כרפס

כרפס נוטל כו' כדי להתמי' התינוקות, שאין עושים כזה בכל ימות השנה (פסחים קי"ד, א, ב1).

פחות מכזית כי גם זה דיו להתמי' התינוקות, ואז לכל הדיעות לא יתחייב לברך אחריו בורא נפשות רבות (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תע"ג סט"ו וסי"ח2).

ויטבול – ואחר כך – ויברך. כדי לתכוף הברכה להאכילה בכל מה דאפשר (חק יעקב סי' תע"ה סק"[ח]3). והא דבסעודת כל השנה מברך המוציא ואחר כך טובל במלח, הוא משום דמברך קודם שפורס (כדי שיברך על הגדולה)4.

במי מלח או חומץ, תוד"ה מטבל (פסחים קיד, א) כתב בחומץ או במים ומלח5. אבל בסידור של"ה ויעב"ץ במי מלח או בחומץ. אבל לא בחרוסת6, דכיון דבטיבול שני חרוסת מצוה – לאחר שמילא כריסו ממנו יביאנה למצוה אתמהה (רא"ש שם7).

יכוון. לכאורה כצ"ל בשני וואוי"ן, ולא בוא"ו יו"ד. וכן בכ"מ8.

יכוין להוציא גם המרור. כי אין אמירת ההגדה וכו' חשובים הפסק והיסח הדעת (שו"ע רבינו סי' תע"ד9). ומכוון להוציא גם המרור של כורך10.

בכרפס לא ציין אם יאכלנו בהסיבה או בלא הסיבה (כמו שכתב במרור). ויש לומר דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה דהרשות בידו שלא להסיב והמיסב הרי זה משובח (שו"ע רבינו סי' תע"ב סי"ד) ולא ציין אלא במקום שהחיוב או הפטור הוא מוחלט. ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה.

לדעת11 רוב הפוסקים כרפס אינו צריך הסיבה (שבלי הלקט, מטה משה, ברכי יוסף12, ועוד. ודלא כדעת הבית דוד).

לאחר כרפס לא ראיתי מחזירין הנשאר מהכרפס על הקערה. ובמילא מכאן ולהלן אין על הקערה אלא ה' דברים13.


1) קיד, א (הביאו לפניו מטבל), ופרש"י (טיבול ראשון כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין רגילין בני אדם לאכול ירק קודם סעודה). ובדף קיד, ב (כי היכי דליהוי היכירא לתינוקות), ופרש"י (משום תינוקות שישאלו, ועבדינן היכירא טובא).

וכן הוא בשוע"ר תעג סי"ד (ולמה תקנו חכמים דבר זה, כדי להתמיה את התינוקות, שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה, וישאלו על שינוי זה).

ונתבאר שם (הערה 114), שיש בזה שתי דעות בפוסקים: (א) "שינוי שאוכלין ירקות ... קודם הסעודה". (ב) "שינוי שאוכלין ירקות בטיבול ... קודם הסעודה". וכולל כאן את שניהם, ולכן כותב בסתם "שאין עושים כזה בכל ימות השנה".

וראה הערות ובאורים תתצח ע' 36.

2) הטעם הראשון נתבאר בשוע"ר שם סט"ו (וכיון שאכילה זו אינה אלא להתמיה את התינוקות, לפיכך אין צריך כזית).

והטעם השני נתבאר בשוע"ר שם סי"ח (ולענין הלכה יש לחוש לב' הסברות. ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם).

3) "ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה, דמקרי עובר לעשייתן. וכן מתבאר לעיל סי' תע"ג סעיף ו, גבי טיבול ראשון ... וכן כתב שם המ"א".

והיינו מ"ש בשו"ע שם (ויקח מהכרפס ... ומטבלו בחומץ ומברך). ובמ"א שם ס"ק יט (דהא הברכה לא קאי רק על האכילה, דמברך בורא פרי האדמה). וראה שערי שלום סי' מד.

וכן הוא לקמן (לענין טיבול המרור בחרוסת), פיסקה ויטבול (ויטבול – ואחר כך – ויברך. כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה, כנ"ל פיסקא ויטבול).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעה סי"ב (ואחר שטבלו בחרוסת יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, ולא יברך קודם הטיבול, לפי שיש לתכוף הברכה לעשיית המצוה דהיינו האכילה בכל מה שאפשר), ומצוין שם למ"א ולח"י הנ"ל.

אלא שבמרור מיירי בברכת המצות (לפני אכילת המרור), וכאן מיירי בברכת הנהנין (לפני אכילת הכרפס). וראה שוע"ר שם (הערה 84). הערות ובאורים תתקנט ע' 85. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תשמא ע' 17.

4) כמבואר בשוע"ר סי' רו ס"ג (המברך על הפרי וחותך ממנו ואוכל, לא יחתוך עד אחר הברכה, כדי שיברך על השלם למצוה מן המובחר, כמו שנתבאר בסימן קס"ח, ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך בין הברכה לאכילה, הואיל והוא צורך אכילה). והיינו כמבואר בשוע"ר רס"י קסח (מצוה מן המובחר לברך על השלימה).

ואפילו אם מניח על הקערה חתיכת בצל (ולא שלם), גם בזה הדין הוא בדרך כלל שצריך לברך לפני החתיכה, כמבואר בשוע"ר סי' קסז ס"ג (מצוה מן המובחר לברך על הפת כשהיא שלימה ... ואף אם הביאו לפניו פרוסה, מצוה מן המובחר לברך עליה כך כשהיא פרוסה גדולה, ולא יפרוס ממנה עד לאחר הברכה), וכמובא גם כאן בפנים (כדי שיברך על הגדולה).

משא"כ הכרפס דמיירי כאן, שהוא כבר פרוס בעת הברכה. ולכן יטבול ואחר כך יברך.

אמנם כ"ק אדמו"ר זי"ע הי' רגיל להניח בצל שלם על הקערה לכרפס, ובהגיעו לכרפס הי' חותך ממנו, טובל במי מלח, מברך בורא פרי האדמה, וטועם.

5) וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סי"ד (שיטבלנו בחומץ או במי מלח).

6) היינו אף שבשוע"ר סי' תעג סי"ד (ואם אין לו יטבלנו בחרוסת). מכל מקום נראה כאן בפסקי הסדור, שלא לטבול בחרוסת, מטעם הרא"ש דלקמן. וראה הערות ובאורים תשנ ע' 59.

סיכום פרטי הלכה זו, בשוע"ר סי' תעה סי"א (והערה 80).

7) פ"י סכ"ה (וכן היה נוהג ר"ת שלא היה מטבל טיבול ראשון בחרוסת, דהא קי"ל כר' אלעזר בר צדוק דאמר חרוסת מצוה ... לאחר שמלא כריסו ממנו יביאנו למצוה).

והיינו כדאמרינן לגבי חזרת, בגמרא קטו, רע"א (מתקיף לה רב חסדא, לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה), בתמיה.

8) היינו שהן בגמרא והן ברמב"ם והן בשו"ע והן בשוע"ר, נכתב מאות פעמים "יכוין", "לכוין", "מתכוין" וכיו"ב, ומאות פעמים "מכוון", "מתכוון" וכיו"ב. ומכל מקום כתב בתשבי ערך כוון (מכון לכון מכוון מתכוון כלן לשון כוונה ... וכותבין אותם בשתי ווין).

וראה גם לקמן פיסקה ועכשו (והערה 544).

9) בשוע"ר סי' תעג סי"ז (ואע"פ שמפסיק בינתיים בהגדה, אין בכך כלום, מטעם שיתבאר בסי' תע"ד).

והיינו מה שבסי' תעד ס"א נתבארה הלכה זו לענין כוס ראשון של קידוש, שמעיקר הדין פוטר את ברכת בורא פרי הגפן על הכוס השני שעל ההגדה וההלל (ואף על פי שהפסיק הרבה בינתיים באמירת ההגדה והלל ... אין צריך לחזור ולברך על השתיה).

אלא שבסי' תעד נתבאר שהעיקר הוא כדעה זו (ונתבאר שם הערה 13). ואילו בסי' תעג סי"ז הובאה גם דעה החולקת (ונתבאר שם הערה 137). ולכן ציין כאן לסי' תעד, שהעיקר כדעה זו. וראה שערי שלום סי' מה. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תשמב ע' 13.

10) הטעם שברכת בורא פרי האדמה מוציאה גם את המרור, נתבאר בשוע"ר סי' תעג סי"ז-ח (ושם הערה 127).

והטעם שצריך לכוין להוציא גם המרור, ולא סגי במה שיודע בעת הברכה שיאכל גם הכורך. יתבאר לקמן (הערה 812).

אמנם מה שצריך לכוון להוציא גם המרור של כורך, ראה מה שנתבאר ברשימת היומן ע' מג (בברכת פרי האדמה אין לפטור אלא את הכזית מרור, ולא זה של כורך, כן אמרו לי (כנראה כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע, הכותב)).

והיינו שדוקא את המרור צריך להוציא בברכת בורא פרי האדמה, כמבואר בשוע"ר סי' קעז ס"א-ב (דברים הבאים בתוך הסעודה ... אם הם דברים הבאים שלא מחמת סעודה, דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם לא ללפת ולא להשביע, כגון כל מיני פירות וכיוצא בהם ... אם אוכל אותם בלא פת טעונים ברכה לפניהם). וכך גם המרור, כיון שאוכלים אותו למצוה (ולא כדי ללפת בו את הפת), טעון ברכה לפניהם. ולכן צריך לפטור אותה בבורא פרי האדמה שעל הכרפס.

משא"כ בכורך, שאוכלים את המרור יחד עם המצה, אינו טעון ברכה לפניו. וכעין המבואר באור זרוע סי' רנו ד"ה שקיל (ואם תאמר מי פוטר מרור מבורא פרי האדמה. ופירש רבינו משולם פת פוטרו, כי עושה ממנו כריכה, ואם כן בא מחמת סעודה).

ומכל מקום נוהגים לכוין גם על המרור של כורך, כי אולי המרור של כורך גרע מדברים הבאים שלא מחמת סעודה, כיון שאכילת המרור היא לשם מצוה, כמו המצה, אינו נפטר בברכת המצה.

וכשם שבעת ברכת על אכילת מצה וברכת על אכילת מרור, מכוונים גם למצה ומרור שבכורך, כמבואר בשוע"ר סי' תעה סי"ח (צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו, וברכת המרור, גם לכריכה זו). ובפסקי ההגדה (ויכוין לפטור גם כן אכילת הכריכה). כן הוא גם בברכת בורא פרי האדמה שעל הכרפס, שמכוונים לפטור גם את המרור, וגם את המרור שבכורך.

וראה הערות ובאורים תשצה ע' 39. תשצו ע' 24. א'קו ע' 53 וע' 104. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תרנו ע' ט.

11) קטע זה ניתוסף בהוצאה שני' (קה"ת תשט"ו), על האמור בקטע הקודם.

12) סי' תעג ס"ק יד (כד הוינא טליא שמעתי מפי המרובין מחכמי הדור, כי לא פורש, אשר לא כתוב בספר אי הכרפס נאכל בהסבה. ולפי טעם הכלבו (סי' נ) דשם רמז כרפס אותיות ס' פרך, כלומר כשנשתעבדו סבלות בפרך, וי"א ששים רבוא שנשתעבדו בפרך, אם כן דמי למרור ואינו טעון הסבה. ועתה ראיתי להרב בית דוד סי' ר"ן שכתב וז"ל, דבר ברור הוא שכל הסבה שצריך להסב בלילה הזה הוי דוקא בשעת אכילה ושתיה, ולא בשעת ברכה וכו', עד כל הברכות כמו ברכת אכילת כרפס וקריאת הגדה וברכת המוציא על אכילת מצה צריך בלא הסבה, עכ"ל. ומזה מוכח דהרב סבר בפשיטות דאכילת כרפס בעי הסבה, רק דקפיד על הברכה דידיה, ואינך, כי הוא יברך בלא הסבה. אמנם ראיתי בספר שבלי הלקט שכתב סי' ס"ד, נוטל הבקי כרפס או ששאר מיני ירקות שהן לטיבול ראשון ומברך בורא פרי האדמה ומטבל בחרוסת ואוכלין בלא הסבה, עכ"ל. הרי מפורש דאוכל כרפס בלא הסבה. וכ"כ צידה לדרך פי"א. וכן ראיתי כתוב משם מטה משה סי' תרכ"ו. וכל זה נעלם מהרב בית דוד).

וראה גם לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערות 13-14).

13) וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סכ"ה (ולאחר שאכלו מהירקות יכול לסלק מעל השולחן את מה שנשתייר מהירקות והחומץ או מי המלח).

וכן הוא ברשימות היומן ניסן תרצ"ה, ע' שעא (אחרי כרפס נשאר במקרה הבצל הנשאר אל המצות והסירו [כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע] והניחו על השלחן).

כי דוקא המצות והמרור והחרוסת ושני התבשילים, צריכים להיות על השלחן בעת אמירת ההגדה, מהטעם המבואר בשוע"ר סי' תעג ס"כ, משא"כ הכרפס, שאינו קשור לאמירת ההגדה.

ולכן הי' המנהג בתחלה, שהיו מביאים את חמשת המינים – אחרי אכילת הכרפס, ולפני אמירת ההגדה, כמבואר בשוע"ר שם (אחר שאכל הירקות, יביאו לפני מי שאומר ההגדה ג' מצות ... המרור ... חרוסת ... שני מיני תבשילין), ונתבאר לעיל שם (הערה 154).

אלא שעתה המנהג לסדר את המצות והמינים על השלחן לפני הקידוש, כדלעיל פיסקה יסדר על שולחנו.