפ"ופז). היינו משום דבעוף סבירא ליה דמדינא שהייה פוסלת במשהו כדעת האגודה דלעילפח כמבואר בתרומת הדשן שהרי אם מצא חצי קנה פגום כו'. וגם במיעוט בתרא סבירא ליה כפירוש רש"י דלקמן סעיף ה' דמדינא שהייה פוסלת בו אפילו בעוף בסימן ב'. לכך אין להכשיר בנמצא גמי חתוך כיון דודאי שהה משהו בחתיכתו כמ"ש רמ"א וכמבואר בתרומת הדשן ובנידון דידן אי אפשר בלא שהייה כו'. אבל בבהמה כיון שאין שהייה משהו פוסלת לכולא עלמא מדינא אלא ממנהגא הבו דלא לוסיף עלה דאין לאסור אלא כמו שנהגו דהיינו בשהייה הניכרת ונראית לעינים כשהוא שוהה בה אפילו רגע אחד דיש לגזור בה משום שהייה מרובה אבל לא בכהאי גוונא דכששהה לא היה ניכר ונראה כלל שהוא שוהה ואין לגזור בה משום שהייה מרובה הנראית לעינים. וגם יש לומר כמ"ש לעילפט בשם הט"ז שאין בכלל מנהג זה אלא אם הגביה הסכין או שפסק מלשחוט וזה לא הגביהו ולא פסק מלשחוט שהרי אי אפשר לגמור שחיטת הסימן בלי שיחתוך הגמי תחלה שהוא מונח על תחתית הסימן ומקרי מתעסק בשחיטה כשוחט בב' וג' מקומות דלעילצ. ורמ"א שסתם ולא פירש דדוקא בעוף דינא הכי על כרחך לא סבירא ליה לחלק בהכי. וסבירא ליה דבתרומת הדשן מעשה שהיה כך היהצא באווזא והוא הדין בבהמה מדמסיים אחר כך וכל שכן בגמי שאפילו מגוף הבהמה אינו. ואף הט"ז ששתק והודה לרמ"א אף על גב דסבירא ליה שאין להחמיר כמנהג זה בלא פסק מלשחוט ולא הגביה הסכין ולא עקרו מן הצואר כלל. יש לומר דסבירא ליה דבכהאי גוונא מיקרי פסק מלשחוט או דבכהאי גוונא מיקרי עקרו מן הצואר קצת מאחר שהגמי היה מפסיק בינו ובין תחתית הסימן והוא בכלל גזירת וחומרת המנהג דלא פלוג בין שהייה מרובה למועטת כל שנעקר הסכין משהו מן הצואר מה שאין כן בשוחט מן הצדדים דלעיל סוף סי' כ'צב שלא עקרו מן הצואר כלל משום הכי לא חיישינן התם לשהייה משהו כמ"ש שםצג בשם הט"ז.

ולפי זה אין להחמיר בבהמה אלא בגמי וכיוצא בה דבר שיש לו גובה קצת כגמי שהוא קנה עגול כמבואר בתרומת הדשן אבל לא בעשב דק. ומה שכתב הש"ךצד להחמיר אפילו בעשב דק וארוך וחלוק על הב"חצה שמיקל בזה אזיל לשיטתו כמ"ש לעילצו דהש"ך לא ס"ל כמ"ש הט"ז לחלק בין הגביה הסכין ללא הגביה כלל. ואפילו בעוף אפשר להקל בעשב דק וכהאי גוונא אפילו למאן דאמרצז דשהייה כל שהוא פוסלת בעוף מדינא. משום דשהייה במיעוט בתרא אינה אסורה אף לפרש"יצח אלא מספק כדלקמן סעיף ה'צט ובעשב דק וכהאי גוונא שהוא ספק ספיקאק לפי שיש עוד ספק דשמא נחתך שוה בשוה ממש עם תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו כשנחתך שם או לפחות היה מוליך ומביא הסכין והיה נוגע בתחתית הסימן שאצל מקום הנחת העשב בתחתית הסימן כשנחתך שם. ולא כתב בתרומת הדשן דאי אפשר בלא שהייה אלא בקנה של גמי שהוא עגול ויש לו קצת גובה בעוביו שאף אם תמצי לומר שגובה עובי זה רך ונכפף מפני הסכין לא נעשה דק כעשב בכפיפה זו וגובה עובי זה אף לאחר שנכפף מעט יש בו כדי להגביה הסכין החותך בו מן תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו ודופני הסימן כבר חתוכים הם. מה שאין כן בעשב דק וכהאי גוונא אף שתחתית הסימן מקום הנחתו ממש כשנחתך לבסוף אינו נחתך עם העשב בבת אחת אלא אחר כך מכל מקום תחתית הסימן שאצל מקום הנחתו ממש יוכל להיות שנחתך עמו בבת אחת מאחר שאין לו גובה כלל (ולפחות היה מוליך ומביא ונוגע בסכין). ולזה נתכוין בתרומת הדשן שדקדק לכתוב שהוא קנה עגול. ולזה נתכוין רמ"א גם כן שכתב גמי וכיוצא בוקא דווקא לאפוקי דבר שאינו כיוצא בו.

וכל זה כשנחתך הגמי אבל אם לא נחתך רק נמצא בתוך הסימן אפילו נמצא הושט מלא שעורים או סובין כהאי גוונא אין להחמיר כלל דיש לומר שהסכין עשה מקום לעצמו ועבר (תבואות שורקב).

ואם חתך השוחט באצבעו בשעת שחיטה גם כן אין להחמיר כלל דיש לומר דהאצבע והסימנים נחתכו כאחד ולא דמי לגמי דלעיל (תשובת עבודת הגרשוני צ"ו). ומה שכתבו הבודקים בספריהם להחמיר בזה מספק שמא שהה מעט מחמת ביעתותא זה אינו דאין להחמיר כלל בספק שהייה משהוקג. וגם התבואות שורקד לא הסכים עמהם אלא בעוף דסבירא ליה דשהייה משהו פוסלת בעוף מדינאקה. אבל גם זה אינו דהאגודה יחידאה הוא ולא קיימא לן הכי כמו שנתבאר לעילקו. וכן מה שכתבו הבודקים עוד כמה חומרות משום שהייה אין להחמיר בהם אלא אם כן יש להסתפק בשהייה הפוסלת מדינאקז או בוודאי שהייה משהו:


עח) בא לבאר דלא אסרינן מטעם זה אלא בגמי רך, ולא בדבר קשה, ולא בעשב דק, ולא כשנמצאו שעורים או סובין בושט, ולא כשחתך באצבעו בשעת שחיטה.

עט) סי' קפה.

פ) לב, א.

פא) שפירש רבנו אושיעא בתוס' ל, ב ד"ה החליד.

פב) ראה דעת תורה ס"ק יג.

פג) ראה דעת תורה ס"ק י וס"ק יב.

פד) רבא שם. טור ושו"ע סי' יח ס"ז.

פה) ס"ק ב.

פו) ראה גם לקמן סוף ס"ק יד.

פז) בתרומת הדשן (החומרא יתירה כגון שהייה כל דהוא בבהמה).

פח) ס"ק ג, וש"נ.

פט) ס"ק יא.

צ) ס"ק יא, שהובא משו"ע סי' כא ס"ג.

צא) כן פירש בדבריו הב"ח ס"ט סד"ה השוחט בסכין. ואף שהקשה עליו בתבואות שור ס"ק יג, שבעל התרומת הדשן המציא בעצמו השאלות. מ"מ מביא סמך גם מלשון תרומת הדשן עצמו דמיירי אף בבהמה.

צב) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ט"ז שם ס"ק ז.

צג) ולעיל ס"ק יא.

צד) ס"ק ח.

צה) ס"ט סד"ה שחט מעט.

צו) ס"ק יא.

צז) דעת האגודה ותרומת הדשן, כדלעיל.

צח) ד"ה במיעוט סימנים.

צט) ראה לקמן ס"ק טז, דהיינו אף לדעת האוסרים שהייה במיעוט בתרא מספק דאורייתא.

ק) ראה גם לעיל ס"ק יא (ד"ה אבל ספק), וש"נ.

קא) שמזה מדייק הש"ך שם דהיינו אף עשב.

קב) סוף ס"ק יג, ובשמ"ח ס"ו.

קג) כדלעיל ס"ק יא.

קד) בשמ"ח ס"ו.

קה) תבואות שור ס"ק ו.

קו) ס"ק ג.

קז) כדלעיל ס"ק יא (ד"ה וכן בספק).