יחץ

יחץ ויקח כו' מקדים לפרוס המצה קודם הגדה1 (ר"ן בשם רב האי גאון2), כי ההגדה צריכה להיות על מצה הראוי' לצאת בה ידי חובתו דהיינו לחם עני – פרוסה (פסחים קטו, ב ושם)3. וצריכה שתהי' בין ב' מצות השלימות (ברכות לט, ב4). כי ברכת המוציא שהיא קודמת לברכת על אכילת מצה5 היא על השלמה (תוד"ה הכל שם6, וכן עיקר – שו"ע רבינו סי' תע"ה ס"ה7 וס"ז8) ומשום אין מעבירין על המצות צריכה השלמה להיות למעלה9.

ופורסין המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה10.

חלק [ה]גדול יניח לאפיקומן כי הוא מצוה חשובה שהוא לנו במקום הפסח (מהרי"ל11 ב"ח12). ונוהגין לכרכו במפה13 (ראה זח"ב קנ"ח, ב'14. טושו"ע סי' תע"ג15) זכר למשארותם צרורות בשמלותם (ראה רוקח16, ב"י17), ולהניחו בין הכרים (המנהיג18) שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה (סידור יעב"ץ19).

כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – (ומובן אשר כן עשה גם בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר) הי' שובר את האפיקומן לחמש חתיכות. – פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות – והניח אחת הצדה. – ביאר אשר מצה האמצעית היא כנגד יצחק. וצ"ל שבירה ובה' חתיכות – המתקת ה' גבורות דיצחק באפיקו מן, השפעת מזון, חסד דאברהם (שיחות תרח"ץ20).

אפיקומן (פסחים קיט, ב21) מצה הנאכלת באחרונה זכר לפסח נקראת אפיקומן (שו"ע רבינו סי' תע"ז ס"ג22). פירוש אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות ומאכלים על השלחן (שם ס"ב23. וכן הוא בס' הפרדס לרש"י הל' פסח24). בתשבי25 ובמוסף הערוך26: אפיקומן בלשון יוני – דברים הנאכלים אחר הסעודה.

יש נוהגין שהתינוקות "חוטפין" את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בל' רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט, א27. חק יעקב סי' תע"ב סק"ב28). כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר איך שפעם "חטפה" בתו הבכירה של אדמו"ר מהר"ש האפיקומן שלו29, והי' זה בקטנותה. וכנראה שהי' זה מקרה יוצא מן הכלל, ואין נוהגין בחטיפת האפיקומן בבית הרב. ולהעיר ממרז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים (ברכות ה, ב).

והקטן מניח בין הב' מצות כי עלי' אומרים ההגדה כנ"ל30.


1) היינו אחר אכילת כרפס, וקודם אמירת הא לחמא עניא.

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ה-ו (אחר שאכלו מהירקות בטיבול צריך ליקח מצה ... ולבצוע ... אחר כך נוהגין להגביה הקערה שבה המצות ואומרים הא לחמא וכו').

2) בר"ן כה, ב ד"ה ומיהו כתב רבינו האי גאון (עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה, אלא שמקדים לפורסה קודם הגדה).

ומלשון רבינו (ר"ן בשם רב האי גאון), נראה שמפרש, שגם דברים אלו כתב הר"ן בשם רב האי גאון (שמקדים לפורסה קודם הגדה), והיינו שמנהג זה התחיל כבר בזמן הגאונים.

וכן הובא מנהג זה בכלבו סי' נ (והמנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליהן הא לחמא עניא, מה לעני בפרוסה אף כאן בפרוסה). מהרי"ל, סדר ההגדה ע' קג (אמר מהר"י סג"ל דראה הטעם מפני מה פורסין אפיקומן סמוך להתחלת הא לחמא עניא, לפי אותו פירוש, דרכו של עני בפרוסה). ב"י ד"ה כתב הכלבו.

וראה קובץ מגדל אור ח ע' רלז ואילך, וע' שכב.

3) "לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר לחם עוני, עני כתיב, מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה".

ונתבאר בשוע"ר סי' תעג סל"ו (והערה 316).

וכן הוא לקמן פיסקה והקטן (כי עלי' האומרים ההגדה כנ"ל).

4) "מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע". ונתפרש ברא"ש פ"י סי' ל (ויניח חציה בין שתי השלימות).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ו (ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה, וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות ... ובסימן תע"ה יתבאר למה משימין אותו בתוך שתי השלימות).

ובסי' תעה ס"ד (והפרוסה תהיה בין שתי השלימות. ולא יניח הפרוסה מלמעלה, לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה, וברכת המוציא היא על השלימה, וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, שהיא לחם עני, ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה).

אלא שבסי' תעה שם מבאר הטעם שבעת ברכת המוציא ועל אכילת מצה תהי' בין השלימות, ובסי' תעג שם מבאר שמיד בעת פריסת המצות צריך ליתן אותו בתוך שתי מצות השלימות.

וכן הוא גם כאן, שמבאר הטעם שמיד אחר יחץ יתן אותה בין שתי מצות השלימות (ולא רק לקמן פיסקה הפרוסה בין שתי השלימות).

5) כדלקמן פיסקה מוציא מצה (מוציא ואחר כך מצה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ברכות נ"א, ב) ואורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה).

6) "מכל מקום אין לבצוע כי אם על השלמה, ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה, וכורכים ואוכלים משתיהן יחד".

7) "שיש אומרים שברכת המוציא היא על הפרוסה, שהיא לחם עני, וברכת על אכילת מצה היא על השלימה ... סברא הראשונה (שהיא עיקר) שברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה".

8) "הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, לפי סברא הראשונה (שהיא עיקר)".

9) כמבואר בשוע"ר סי' תעה ס"ד (ואם הפרוסה תהיה מלמעלה, יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה), ושם נסמן (הערה 29).

וראה בארוכה קובץ מגדל אור ח ע' רלז ואילך. הערות ובאורים תתטו ע' 51.

10) לכאורה הטעם בפשטות, מחשש שרויה, כדי שפירורי המצה לא יפלו לכוס יין שעל השלחן (כדלקמן פיסקה שלחן עורך, ד"ה נזהרין).

וראה רשימת היומן ע' קעח (ל"יחץ" הוצאתי את האמצעית כדי לפורסה, ואמר לי, שצריך לפורסה בלי ראות).

11) סדר ההגדה ע' קג (את החלק הגדול שיעלה בבציעת המצה בידו יניח לאפיקומן).

12) סי' תעג ד"ה ומ"ש וחציה (כתב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן, ולא פחות מחציה, דהיינו חלק הקטן. וכ"כ מהרש"ל). והוא בשו"ת מהרש"ל סי' פח (וחלק הגדול יטמין ... וכן פסק מהרי"ל). הובא בט"ז סק"ט, ובמ"א סקכ"א.

והטעם האמור כאן "כי היא מצוה חשובה", נתבאר בט"ז סי' תעג ס"ק ט (ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה, שיאכל באחרונה).

וראה "שערי שלום" ס"נ, וע' רכט ואילך.

ואף שמצות אכילת מצה היא מן התורה, ואילו אפיקומן הוא רק זכר לקרבן, מכל מקום, כיון שהוא לנו במקום הפסח היא מצוה חשוב. והיא דעת הרא"ש פ"י סל"ד (אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה), וטור ושו"ע סי' תעז ס"א (זכר לפסח הנאכל על השובע). שהיא דעה העקרית, כדלקמן פיסקה צפון (והערה 890).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ה (נכון הדבר שיהיה מקצת הזה רוב המצה, שאפיקומן היא מצוה חשובה, שהוא לנו במקום הפסח).

וראה הערות ובאורים תתקלו ע' 32. תתקלז ע' 21.

13) כאן, ובשוע"ר סי' תעג סל"ה, וסי' תעז ס"ה, נתבארו 4 אופנים:

(א) להצניעו תחת המפה (שעל השלחן), מטעם זכר למשארותם צרורות בשמלותם.

(ב) לכרוך במטפחת ולשלשל לאחוריו, מטעם זכר לצרורות בשמלותם על שכמם.

(ג) לכרוך במפה, מטעם זכר למשארותם צרורות בשמלותם.

(ד) להניח בין הכרים, מטעם שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה.

ועל זה מבאר כאן, שמנהגנו הוא כאופן השלישי והרביעי הנ"ל.

המנהג הראשון לא נזכר כאן (רק בשוע"ר סי' תעג סל"ה, וסי' תעז ס"ה). אבל צויינו כאן מקורותיו (זהר וטוש"ע).

המנהג השני, לא נזכר כאן (רק בשוע"ר שם ושם).

המנהג השלישי הובא כאן (ולא בשוע"ר), ולא צויין כאן מקורו. ויצויין לקמן בסמוך.

המנהג הרביעי הובא כאן (ולא בשוע"ר), ויצויין לקמן (הערה 314).

טעם המנהג השלישי, שווה לטעם המנהג הראשון. ועל כן צויינו כאן מקורותיו של טעם המנהג הראשון (רוקח וב"י ומנהיג), שנלמד ממנו את הטעם למנהגנו כאופן השלישי..

טעם המנהג הרביעי צויין כאן (סידור יעב"ץ).

*

המקורות למנהגנו זה (השלישי הנ"ל) "לכרכו במפה" הם בשבלי הלקט סי' ריח (וחצייה כורך אותה בקצת המפה, [וכתב בעל] עשרת הדברות על שם צרורות בשמלותם על שכמם). הובא גם בתניא רבתי סי' מז.

לקט יושר, תלמידו של התרומת הדשן (וזכורני שהיה כורך חציה של אפיקומן במפה קטנה שהיתה נאה).

שו"ת רש"ל סי' פח (שראוי לכורכה בתוך מטפחת הידים ... זכר למשארות צרורות בשמלותם). הובא בשל"ה ריש מסכת פסחים קמב, ב (וכתב הגאון מהרש"ל ז"ל, שראוי לכורכה בתוך המטפחת).

14) "מצה דאתפליג, חציה תחת המפה לאפיקומן".

15) טור שם (ונותנין אותה תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם), ובשו"ע ס"ו (ונותנים אותה תחת המפה). ובסי' תעז ס"א (אוכלים ממצה השמורה תחת המפה).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ה (ונוהגין להצניעו תחת המפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם). ובסי' תעז ס"ה (מוציאין אותו מתחת המפה שהצניעוהו שם ואוכלין אותו).

16) סי' רפג (וישים חציה תחת המפה, על שם משארותם צרורות בשמלותם על שכמם).

17) סי' תעג, שהביא מרוקח הנ"ל.

ובכל אלה הוא כאופן הראשון הנ"ל (הערה 309), שלא נזכר בהם לכרכו במפה, אלא להניחו תחת המפה (שעל השלחן).

ולכן לא נסמנו כל אלה כמקור, אלא בתוספת "ראה". והיינו לומר, שגם הטעם למנהג "לכרכו במפה" הוא "זכר למשארותם צרורות בשמלותם".

18) בהמנהיג ע' תפו (ומה שנהגו כל ישראל לתתה תחת המפה, שמעתי בימי חרפי בלוניל העיר הקדושה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם). שגם זה קאי על אופן הראשון הנ"ל, להניחו תחת המפה.

ואפשר, שציון "המנהיג" שנדפס כאן, צריך להיות אחר "רוקח ב"י" (שלשתם מבארים טעם הנ"ל של המנהג הראשון). ואפשר שבמקום שנדפס כאן "המנהיג" צריך להיות "רש"ל" (שהוא המקור למנהג להניחו תחת הכרים), כדלקמן בסמוך:

*

המנהג הרביעי הנ"ל (להניחו בין הכרים), מובא בלקט יושר, תלמידו של התרומת הדשן (וזכורני שהיה כורך חציה של אפיקומן ... ועשה תחת הסיבה שלו).

ובשו"ת רש"ל סי' פח (שראוי להניח בין כרים וכסתות). הובא בשל"ה ריש מסכת פסחים קמב, ב (וכתב הגאון מהרש"ל ז"ל, שראוי ... ליתנה בין הכרים, ולא להצניע בלבד).

ובס' השיחות תש"ה ע' 83 (די מקובלים האחרונים זאגן, אז מען דארף באהאלטן דעם אפיקומן צווישן ב' כרים). המלך במסיבו ע' קמ (מקורו בקבלה ... להטמין את האפיקומן בין ב' כרים ... "צפון" פירושו טמון, וממילא צריך להניח דוקא ביניהם).

וראה בכל זה הערות ובאורים תשצה ע' 41. תתקיז ע' 43 וע' 52. תתקלו ע' 34 ואילך. תתקלז ע' 21 ואילך. "שערי שלום" סנ"א, וע' רלט ואילך.

19) "יצניע האפיקומן בין כר לכסת תחת מראשותיו, שלא יבוא לאכלו תוך הסעודה".

וכן הוא באור זרוע סי' רנו (והטעם שמצניעין, לפי שלא תהא מצויה לפניו לאכלה קודם זמנה תוך הסעודה).

אלא שבאור זרוע לא נזכר להצניעו בין כר וכסת, וזה מובא כאן מסדור יעב"ץ.

והיינו שזה שכורכים במפה הוא זכר למשארותם צרורות בשמלותם, וזה שמניחים בין הכרים הוא כדי שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה.

וראה הערות ובאורים תשצה ע' 43. תתקלז ע' 23).

20) ס' השיחות תרח"ץ ע' 261.

21) שם נתבאר במשנה ובגמרא דין אין מפטירין אחר הפסח [ומצה] אפיקומן.

22) "וכזית זה נקרא אפיקומן".

והנה רש"י ורשב"ם פירשו שם (לשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה).

אבל ממה שנתבאר שה"מצה הנאכלת באחרונה זכר לפסח נקראת אפיקומן" (היינו שכיון שאין מפטירין אחר המצה אפיקומן, קינוח סעודה, לכן המצה עצמה עצמה היא אפיקומן), נראה שאין הכוונה ל"מיני מתיקה", אלא גם למצה שאוכלים אחר כל הסעודה.

ועל זה מביא כמה מקורות, שכל דבר שנאכל אחר הסעודה נקרא אפיקומן.

וראה הערות ובאורים תתקיז ע' 47.

23) "פירוש אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות ומאכלים על השולחן".

24) סי' קלב (ולאחר שאכל כזית אין מפטירין אחריו מן הסעודה באפיקומן, כלומר אין רשאין להפטר בדבר אחר מתוך סעודתו ולומר אפיקומן, הוציאו והביא מינין של מאכל בקינוח סעודה).

25) ערך אפיקומן (הוא לשון יון ממש, אפיקומוס נקרא סעודה גדולה, ומה שאוכלין אחר הסעודה נקרא אפיקומין. ובדברי רבותינו ז"ל נקרא קנוח סעודה).

26) ערך אפיקומן (פירוש בלשון יוני מיני מגדים ופירות הנאכלים בקנוח סעודה).

27) "תניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו".

ונפסק בשוע"ר סי' תעב סכ"ג (ימהר לסלק המאכל מלפניהם, ולא יניחם לאכול הרבה, שלא ישנו בשעת אמירת ההגדה).

28) "ואפשר שמזה נתפשט המנהג שמניחין לתינוקות במדינות אלו לחטוף האפיקומן, שעל ידי זה לא ישנו ויתעוררו לשאול".

29) ראה רשימת היומן ע' שעג (פעם האט זיך דבורה לאה אטוואציט [=הרהיבה עוז] לגנוב, ער [=כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע] האט זי געחאפט בא דער האנד. קבלה בעד זה נ שנירעל פערל).

30) פיסקה יחץ ויקח (והערה 299).

וכאן אינו בא לבאר הטעם שמניח אותה בין ב' מצות; כי אם הטעם שמחזיר הפרוסה לקערה, כמבואר בשוע"ר סי' תעג סל"ו (ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה ... שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה, ועליה יאמר ההגדה).