יג

יג ואם אין המנהג פשוט בכל השטרות כולן שבעיר לכתוב כןקיח או שאין ידוע בבירור שהמתחייב יודע מהמנהגקיט אין כותבין שום יפויי כח בלא דעת המתחייב. אלא אם כן ידוע שאין הבית דין דנין כלל על פי יפוי כח אלו מפני שנהגו לכתוב ליפות לשון השטר בלבד ולא שיהיה האמת כן שיהיה למוציא השטר כל יפויי כח אלוקכ.

לפיכך אם בעל השטר רוצה שיהיה לו באמת איזה יפוי כח יפרשנו המתחייב בפירוש לעדים שיכתבוהו לו וכותבין כן שאמר להם כן בפירוש. כגון מלוה שרוצה שיהיה נאמן בלא שבועה וקבלה בחרם שלא נפרע מחובו יפרש כן הלוה לעדים ויכתבו כן בשטר שהנאמנות היתה מפורשת מפי הלוה להמלוהקכא. ואם רוצה שלא יוכל הלוה להשביעו אחר הפירעון שבועת היסת שלא נפרע ממנו שתי פעמים יכתבו לו שהנאמנות הוא לו עליו לעולםקכב. ואם רוצה שיהיה נאמן גם על יורשי הלוה יכתבו כן בשטר עליו ועל באי כחוקכג. ואם רוצה שגם יורשיו אחריו יהיו נאמנים יכתבו כן בשטר לו ולבאי כחוקכד. וכל זה מדעת הלוה. ואף על פי שלא קנו מידו על זה רק שהוא לפני ההלואה שעל מנת כן הוא מלוה לוקכה:


קיח) ב"י סי' עא סכ"ה. שו"ע שם סי"ד.

קיט) ש"ך שם ס"ק לג.

קכ) ב"י בבדק הבית שם. ש"ך שם.

קכא) בעל התרומות שער כו ח"ג סי' א, לפירוש בדק הבית שם. טור ושו"ע שם.

קכב) בעל התרומות שם סוף ח"ג. שו"ע שם ס"ה. ש"ך שם ס"ק טו. ט"ז שם.

קכג) בעל התרומות שער יד ח"ב סי' ח. טור ושו"ע שם סי"ז.

קכד) שו"ת הרא"ש כלל עא סי' ז. שו"ע שם סי"ח.

קכה) טור ושו"ע שם ס"ב. שו"ע ורמ"א שם סט"ו. וראה קו"א ס"ק ב.