מגיד

ומגבי' הקערה (רא"ש סוף פסחים1, טוש"ע2. אבל מ"ש בפסחים קטו, ב – קאי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר אמירת הא לחמא, ודלא כמ"ש בשער הכולל3). בבית הרב אין מגביהין הקערה ורק מגלין מקצת המצות4.

הא – בצירי (משנת חסידים5, סידור האריז"ל6, עיי"ש הטעם) ונמצא בכתוב בנקוד זה (בראשית מז, כג7. יחזקאל טז, מג8. דניאל ב, מג9), אבל שם פירושו הנה, ולא זה.

הא לחמא כן הוא10 בסידור ר' עמרם גאון יוצר לשבת הגדול לר"י טוב עלם (הובא בתוד"ה למה פסחים קטו, ב11), מחזור ויטרי, שבלי הלקט ס' רי"ח, רמב"ם סוף הל' חמץ ומצה, אבודרהם ועוד. ואף שאין זה אותו הלחם ממש אלא דוגמת הלחם – לישנא דקרא הוא (שמות טז, לב) למען יראו את הלחם אשר האכלתי12 (מ"א סי' תע"ג סקכ"ד עיי"ש).

והתקינו זה המאמר בל' ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ כי נתקן בעת שדברו כולם ארמית אבל לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו הבבלים ויחשבום למורדים במלכות (כלבו13, וראה בשל"ה14 ביאור כל זה על דרך הסוד). ואין להקשות משאר ההגדה שהיא בלשון הקודש, ובפרט מזה דמה נשתנה שהוא שאלת התינוקות הוא גם כן בלשון הקודש – כי חלק הגדה זה הי' כבר בזמן הבית15 כמובא במשנה (פסחים קטז, א), ולהעיר אשר בסידור ר' סעדי' גאון כל הפיסקא היא בלשון ארמי (אלא שהתחלת הפיסקא "הא לחמא – דמצרים" אינה שם) וברמב"ם16 רק לשנה הבאה (הראשון) הוא בלשון הקודש והשאר – ארמית.

ובמחזור וויטרי מוסיף בסוף הפיסקא דהא לחמא וכן בסוף מה נשתנה – ולועז. ובס' המנהיג17 מזכיר זה כמנהג שנתקבל כבר. וז"ל: ומה שנהגו ללעז שני המקראות הראשונים, משום הכר ולפרסם הנס. ובכל בו18: יש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והקטנים ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא כו' כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.

וליישב מנהגנו אשר אין לועזים כי אם מה נשתנה – ראה לקמן19

יש לומר בפשיטות שמדקדקין אשר עכ"פ האומר הפסקא יבין את הנאמר על ידו20. ומה נשתנה הרי שואלין התינוקות.

כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו' ועדמ"ש רז"ל (תענית כ, ב) ר' הונא כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול (אבודרהם21).

לשנה הבאה כו' הבאה. אאמו"ר אמר הראשון – מלעיל, השני – מלרע (שיחות תרצ"א22). – ראה רש"י בראשית כט, וא"ו23. זח"א רסה, א24. רמב"ם הל' תשובה ספ"ח25.

מסלקין הקערה (פסחים קטו, ב26) כדי שיתמה התינוק וישאל: עדיין לא קא אכלינן אתו קא מיעקרי תכא מיקמן ומתוך כך יבוא לשאול שאר הדברים (שם תוד"ה כדי27).

ומוזגין לו כוס ב' וכאן הבן שואל (משנה פסחים קטז, א28) כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה (רש"י ורשב"ם שם29) ומתוך כך ישאל גם כן שאר השאלות ולכן מוזגין הכוס קודם אמירת ההגדה אף שאין צריך לאחזו בידו עד שיגיע ללפיכך (שו"ע רבינו סי' תע"ג ס"מ30).

ומוזגין לו. תיבת לו – טעות הדפוס, ובסידור קאפוסט הראשון שהגיהו אדמו"ר הזקן אינה. וכן השמיטה בשו"ע שלו (שער הכולל31, וראה לעיל פיסקא קדש).

הבן שואל. זה שהתינוק דוקא שואל מעורר למעלה הענין דכי נער ישראל ואוהבהו, כתוב32 המדבר בזמן דיציאת מצרים (שיחות חה"פ תש"ד33).

הבן שואל מה נשתנה, בסידורים הישנים הי' גם כן גירסא: הבן שואל מה (שיחות חה"פ תש"ג אות ה34).

ובזהר חדש תיקונים שבסופו (קיב, ד35): בליל שימורים ... כד ייתי ליל פורקנא דילה [דשכינתא] אנהיר לה מ"ה דאיהו שמא מפרש בההוא זימנא בן שואל לאביו מ"ה נשתנה הלילה הזה כו'. עיי"ש36.

מנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות37.

- וגם אם אין לו אב אומר כן38 – וממשיך:

מה נשתנה כו' הלילות. וואָס איז אנדערש די נאַכט פון פסח פון אַלע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר. די ערשטע קשיא איז שבכל הלילות אין אנו כו' שתי פעמים, אַלע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר כו' צוויי מאָל איין מאָל כרפס אין זאַלץ וואַסער דעם צווייטען מאָל מרור אין חרוסת. די צווייטע קשיא איז שבכל הלילות וכו'.

לאחר אמירת מה נשתנה כנ"ל על ידי הקטן שבמסובים – נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לחזור ולאמור – בלחש – מה נשתנה כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה39.

מה נשתנה כו' (משנה פסחים קטז, א40).

אנו. האל"ף קמוצה41.

מטבילין, מצה, מרור, מסובין, בסדר זה42 הוא במשנה שבירושלמי רי"ף ורא"ש (אבל שתי קושיות האחרונות חסרות שם. והגהת הב"ח ברי"ף43 צ"ע) בסידור ר' עמרם גאון (בכת"י ב"מ44) בסידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם, טור45, אבודרהם46 (מדמקדימין פירוש קושית מטבילין לפירוש שאר ירקות) זבח פסח למהר"י אברבנל, פרי עץ חיים, סידור האריז"ל, משנת חסידים ועוד. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס (שונצינו 148547). וזהו מתאים לסדרם בליל זה: טיבול (עכ"פ הראשון שהוא אינו אלא להתמי' את התינוקות), מצה, מרור, וקושית מסובין אינה בכלל הנ"ל, כי נתוספה זמן רב אחרי קושיות הראשונות, היינו כשחדלו מלאכול בהסיבה כל השנה48. ולכן לא נזכרה במשנה וגמרא (הגר"א49. ופירושו צע"ג, כי ברמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ב הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי, הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן בית המקדש50) ולכן באה גם כן בסוף כל הקושיות לכל הדעות. ועיין בפרי עץ חיים51 אשר סדר הנ"ל מתאים לסדר העולמות מלמטה למעלה: עשי' יצירה בריאה אצילות

אין להקשות52 אם כן לנוסח הרמב"ם53 למה לא נזכרה קושית מסובין בש"ס – ואינה קושיא, שהרי עכצ"ל שלהרמב"ם נשנית קושית מסובין (אם במשנה או בגמרא)54 – שהרי לא יחדש מעצמו בנוסח שהיו אומרים – מה שלא הובא בשום מקום!

ועוד י"ל בכהנ"ל55, ובהקדם – שכמה שינוים ישנם בכת"י הש"ס – לא רק בהסדר, כי אם גם במנין הקושיות [יש שהושמטה קושית מרור, או צלי (אפילו בזמן שבית המקדש קיים)].

והטעם י"ל, כי על פי דין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות, ואפילו לא לכתחילה (פסחים קטו, ב: פטרתון לומר56),

ולכן הי' בזה מלכתחילה שינויי מנהגים, או שלא הי' מנהג קבוע בכלל

עד שלאחרי זמן (בזמן שבית המקדש הי' קיים57 – כדמוכח מהרמב"ם) איחדו המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום "שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד",

ועל דרך הפירוש באתקין ר' אבוהו בנוגע לתקיעת שופר (רב האי גאון בב"י או"ח סי' תק"צ58).

שתי פעמים. אף שמטבילין ג"פ59 – טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד חשיבי (ט"ז סי' תע"ה60).

הלילה הזה מרור. אינו אומר כלו מרור מפני שאוכלים שאר ירקות, בטבול ראשון (תוד"ה הלילה פסחים שם).

שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי (משנה שם) כן הי' שואל בזמן שבית המקדש הי' קיים.

אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות – כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין – שטיבול השני הוא במרור (מהר"ל61).

ומחזירין הקערה ומגלין מקצת הפת, כי הגדה צריכה להיות על המצות, לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב62).

עבדים היינו כי מתחיל בגנות מאי בגנות רב אמר מתחילה עובדי עבודה זרה ושמואל אמר עבדים היינו (פסחים קטז, א) והאידנא עבדינן כתרווייהו (רי"ף ורא"ש. ועיי"ש פירוש ר"ח63 אבודרהם64). וי"ג רב (סידור ר' עמרם גאון65) או רבא (הרב המגיד הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ד66. ועיין בדקדוקי סופרים לפסחים) אומר עבדים היינו ואם כן אתי שפיר מנהגנו כי הלכתא כרב באיסורי והלכתא כרבא (ומש"פ בס' אמרי שפר להנצי"ב – פיסקא מתחלה עובדי עבודה זרה67 – תמוה, שהוא סותר למ"ש ברי"ף, ר"ח, אבודרהם ורא"ש הנ"ל. ועכ"פ הי' לו להזכירם), ולכן הקדים מסדר ההגדה עבדים היינו אף כי ענין המסופר בפיסקא מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו קדם למאורע של עבדים היינו (אבודרהם68).

עבדים היינו גו' אלקינו גו' ובזרוע נטוי', מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו. ובזרוע נטוי' שאינם בקרא69. וראה בפרי עץ חיים70 משנת חסידים71 וסידור האריז"ל72 הביאור – על דרך הסוד ובסידור רבינו ז"ל73 נתבאר ע"פ דא"ח. ושייכות ובזרוע נטוי' לאלקינו מובן גם ע"פ מרז"ל אשר אלקים מורה על מדת הדין (ב"ר ספי"ב74) וזרוע היינו יד שמאל (ברכות ו', א75 נזיר ג, ב76).

לפרעה – מלך קשה – במצרים – שלא הי' עבד יכול לברוח משם (ילקוט שמעוני רמז רסט77).

משם – בכתוב78 נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי.

הרי אנו כו' משועבדים היינו לפרעה. כמובן אין הכונה לפרעה שבימי משה, אלא שכל מלכי מצרים נקראו בשם כללי: פרעה (רש"י תהלים ל"ד, א79). ואף שבימי המשנה וסדור ההגדה כבר בטל מנהג זה (וכקושית האבודרהם80. ולכן השמיט תיבת לפרעה בנוסח ההגדה) י"ל – לתרץ נוסח שלנו – שבטל מפני שביציאת מצרים ירדה מצרים מגדולתה. ואחר כך היתה בעליות וירידות וגם נכבשה על ידי אחרים. אבל אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היתה נשארת בתוקפה (להעיר מילקוט שמעוני רמז רל: כשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותן של מצרים כו' פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו כו' בשביל כבודן של ישראל) וכל הנימוסים ומנהגי המלוכה היו נשמרים. ועל כרחך צריך לומר כן לתרץ מה שהיו אומרים – גם לפי נוסח האבודרהם – משועבדים היינו במצרים, אף בזמן שבטלה מלכות מצרים.

ואפילו כולנו חכמים כו' וראי' לזה: מעשה ברבי אליעזר כו'81.

כולנו נבונים כולנו יודעים ואין אומרים כולנו זקנים82, וכ"כ בשבלי הלקט הובא בתניא רבתי83. ובברית הלוי למהר"ש אלקבץ, אף שמיישב ב' הנוסחאות84, אעפ"כ בהגדה שלו השמיט כולנו זקנים (שער הכולל85). וכן אין תיבות אלו גם בספר המצות להרמב"ם מ"ע קנ"ז (משא"כ בהגדה שבחיבורו), בזבח פסח למהר"י אברבנל86, פרי עץ חיים87, משנת חסידים88, סידור קול יעקב89, הגר"א90.

מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים (מכילתא סוף בא91. זח"ב מא, א92 – אבל אין מוכרח שם דקאי על ליל פסח דוקא – רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"ז93 סמ"ג מ"ע מ"א94. ס' החינוך מ' כ"א95. רבינו בריש הל' פסח96 ועוד).

ואף נשים חייבות במצוה זו97 (מדאורייתא – לדעת החינוך98 ולר"י בתוד"ה שאף מגילה ד, א99. ועיין תוד"ה מי סוכה ל"ח, א100 – או מדרבנן. ראה ברכי יוסף סי' תע"ג ס"ק ט"ו101 ובשבח פסח102 בארוכה, וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה103. וגם בס' בית דוד104 דקס"ד דפטורים – וכן סבירא לי' להמנחת חנוך105 – חזר בו בספרו לחם הפנים106. ראה ס' מגיד דבריו ס' מ"ב107).

ואין מברכין על מצוה זו, וכמה טעמים נאמרו בזה: כי כבר יצא באמירת זכר ליציאת מצרים שבקדוש, מפני שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני' ולאחרי', מפני שאין לה שעור ואפילו בדבור בעלמא יוצא, מפני שכולה ברכה ושבח ובפרט שתקנו בה ברכת אשר גאלנו ואין מתקנין ברכה לברכה, מפני שעושה המצוה בהפסק108 – אכילה ושתי' וכו' – ואין מברכין בכגון זה, וכמ"ש לענין ד' כוסות109 (רי"ף110, שבלי הלקט111, רשב"א112, מעשה נסים113, שבח פסח114) ועוד טעמים.

ואף שמצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ביום ובלילה (ברכות יב, ב115. רמב"ם הל' קריאת שמע פ"א ה"ג116. שו"ע רבינו או"ח רס"י ס"ז117 ועוד) יש לחלק ביניהם, וגם מדאורייתא:

א) דבכל יום יוצא גם בזכירה בלב ובעיון בעלמא (ראה מגילה יח, א118. ובשאגת ארי' סו"ס י"ג119 די"ל דכן הוא דעת הספרא120, ואפילו לש"ס דילן שקו"ט שם121, ושערי תירוצים לא ננעלו, וי"ל דרק מדרבנן חייבוהו בכל יום בדבור. ואכמ"ל), משא"כ בליל פסח שנאמר והגדת לבנך, הרי הוא בדבור דוקא (ראה מנחת חנוך שם122).

– ב) בכל יום די בזכירה בעלמא וכל' המשנה. וברמב"ם: מצוה להזכיר יציאת מצרים, משא"כ בפסח שצריך להיות ספור (מעשה נסים123, שבח פסח124, סידור מהרי"ד125, מלבי"ם בא יג, ח126 ועוד. אבל לא משמע כן ברי"ף ורשב"א127 וכמ"ש במעשה נסים128 ומנחת חנוך שם129).

– ג) יש מפרשים שבפסח נוסף שצריך להיות בדרך תשובה לבן או לאחר (מנחת חנוך130, שבח פסח131, וכ"מ קצת בס' החינוך132. ועיין גם כן שו"ת הרא"ש כלל כ"ד ס"ב133. אבל ברי"ף, רשב"א134, רמב"ם135, שו"ע רבינו136 ועוד לא משמע כן. – ואולי אפשר לומר שתלוי בשתי הגרסאות: במכילתא שהביא בספר המצות להרמב"ם מ"ע קנז כ': והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך כו' אין לי אלא בזמן שיש לו בן*) בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר כו'. אבל במכילתא דרשב"י כ': בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים**) מנין תלמוד לומר כו').

[הוספה לאחר זמן:

*) כן הוא בס' הרמב"ם והמכילתא דרשב"י (כשר, נ.י. ה'תש"ג) ע' סא (דלא כבמגדל עוז וס' המנוחה137 (שבהם הוא כדלקמן במדרש רשב"י) – שמזכירם שם. – וקרוב לומר שזוהי השמטת הדפוס138 בס' הרמב"ם והמכילתא דרשב"י).

**) דלגירסא זו צע"ג: לאחרי שאומר "בינו לבין עצמו", "בינו לבין אחרים" מיותר.]

– ד) ספור יציאת מצרים דפסח נימנה במנין המצות וכנ"ל (ולהעיר אשר הרס"ג בה"ג ור"ש בן גבירול לא מנוהו במנין העשין שלהם. ועיין בזה בביאור על ספר המצות להרס"ג לרי"פ פערלא מ"ע ל"ג) משא"כ הזכירה דכל יום, ונפקא מינה לדינא (ראה מנחת חנוך שם139, צל"ח ברכות שם140. ערוך השולחן או"ח סו"ס ס"ז141 ועוד).

– ה) זכירה דכל יום אינה לימות המשיח לדעת בן זומא (ברכות י"ב, ב142) ולכמה פוסקים (ראה נושאי כלי המשנה שם) הלכה כמותו.

– ו) בליל פסח המצוה היא במשך כל הלילה (או עד חצות – לרבי אלעזר בן עזרי'143) אף שכבר ספר בתחלת הלילה, משא"כ בכל יום – דאם הזכיר פעם אחת לא מצינו מצוה (וגם מדרבנן) להזכיר עוד. ועדיין צ"ע.

מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: בהיותי קטן שאלני אבי למה אין מברכים על סיפור יציאת מצרים? ולא ידעתי. ואמר לי כי גם הוא נשאל על זה מאביו (אדמו"ר מהר"ש) ולא ידע, ואמר לו אביו כי גם הוא נשאל על זה מאביו (אדמו"ר הצ"צ) ולא ידע, ואמר לו אביו כי גם הוא נשאל על זה מאביו זקנו (אדמו"ר הזקן) ולא ידע, ודודו (אדמו"ר האמצעי) שהי' באותו מעמד השיב דעת הרי"ף144 כי כבר יצא בברכת הקידוש שנזכר בו יציאת מצרים, ויש תירוץ הרשב"א145 להיות כי מספיקה זכירה כל דהו. ואדמו"ר הזקן הקשה על זה כי בליל פסח הרי צריכה להיות הגדה וסיפור146. ותירץ כי הוא על דרך שאין מברכין על ברכת המזון147 "לברך ברכת המזון" (שיחות חה"פ תרצ"ז148).

וכל המרבה. ואפילו כהנים ולוים שלא נשתעבדו וגרים, וראי' לזה: מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע (לוי) וראב"ע (כהן) ורע"ק (בן גרים) ור"ט (כהן) (שמחת הרגל149).

מעשה ברבי אליעזר. פיסקא זו ישנה כבר בסדר הגדה של ר' עמרם גאון ונזכרת בתוד"ה דחשיב (כתובות ק"ה, א150) וד"ה אמר (ע"ז מ"ה, א151). ובתוס' מציין מקומה לאגדת הפסח. ולע"ע לא מצאתי' בשום מדרש. וראה תוספתא ספ"י דפסחים152 מעשה כעין זו ברבן גמליאל בלוד שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה כו'.

ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזרי' ורבי עקיבא ורבי טרפון. מקדים רבי אלעזר בן עזרי' לרבי עקיבא מפני שהי' ממשפחה מיוחסת ונשיא (תוס' כתובות שם153). וי"ל דהא שמקדים רבי עקיבא לרבי טרפון (וכקושית התוס' בע"ז שם154) הוא מפני שאירע זה בבני ברק שרבי עקיבא הוא מרא דאתרא שם (סנהדרין לב, ב155). ובכל זאת אינו מקדימו לרבי יהושע, ומכל שכן לרבי אליעזר, כי רבי יהושע הי' רבו של רבי עקיבא156, משא"כ רבי טרפון שאף שהי' רבו אבל אחר כך (כן י"ל. ובזה יובן בטוב הש"ס כתובות פ"ד, ב157) נעשה חברו (ראה סדר הדורות מערכת רבי טרפון158 וש"נ).

לאחר זמן מצאתי159 יש מפרשים הסדר ע"פ מרז"ל (ברכות מו, ב160 ותוספתא שם161) סדר הסיבה גדול באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. ועל פי זה הסיבו כאן הנשיא באמצע רבי אליעזר ורבי יהושע – רבותיו של רבי עקיבא – למעלה מהנשיא, ורבי עקיבא ורבי טרפון למטה הימנו. ומזכירם בהגדה כסדר שהיו מסובים (מאיר עין על הגדה של פסח162).

בבני ברק שם עיר (יהושע יט, מה). וי"ל דמזכיר שם העיר שעל ידי זה מובן הסדר שמונה אותם וכנ"ל. – ובתוספתא הנ"ל מזכיר שהי' בלוד. וי"ל – להשמיענו שאף שהי' בלוד163, ואם כן לא הי' קרבן פסח אז, בכל זאת עסקו בהלכות הפסח כל הלילה.

כל אותו הלילה גם רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזרי' אף דסבירא להו (מכילתא ס"פ בא ופסחים ק"כ, ב164) דאכילת הפסח הוא רק עד חצות. וראה אמרי שפר165 שהאריך. במכילתא ס"פ בא: רבי אליעזר אומר ... צריכין לעסוק בהל' פסח עד חצות.

אמר רבי אלעזר בן עזרי' (ברכות יב, ב ועוד). יש גורסין (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו. שבלי הלקט השלם סי' רי"ח. הגדה שברמב"ם, מחזור רומא) אמר להם רבי אלעזר בן עזרי' ואם כן הוא המשך פיסקא הקודמת – ואפילו לגירסתנו גם כן, יש לפרש שהי' זה במסיבת בני ברק, – ומובן בפשיטות מה שסידרו משנה זו בהגדה, אף שמדברת בפ' ציצית שאומרים אותה בכל יום.

כבן שבעים שנה ולא זקן ממש, כי באת עליו שיבה ביום שמינוהו נשיא והוא בן שמונה עשרה שנה (ברכות כח, א166), ולפי הירושלמי (ברכות פ"ד סוף ה"א167) בן שש עשרה שנה. ולגירסת האבודרהם168 – בן י"ג שנה. (אבל נמצא בטוי זה גם במכילתא לשמות יג, ב169. ובילקוט שמעוני שם כבן פ' שנה170. ושניהם בר' יהושע).

כבן ע' שנה, שהשתדלתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז לחיוב אמירת כו' (פירוש המשניות שם171). או זכיתי – נצחתי (הרע"ב172).

למען תזכור (דברים טז, ג).

להביא הלילות בגליון כתב יד מינכען של הש"ס הגירסא "כל להביא הלילות". ובשום מקום אחר לא מצאתי לעת עתה "כל ימי חייך להביא הלילות"173.

וחכמים אומרים וחולקין על בן זומא וסבירא להו דאין מזכירין יציאת מצרים בלילות (ראה נו"כ המשנה. פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו174) ויש מפרשים דחכמים מוסיפים על בן זומא ולכולי עלמא מזכירין יציאת מצרים בלילות (זבח פסח175, של"ה176, צל"ח177 ועוד) ולכאורה גם לפירוש זה מחולקים הם, דלבן זומא הם ב' חיובים: אחד ביום ואחד בלילה, וכמו קריאת שמע. אבל לחכמים הוא חיוב אחד שזמנו ביום ובלילה178. ואכ"מ.

ברוך המקום כו' (כן היא הגירסא179 בסידור של"ה, יעב"ץ, ה"ר שבתי רשקובר) עתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים, ואומר ברוך המקום כו', כאדם הדורש ואומר "בשם ה'" ואחר כך מתחיל לדרוש (אבודרהם180). הרי כאן ד' ברכות כנגד ד' פסוקים הכתובים במצות ההגדה, שהיא מצות עשה וטעונה ברכה, אלא שנפטרת בק"ש שמברכין לפני' ולאחרי', ומתוך חיבתה רמזו עלי' אלו ד' ברכות (שבלי הלקט181).

המקום. מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר פס"ח, ט182).

כנגד ד' כו'. (ע"פ הירושלמי פסחים פ"י ה"ד183, מכילתא ס"פ בא184) כ"ה בהגדת הרמב"ם, זבח פסח, סידור של"ה, יעבץ, ה"ר שבתי רשקובר ועוד. ובירושלמי "טפש" במקום "תם" ועוד כמה שינוים.

חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. סדר המקראות אינו כתיב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול (אבודרהם185).

חכם מה הואאומר כו' רשע מה הואאומר כו' רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ186).

מה העדותצוה ה' אלקינו אתכם (דברים ו, כ) אתכם כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהי' הדבר אליכם אבל, על כרחך, שאינו מוציא עצמו מן הכלל, כיון שאומר אלקינו (מחזור ויטרי187).

ולהעיר אשר בירושלמי, מכילתא ורמב"ם הגירסא כאן אותנו במקום אתכם. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס188.

ואף אתה אמר כו' – מלבד מה שכתוב בפרשה, (עבדים היינו – שכבר הובא בהגדה לעיל), אמור לו אתה עוד שאר הלכות הפסח, עד הדבר האחרון שבו, שהוא אין מפטירין כו' (זבח פסח).

אין מפטירין (פסחים קיט, ב) אין נפטרין מן הסעודה, לאחר שאכל הפסח, באכילת קנוח סעודה (הרע"ב189).

להעיר אשר בירושלמי תשובה זו היא לבן תם. בשמחת הרגל190 מביא נוסח שזהו תשובת בן רשע.

מה העבודה (שמות יב, כו).

ואף אתה – מלבד התשובה שבפרשה שם191 – הקהה כו' (זבח פסח192).

בעבור זה (שמות יג, ח). כתוב בפרשת שאינו יודע לשאול, אבל בו נדרשות רק התיבות בעבור זה, אבל "לי ולא לו" דרש ברשע וכאלו אומר אם אינו ענין לשאינו יודע לשאול תנהו ענין לרשע (זבח פסח193. אבודרהם194).

לי ולא לו. במכילתא הוא בלשון נוכח: ולא לך אלו היית כו'. וכנראה מפני כבוד המסובין עשה מסדר ההגדה שינוי זה.

מה זאתעבדים (שמות יג, יד).

את פתח לו, גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה, על דרך דרז"ל (ע"פ ואם ככה את עושה. שמחת הרגל195).

פתח לו. מל' הכתוב (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם.

והגדת לבנך (שמות יג, ח).

יכול מראש חדש (כן הוא בכל הנוסחאות. אבל במכילתא – שמות שם – גריס שומע אני מראש חדש). – אין זה מן האמירה להבן, אלא מכיון שהזכיר הפסוק הביא דרז"ל עליו בעניני הגדה של פסח (אבודרהם196). וי"א שגם זה מן האמירה להאינו יודע לשאול (זבח פסח197, מעשה נסים198).

מראש חדש. וכמו שגם משה רבינו ספר לבני ישראל מראש חדש (שם199).

מבעוד יום. שאז הוא זמן עבודת הפסח שהזכיר בכתוב לפני זה (שם200).

זה כו' מצה ומרור. ואין לומר דמדבר בפסח לבד ואם כן הוא מבעוד יום, דאם כן התיבות בעבור זה או התיבות ביום ההוא – מיותרות (ומתורצת הקושיא שבסידור שער השמים201).

מצה ומרור מונחים. בזמן הפסח היו אומרים: שפסח מצה ומרור מונחים לפניך (שבלי הלקט202. ועיין פרש"י עה"ת203). אבל על כרחך צריך לומר שגם אחד מהם די לחייבו בספור יציאת מצרים, שהרי הגדה בזמן הזה דאורייתא אף שאינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן (פסחים קכ, א204. ועיי"ש קטז, ב205).

מונחים לפניך. רוצה לומר בשעה שאכילת מצה ומרור היא מצוה206, שעל זה אומר הכתוב בעבור זה, שאקיים מצותיו אלו, עשה ה' לי. ולא כשהניחם מבעוד יום (על פי תרומת הדשן סי' קלז207. וראה שו"ע רבינו סי' תע"ג ס"ג208).

לפניך. במכילתא ובמדרש שכל טוב209 יש גירסא לפניך על שולחנך, וכ"מ במאמר החמץ להרשב"ץ210. וי"ל דלפי גירסא זו יודעים אנו מיתור הלשון דשני תנאים לחייב בספור יציאת מצרים: בשעה שמחוייב במרור או מצה, כשיש אצלו מרור או מצה. משא"כ לפי גירסתנו.

והנה בביאור ספר המצות להרס"ג (שם211) האריך בזה ומסיק דלדעת כמה ראשונים אם אין לו מצה פטור מספור יציאת מצרים. וצ"ע דהרי, לכמה דעות, מה שאין מברכין על ההגדה הוא מפני שיצא כבר באמירת זכר ליציאת מצרים שבנוסח הקידוש, כמובא לעיל212. והקידוש הוא בשעה שאין מצה ומרור מונחים לפניו, כי לא היו מביאין השולחן עד לאחר שקידש וכנ"ל213. וגם אלו הנותנים טעם אחר למה שאין ההגדה טעונה ברכה214, אין קושיא זו סיבת מחלוקותם. ודוחק לומר בזה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו215. ואכמ"ל.

מתחלה עובדי עבודה זרה נזכר בפסחים קטז, א216 ובירושלמי שם217.

אבותינו. בימי תרח ומלפניו (רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ד).

ועכשו – יש כותבין עכשיו ביו"ד ואינו צריך (תשבי218) – הקירוב הי' בימי אברהם אבינו ע"ה, אבל מכיון שהפעולה נמשכת גם עתה, ולכן מחוייבים גם אנחנו להודות על זה, אומר ועכשו, ולא ואחר כך. – (ולהעיר מזח"ג רח"צ, ב219).

ויאמר יהושע כו' כה אמר ד'. (יהושע כד, ב-ד). וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכל שכן יהושע, אלא כו' (זח"ג צח, ב220. ענין הטובה לפי פי' הזוהר – מבואר במקדש מלך שם221 ובסידור האריז"ל בהגדה222).

וארבחסר ה"אאת זרעו. כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה223).

ברוך שומר. הובאה פיסקא זו בסידור ר' עמרם גאון224, ר' סעדי' גאון וכו'; אבל, לע"ע, לא מצאתי' בשום מדרש.

הבטחתו. בזמנים שונים: לאברהם אבינו ע"ה על דבר גלות מצרים, ולנביאים על דבר הקמים בכל דור ודור, והיא שעמדה לאבותינו וכו'225.

לישראל. יש לפרש: א) שומר לישראל מה שהבטיח לאברהם ולנביאים. ב) לישראל כמו ע"ד ישראל.

חשב. ולא גרסינן מחשב, כי חשבון זה כבר עבר (אבודרהם226, וכן הוא בשל"ה227, יעבץ, סידור האריז"ל). אבל בשבלי הלקט, סידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם228, זבח פסח הנוסחא מחשב.

לעשות. נמשך למטה229 (שבלי הלקט230, זבח פסח231). ויש מפרשים – למעלה (מהר"ל232, סידור קול יעקב233).

"בברית" בין הבתרים. כן הוא במחזור ויטרי, זבח פסח, סידור האריז"ל, של"ה, יעבץ (משא"כ בשבלי הלקט, סידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם הגירסא לאברהם אבינו בין הבתרים). והוא כלשון הסדר עולם234 (הובא בילקוט שמעוני רמז עז235). וניחא יותר, כי הבטחת ידוע תדע נאמרה קודם שעבר בין הבתרים236.

ויאמר לאברם (בראשית טו, יג-יד).

ואחרי כן יצאו. שאל ר' ייסא זעירא דמן חבריא מרשב"י האי דקודשא בריך הוא מדכר להון לישראל בכל אתר ואתר הוצאתיך מארץ מצרים מאי רבותא אוליף הכא, תנאה שלים הוא ואחר כך יצאו. א"ל תא חזי ברי קודשא בריך הוא לא אתני עם אברהם אלא דיפיק ית ישראל מן גלותא דמצרים ולא מיד שעבודא דדחלא אחרא. ישראל במצרים הוו שראן תחות מ"ט חילי דמסאבותא, וקודשא בריך הוא אפיק יתהון, ועוד דאעיל יתהון במ"ט תרעי דסוכלתנו לקבליהון. ובגין כך תשכח באורייתא חמשין זמנין יציאת מצרים. ודא איהו דאנן מנן להו מיום טוב דפסחא יומי ושבועי כי בכל יומא אפיק לן מחילא דמסאבו ואעיל לן בחילא דדכיו (זהר חדש ר"פ יתרו בקיצור לשון. ועיין בתקוני זהר תיקון ל"ב237).

מראי מקומות נ' פעמים שהוזכרה יציאת מצרים בתורה – ראה פרדס להרמ"ק שער השערים בתחלתו238.

צריך להגבי'האריז"ל. כ"כ בסידור השל"ה239 ויעבץ240 – וכן נוהגים – אף כי במשנת חסידים241, סידור האריז"ל242 ושו"ע רבינו סי' תע"ג סמ"ד243 כתבו: יקח (יאחוז) הכוס בידו.

מנהג בית הרב: מכסין את הפת ורק אחר כך מגביהין את הכוס, מתאים למה שאומר בסיום פיסקא זו: יעמיד הכוס ויגלה הפת. וכן בפיסקא לפיכך – מקדים כסוי הפת להגבהת הכוס244. – והטעם יש לומר, דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס. ובפרט שלא נמצא טעם לדחות כסוי הפת לאחר כך. וזכר לדבר – סדר קדוש שבת ויום טוב, שהפת מכוסה בעת ההגבהה245. ומה שכתב כאן: להגבי' כו' ולכסות, הוא כי כאן בא להשמיענו החידוש שכתב האריז"ל וכדלקמן, והחידוש הרי הוא הגבהת הכוס (אלא שבמילא, על ידי זה צריך לכסות הפת) ולכן הקדימו. והתיבות ולכסות הפת הם מאמר המוסגר.

להגבי' את הכוס. על שם כוס ישועות אשא (עפמ"ש בשל"ה246 ויעבץ247 שם). בשער הכולל מבאר שייכות פיסקא זו להכוס מפני שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות לה, א). והוא תמוה כי אין פיסקא זו שירה ושבח אלא ספור דברים, ולכן רק יש נוהגין לאחוז הכוס, משא"כ כשמגיע ללפיכך כו' להודות כו' כו"ע נוהגין (כדיוק הל' בשו"ע רבנו248). אלא הטעם הוא על דרך הקבלה. וכלשון הרוקח249 הובא בשל"ה ריש מס' פסחים שלו250.

ולכסות הפת. שלא יראה בושתו (אגור251. שו"ע רבינו שם252). אף שהטור בסי' רע"א253 פירש ענין בושת הפת, כשמקדש על היין, מפני שהפת מוקדם לברכה לגבי יין, וכאן הרי אין מקום ברכה – מכל מקום גם כאן הוי בושת לפת כשאומר חלק זה מההגדה על היין בה בשעה כשכללות ההגדה צריכה להיות נאמרת על המצה דוקא, שלכן נקראת לחם עוני, ולא על היין.

כן כתב האריז"ל. מה שהעתיק רבינו גם זה, אף שאין דרכו בסידור לציין המקורים, י"ל שהוא ע"פ הנ"ל, להורות שאינו רק על דרך הקבלה, כי אין זה שירה כמו הפיסקא לפיכך.

והיא – ההבטחה254 – היא שעמדה. ראה לעיל פיסקא הבטחתו.

אחד כו' לכלותינו. בסידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם, שבלי הלקט וזבח פסח השמיטו תיבת לכלותינו (הראשונה). והטעם לפי שהאחד כיון בו אל פרעה ולא היתה כונתו לעקור את הכל (זבח פסח255). וי"ל טעם הנוסחא שלנו (וכן הוא בסידור האריז"ל, של"ה, יעבץ), כי אף שבתחלה לא גזר אלא על הזכרים, הרי אחר כך אמר אריק חרבי תורישמו ידי שבקש לעקור את הכל וכמ"ש מהר"ל256 וכ"מ בתרגום אונקלוס ות"י עה"ת שם257.

צא ולמד כו'. ע"פ מ"ש במשנה (פסחים קטז, א) ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, הוא דורשה עתה כדאיתא בספרי (אבודרהם).

צא ולמד. בטוי זה אף שאין יציאה במקום – נמצא גם בקדושין לז, א. סנהדרין פו, א. חולין סג, א. ובכ"מ במדרשים258. ובזבח פסח מפרש: צא מענין מצרים שעתה עוסק בו ולמד מספורי לבן ויעקב.

ולמד – שהקב"ה מצילנו מיד הקמים עלינו – שלבן בקש לעקור את הכל – לולא שהצילם הקב"ה (מחזור ויטרי259, שבלי הלקט260 אבודרהם261).

ארמי אבד אבי (דברים כו, ה) וכתרגומו: לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. ובספרי (שם): מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד.

וירד מצרימה כו' וגם אז הצילנו הקב"ה262.

אנוס, כמרז"ל (שבת פט, ב) ראוי הי' יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל – ע"פ הדבור – דגזרת גר יהי' זרעך263.

ובמאמר זה בא לספר איך היתה הירידה, אבל לא שלומד זה מן הכתוב (ולכן אינו אומר: מלמד שירד אנוס) כי אדרבה: וירדולא הורד – ברצון הטוב משמע. ובספרי ובהגדת הרמב"ם דרשה זו – אינה. וי"ל הטעם, כיון דבפועל הרי ירד יעקב ברצונו הטוב.

ויגר שםדצ"ך עד"ש באח"ב (ספרי שם בשנוים קלים).

ויאמרו גו' (בראשית מז ד).

כי כבד הרעב – אבל כעבור הרעב יחזרו לכנען, הרי שלא ירדו להשתקע (שבלי הלקט264, מחזור ויטרי265).

במתי מעט כמה שנאמר – ונתבאר בקרא בפרטיות. וכן להלן יש אשר רק זוהי כוונת מסדר ההגדה באמרו כמה שנאמר. ובזה מתורצות כמה מקושיות המפרשים.

בשבעים (דברים י, כב).

ועתה שמך גו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (מעשה נסים. ותירוצו צ"ע). וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.

ויהי שם לגוי מלמד. במחזור ויטרי, אבודרהם, של"ה, יעבץ קול יעקב גריס כאן לגוי גדול, אבל בסידור ר' סעדי' גאון, רמב"ם, מהר"ל, סידור ה"ר שבתי רשקובר נשמטה תיבת גדול. והטעם י"ל: הציון הלז נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו' (זבח פסח). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן – לדעת אלו – השמיטוה.

מצוינים – מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (זבח פסח266).

ובני ישראל (שמות א, ז).

ורב כמ"ש ואעבור גו' רבבה גו' (יחזקאל טז, ו-ז).

ואעבור עליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שער הכוונות ענין פסח סוף דרוש א'267. פרי עץ חיים שער חג המצות פ"א268. משנת חסידים269. סידור האריז"ל270 – ותימה על היעבץ271 שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר). והנה כמה נוסחאות ישנם בזה: א) ואעבור עליך בא אחרי ותמלא הארץ אותם, קודם דרשת ורב כמה שנאמר (משנת חסידים. סידור ה"ר שבתי רשקובר). ב) אחרי עירום וערי' (קול יעקב, יעבץ). ג) נוסחת רבינו (וכן הוא גם בהגדות הספרדים בחפזון פסח ומגיד דבריו) ובשמחת הרגל כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.

והטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט: א) ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת. ב) סידר הפסוקים כמו שהם כתובים בקרא. והספור ואעבור עליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים בדמיך חיי, וכמה שנאמר (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

וירעו אותנו (דברים כו, ו) – המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק, ויוציאנו.

וירעו – דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו. וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. ועל זה מביא ראי' כמה שנאמר הבה.

הבה נתחכמה (שמות א, י).

וישימו עליו (שם א, יא).

ויעבידו גו' וימררו גו' (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסידור תפלה למשה להרמ"ק272 משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי, כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן הילקוט שמעוני) כל ההגדה. – בספרי הנדפס עם פירוש המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובה הפסוק וימררו, אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה. – אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים על פי מה שנאמר במקום אחר. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה, הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו, מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודה קשה. ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו, שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך – ובפרט אשר "בפרך" זה, ר' אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי זה אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל (ודברי האמרי שפר273 בפיסקא זו – צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו). ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידו מצרים גו' בפרך. וכוונתם היתה על תיבת "בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה – עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.

ונצעק (דברים כו, ז).

ויהי בימים (שמות ב, כג).

וישמע אלקים (שם ב, כד).

ענינו זו פרישות דרך ארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות דרך ארץ קרוי' ענוי274 (בראשית לא, נ. יומא עד, ב275).

פרישות דרך ארץ. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב276. וראה גם כן ס' הלקוטים על פסוק וכאשר יענו אותו277).

כמה שנאמר וירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים. – ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמה שנאמר מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זו פרישות דרך ארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר: וירא את ענינו כמה שנאמר וירא אלקים גו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו. ועד"ז הוא גם כן לקמן במ"ש ואת לחצנו זה הדחק כמה שנאמר כו' ובמורא גדול זה גילוי שכינה כמה שנאמר כו' – שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ, ובמורא גדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) – ופירוש התיבות בא במאמר המוסגר. ואין להקשות דאם כן הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפני עצמה ענינו זו פרישות דרך ארץ – די"ל דתיבת וירא בפני עצמה הוא דבור מקוטע.

עמלנו אלו הבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמה שנאמר (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מחזור ויטרי). ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבלי הלקט278).

כמה שנאמר כל הבן (שמות א, כב) – ראי' על הענין (ולא על הפירוש), שגזרו על הבנים279.

לחצנו זה הדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק. ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמה שנאמר (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (זבח פסח280).

וגם ראיתי (שמות ג, ט) – ראה לעיל פיסקא כמה שנאמר וירא.

ויוציאנו ה' (דברים כו, ח).

מלאך, שרף, שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן281 ובחיי282 (שמות יב, יב), זבח פסח283, מהר"ל284, אלשיך285, סידור קול יעקב286, יעבץ287, הגר"א288. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג289: מלאך, שרף, שליח – עשי', יצירה, בריאה.

ולא על ידי שליח. בסידור ר' סעדי' גאון יש כאן הוספה: לא על ידי הדבר290, אלא כו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב291).

בכבודו ובעצמו (כן הוא בסידור האריז"ל, אבודרהם, זבח פסח, סידור של"ה, יעבץ292) – מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע293).

ועברתי (שמות יב, יב).

ועברתי בארץ מצרים אני ולא כו' ולא אחר. ברמב"ם אינו וכן בשבלי הלקט294 כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסידור האריז"ל, זבח פסח, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.

אני ולא מלאך – הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א295).

אני הוא ולא אחר – (כן הוא בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) – מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל296, אלשיך297, יעבץ298, לקו"ת שם299.

זה הדבר כו' זו החרב כו' זה הדם. הקשו המפרשים300 למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא – ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה: הרג את ממונם (מקניהם). גדולה מזו – הרג את בכוריהם (חרב). ועוד גדולה מזו – גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמות רבה פ"ט, ט301).

הנה יד (שמות ט, ג).

כמה שנאמר וחרבו (דה"א כא, טז) – הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבלי הלקט302. זבח פסח303), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (זבח פסח. שמחת הרגל304).

ובמורא גדול – (לשון מראה. וכן תרגם אונקלוס ות"י ובחזונא רבא) – זה גלוי שכינה – בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבלי הלקט305 אבודרהם306).

כמה שנאמר או הנסה (דברים ד, לד) – הרי שהי' מורא גדול. ותיבות זה גילוי שכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.

ואת המטה (שמות ד, יז).

ובמופתים זה הדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך – כן פירשו רוב המפרשים307. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שעל ידי אותו האות האמינו בו כל ישראל. – ובתפלה למשה פירש: הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. – ולשני פירושים אלו צ"ע, דאם כן הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.

ונתתי מופתיםעשן (יואל ג, ג).

באמירת דםארור). באמירת עשריוסיף יין. לשון המשנת חסידים308 – בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' – הקיף בחצאי עיגול.

ואין ליטול באצבע לשפוך כי אם בכוס עצמו (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו309. משנת חסידים310. סידור האריז"ל311. של"ה312. שבח פסח313).

ויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין314 (הובא בחק יעקב ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות. וראה בדרכי משה הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר ט"ז השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מאמר ג פ"ט315). ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שער הכולל316).

ושופך כו' על ידי כח הבינה. הפירוש: ושופך, על ידי כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).

והזעם "שבה" (בה"א ולא באלף).

דבר אחר ביד – סתם מורה לכל הפחות: מכה אחת. כשהוסיף – חזקה – הרי זה – שתים317.

ובאותות – לשון רבים. הרי זה – שתים.

המשמח לכך) (גם תיבת לכך מוקפת) – כן הוא בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.

וצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, וכמ"ש בשו"ע318 (תעג ס"נ) וסידור של"ה319 וכן הוא המנהג. ואין לומר דנכלל במ"ש באמירת עשר מכות – שהרי מסיים עשר שפיכות, ואם תאמר כנ"ל, הי' לו לומר יג שפיכות (ובמשנת חסידים320 אין התיבות עשר שפיכות וי"ל כנ"ל).

רבי יהודה הי' נותן בהם סמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח. קה) לא נמנו בסדר זה, ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבלי הלקט321 ואבודרהם322. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות – צו, א323 – ר"י אומר שלא תטעה כו').

דצ"ך עד"ש באח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אחר כך מוסיף יין בכוס.

בסידור קול יעקב העתיק מכתבי האריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוספות יום טוב אבות (פ"ה מ"ד) וסידור יעבץ פירוש התיבות על דרך הדרוש.

ניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי324. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.

רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר, רבי עקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסידור ר' עמרם גאון, ר' סעדי' גאון325, מחזור ויטרי, זבח פסח, סידור האריז"ל וכו'.

ר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח326) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".

נ' מכות, ר' מכות, ר"נ מכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פירוש המשניות אבות פ"ה מ"ד327). ואם כן אינו חולק על מ"ש באבות דרבי נתן פל"ג (ולנוסחא אחת כן הוא גם במשנה אבות פ"ה328) דעשר מכות הביא על המצרים בים (זבח פסח329).

בס' תפלה למשה330 מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.

ויאמרו החרטומים (שמות ח, טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כל המכות אצבע אלקים היא (זבח פסח331).

וירא ישראל (שמות יד, לא).

"שכל מכה" כו' היתה של ד' מכות כו' ה' מכות. וי"ל דאין רבי יוסי הגלילי חולק עליהם, כמו שאין רבי אליעזר ורבי עקיבא חולקים עליו332. ומצינו לשון ר' פלוני אומר אף שאין מחלוקת בדבר וכמ"ש בתוספות יום טוב (בכורים פ"ג מ"ו333) ועוד.

על המצרים "במצרים". לכאורה תיבת במצרים אינה בדוקא, שהרי גם מכה שעל הים היתה של ד (או ה') מכות, וכמו שמסיים. ואולי נכתבה מפני שהכתוב שעליו נשען מדבר במכות שבמצרים. ודוחק.

ישלח בם (תהלים עח, מט).

כמה מעלות כו' על אחת כמה. ברמב"ם ליתא334 אבל ישנם בכהנ"ל בפיסקא רבי יוסי הגלילי335, ולא מצאתים, לע"ע, בשום מדרש336 אבל בזבח פסח337 משמע דזהו סיום מאמר רבי עקיבא אומר!

אלו כו' דינו. אין מפסיקין באמירת הארבעה עשר דינו.

במשנת חסידים כתב: דיינו מספרו יסוד וחמשה עשר338 דיינו כו' (ועד"ז הוא בסידור ה"ר שבתי רשקובר339). – כנראה, מפני שהיו"ד דגושה, לכן חשובה לשנים340. והנה לפי נוסחא שלנו אינם אלא יד וי"ל – בדוחק – שהכונה על המעלות – שבהם דינו341. שוב מצאתי אשר בשבלי הלקט הגירסא היא: אלו הכניסנו לארץ ישראל ולא בנה לנו את בית המקדש (היינו שילה ונוב וגבעון) דינו. אלו בנה לנו את בית המקדש ולא בנה לנו את בית הבחירה (בית המקדש שבירושלים) דינו. וכן הוא גם בדפוס ראשון של ההגדה לפסח מתוך מחזור שונצינו – ה' רמ"ו. – ואם כן – לפי נוסח זה – הם טו דינו. ובשים לב אשר בעל המחבר ספר משנת חסידים חי באיטליא – מקום בעל המחבר ספר שבלי הלקט ודפוס שונצינו – קרוב לודאי, אשר גם הוא אחז בנוסחא שלהם ולכן כותב אשר טו דינו הם. אבל בסידור ה"ר שבתי רשקובר צ"ע.

אילו עשה באלקיהם ולא הרג את בכוריהם. לכאורה צ"ע שאין זה על פי סדר המאורעות, וכמה שנאמר והכיתי כל בכור גו' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (שמות יב, יב) וה' הכה כל בכור גו' וכל בכור בהמה (שם יב, כט. ובמכילתא342 ותנחומא343 דבהמה לקתה – שהיתה עבודה זרה שלהם).

וכן לאחר זה: הרג את בכוריהם, נתן לנו את ממונם, קרע לנו את הים – גם כן אינו על הסדר344.

וכן האכילנו את המן – באלוש345 – נתן לנו את השבת – במרה שלפני'346.

וי"ל אשר כתובים הנ"ל פירושם: והכיתי כל בכור וזה מסבב אשר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. ועד"ז בכתוב השני. אבל זמן עשית השפטים והריגת בכור בהמה הי' קודם להריגת בכוריהם347. – וכן מובן גם מהמכילתא (שמות יב, כט): וכל בכור בהמה שלא יאמרו יראתנו הביאה עלינו את הפורענות. וכ"מ גם ממרז"ל (סוכה כט, א): חמה לוקה סימן רע לעכו"ם כו' ואין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקי' לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים (עיי"ש בחדושי אגדות348). וכן הוא בפירוש בזהר (ח"ב יח, א349 ושם. – בשמות רבה פכ"א, ה350 מדובר ע"ד שר האומה).

וכן בנתינת הממון – הכוונה למה ששאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וכו' והוחלט זה לרשות בני ישראל כשנודע שאין הם חוזרים למצרים351.

ובמן ושבת – י"ל שהוא לדעת האומר באלוש ניתנה שבת (ירושלמי ביצה פ"ב, ה"א352, דברים רבה רפ"ג353. וראה מכילתא לשמות טו, כה354). או ע"פ המפרשים (ריב"א לשמות טז, א355) דאף שניתנה במרה שכח משה להזהירם עד שבאו לאלוש.

ולא קרע לנו את הים. ואז לא הי' הקב"ה מצוום לשוב ולחנות על הים ולחכות לפרעה356, ולא הי' מחזק לב פרעה לרדוף אחריהם, כי כל זה נעשה בשביל נס דקריעת ים סוף, וכמה שנאמר בתחלת פרשת בשלח (וסרו קושיות המפרשים357) – דינו.

ולא העבירנו בתוכו "בחרבה" – אלא במעט מים או טיט דינו (זבח פסח358, אבודרהם359, מהר"ל360). וצ"ע דהי' צריך לומר ביבשה – במקום בחרבה: א) כלשון הכתוב. ב) יבשה מורה שיבשה לגמרי, משא"כ חרבה. וכמה שנאמר (בראשית ח, יג-יד) בראשון גו' חרבו פני האדמה ובחדש השני בכז' יום לחדש יבשה הארץ361.

ולא ספק צרכנו במדבר – והיינו קונים צרכנו מתגרי אומות העולם, ועל דרך מרז"ל יומא (עה, ב362) – דינו.

אלו קרבנו לפני הר סיני – שעל זה נאמר: הן הראנו ד' אלקינו את כבודו ואת גדלו (דברים ה, כא). ובנוסח מוסף ראש השנה: אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני – ולא נתן כו' דינו363.

עוד י"ל: אלו קרבנו לפני הר סיני – והיו שומעים גם כן עשרת הדברות – ולא נתן לנו את התורה – אחר כך, היינו הלוחות והתורה והמצוה364דינו365.

רבן גמליאלונאמר לפניו הללוי' (משנה פסחים קטז, א-ב. ולהרמב"ם גירסא אחרת שם ולכן נוסח אחר לו גם בהגדה366).

כל שלא אמר – שלא פירש טעמן (רשב"ם367).

לא יצא ידי חובתו – כראוי, אבל יצא מן התורה (ר"ן פסחים שם368. וכ"מ דעת הרי"ף רשב"א אבודרהם369 ועוד – שכתבו שבדיבור בעלמא יוצא מצות עשה של סיפור יציאת מצרים. ראה לעיל פיסקא מצוה עלינו לספר).

שהיו אבותינו אוכלים כו' שאנו אוכלים כו' כל זה אינו במשנה והוא הוספה ממסדר ההגדה (וכבר הקשה בשמחת הרגל370 על הרשב"ץ שכתב אחרת).

ואמרתם זבח (שמות יב, כז).

נוטל הפרוסה בידו כו' נוטל המרור בידו, בפסחים קטז, ב הל' להגבי'371. אבל בסידור רש"י372 ובמחזור ויטרי373 כתב: כשמגיע למצה זו מרור זה מניח ידו עליהם (ואולי נוסח אחר הי' להם בש"ס). ומנהג בית הרב לאחוז המצות, השני' והשלישית374 (על ידי המפה שעליהם) ולהניח ידיו על המרור והכורך – עד על שום השני.

מצה זו כו' על שום שלא הספיק כו'. במשנה (שם) הוא בקיצור: על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. ובעל ההגדה מפרש ומבאר: על שום שנגאלו ועל אופן הגאולה, שהיתה במהירות כל כך עד שלא הספיק כו' – אשר רק בזה יובן מה שגאולת אבותינו מחייבת לאכול מצות.

וי"ל אשר ב' הדברים – עצם הגאולה ואופנה – אחד הם על פי מ"ש בספרים (סידור ה"ר שבתי רשקובר375 וקול יעקב376 כאן. צרור המור377 – הובא בשל"ה פיסקא עבדים היינו378 – שמחת הרגל שם379) שאם היו שוהים ישראל עוד רגע במצרים לא היו נגאלים לעולם – ועפי"ז מובן גם כן מה שמדגיש במכילתא (שמות יב, מא): שמכיון שהזמן הגיע לא עכבן הכתוב כהרף עין.

על שום שלא הספיק. אף שנצטוו על המצות קודם לזה (שמות יב380) – הקב"ה ציום לעשות המצה לזכרון הפלא שהוא עתיד לעשות להם. וכן נצטוו בפסח – על שם ופסח ד' כנ"ל – קודם מעשה הנס (זבח פסח381, שבלי הלקט382 אבודרהם383. לקו"ת סד"ה להבין מ"ש בהגדה384).

מלך מלכי המלכים. מלכים – שלמטה בעוה"ז. מלכי המלכים – שרים העליונים שבצבא המרום כמ"ש (דניאל י, יג) ושר מלכות פרס. והקב"ה נקרא מלך על מלכי המלכים (לקו"ת שם385).

עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה. שאלו יכלו להתמהמה היו אופים חמץ כי פסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום (ר"ן386, שבלי הלקט387, לקו"ת שם388).

ויאפו את הבצק (שמות יב, לט).

וימררו (שמות א, יד).

בכל דור ודור. – ובכל דור ודור – בכל יום ויום וכאילו הוא יצא היום ממצרים (תניא ר"פ מז. עיי"ש).

והגדת לבנך ביום ההוא וגו' עשה ד' "לי" (שמות יג, ח) – הרי שצ"ל לי אף ביום ההוא, היינו גם כמה דורות אחרי יציאת מצרים (מהרש"א פסחים שם389).

לא את אבותינו. הוספת מסדר ההגדה, וכפל הדבר כדי לחזקו. ובמשנה אינו.

ואותנו הוציא (דברים ז, כג). בפסחים (קטז, ב): צריך שיאמר ואותנו הוציא גו'.

יכסה כו' ויגבי' כו' גאלנו. (טור ושו"ע390). וצ"ע דהי' לו לומר – כלשון הגמ"יי391 – עד שיברך בפה"ג ושותה. ואולי הטעם מפני שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה392.

יכסה את הפת כו'. בסידור תורה אור (דף קפ"ח ע"ב) העתיק הגהת הצ"צ על זה: ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל. והטעם מבואר בטור בשם המדרש. – מזה מוכח אשר התיבות ואוחזו כו' גאלנו לא היו בסידורו393. וכן אינם בסידור קול יעקב394, של"ה395, יעבץ396.

מנהג בית הרב (למרות מ"ש בהגהות אדמו"ר נ"ע שבסידור תורה אור ע' רלג397) להגבי' הכוס ואוחזו עד שמסיים ונאמר לפניו הללוי' – הובא מנהג זה בהגמ"יי398 – ומעמידו על השולחן וחוזר ומגבי' לברכת אשר גאלנו (וכ"כ בערוך השולחן399).

יכסה את הפת – שלא יראה בשתו – ויגבי' את הכוס – כי אין אומרים שירה אלא על היין400 (ראה לעיל פיסקא צריך להגבי'401).

לפיכךשהוציא אותנו וגאלנו – אנחנו חייבים להודות כו' – ט' שבחים (כ"ה לגירסתנו במשנה שבבבלי402. מחזור ויטרי403. מהר"ל404. מטה משה405 בשם הרוקח. תוספות יום טוב פסחים שם406, סידור ה"ר שבתי רשקובר407) – לפניו הללוי' – שבח עשירי, כנגד עשר לשונות של שבח שאמר דוד בתהלים וגדול בכולם הללוי' שכולל שם ושבח בבת אחת (פסחים קיז, א408. מחזור ויטרי409).

ונאמר לפניו הללוי' (כ"ה במשנה. רי"ף. רמב"ם. שבלי הלקט. אבודרהם – דעת עצמו410. מהר"ל. סידור יעבץ).

הללוי' הללולמעינו מים (תהלים קיג-קיד). – יאמר הלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים כמרז"ל – פסחים קיז, א (מחזור ויטרי411). עד היכן הוא אומר – בית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים (פסחים קטז, ב).

אין מברכין על הלל זה. ר' צמח גאון זצ"ל פירש לפי שמפסיקין בו בסעודה ורב האי גאון זצ"ל פירש שאינו אלא כקורא בתורה (אור זרוע ח"א רס"י מג412).

ובלילה זה קורין אותו אפילו מיושב, אע"פ שמצות קריאת הלל מעומד, לפי שכל מעשה לילה זה הוא דרך חירות (שו"ע אדמו"ר הזקן סי' תע"ג ס' מז-מח413).

הפרקים הללוי' ובצאת המדברים ביציאת מצרים קריעת ים סוף ומתן תורה (פסחים קיח, א414), לשעבר, מפסיקין בהם ותקנו אחריהם ברכת הגאולה ואכילת המצה שכל זה זכר ליציאת מצרים. והפרקים שלאחריהם המדברים בלעתיד לבוא (פסחים שם415) באים אחרי הסעודה, כי הם ענין בפני עצמו (זבח פסח416).

ברוך כו' אשר גאלנו (משנה פסחים קטז, ב417 כדעת רבי עקיבא וכגירסת הרי"ף הרא"ש418 וכו'. ראה בדקדוקי סופרים שם419) – ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים (רש"י בס' האורה420. אבודרהם421 וראה לעיל פיסקא שהחינו422).

גאלנו – כנ"ל אשר אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו משועבדים היינו. ואם כן אנו מרגישים הגאולה. ולכן מקדים גאלנו לגאל את אבותינו שזה אינו אלא מה שאבותינו ספרו לנו. משא"כ בפיסקא לפיכך אומר: שעשה לאבותינו – ואחר כך – ולנו את הנסים – כי האבות ראו וקרובים אל הנסים (חתם סופר423).

למועדים – ר"ה ויוהכ"פ – ולרגלים – פסח שבועות וסוכות (שבלי הלקט424. אבודרהם425).

מן הזבחים – חגיגה (הבאה קודם הפסח כדי שיהא נאכל על השובע. פסחים ע, א) ואחר כך – ומן הפסחים426.

במוצאי שבת – (שאין החגיגה באה בערב פסח שחל להיות בשבת. פסחים סט, ב427) נאכל שם – מן הפסחים ומן הזבחיםהחגיגה שתבוא למחרתו (שו"ע אדמו"ר הזקן תע"ג סמ"ט428).

קיר מזבחך. לשון הכתוב (ויקרא א, טו). וצ"ע מה ששינה כאן דוקא להביא לשון זה. ובסידור יעב"ץ פירש על דרך הסוד429. וראה זח"א (רכח, ב430).

שיר חדש – לשון זכר (מכילתא431. הובאה בתוד"ה ונאמר פסחים קטז, ב432).

ונוטל הכוס בידו. תיבות אלו הם טעות הדפוס (שער הכולל433).

ומברך. מברכין על כל כוס וכוס מארבע הכוסות ברכה ראשונה, – אבל אין מברכין ברכה אחרונה כי אם אחרי האחרון (רב שרירא ורב האי גאון434). והטעם: כל אחד מארבע הכוסות חשוב מצוה ודרך חרות בפני עצמו ואין נפטר בברכת השני435. אבל לענין ברכה אחרונה – אפילו היסח הדעת אין מזקיק לברכה זו436, שתהי' מיד אחר האכילה ושתי', ויכול להמתין עד שיהא נמלך לאכול או לשתות ויברך אחריהם ויפטור גם את זו (שו"ע אדמו"ר הזקן סו"ס תע"ד וש"נ437).


1) בהלכות פסח בקצרה (ויגביה הקערה ויאמר הא לחמא כו').

2) סי' תעג ס"ו (ויגביה הקערה שיש בה המצות ויאמר). וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ו (נוהגין להגביה הקערה שבה המצות ואומרים הא לחמא וכו').

3) פמ"ח ס"ק יז (ומגביה הקערה (פסחים קט"ו ע"ב תוס' ד"ה למה עוקרין)).

ואף שבתוס' שם (ומגביה קערה ולימא הא לחמא עניא כו') מיירי בהגבהת הקערה שלפני הא לחמא עניא, מכל מקום מ"ש בגמרא שם (אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזא דקא מדלי תכא מקמיה) מיירי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר אמירת הא לחמא. וראה שערי שלום סנ"ג. הערות ובאורים תשנ ע' 57.

4) כמובא ברשימת היומן ע' קעח (לא הי' מגבי' הקערה, ורק מגלה מקצת הפת), וע' שעב (אין מגבי' הקערה).

ואולי הטעם, כיון שאנו נוהגים שהמינים מונחים על המצות דוקא (כדלעיל הערה 131), וצריך זהירות יתירה שלא יפלו בעת הגבהת הקערה.

וראה אוצר מנהגי חב"ד ע' קנז (כ"ק אדמו"ר זי"ע היה מדקדק שכל שלוש המצות תהיינה מגולות במקצתן, גם המצה האמצעית, הפרוסה).

5) פ"ה ס"ב-ג (הא לחמא, ופירושו הֵא ממש בניקוד צירי תחת ההא ... בציווי הא לכם זרע).

6) בסדור של הר"ש מרשקוב נדפס הָא בקמץ. אבל בסדור תקמ"א, ושל ר' אשר (הֵא סוד המילה), ובסדור קול יעקב נדפס הֵא בצירי.

וכן הוא ברשימת היומן ע' קעח ("הא לחמא" – בציירי).

וראה הערות ובאורים תתטו ע' 54.

7) הֵא לכם זרע.

8) הֵא דרכך.

9) הֵא כדי פרזלא לא מתערב עם חספא.

10) דלא כנוסח "כהא לחמא", שהובא גם בשוע"ר סי' תעג סל"ז (יש מדקדקים לומר כהא לחמא, או הא כלחמא, לפי שאין שייך לומר הא לחמא די אכלו אבהתנא, שהרי אין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו. ולפיכך אף שבכל הספרים הנוסח הוא הא לחמא, מכל מקום האומר כהא לחמא או הא כלחמא לא הפסיד).

11) "וכן יסד ה"ר יוסף בסדרו ... ולימא הא לחמא עניא כו'" (ראה אודותיו לעיל הערה 44).

12) ואף שאכלו את המצה ביציאתם ממצרים, ולא בתוך מצרים. ראה לקו"ש חי"ז ע' 81.

13) לשון הכלבו יועתק בפנים בסמוך ד"ה ובמחזור.

וראה ראבי"ה סי' תקכה (ונהגו העם לומר הא לחמא עניא בלשון ארמית, שלשונם היה לשון ארמית, כדי שיבינו הנשים והתינוקת ... ומה שנתקן לשנה הבאה בני חורין ואינו תרגום כמו שאר כל החרוזה, לפי שנתקן בבבל, ולשונם היה ארמית, והיו הגוים מבינים, ויאמרו דעתם לצאת ממנו, ויסתכנו. ולכך תיקנו לומר זה בלשון עברית, שלא יבינו הגוים).

14) ביאור ההגדה, מצה שמורה (קנד, א ואילך).

15) ואז דיברו בלשון הקודש; אף שגם אז דיברו עמי הארץ בארמית, כמבואר בשוע"ר הל' תלמוד תורה פ"א קונטרס אחרון ס"ק ב (כל ימי בית שני היו עמי הארץ מספרים ארמית). וראה הערות ובאורים תשצה ע' 35. תשצו ע' 22.

16) בנוסח ההגדה שברמב"ם יש שינוי נוסח בדפוסים:

(א) שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, שתא הכא עבדי לשתא דאתיא בני חורי.

(ב) הא שתא הכא לשתא דאתיא בארעא דישראל, השתא הכא עבדי לשתא דאתיא בני ח רי.

17) ע' תפה.

18) סי' נ יג, א.

ועד"ז בשוע"ר סי' תעג סמ"ב (צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים. או יפרש להם הענין לפי דעתם).

19) פיסקה הבן שואל מה נשתנה ד"ה מנהגנו (טאטע איך וועל ... וואס איז אנדערש...).

20) ואחר כך יפרש להם תוכן הענין לפי דעתם.

21) "ואמרינן במסכת תעניות רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח הכי כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די ספוקם על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול, כלומר מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל יבא ויאכל עמנו. כל דצריך ייתי ויפסח, פירוש ... אין לו מצה של מצוה ולא צרכי הפסח, כגון חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות, לכך אומר כל דצריך ייתי ויפסח, כלומר יבא ויעשה סדר הפסח". וכך גם כאן מזמינים לסדר של פסח, מצה ויין

ואינו מזמין לאכילת קרבן פסח, שהרי אי אפשר למנות בליל פסח על הקרבן פסח, שאינו נאכל אלא למנוייו, כמבואר בשבלי הלקט סי' ריח (שאין לנו פסח עתה, ואפילו אם היה לנו פסח עתה לא היינו מזמנין אותם, שאין הפסח נאכל אלא למנוייו כשהוא חי).

וראה שערי שלום סנ"ז.

22) רשימת היומן ע' קעט (אדמו"ר נ"ע הי' תמיד אומר "לשנה הבאה" הא' מלעיל, הב' מלרע).

23) "באה עם הצאן, הטעם באל"ף, ותרגומו אתיא. ורחל באה, הטעם למעלה בבי"ת ותרגומו אתת. הראשון לשון עושה, והשני לשון עשתה" [וראה גם רש"י לך טו, יז. ויגש מז, כו. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון שה ע' ז].

ובאגרות קודש חי"א אגרת ג'תקסו (במה שכ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע הי' אומר השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, הבאה, מלעיל, היינו לשון עבר. ושואל איך יפרשו זה. הנה אף שלא שמעתי בפירוש, נראה לי לומר שפירושו כפשוטו, שזה תקופה שכבר התחילה, בשנת פסח זה עצמה, ולשנה הבאה מלרע – בני חורין, היינו בעתיד, ולהוסיף בם הכנות הדברים ובפרט ברוחניותם. כי לשנה הבאה בארעא דישראל תלוי רק בהאדם עצמו, שבחירה חפשית לו בפרט ברוחניות הדברים, אשר ארץ ישראל הוא שנמצא בהשגחה תמידית מד' אלקינו מראשית שנה עד אחרית שנה, תמידית ומיוחדת שזה תלוי באם אין הולכים בקרי כי אם בחקתי תלכו. ולכן כשאומר ומחליט לשנה הבאה בארעא דישראל – בידו להעשות כך על אתר וגם שעה אחת קודם, ומשא"כ להעשות בני חורין היינו להשתחרר משעבודים, הרי, כמו בדין הנגלה צריך לשטר שיחרור או לענינים מעין זה, וברוחניות הרי זה כמה שנאמר שרק הקב"ה שוחטו ליצה"ר שאז נעשים בני חורין, וכדרז"ל אל תקרי חרות אלא חירות).

וראה רשימת היומן שם ע' קפ (כי "בארעא דישראל" אין צריך הקדמות לזה, ומחכים בכל עת, משא"כ "בני חורין" צריך הקדמת הגאולה, ואינו מוחלט). הערות ובאורים תתקלז ע' 32.

24) "והיינו דכתיב העולם הבא, שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית".

25) "זה שקראו אותו חכמים העולם הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה, וזה העולם אובד ואחר כך יבא אותו העולם, אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד שנאמר אשר צפנת ליראיך פעלת וגו'".

26) "למה עוקרין את השולחן, אמרי דבי ר' ינאי כדי שיכירו תינוקות וישאלו ... עדיין לא קא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן".

ובאוצר מנהגי חב"ד ע' קנט (ונראה שאדמו"ר זי"ע הי' מסיטה קימעא).

27) "כלומר ומתוך כך יבא לישאל בשאר דברים, אבל במה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ח (כדי שיראו התינוקות וישאלו למה מסירין המצות ועדיין לא אכלנו, ועל ידי כן יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה כו').

סיכום הלכה זו של להתמיה התינוקות – ראה שוע"ר סי' תעג סי"ד (והערה 114).

28) "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו".

29) "מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה".

30) "ואף על פי שאין צריך לאחוז הכוס בידו עד שיגיע ללפיכך כמו שיתבאר, אף על פי כן צריך למזוג מיד קודם התחלת אמירת ההגדה, כדי שישאלו התינוקות למה שותין כוס שני קודם הסעודה, שאין דרך לשתות כן בכל ימות השנה, ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו'".

*

והיינו שבתחלת הסדר נעשים 3 שינויים, כדי לעורר את הבן לשאול מה נשתנה:

(א) כרפס. (ב) סילוק הקערה. (ג) מזיגת הכוס השני.

ולכן "כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה".

31) פמ"ח סי"ג (לכן השמיט אדמו"ר בשו"ע תיבת לו ... ומה שבאיזה סדורים כתוב אצל כוס שני מוזגין לו כוס שני, הוא טעות הדפוס, ובסדור הראשון דקאפוסט שהגיה האדמו"ר הזקן לא נמצא תיבת לו).

32) הושע יא, א (כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני).

33) ס' השיחות תש"ד ע' 77 (דער ענין וואס א תינוק פרעגט די ד' קושיות, איז דער טעם המנהג, אויף לעורר זיין למעלה דעם: כי נער ישראל ואוהבהו).

34) ס' השיחות תש"ג ע' 54.

35) בהוצאות ווארשא.

36) והטעם שאומר "מה" (ולא "למה), ראה הגדה שלמה ע' י, מפירוש הגדת דרמשטדט (מה נשתנה, אנו מתחילין ופותחין בלשון הכתוב, והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת).

37) ראה לעיל פיסקה הא לחמא.

38) באגרות קודש ח"ב אגרת רצג (לא שמעתי בזה לא טעם ולא מקור. ומה שנ"ל, שהוא מפני מכבדו בחייו מכבדו במותו, וכנפסק הדין בשו"ע יו"ד סר"מ (וראה ג"כ זח"ג ס"פ בחוקותי ובמקומות שציין בנצוצי זהר שם).

39) ראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ג ח"ג ע' 1230 (ענין זה (שעורך ה"סדר" חוזר ואומר "מה נשתנה"), אינו ענין של מנהג טוב והידור כו' בלבד, אלא מפורש כן ברמב"ם: בהלכות חמץ ומצה (פ"ח ה"ב) כותב הרמב"ם: "מוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל, אומר גם הקורא (עורך ה"סדר") "מה נשתנה").

40) במשנה (וכאן הבן שואל אביו ... מה נשתנה...).

41) לאפוקי מהדפוסים הראשונים של סדור תורה אור, שנדפס בהם אנו בחטף פתח.

והיינו כי אני ואנחנו – האל"ף בחטף פתח. אנכי ואנו – האל"ף קמוצה.

42) במשנה שבבבלי הסדר הוא: מצה, מרור, צלי, מטבילין. והיינו שמטבילין הוא בסוף.

ואילו במשנה שבירושלמי ושברי"ף ורא"ש הסדר הוא: מטבילין, מצה, צלי. והיינו שמטבילין הוא בתחלה.

והוא המקור לנוסח שלנו, שמטבילין בא בתחלה.

43) כה, ב – שהוסיף בנוסח המשנה שברי"ף את קושית מרור (אחרי מצה).

44) בסדר רב עמרם גאון (ירושלים תער"ב) מופיעה שאלת מטבילין בסוף; ובשוה"ג שם (בכ"י ב"מ מובא כאן שאלת "אין אנו מטבילין פעם אחת", וכן נוסח הרמב"ם). והוא כתב יד בריטיש מוזיאון מס. 1067 (שנדפס במהדורת צילום).

45) "וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה ב' פעמים... שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור"

46) "ופירוש אין אנו מטבלין ... שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרור. פירוש שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים והלילה הזה מרור".

47) מהדורת צילום (לייפציג תרפ"ג).

שוב נדפסה (ירושלים תשכ"א) מהדורת צילום של הגדה הראשונה בדפוס (ואדי אל חג'ארא רמ"ב), וגם שם הוא בסדר הזה.

48) כמובא בשוע"ר סי' קסז סט"ו (שכן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת היה כל אחד מיסב על מטתו ולא היה קבע סעודה בלא הסיבה ... ועכשיו שאין אנו רגילין בהסיבה), וסי' ריג ס"א (בימיהם שלא היה קבע לסעודה בלא הסיבה ... ובזמן הזה שאין דרכנו בהסיבה כלל).

וראה גם לעיל סי' תעב ס"י (אין רגילות להסב כלל בארצות הללו).

49) בפירושו להגדה (הלילה הזה כולנו מסובין, שלא הוזכר במשנה קושיא זו, מפני כשהי' בית המקדש קיים היה קרבן פסח, לכן הי' הקושיא הלילה הזה כולו צלי, ומסובין לא נחשב להם בשינוי, כי היו יושבין תמיד מסובין, שכן היה דרכם, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות, אבל עכשיו שאין לנו קרבן פסח, לא נחשב לנו שינוי זה, וחשיבו מסובין שינוי, שאין דרכנו לישב מסובין כל השנה).

ואף שמסתבר כדבריו; מכל מקום לפי זה צע"ג ברמב"ם.

וראה הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תתו ע' 7.

50) וכן נראה גם בב"י סי' תעה ד"ה כתב אחי ה"ר יחיאל (שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל).

ב"ח שם (שבזמן שבית המקדש קיים היה צריך הסיבה משום פסח).

פר"ח ס"א ד"ה ומ"ש ואוכלם (והלל היה ודאי אוכל בהסיבה).

שוע"ר שם ס"כ (והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב). אף שהלל הי' בזמן בית המקדש.

וראה הערות ובאורים תתטז ע' 19. א'קכד ע' 73 ואילך.

51) שער חג המצות פ"ו (מה נשתנה ... ודע כי רמזו בכאן נגד ד' עולמות אבי"ע מלמטה למעלה).

52) המשך הערה זו נוספה בהוצאת קה"ת תשל"ג.

53) היינו בשלמא לפי המובא לעיל מהגר"א (ומסובין לא נחשב להם בשינוי, כי היו יושבין תמיד מסובין, שכן היה דרכם, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות).

לפי זה מובן הטעם שקושית מסובין אינה במשנה וגמרא, כי היא נוספה על ידי הגאונים, ומקורה הראשון הוא בסדר רב עמרם גאון וסדר רב סעדי' גאון.

משא"כ לנוסח הרמב"ם, שהקשו קושית מסובין גם בזמן בית המקדש, אם כן למה לא נזכרה בש"ס.

54) שהרמב"ם גורס כן גם בתלמוד שלנו.

55) שגם הרמב"ם מודה שקושית מסובין אינה בתלמוד שלנו, כי אף שקבעו קושית מסובין בזמן בית המקדש, מכל מקום עדיין לא איחדו את המנהגים בתקנה אחת לכולם, עד אחר זמן התלמוד. ובזמן התלמוד עדיין הסתפקו בחלק מהקושיות, כדאמרינן "פטרתון לומר".

56) ויפרש הרמב"ם כפירוש הרשב"ם שם (וכיון ששאלו לנו מה נשתנה אין אנו צריכין לומר מה נשתנה, אלא להשיב על דבריו).

דלא כדברי התוס' שם ד"ה כדי (מה ששאל למה אנו עוקרין השלחן לא יפטר ממה נשתנה. וההיא דאביי לא פירשה הגמרא אלא תחלת שאילתו).

ואנן קיי"ל כדברי התוס', כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"מ (ועל ידי כך יתעוררו לשאול גם כן שאר השאלות מה נשתנה וכו').

57) שכבר אז תיקנו את חמשת הקושיות. אבל עדיין לא נתאחדו המנהגים באופן סופי, ולכן אמרו בגמרא "פטרתון לומר". וראה שערי שלום סס"ד.

58) ד"ה ומ"ש רבינו דמספקא (וכתבו הרא"ש והר"ן, שנשאל רבינו האי, וכי עד שבא רבי אבהו ותיקן שיהיו תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת לא היו ישראל יוצאים ידי תקיעת שופר. והשיב כך היה הדבר מימים קדמונים מנהג בכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות ומהם עושים יבבות כבדות שהם שברים, ואלו ואלו יוצאים ידי חובתם, שברים כבדות תרועות הן, יבבות קלות תרועות הן, והיה הדבר נראה כחלוקה, אף על פי שאינה חלוקה, ולא היו מטעים אלו את אלו, כי חכמים של הללו מודים דיבבות תרועות הן וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועות הן. וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד ולא יראה ביניהם דבר שההדיוטות רואים אותו כחלוקה).

והובא גם בשוע"ר סי' תקצב ס"ד (שמן התורה, בין שברים בין תרועה שלנו הכל נקרא תרועה, ואיך שיעשה אדם בין שברים לבד בין תרועה שלנו לבד הוא יוצא ידי חובתו. ובדורות הראשונים היו מקצת מקומות נוהגין לעשות שברים ומקצת נוהגין לעשות תרועה שלנו, ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן מן התורה. אלא לפי שהיה הדבר נראה כמחלוקת בעיני ההמון, לכן ראו חכמים לתקן שיהיו כל ישראל עושין מעשה אחד, ולא יראה ביניהם דבר שנראה כמחלוקת בעיני ההמון, התקינו לתקוע תשר"ת ג' פעמים תש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים, כדי לצאת מספיקות ההמון מחמת חלוקת מנהגים).

*

ועד"ז ביאר הרב כשר בהגדה שלמה ע' 27, שבתחלה היו נוסחאות שונות בהגדה, ובזמן רבנן סבוראי נתמזגו לנוסח אחד, עם הוספת פסקאות, כעין דאתקין ר' אבהו לענין תקיעות. ועדיין לא כולם קיבלו את הנוסח המאוחד, עד לתקופת רב נטרונאי גאון, כמבואר בתשובתו המועתקת שם (מי שאומר ... ואינו אומר ... מי שנוהג מנהג זה אין צריך לומר שלא יצא ... מאי איכפת להם לומר ... במנהג של שתי ישיבות, שכל מי שאינו נוהג מנהג שלנו לא יצא ידי חובתו). וראה לעיל (הערה 98).

59) ונתבאר בשוע"ר סי' תעה ס"ז (יש נוהגין שלא לאכול בלילה זה שום טיבול רק שני טיבולים אלו, דהיינו טיבול הראשון שקודם אמירת ההגדה וטיבול המרור בחרוסת, כדי שיהא ניכר ששני טיבולים אלו הם לשם מצוה).

60) ס"ק ו (דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לאחד, דאין עושין כן אלא משום ספיקא).

אמנם יתבאר לקמן, פיסקה שלחן עורך (מתחילין ... באכילת הביצה ... וטובלה במי המלח). ונתבאר בלקוטי מהרי"ח (יש נוהגין לטבול הביצה במי מלח ... דכל הטיבולי המי מלח כחד יחשב, וכדרך שכתב הט"ז לענין הטבילה של הכריכה בחרוסת).

61) בפירוש גבורות ה' להגדה (במאמר מה נשתנה לא זכר ד' כוסות, כי לא זכר דבר שהוא תקנת חכמים, כמו ד' כוסות שהוא תקנת חכמים לגמרי, אבל מצה ומרור אינו תקנת חכמים. אע"ג דמזכיר כלנו מסובים, שהוא גם מדרבנן, כיון שהסיבה היא למצה שהיא מדאורייתא שפיר שואל על זה. וכן ב' טבולין, אע"ג דטבול ראשון מדרבנן, וגם החרוסת בטבול השניה מדרבנן, שואל עליו, דפירושו הלילה הזה שני טיבולין ובטיבול אחד יש מרור שהוא מן התורה, אע"ג דחרוסת גופא מדרבנן הוא, כיון שחרוסת הוא למרור שהוא מן התורה שפיר שואל עליו מה נשתנה, אבל ארבע כוסות שהוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה אינו שואל). וראה הערות ובאורים תתקנט ע' 73.

ובאגרות קודש ח"ב אגרת שנ (במ"ש בהערותיו שם, שלכן אין שואלין על הד' כוסות כי עדיין לא שתו אותם, משא"כ שאר הקושיות, וע"פ מ"ש במרדכי סוף פסחים שבזמן שביהמ"ק הי' קיים אוכלין הסעודה קודם הסדר (וכבר כתבתי בהגדה הנ"ל ע' 35 שאין כן דעת הרמב"ם). ולפענ"ד אי אפשר לומר כן, כי גם הפסח מצ[ת] מצוה ומרור אכלו רק אחר שאילת הקושיות דמטבילין וצלי).

והכוונה למה שנדפס לקמן פיסקה שלחן עורך ד"ה להעיר (ובדפוסים הראשונים של לקוטי טעמים ומנהגים הוא בע' 35), שם הובאו דברי המרדכי (הערה 884) והרמב"ם (הערה 885).

62) וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סמ"ד (לפי שצריך לומר ההגדה על מצה ומרור וחרוסת ושני תבשילין כמו שנתבאר למעלה. ולכן יש ליזהר שתהא המצה מגולה קצת).

וראה גם לעיל פיסקה יחץ ויקח (והערה 299).

63) "מתחיל בגנות מאי היא, אמר רבא מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. רב יוסף אמר עבדים היינו לפרעה. והאידנא עבדינן כתרווייהו".

והיינו שאין המחלוקת בין רב לשמואל, אלא בין רבא לרב יוסף.

64) "מאי גנות אביי אמר מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ורבא אמר מתחלה עבדים היינו לפרעה במצרים ... ואביי ורבא הלכתא כרבא. ועוד דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא טובא מאי בעי למיעבד. אמר ליה בעי אודויי ושבוחי טובא, מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים. ולפי שהלכה כרבא, ואף רב נחמן סבר כותיה, לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי".

65) "שכך שנינו מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ואמרנו מאי גנות רב אמר עבדים היינו".

66) "בגמרא מאי גנות, רב אמר מתחלה עובדי אלהים אחרים, רבא אמר עבדים היינו לפרעה במצרים).

67) "ודאי לכו"ע הנוסחא שלנו מקובל הי', אלא שמחולקים בפירוש המשנה".

68) "לכך מחבר הגדה זו חבר תחלה כרבא ואחר כך כאביי".

וראה הערות ובאורים תתקנט ע' 80 וע' 86. תתקס ע' 10.

69) שתיבות אלו מופיעים רק בואתחנן ה, טו (ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'). וראה גם לקמן (הערה 404).

ומטעם זה נוהגין שאחד מששת המינים הוא הזרוע, כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"כ (וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה).

70) פ"ו (ויוציאנו ה' אלקינו משם שהם או"א, ביד חזקה ובזרוע הנטוי', ר"ל בהתלבשות הזרועות של אריך אנפין המורים ליד חזקה וזרוע הנטוי').

71) פ"ז אות ב (ויוציאנו ה' אלקינו שהם או"א, שיצאו והלבישו הזרועות דאריך אנפין, וזהו בי"ד חזק"ה ובזרו"ע נטוי"ה).

72) בסדור הר"ש מרשקוב (ויוציאנו ה' (אבא) אלהינו (אמא) משם, שהם או"א שיצאו והלבישו זרועות אריך אנפין ... ביד חזקה ובזרוע נטוי').

ובסדור קול יעקב (ויוציאנו ה' (אבא) אלהינו (אימא) משם (מן הגרון) ביד חזקה ובזרוע נטוי' (זרועות אריך אנפין המתלבשים באו"א).

ובסדור תקמ"א, ושל ר' אשר (ויוציאנו ה' אלהינו משם, או"א מגרון דז"א, ביד חזקה ובזרוע נטוי', זרועות דאריך).

73) ד"ה עבדים רצג, ב (הנה מבואר בפרי עץ חיים ובמשנת חסידים ... ויוציאנו ה' אלהינו בחי' א[ו]"א, ביד חזקה ובזרוע נטוי', על ידי בחי' ב' זרועות דאריך אנפין כו' עיי"ש באריכות. והנה להבין כל זה...).

74) פי"ב, טו (ה' אלהים ... אם בורא אני את העולם ... במדת הדין).

וראה ב"ר פל"ג, ג (בכל מקום שנאמר אלהים הוא מדת הדין). רש"י נח ח, א (אלהים, זה השם מדת הדין הוא).

75) "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו, בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת למו, ובזרוע עוזו אלו תפילין".

76) "מניין לאומר שמאל שהיא שבועה, שנאמר ובזרוע עוזו". וברש"י שם (מדכתיב ימינו וכתיב ובזרוע עוזו, אלמא דזרועו היינו שמאלו. והכי נמי אמרינן בפרק קמא דמסכת ברכות מנין שהקב"ה מניח תפילין דכתיב ובזרוע עוזו ואין עוזו אלא תפילין כו', ותפילין בשמאל קיימי).

77) "מתחלה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, ועכשיו הוציא המקום ששים רבוא בני אדם ממצרים". רש"י יתרו יח, י (אשר הציל אתכם מיד מצרים, אומה קשה. ומיד פרעה, מלך קשה).

78) ואתחנן ו, כא (ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה). וראה שם ה, טו (ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטוי'). לעיל (הערה 395).

79) "כל מלכי מצרים פרעה".

80) "וכתיב במחזור ויטרי דלא גרסינן משועבדים היינו לפרעה במצרים, אלא משועבדים היינו במצרים. וכן נראה בעיני כי פרעה כבר היה מת. וא"ת שכך קוראים שם לכל המלכים כלם, כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו" [ואינו במחזור ויטרי שלפנינו].

81) גם קטע זה הוא בשבלי הלקט, המועתק בתניא רבתי, שמצויין לקמן בסמוך (והנה מביא ראיה הלכה למעשה, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע וכו'), ובזבח פסח המצויין לקמן בסמוך (הביא המגיד ראיה איך המרבה לספר ביציאת מצרים הוא המשובח, ואפילו לחכמים ולנבונים וליודעים את התורה כולה, מאותה עובדה שקרה לחמשת גדולי הדור).

וראה הערות ובאורים א'קכד ע' 99.

82) כפי שהוא בנוסח ההגדה של הרמב"ם ועוד. ובאבודרהם (ובסדר רב עמרם גורס כלנו זקנים שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים).

83) פירוש ההגדה שבשבלי הלקט, שמועתק בתניא רבתי (פירוש ההגדה כפי שמצאתיה בס' שיבולי הלקט), הנוסח הוא (ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה).

84) "ויש שגורסים זקנים, וכן גריס הרמב"ם ז"ל, ונכון הוא כי זה יקנה דברים מהנסיון שיעור רב".

85) פמ"ח סכ"א (ולא גריס כולנו זקנים, וכן הוא הגירסא בתניא רבתי בשם שבלי הלקט, ובכל סדורי האריז"ל ובפרי עץ חיים ... ובספר ברית הלוי ממהר"ש אלקבץ מיישב גם גירסת הרמב"ם כולנו זקנים, אעפי"כ בסדר הגדה שלו לא גריס כולנו זקנים).

86) "וכנגדם אמר ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, כי רמז בחכמי היודעים ... בנבונים ... כולנו יודעים...).

87) פ"ו (ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים בסוד חב"ד).

88) פ"ד ס"ו (ואפיל"ו כולנ"ו חכמי"ם חכמה, נבוני"ם בינה, יודעי"ם בסוד הדעת).

89) "ואפילו כולנו חכמים (מצד מוח חכמה), כולנו נבונים (מוח בינה), כולנו יודעים (מוח דעת)".

וכן הוא בסדור של ר' אשר (ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה (חב"ד)).

אבל בסדור הר"ש מרשקוב גורס גם "כולנו זקנים".

90) "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים כו', כצ"ל. והן נגד ג' ראשונות חב"ד".

91) "שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות".

92) שם מ, ב (פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין), מא, א (חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קודשא בריך הוא ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד).

93) "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן".

94) "מצות עשה מן התורה לספר ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן".

95) "לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן".

96) "לספר ביציאת מצרים באותו הלילה".

97) בקטע שלפנינו בא להוכיח דקיי"ל שהנשים חייבות במצות ההגדה, דלא כמשמעות התוס' קח, ב ד"ה היו באותו הנס (והא דאמרינן דפטורות מסוכה, אף על גב דאף הן היו באותו הנס כי בסוכות הושבתי. התם בעשה דאורייתא, אבל בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס).

הרי דבכל מקום שהחיוב באנשים הוא דאורייתא, ונשים פטורות מטעם מצות עשה שהזמן גרמא, לא חייבו אותן חכמים מטעם שאף הן היו באותו הנס. וכן במצות ההגדה, שהיא באנשים מן התורה, ונשים פטורות מטעם שהזמן גרמא.

98) סוף מצוה כא (ונוהגת בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן).

99) בתוס' שם (גבי מצה יש מקשה למה לי היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה, תיפוק ליה מטעם שהן היו באותו הנס. וי"ל דמשום האי טעמא לא מחייבא אלא מדרבנן, אי לאו מהיקשא. ורבינו יוסף איש ירושלים תירץ דסלקא דעתך למיפטרה מגזירה שוה דט"ו ט"ו דחג הסוכות).

והיינו שחיוב אכילת מצה לנשים למדים מהקישא, כמבואר בגמרא מג, ב. ומובא בשוע"ר סי' תעב סכ"ה (ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה, לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של אכילת חמץ).

ומקשים התוס', למה לא סגי בטעם שאף הן היו באותו הנס.

ומתרצים התוס' בתירוץ ראשון, שאף הן היו באותו הנס מועיל רק מדרבנן, ואילו ההיקש מחייב אותן מן התורה.

ורבינו יוסף תירץ, שבאמת אף הן היו באותו הנס מחייבן מן התורה, אלא שבמצה זקוקים להיקש לחייבן, כדי שלא נפטרן מגזירה שוה.

יוצא אם כן שלתירוץ הראשון, חיוב ההגדה בנשים הוא מדרבנן, ואילו לר"י הוא מן התורה, מטעם אף הן היו באותו הנס, כמבואר בברכי יוסף דלקמן (דמתירוץ רבינו יוסף איש ירושלים, שתירץ דאצטריך הקשא משום גזירה שוה דט"ו ט"ו, משמע דגם מדאורייתא מחייבינן להו מטעם שאף הן).

100) "דבהלל דלילי פסחים משמע בפרק ערבי פסחים (דף קח.) דמחייבי בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה. שאני הלל דפסח דעל הנס בא, ואף הן היו באותו הנס".

שיש לעיין בסוף דבריו, אם הכוונה שגם חיוב ההגדה בנשים הוא מן התורה. וראה הערות ובאורים א'עא ע' 40.

101) "איכא למידק על הרב בית דוד דקפסיק ותני דבמילי דאוריתא לא אתמר שאף הן [ב]כלל, ופטורות, עפ"י דברי התוס' הנז', כאלו הא דהתוס' מילתא פסיקתא ולא רבו עליה, והא אשכחן להתוספות פ"ק דמגילה דף ד' (ע"א ד"ה שאף) שכתבו וז"ל, יש מקשים למה לי הקשא דכל שישנו וכו' תפוק ליה מטעם שאף הן. וי"ל דמשום האי טעמא לא מחייב אלא מדרבנן אי לאו מהקשא ... וכפי זה בהגדה נמי, אף דהוא מצות עשה מדאוריתא ופטורות הנשים מטעם דהוי מצות עשה הזמן גרמא, מכל מקום מחייבי מדרבנן מטעם שאף הן".

102) פיסקה מגיד אות ג (הדבר פשוט אצלי שאף הנשים חייבות בסיפור ההגדה וההלל, אף שהוא מצות עשה שהזמן גרמא). ומביא את דברי הבית דוד (דלקמן) והברכי יוסף (דלעיל) ודן בדבריהם.

103) "אף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים, אף על פי כן חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים. ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה". הרי שחיובם בסיפור יציאת מצרים בלילה זה הוא מדברי סופרים.

וראה שערי שלום סע"ד. הערות ובאורים תתקיז ע' 49. א'טז ע' 52. א'יח ע' 13. א'עא ע' 40.

וכן נראה בשוע"ר סי' תעג סמ"ב (צריך לומר ההגדה בלשון שמבינים הקטנים והנשים), דהיינו שיוצאות בשמיעת ההגדה מהבעל, כמבואר שם סכ"ד (שאומר ההגדה ... בני הבית שהן יוצאין בשמיעה מבעל הבית).

104) למוהרי"ד אב"ד שאלוניקי, סי' רנו (נראה דאין הטעם מפני שהנשים חייבות בקריאת ההגדה, שהרי מצות עשה שהזמן גרמא היא ... ואף על גב דאמרינן פרק ערבי פסחים דף ק"ח אריב"ל נשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס ... היינו דוקא במצוה דרבנן, כמ"ש התוס' שם, אבל במצוה דאורייתא כיון שהיא מצות עשה שהזמן גרמא אין לחייב הנשים בשביל שהיו באותו הנס, שהרי מצות סוכה היו באותו הנס, כי בסוכות הושבתי, ועכ"ז פטורות, והכא מצות קריאת ההגדה כיון שהוא של תורה, כמ"ש הרמב"ם (פ"ז ה"א), אין לחייבם מטעם דהיו באותו הנס. ואף על גב דחייבות באכילת מצה אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא והיא דאורייתא, היינו משום הקש דכל שישנו בכל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה).

105) מצוה כא ס"ק ו (ונוהגת וכו'. דבר זה חידוש גדול אצלי, למה יהי' נוהג מצוה זו בנשים כיון דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות).

106) בפירושו על ההגדה (ראה הערה הבאה).

107) בפירושו על ההגדה דיני קדש ורחץ סמ"ב (אם נשים חייבות באמירת האגדה בליל פסח כמו האנשים, או לאו, עיין לה"ה בית דוד ז"ל ... דדבריו סתראי נינהו, דאיהו גופיה בס' לחם הפנים ... וז"ל ומ"ש כדי שיבינו הנשים והטף, נראה דאין שניהם מטעם אחד, אלא הנשים הוא מטעם שהן חייבות במצות האגדה, לפי שאף הן היו באותו הנס).

108) הכוונה כנראה שגם נשמת והלל הגדול, שאומרים אחר ברכת המזון, הוא חלק מההגדה (ראה גם שוע"ר סי' תעב סט"ז, והערה 112), ואם כן נעשית המצוה בהפסק.

109) כדלעיל פיסקה ד' כוסות (והערה 217).

ומטעם זה אין מברכים אף על ההלל, כדלקמן פיסקה הללוי' (והערה 738).

וראה הערות ובאורים א'עא ע' 51.

110) הובא באבודרהם (והקשה הריא"ף למה אין מברכין על קריאתה כמו שמברכין על קריאת מגילה, והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כתב טעם אחר, שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אלא כל המרבה הרי זה משובח).

ואינו ברי"ף שלפנינו. ובהגדה שלמה (ע' צ) העיר שאוצ"ל "הר"ף", כמובא ברבינו ירוחם נתיב ה ח"ד (וכתב רבינו פרץ, לפי שכבר אמרו בקידוש זכר ליציאת מצרים).

וראה גם לקמן פיסקה לא יצא ידי חובתו (והערה 695).

111) סי' ריח (ומצות הגדה היא מצות עשה, והיתה טעונה ברכה, אלא שנפטרת בקריאת שמע, והרי קריאת שמע טעונה ברכה לפניה ולאחריה).

112) ראה לעיל מאבודרהם (והרשב"א כתב טעם אחר, שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אלא כל המרבה הרי זה משובח). וכן הוא בארחות חיים סי' יח (ויש נותנין טעם אחר לפי שזו היא מצוה שאין לה קצבה, שאפילו בדיבור בעלמא בסיפור יציאת מצרים יוצאין, אלא שכל המרבה הרי זה משובח).

113) בפתיחה (מה שנראה לתת טעם במה שלא תקנו ברכה, כי עינינו הרואות שבכל דבר שתקנו ברכה בגוף המצוה, לא תקנו ברכה על צוותו העשיות המצות, כי אינו בדין לתקן ברכה על ברכה ... כיון שכבר תקנו ברכה אגוף הגאולה, והוא ברכת אשר גאלנו, לא תקנו עוד ברכה אחרת על זה).

114) פיסקה קדש, אות ב (לפי שבתוך הסיפור הוא מפסיק בסעודה, ובכמה דברים אחרים, ואינו עושה המצוה בבת אחת, על כן אין מברכין על מצוה זו).

*

ומכל מקום תקנו לומר בתחלתה ברוך המקום ברוך הוא, שהוא כעין ברכה על ההגדה, כלדקמן פיסקה ברוך המקום (והערה 507).

115) במשנה (למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות).

116) "מצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

117) "שמצות עשה מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום ביום ובלילה, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות".

118) "וממאי דהאי זכירה קריאה היא דלמא עיון בעלמא, לא סלקא דעתך (דכתיב) זכור יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור בפה".

119) השאלה שבתחלתו (אם אדם יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים על ידי הרהור, אף על גב דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי לשאר מילי ... מכל מקום לענין זה כדיבור דמי. או דלמא הזכרת יציאת מצרים שוה לכל מילי דקי"ל הרהור לאו כדבור דמי, ואין יוצא ידי חובת הזכרה זו על ידי הרהור), ומסיק בסופו (לענין הלכה, כיון דכבר הוכחתי מגמרא שלנו דאין אדם יוצא ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בהרהור. אפילו אם תמצי לומר דההיא דספרא לא סבירא ליה הכי, נקטינן כגמרא שלנו).

120) ר"פ בחוקתי (זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך, כשהוא אומר שמור, הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור, שתהי' שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור ואל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר, יכול בלבך, כשהוא אומר אל תשכח הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכיחת לב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהיה שונה בפיך). משא"כ בזכירת יציאת מצרים אין לימוד זה, וסגי בהרהור.

121) בשאגת ארי' שם.

122) בחנוך מצוה כא (ואפילו בינו לבין עצמו אם אין אחרים חייב להוציא הדברים בפיו). ובמנחת חנוך שם ס"ק א (עי' שו"ת שאגת ארי' ... דבכל יום די בהזכרת יציאת מצריך לחוד, בלא סיפור, וכאן צריך סיפור הנסים ונפלאות שעשה עמנו השי"ת).

123) בפתיחה (וזכירה בכל לילה ולילה נצטוינו ... ומה חדשה התורה בלילה זה יותר, אלא ודאי דבלילה זה ספור מעליא מכל מה שאירע מראש ועד סוף בעינן).

124) בפיסקה מגיד ס"א (שבשאר לילות די בהזכרה בעלמא, אבל בלילה הזאת צריך להרבות בו בסיפור ושבחי שבחים, וכל המרבה בהם הרי זה משובח).

125) ד"ה ענין מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים (וצ"ע כי מזכירין זהו בכל יום ולילה. אבל לשאול בלשון שאלה, גם לספר בריבוי, זהו דוקא בליל פסח, ולא מזכירין זכירה בעלמא).

126) "מ״ש למעלה זכור את היום הזה, הוא מ׳׳ע של זכירת יציאת מצרים שזה נוהג בכל יום, אבל והגדת הוא הספור, שאינו נוהג רק ביום ההוא".

127) כמובא לעיל (הערה 436), מ"ש אבודרהם בשם הרי"ף והרשב"א.

128) בפתיחה, שדן בדברי הרי"ף והרשב"א הנ"ל.

129) "דאפשר דגם בליל פסח יוצא בהזכרה לחוד. ועי' פר"ח סי' תעג, דבהזכרת יציאת מצרים בקידוש יצא. ועי' ר"ן שכתב דכל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, היינו מן המובחר כראוי, וראי' מסוכה, אבל יצא ידי חובתו מן התורה".

130) שם (אפשר לומר דתמיד המצוה להזכיר בפני עצמו, ולא להגיד לבנו, וכאן המצוה לספר לבנו. אבל אם אין עמו אחר, המצוה להזכיר בעצמו שוה לשאר הלילות). וראה הערות ובאורים א'עא ע' 72.

131) "בלילה הזאת צריך שאב לבנים יודיע חסדיו יתברך, כמו שאמר הכתוב והגדת לבנך וכו'. ולא עוד אלא שמצוה לעוררם בשינויים כדי שישאלו. ועל כן תקנו חכמינו ז"ל כמה שינויים, כגון עקירת שלחן וטיבול ראשון ומזיגת כוס שני, כדי לעורר לב הקטנים שישאלו".

132) שם (ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב).

133) "שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה, ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה. אלא אם ישאל מפרשין לו".

134) כמובא לעיל (הערה 436), מ"ש אבודרהם בשם הרי"ף והרשב"א.

135) במנין המצות שבתחלת הלכות חמץ ומצה (לספר ביציאת מצרים באותו הלילה). ובפ"ז ה"א (מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן), וה"ב (מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר והגדת לבנך).

136) במנין המצות שלפני סי' תכט (לספר ביציאת מצרים באותו הלילה).

סיכום הלכה זו ראה שוע"ר סי' תעג סי"ד (והערה 115).

137) על הרמב"ם רפ"ז.

138) ראה הערות ובאורים תתנט ע' 65 (בשנת תש"מ יצא ספר זה לאור ע"י מחברו הרב כשר, במהדורה שניה ומעובדת, ושם (עמ' כ, עט) מועתקים דברי המכילתא דרשב"י כגירסא הנפוצה).

139) מצה כא ס"ק א (ואפשר לומר דזכירות יציאת מצרים בלילות, כיון דלא דרשינן אלא מריבויא דכל, אם כן לא הוי אלא מדרשא, חל שבועה עליו אם נשבע שלא יזכור או שיזכור, אבל בליל ט"ו הוא עשה מפורשת במנין תרי"ג, אם כן אין חל שבועה אלא בכולל).

וכמובא בשוע"ר סי' תפה ס"א-ב (מי שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח, כופין אותו לאכול, שאין השבועה חלה לבטל שום מצוה ממצות התורה, שכבר מושבע ועומד הוא עליהם מהר סיני ... אבל אם נשבע סתם שלא יאכל מצה, ולא הזכיר ליל פסח, מתוך שחלה שבועתו על מצת הרשות, דהיינו שלא יאכל מצה קודם לילה זה ואחריה, חלה גם כן על מצת מצוה שבליל זה, שהשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה על ידי שכולל עמה בשבועה גם דבר הרשות).

140) יב, ב (במנין המצות של רבינו מנה מצוה קנ"ז מצוה לספר ביציאת מצרים בליל של פסח שנאמר והגדת לבנך וגו', ומצות זכירת יציאת מצרים בכל יום שהיא מצות למען תזכור לא מנה כלל ... ויפה כיוונו שלא מנו מצוה זו במנין המצות, כיון שלא נאמרה מצוה זו בלשון צווי, דאם היה כתיב זכור את יום צאתך וגו' היתה נחשבת מצוה לעצמה, אבל כיון דכתיב למען תזכור וגו' אדלעיל קאי, ונתינת טעם הוא למה דכתיב לעיל מיניה מצות אכילת פסח ואכילת מצה, ונתן טעם שעל ידי זה תזכור את יום צאתך וגו').

141) "ויראה לי שזהו ההפרש בין ליל פסח לכל הלילות, דלכאורה כיון דגם בלילה חיובא דזכירת יציאת מצרים אם כן איזה הפרש יש. אבל לפי מ"ש ההפרש דשם הוה חיוב עצמי, והיא מצות עשה גמורה ומנאוה בכלל המצות".

142) "א"ר אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. וחכ"א ימי חייך העוה"ז כל להביא לימות המשיח".

משא"כ לרבי אלעזר בן עזריה, אין לימוד לימות המשיח.

143) גמרא קכ, ב (תניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר"א בן עזריה אומר, נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות). מכילתא ס"פ בא (רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות פסח עד חצות).

וראה גם לקמן פיסקה כל אותו הלילה (והערה 490). הערות ובאורים א'קו ע' 87.

144) שהובא לעיל (הערה 436).

145) שהובא לעיל (הערה 438).

146) כדלעיל (הערות 449-451). והובא לעיל (הערות (454-455) שמדברי הרי"ף והרשב"א לא נראה כן.

147) כתירוץ המעשה נסים דלעיל (הערה 439).

148) ספר השיחות תרצ"ז ע' 219.

149) "לרבות אפילו כהנים ולויים, דאמרו רז"ל דשבט לוי לא נשתעבדו, אפילו הכי חייבים לספר ביציאת מצרים … ומייתי ראיה לזה מעשה … הני תנאי רובם כהני ולויי, כי רבי יהושע הוא רבי יהושע ן' חנניא שהי' לוי, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון היו כהנים … וגם גרים וזרעם לא נשתעבדו, ולא היו מעיקרא ביציאת מצרים, לזאת אומר וכל המרבה וכו' לרבויינהו … רבי עקיבא בא מזרע גרים, ואפילו הכי הרבו לספר יציאת מצרים".

לענין גרים ראה לעיל פיסקה סדר הגדה (והערות 103-104).

150) "הכי נמי אשכחן מעשה ברבי אליעזר ור' יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא".

151) "מזכיר באגדת הפסח רבי עקיבא קודם רבי טרפון".

152) "מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר".

153) "אע"פ שרבי עקיבא היה חשוב מרבי אלעזר בן עזריה, שהוא היה ראש לחכמים ... אפילו הכי מזכיר ר' אלעזר ברישא, והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מרבי עקיבא, שהיה עשירי לעזרא, וגם בשביל נשיאותו".

154) "מזכיר באגדת הפסח רבי עקיבא קודם רבי טרפון שהיה רבו".

155) "הלך אחר חכמים לישיבה ... אחר רבי עקיבא לבני ברק".

156) נדרים נ, א (ר' עקיבא ... תרתי סרי שנין קמי דר' אליעזר ור' יהושע). ירושלמי סנהדרין פ"א ה"ב (בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו, כגון רבי יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע, ורבי יהושע את רבי עקיבה). וראה ברכות סב, א.

157) "מר סבר רבי טרפון רבו הוה ומר סבר חבירו הוה".

158) "מצאתי מפורש בתו"כ פ' ויקרא, אמר לו רבי טרפון עקיבא כו', אמר לו תרשני לומר מה שלמדתני, הרי שהיה תלמיד לרבי טרפון".

159) קטע זה נוסף בהוצאה שלישית (קה"ת תשי"ז).

160) "בזמן שהם שלש, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו".

161) ברכות פ"ה ה"ב (כיצד סדר הסב ... בזמן שהן שלש מטות, גדול מסב בראשה של אמצעית, שני לו למעלה ממנו, שלישי לו למטה ממנו, כך היו מסדירין והולכין).

162) בע' 23, בביאור המשניות (ויראה שעפ"י זה הסדר שנינו בהגדה מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק, דנקיט להו כסדר שהיו מסודרין, ראב"ע באמצע, ור"א ור"י למעלה הימנו, ור"ע ור"ט למטה הימנו). ובע' 65, בביאור ההגדה (ולעיל בסדר הסיבה כתבתי דכסדר שהיו מסודרין חשוב להו, ראב"ע שהיה נשיא באמצע, ולמעלה הימנו ר"א ור"י, ובכל מקום ר"א קודם לר"י, ולמטה הימנו ר"ע ור"ט, ויראה שלפי שמקום בני ברק היה ישיבתו של ר"ע חלק לו ר"ט כבוד להקדימו).

וראה הערות ובאורים א'קכד ע' 97.

163) לוד היתה גם בזמן הבית, ונזכרת בדברי הימים א ח, יב (ואת לד ובנתיה). וגם בתקופת יהושע בן נון, כמובא במגילה ד, א (לוד ואונו וגיא החרשים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון).

אמנם ממה שרבן גמליאל וזקנים היו מסובין בלוד (ולא בירושלים), מובן שזה הי' אחר החורבן, ואם כן לא הי' קרבן פסח אז.

וראה שערי שלום ס"פ. הערות התמימים ואנ"ש שז ע' ט.

164) "תניא ואכלו את הבשר בלילה הזה, ר"א בן עזריה אומר, נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות". וראה גם לעיל פיסקה מצוה עלינו לספר (והערה 469).

165) "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ... להרבות בסיפור יציאת מצרים יותר מזמן החיוב, תדע שהרי רבי אליעזר ורבי אלעזר בן עזרי' סבירא להו מצות אכילת מצה עד חצות ... משום הכי מצות סיפור יציאת מצרים או הלכות הפסח עד חצות, ומכל מקום הרי במעשה שהביא המגיד עסקו גם המה כל הלילה ... ואם כן הרי זה מרבה ומשובח, והיינו שהביא המגיד ראי' מאותו מעשה".

וראה הערות ובאורים א'קו ע' 93.

166) "ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא, היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא בן שבעים שנה".

167) "הלכו ומינו את ראב"ע בישיבה בן שש עשרה שנה, ונתמלא כל ראשו שיבות".

168) "כדאמרינן בירושלמי דברכות (ד, א) שלא היה כי אם בן י"ג שנה, ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא, ושמא לא יהיו דבריו מקובלים, נעשה לו נס לכבודו מן השמים ובאו לו י"ג שורות של שער לבן, כמנין שניו, והיה דומה לאיש שיבה".

169) "כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע, וכשבאו תלמידיו אצלו אמר להם מה דברים היה לכם ביבנה ... אמר להם אי זה דבר חדש יתר על זה הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום".

170) רמז רטז (כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע, וכשבאו התלמידים אצלו אמר להם מה דבר חדש היה לכם ביבנה ... אמר להם אין זה דבר חדש והלא אני כבן שמונים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום).

171) ברכות פ"א מ"ה. והוא כפירוש הערוך ערך זך (בפרק קמא דברכות לא זכיתי שתאמר ... ענין זכות).

וראה עוד בהערות ובאורים תתטו ע' 55.

172) ברכות פ"א מ"ה (ולא זכיתי, לא נצחתי לחכמים).

והוא כפירוש השני בערוך ערך זך (בפרק קמא דברכות לא זכיתי שתאמר ... ויש מפרשים ענין ניצוח).

מחזור ויטרי סי' צה (לא זכיתי, לא נצחתי חכמים שתאמר יציאת מצרים בלילות, שאני אומר אומרים אותה בלילות והם חולקין עלי, ולא יכולתי לנצחם בדבר, לפי שהייתי יחיד והם רבים, ואין דבריו של אחד במקום רבים. עד שבא בן זומא ודרש פסוק זה, כל ימי חייך).

שבלי הלקט סי' ריח (ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילה, [פירש] רבינו אפרים קלעי זצ"ל לא נצחתי לחכמים שיודו לדברי).

אבודרהם (ולא זכיתי, ולא נצחתי).

וראה לקמן (הערה 503), שלדעת הרע"ב חולקים, משא"כ לדעת הרמב"ם.

173) רק בנוסח רבינו כאן, ובשו"ע שלו סי' סז ס"א (שמצות עשה מן התורה לזכור יציאת מצרים בכל יום ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך להביא הלילות). וראה קובץ אור ישראל יט ע' יז. הערות ובאורים תתטו ע' 55. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תרנו ע' יד.

174) "וחכמים לא רצו בזה ... אין מזכירין יציאת מצרים בלילות".

175) "ומפני שנאמר כאן כל ימי חייך, יש בכלל הזה היום וגם הלילה שמחויבים אנו לזכור יציאת מצרים. אבל החכמים לא קבלו הדרשה הזאת, לפי שראו שהלילה הוא נמשך ליום, שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ואם כן הלילה בכלל היום הוא, וכל כ"ד שעות מעת לעת נקרא יום".

176) בסדור שער השמים בבאור ההגדה (נראה דאינם חלוקים בגוף הדין רק בדרשא, וחכמים משמעות דורשין איכא בינייהו).

177) ברכות שם (לפי פירושו של הברטנורה דהאי ולא זכיתי דקאמר ר' אלעזר בן עזריה הוא לשון ניצוח, שלא היה יכול לנצח את החכמים עד שדרשה בן זומא, אם כן מכלל דפליגי חכמים וסבירא להו שאין מזכירין יציאת מצרים בלילות. אבל רבינו הגדול בפירוש המשנה פירשו לשון זכות, שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב חיוב זכרון זה בלילות, ואם כן איכא למימר שבגוף הדין אין בו שום פלוגתא, ורישא דמשנתינו מזכירין יציאת מצרים בלילות הוא מאמר מוחלט ואין בו פלוגתא, אלא שר' אלעזר בן עזריה רצה לעמוד על הדבר זה מאיזה מקרא למדוהו ולא זכה לזה עד שדרשה בן זומא מקרא דכל ימי חייך, ועל זה נחלקו חכמים שמזה אין ראיה, אבל אעפ"כ הדין דין אמת).

178) חילוק זה, והנפקא מינה להלכה, נתבארו בשאגת ארי' סי' יב (הדבר ברור דהלכה כבן זומא בהא, דסתמא דגמרא בפ' הי' קורא אזלא כוותי' ... וודאי דנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים ... משום דהוי לה מ"ע שהזמן גרמא שנשים פטורות. ואף על גב דקי"ל כבן זומא דדריש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, הרי שנוהג בימים ובלילות, מכל מקום הוי לה מ"ע שהזמן גרמא, כיון דשל יממא חלף ועבר זמנה בלילה, ואם לא הזכיר ביום שוב אין צריך להזכיר הזכרה זו של יום בלילה. ואף על גב דחייב נמי להזכיר יציאת מצרים בלילה, הא הזכרה אחריתא היא, ומשום הזכרת לילה היא ... שהרי הזכרה דיום ולילה תרתי מצות ותרתי אזכרות נינהו. וכיון דשל יום ליתא בלילה ושל לילה ליתא ביום, כל חדא וחדא הזכרה מהן הוי לה מ"ע שהזמן גרמא ... הילכך נשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים וזה ברור).

179) יש נוסחות שקטע זה מתחיל כנגד ארבעה בנים (סדור רב סעדי' ועוד). ויש שמתחיל ברוך המקום שנתן תורה לישראל, ברוך הוא, כנגד ארבעה בנים (נוסח הרמב"ם ועוד). והנוסח שלנו הוא בסדורים הנזכרים כאן, ועוד).

180) "מפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמר ברוך המקום וכו' כאדם שרוצה לדרוש ואומר בשם ה' אל עליון ואחר כך מתחיל לדרוש".

181) סי' ריח (וכתב אחי ר' בנימין נר"ו הרי כאן ארבעה ברכות כנגד ארבעה פסוקין הכתובים במצות ההגדה. ומצות הגדה היא מצות עשה והיתה טעונה ברכה, אלא שנפטרת בקריאת שמע, והרי קריאת שמע טעונה ברכה לפניה ולאחריה, ומתוך חיבתה רמזו עליה אלו ארבעה ברכות, ואין טעונין הזכרה ומלכות). וכמובא לעיל (הערה 437).

וכן הוא בסדור יעב"ץ (ברוך, אע"פ שלא תקנו חז"ל ברכה ממש בשם ומלכות על הגדת יציאת מצרים כמש"ל, מכל מקום סדר המגיד לשון שבח להם יתברך על זאת בד' פנים, כנגד הד' בנים, ברוך המקום כנגד החכם...).

182) וכן פירשו בשבלי הלקט סי' ריח (ברוך המקום ברוך הוא. פי' להקב"ה קרי מקום שהוא מקומו של עולמו ואין עולמו מקומו), ובאבודרהם (ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רז"ל כנו שמו של הקדוש ברוך הוא מקום לפי שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו).

183) "תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול".

184) "נמצאת אומר ארבעה בנים הם, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

185) "ואם תאמר סדר המקראות אינו כתיב כך, כי של חכם הוא כתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו, כ), ושל רשע ושל תם ושל שאינו יודע לשאול כתובים בפרשת בא אל פרעה (שמות יב כו יג, ח יד), אך של שאינו יודע לשאול הוא קודם לשל תם, והיה לו לתפוש סדר המקראות. ויש לומר שרצה להזכירם כסדר חכמתם, בתחלה חכם, ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע, ואחריו תם שאינו חכם ממש אלא יש בו קצת חכמה לשאול, ואחריו שאינו יודע לשאול שאין בו חכמה כלל".

וכן הוא בשבלי הלקט סי' ריח (ואחי ר' בנימין נר"ו כתב, אף על פי ששאלת החכם ותשובות היא האחרונה שבכל אלו השואלים, אפילו הכי הקדימוה בהגדה, שראוי להקדים בדברי חכמה).

186) ס' המאמרים ת"ש ע' 44 (ביאור הפיסקא חכם מה הוא אומר, דמה שהוא בעצם מהותו הנה כן הוא אומר ומגלה בעצמו, וכן בכולם).

187) סי' צה (ואין כאן לומר שהוציא עצמו, דכתיב אתכם. דהא כתיב ה' אלהינו. ומה אתכם, כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהיה הדבר אליכם).

188) ראה לעיל (הערה 373).

189) "דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעז ס"ב (ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כלומר שלא יהיו נפטרין מאכילת הפסח באפיקומן (פירוש אפיקומן כלומר הוציאו והביאו מזונות ומאכלים על השולחן), דהיינו שלאחר אכילת הפסח לא יאכלו שום מין מזון ומאכל בעולם, שלא יעבור טעם הפסח מפיו על ידי טעם אותו מאכל).

190) "וראה זה חדש גירסת הרב ז"ל שתשובת הרשע בנוסחתו היתה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".

191) יב, כז (ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל).

192) "ולכן אמר המגיד "אף אתה הקהה את שניו", כלומר מלבד מה שהשיבתו התורה תשובה אמתית על כפירותיו, אף אתה השומע כפירה מפיו ענה כסיל כאולתו, הקהה את שניו".

193) "והנה דרש בשאינו יודע לשאול פסוק בעבור זה, לפי שהוא מענינו, אף כי מלות "עשה ה' לי" כבר דרש אותן ברשע. אמנם בשאינו יודע לשאול דרשו ביחוד, וברשע דרש בדרך אסמכתא ועל צד הצחות לקוח בהלואה ממקום אחר".

194) "ואם תאמר היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו, שהוא כתוב אצל בעבור זה שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאול. ויש לומר אם אינו ענין לשאינו יודע לשאול תנהו ענין לרשע".

195) "אמר המגיד כלפי האב ושאינו יודע לשאול את פתח לו, לשון נוקבי, כי גדל צער האב, והיה כראותו שאין מענה בפי בנו תשש כחו כנקבה, וז"ש את פתח לו, על דרך מה שדרשו רז"ל על פסוק ואם ככה את עושה לי".

וכנאמר בהעלותך יא, טו (ואם ככה את עושה לי), ופרש"י (תשש כחו של משה כנקבה).

וראה הערות ובאורים א'יז ע' 17.

196) "יכול מראש חדש אין זה מן התשובה, אלא מחבר הגדה זו, כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו".

197) "וזהו מה שדרש המגיד ושאינו יודע לשאול את פתח לו, והוצרך לדייק בו יכול מראש חדש, יכול מבעוד יום, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ... יש מפרשים שאמר והגדת לבנך יכול מראש חדש וכו' אינו מהתשובה, אלא שמחבר ההגדה אחרי שהשלים זכרון הארבעה בנים וחשיבותם בא להזכיר הדרשה הזא בפסוק והגדת לבנך ... אבל מה שכתבתי ראשונה הוא הנכון, שעל מי שאינו יודע לשאול נדרש זה, ולא על שאר הבנים".

198) "מה שדורש זמן חיוב הסיפור דוקא בבן זה, ולא בשאר הבנים, הוא פשוט, כמ"ש הרב בעל מעשה ה', שבשאר הבנים ממילא אינם שואלים רק בזמן שרואים השינויים, שהוא בלילה הזה, אבל בבן שאינו יודע לשאול, שהוא מעצמו המגיד דורש חיוב זמן ההגדה".

199) אבודרהם שם (יכול מראש חדש, כלומר יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חדש ניסן, כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חדש).

וכדאמרינן בגמרא ו, ב (שהרי משה עומד בראש החדש ומזהיר על הפסח, שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, וכתיב דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו').

200) באבודרהם שם (שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת ... יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום, כששוחטין פסחיהם ביום י"ד, הואיל ונאמר כאן ביום).

201) להשל"ה (העולם מקשים קיצור לא לכתב רק בעבור זה). ולפי הנ"ל מתורץ, שגם "בעבור זה" היינו מפרשים דקאי על הקרבת קרבן פסח מבעוד יום.

202) סי' ריח (בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ובזמן הפסח היו אומרים בזמן שפסח ומצה ומרור מונחים לפניך ... רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פסח מצה ומרורים ... ועל אלו שלשה דברים מצות ההגדה מיוסדת לומר בעבור זה, בזמן שמונחים לפניך).

203) בא יג, ח (בעבור זה, בעבור שאקיים מצותיו, כגון פסח מצה ומרור הללו).

204) "אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן". וכן נפסק בשוע"ר סי' תעה סט"ו (מצות מרור ... בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש. אבל חיוב אכילת מצה בלילה הראשון, אף בזמן הזה הוא מן התורה).

205) "אמר רב אחא בר יעקב ... לומר הגדה ... קסברי רבנן מצה בזמן הזה דרבנן. מכלל דרב אחא בר יעקב סבר מצה בזמן הזה דאורייתא". כי חיוב אמירת ההגדה בזמן הזה מן התורה, תלוי בחיוב אכילת מצה בזמן הזה מן התורה, מטעם האמור והגדת גו' בעבור זה, בשעה שיש פסח ומצה ומרור מונחים לפניך.

למדנו מכאן "שגם אחד מהם (מצה) די לחייבו בסיפור יציאת מצרים", אף שבזמן הזה "אינו לפסח, ומרור הוא רק דרבנן".

וכן נפסק בשוע"ר סי' תעג סנ"ב (חייב בקריאת ההגדה ... מן התורה).

וראה הערות ובאורים תתקעז ע' 55.

206) קטע זה הוא כעין הקדמה לקטע הבא, שאין כאן לימוד שבעת אמירת ההגדה צריכים המצה והמרור מונחים על שולחנך, אלא שאמירת ההגדה תהי' בשעה שאכילת מצה ומרור היא מצוה, ולא מבעוד יום.

וראה הערות ובאורים תתלה ע' 50.

207) "האגדה עצמה בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור, דכל הני אמצות מצה ומרור שייכי, וגמרינן ודרשינן והגדת לבנך כו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, רוצה לומר בשעה שראוי לאכול מצה ומרור, דהא מבעוד יום נמי היה יכול להניח לפניו. ואם כן על כרחך אין לומר האגדה קודם הלילה ממש".

208) "ההגדה, אין לו תשלומין ביום, שנאמר בעבור זה וגו', בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לשם חובה, דהיינו בלילה הראשון".

209) פרשת בא על הפסוק והגדת לבנך (שומעני יתחיל מראש חודש להגיד לו הלכות הפסח, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא שומעני יתחיל מבעוד יום, ת״ל בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שלחנך).

210) לג, ד (ותקנו חכמים ז״ל שתהיה ההגדה הזאת בשעה שיש מצה ומרור מונחים לשולחן, כמו שאמרו בהגדה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך)

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג ס"כ (יביאו ... ג' מצות ... בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, לפיכך צריך שיהא גם המרור לפניו בשעת אמירת ההגדה ... לכך צריך להיות על השולחן). וראה אוצר ההלכות סי' תעג ס"ז אות א. הערות ובאורים תתלה ע' 51.

211) ביאור מהרי"פ פערלא מ"ע לג (קפז, ב).

212) פיסקה מצוה עלינו לספר (והערה 436).

213) פיסקה יסדר על שלחנו קערה (והערה 112-119).

214) כדלעיל פיסקה מצוה עלינו לספר (והערות 437-440).

215) יבמות קד, ב (דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת).

והיינו שבאמת למדים מפסוק בעבור זה, שצריך להיות מצה ומרור על השלחן. אבל כיון שיש לו מצה ומרור וראוי להביאו לשלחן, לכן אף שעדיין לא הביאם לשלחן בעת הקידוש, מכל מקום יוצא חובת סיפור יציאת מצרים באמירת זכר ליציאת מצרים שבקידוש.

216) "מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו".

217) פ"י ה"ה (רב אמר מתחילה צריך להתחיל).

וראה לעיל פיסקה עבדים היינו (והערות 389-394).

218) ערך עכשו.

וראה גם לעיל פיסקה יכוון (והערה 291).

219) "והאי עמא דקודשא בריך הוא נסב לחולקיה באן אתר אשכח ליה ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון וגו', דכתיב (יהושע כד) תרח אבי אברהם וגו', ואקח את אביכם את אברהם וגו', ומהכא דבר להו לישראל בכל דרא ודרא".

220) "ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ... וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכל שכן יהושע ... אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קודשא בריך הוא בישראל ... לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם, אלא ההוא נהר עולם אקרי, ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קודשא בריך הוא לישראל).

והיינו שבפסוק זה לא מיירי ב"נהר", אלא "בעבר הנהר", שנקרא "עולם", ו"טיבו" זה גילה הקב"ה לישראל.

221) "ההוא נהר דאשתמודע, פירוש יסוד דאימא, אלא ההוא נהר עולם איקרי, נ"ב יסוד הבינה עכ"ל. ושיעור הכתוב בעבר הנהר שהוא נקרא מעולם, דהיינו יסוד הבינה, שם ישבו אבותיכם".

222) בסדור הר"ש מרשקוב (בעבר הנהר היינו בינה, שם הי' קשר בתוכו בעת אצילותו וקשר אותו בקו החכמה).

ובסדור קול יעקב (מה היה צריך יהושע לומר כה אמר ה', מה שתינוקות דבית רבן יודעים זה, והנני ארמוז לך ברמז, כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ובמקום שאין הנהר יוצא נקרא מעבר הנהר, והיו החסדים סתומים במיצר הגרון, ומעולם הוא בסוד מעולם ועד עולם).

223) וכן הוא ברש"י יהושע שם (חסר ה"א, כמה מריבות ונסיונות עשיתי עמו עד שלא נתתי לו זרע).

וראה הערות ובאורים א'פו ע' 65.

224) והובאה גם בתשובת רב נטרונאי גאון (קודמו של רב עמרם גאון), שהועתקה ב"הגדה שלמה" ע' 28 (ואומר מ"ברוך שומר" עד "צא ולמד"). וראה לעיל (הערות 98. 384).

225) והיינו ש"ברוך שומר הבטחתו" קאי, גם על האמור בפסקה זו (הבטחה לאברהם אבינו על יציאת מצרים), וגם על האמור בפסקה הבאה (שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם).

וראה שערי שלום סק"א. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תשטו ע' 26.

226) "ה"ג חשב את הקץ, ולא גרסינן מחשב את הקץ, כי חשבון זה כבר עבר".

227) שהן בסדורו והן בספר השל"ה גורס "חשב" (ולא מחשב).

228) בנוסח הרמב"ם יש שינוי נוסחות (חשב; מחשב).

229) על הגאולה העתידה. ויש מפרשים למעלה - על גאולת מצרים.

230) סי' ריח (שהקב"ה מחשב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים, פירש אחי ר' בנימין נר"ו, שזה שאמר שהקב"ה מחשב את הקץ לא קאי איציאת מצרים, אלא אגאולה אחרונה קאי).

231) "מחשב את הקץ יום ליום ולילה ללילה מתי יבא זמן הקץ, כדי לעשות ולקיים מה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים".

232) ראה גבורות ה' על ההגדה פנ"ד (ברוך שומר הבטחתו, להודיע כי אותה הבטחה הבטיח הקב"ה את אברהם לעשות הקץ, גרם שלא יוכלו שונאינו לנו, כמו לבן ומצרים אשר עמדו עלינו תמיד לכלותינו, וברית הבטחה הזאת היא שעמדה לאבותינו, אלא אף לנו, שבאותה הבטחה הקב"ה הבטיח גם כן על שאר מלכיות).

233) "חשב את הקץ, ק"ץ שנים החסרים מן ת' מאות שנה, וחשב כאילו כבר נעשה".

234) "נאמר לאברהם אבינו בין הבתרים ידע תדע כי גר יהיה זרעך וגו׳).

235) אות ט, מעתיק מסדר עולם הנ"ל.

236) ולכן ניחא יותר הנוסח "בברית בין הבתרים". ראה שערי שלום סק"ד.

237) "חמשין זמנין אדכיר באורייתא יציאת מצרים, לאשתמודעא בדרגא דאפיק לון דאיהו יובלא, דאתמר ביה יובל היא שנת החמשים שנה, ואינון חמשין תרעין דבינה דאתמסרו למשה מסיני, בר חד דלא אתמסר ליה, ובגין דא אדכיר חמשין זמנין באורייתא יציאת מצרים".

238) "וכאשר באנו למנות פסוקי התורה בענין יציאת מצרים, מצאנום יותר על נ', חשבון אחד עשר, ואלו הן החמשים שערים, ואחד עשר היתרים ... וראינו מפרש אחד שהעתיק הפסוקים האלה, וחלקם כמו שהעתקנום למעלה, ותירץ אל י"א היתרים...".

239) "צריך להגביה הכוס ולכסות הפת, כן כתב האר"י ז"ל".

240) "מגביהין את הכוס, כן כתב האר"י, ומכסין את הפת".

וכן הוא בסדור האריז"ל לבוב תקמ"ח (כשאומר והיא, יאחז הכוס בימינו (וצריך להגביה)).

241) סדר ליל פסח י, ב (ויאחז הכוס בידו באמרו והי"א שעמד"ה, ועד מצילנ"ו מיד"ם).

242) של הר"ש מרשקוב (כתב הרוקח שיקח כאן הכוס בידו). ובסדור קול יעקב (יאחז הכוס בידו). ובסדור זאלקווא תקמ"א (כשאומר והיא, יאחז הכוס בימינו).

243) "יש נוהגין לאחוז הכוס ביד עד והקב"ה מצילנו מידם".

ומצויין שם אל של"ה מסכת פסחים קמב, ב (וכשאומר הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו כו' יאחז הכוס בידו עד שמסיים הפיסקא הקב"ה מצילנו מידם. זה הוא על דרך הקבלה רוק"ח. ואז יהי' הפת מכוסה. אחר כך יעמיד הכוס על השלחן ויגלה הפת). הובא במ"א ס"ק כז. ח"י סקל"ד.

244) אשר שם כן הוא אף בפסקי ההגדה של רבינו (יכסה את הפת ויגביה את הכוס).

245) ראה שוע"ר סי' רצט סי"ד (אם רוצה לסעוד תיכף להבדלה צריך ליזהר שלא יביאו לחם לשלחן קודם הבדלה, ואם הביאו צריך לכסותו במפה עד אחר ההבדלה, שלא יראה הפת בושתו).

246) ראה של"ה מס' פסחים קעב, א (ואפשר שזה כוונת הרוקח, שכתב לאחוז הכוס בידו בשעת אמירת פיסקא זו, על דרך כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא).

247) "ומגביהין את הכוס כשאומרין והיא, לפי שהיא כוס ישועות הנשא".

248) סי' תעג סמ"ד (עד שיגיע ללפיכך, שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו).

249) בפירושו להגדה (וראיתי אני אלעזר הקטן את אבא מרי רבנו יהודה ב"ר קלונימוס, שהיה מגביה את הכוס בבבא והיא שעמדה לאבותינו ולנו, עד הקב"ה מצילנו מידם, ושאלתי את פיו, ואמר לי מנהג אבותינו כן הוא, לפי שהוא מדבר בהצלה, וכתיב כוס ישועות אשא).

ובלקט יושר ע' פד (וכתב [בעל תרומת הדשן] בסדרו בשם רוקח, שצריך גם כן להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה לנו עד והקב"ה מצילנו מידם. ויראה דכיון לסוד כוס ישועות אשא וכו'. ואמר לי כל אדם צריך להגביה הכוס באמרו והיא שעמדה וכו', אף על פי שאינו יודע הסוד, ויכוין למה שכיון הרוקח).

250) מצה עשירה דרוש רביעי קעב, א (ואפשר שזה כוונת הרוקח, שכתב לאחוז הכוס בידו בשעת אמירת פיסקא זו, על דרך כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא).

וראה הערות ובאורים א'לג ע' 30.

251) סי' תשצח (כשנוטל הכוס בידו כשמגיע ללפיכך נכון לכסותו, מהאי טעמא שלא יראה הפת בושתו).

252) סי' תעג סמ"ד (ולפיכך נכון לכסות המצות, שלא יראה הפת בושתו כשנוטלין הכוס).

253) "בירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו, פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה, ומקדימין בברכת היין".

וכן הוא בשוע"ר סי' רצט סי"ד (שלא יראה הפת בושתו, שהרי מן הדין היה צריך להקדים ברכת הלחם לברכת היין כשרוצה לאכול מיד, לפי שהוא מוקדם ליין בשבח ארץ ישראל בפסוק ארץ חטה ושעורה וגו', אלא שעכשיו אינו יכול להקדימו, והרי זה בזיון לו, לכן יש לכסותו).

254) מחזור ויטרי בפירושו על ההגדה (והיא שעמדה לאבותינו ולנו, היא ההבטחה שהבטיח הקב"ה לאברהם, וגם את הגוי אשר בעבודו דן אנכי, עמדה לאבותינו מעולם, ולנא עמדה בכל יום, שכל הקמים עלינו הקב"ה דנם ומצילנו מידם).

אבודרהם (והיא שעמדה לאבותינו ולנו, כלומר אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו ויצאו הם ממצרים וכאלו יצאנו אנחנו).

255) "והסתכל והתבונן מה שאמר שלא אחד בלבד עמד עלינו, ולא אמר המגיד בזה מלת "לכלותינו" כי אם עמד עלינו בלבד, לפי שהאחד ההוא שמזכיר כיון בו אל פרעה מלך מצרים, וידוע שלא היתה כונתו לכלותם כי אם לשעבדם, ולכן היה מחזיק בהם לבלתי שלחם, ולכן אמר המגיד שזה האחד עמד עלינו לצר ואויב, וכל בכל דור ודור עד היום עומדים עלינו, ולא רק כדרך פרעה לתכלית השעבוד, כי אם גם לכלותינו מעל פני האדמה".

256) בפירושו דברי נגידים להגדה, צא ולמד (והכתוב אומר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק, משמע שרצה לאבד את הכל).

257) אונקלוס בשלח טו, ט (אשלוף חרבי תשיצינון ידי). ותרגום יונתן (אשלוף חרבי ואישיצי יתהון ביד ימיני).

258) ראה הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תרנו ע' יח.

259) בפירושו על ההגדה (צא ולמד שכן הוא, שהרי לבן הארמי עמד על יעקב וחפץ לעקור את הכל ... לולא שהצילו הקב"ה).

260) "בכל דור ודור עומדים עלינו להרע לנו ולכלותינו בכח אותה הגזירה של גליות שנגזרו בין הגזרים, והקב"ה מצילנו תמיד מידם כאשר הבטחנו. צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו, שגם הוא בא מכח [אותה] הגזירה ... בקש לעקור את הכל שנאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע, אלמלי החלום".

261) "צא ולמד איך התחילו הצרות ליעקב ... ארמי אובד אבי כתרגומו לבן ארמאה בעא לאובדא ית אבא. כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע (בראשית לא כט) ... והשם ית' בטל עצתו".

262) ראה אבודרהם (ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו, שאחרי זאת וירד מצרימה).

263) פירוש מחזור ויטרי על ההגדה (אנוס על פי הדבור ... לקיים מה שגזר הקב"ה על אברהם כי גר יהי' זרעך).

264) סי' ריח (להתגורר שם עד שיעברו שני הרעב, ואחר כך ישובו לארץ כנען).

265) בפירושו להגדה (כדכתיב לגור בארץ באנו כי אין מרעה, ואילו היה מרעה לא באנו, וכשיהי' נחזור).

266) "שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ודתם ומלבושיהם בכל השנים הרבות ההן אשר ישבו שם, באופן שתמיד היו גוי בפני עצמו נבדל מהמצריים ... והציון הוא הסימן אשר בו ניכר ורשום האדם, וכן היו ישראל מצויינין ונרשמים להיותם נבדלים ומפורשים מהמצריים".

וכן הוא בפירוש הרשב"ם להגדה (שהיו מסומנים עצמם בלבושיהן כדי שלא יתערבו בהם).

ובפירוש הריטב"א (וכן יש גורסין מסוימין, שהם ניכרים במלבושיה, בענייניהם כגון ציצית בבגדיהם וכיו"ב).

267) "ודע כי אלו עצמם הם סוד משאמרו ז״ל שהם ב׳ דמים דם פסח ודם מילה ... ולסיבה זו תיקנו המסדרים ההגדה פסוק זה באמצע סדר הגדה ליל פסח".

ובשוה"ג שם הוסיפו המו"לים (אפשר שבנוסח הרב הי' כתוב זה בהגדה, ובנוסח שלנו אינו).

268) "וזהו בדמייך חיי, ולכן תמצא פסוק זה באמצע הגדה".

269) פ"י אות ב (יאמר פסוק ואעבו"ר עלי"ך וארא"ך עד בדמיי"ך ח"יי, ויכוין דם פסח ... ודם מילה).

270) שפסוק הוא הוא בנוסח ההגדה, ומפרש דם פסח ודם מילה.

271) "לכך הי' מנהגו של אמ"ה ז"ל לומר כאן ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי, וכן אנו נוהגין אחריו, מכל מקום לא העמדנוהו בפנים, באשר לא ראיתיו עד הנה כתוב על ספר, ושלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, בהיותו שלא כסדר הכתובים".

ואף שברוב ההגדות הראשונות אין פסוק זה מופיע, מכל מקום כיון שהם מופיעים בספרי הקבלה וסידורי הקבלה, שהיעב"ץ מרבה להביא משם, לא הי' צריך לכתוב "לא ראיתיו עד הנה כתוב על ספר".

וכן כתב עליו החיד"א בפני דוד על ההגדה (ונעלם ממנו שהוא נוסחת האר"י זצ"ל, ועוד שהוא מעיד שכן הוא הנוסח הקדום ... הא למדת שהיא נוסחת האר"י זצ"ל, ומטי בה מהמסדרים סדר ההגדה, וגם הוא כסדר הכתובים ואעבור וכו׳ רבבה וכו׳).

272) שאף שבנוסח ההגדה הנדפס שם לא נדפס פסוק זה, מכל מקום נתפרש בפירושו שם (ובאמרו בפרך וימררו את חייהם ... וסמיך ליה וימררו את חייהם).

וראה הערות ובאורים תתטו ע' 55, שנוסח זה נמצא גם בהגדה קדומה "פסח דורות".

273) ביאור הנצי"ב להגדה (והנה דעת המגיד כרבי שמואל בר נחמני בסוטה (דף י"א) דמפרש גם האי קראי ויעבידו מצרים וגו' בפרך בפריכה, ולא כרבי אלעזר דמפרש האי קרא בפה רך, ורק מקרא השני, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרט מודו כו"ע דמשמעו בפריכת הגוף. ויש נפקא מינה בזה בדין מרור ובפירוש חזרת תחלתו רך וסופו קשה. ומבואר בהעמק שאלה סי' ע"ג אות ז בס"ד).

ובהעמק שאלה שם (למ"ד דמתחלת העבודה התחילו בפריכה ... הדמיון היינו תחלת הביאה למצרים, שאמר פרעה במיטב הארץ וגו', וזה תחלתו מתוק ממש).

והיינו כמבואר בירושלמי פ"ב ה"ה (מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, כך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה [ויגש מז ו] במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך, ואחר כך [שמות א יד] וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים).

ולפי זה מפרש מדוע הובא כאן בהגדה רק הפסוק הראשון, כדעת הירושלמי, שגם הפסוק הראשון פירושו בפרך, בפריכה.

אמנם אנן קיי"ל שמקרא הראשון הוא בפה רך, כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"ל (לפי שמצות מרור היא זכר למה שמררו המצרים את חיי אבותינו בעבודת פרך, והם נשתעבדו בהם בתחילה בפה רך, על ידי פיוסים, ונתנו להם שכר, ולבסוף מררו חייהם בעבודה קשה, לכן יש לאכול החזרת שתחילתה מתוקה ורכה וסופה קשה ומר, דהיינו כשהקלח שלה מתקשה כעץ ונעשה מר כלענה).

וראה שערי שלום סק"י. הערות ובאורים א'לג ע' 33.

274) אבודרהם (וירא את ענינו לשון חסרון התשמיש כמו אם תענה את בנותי, שדרשו בו רבותינו זכרונם לברכה אם תענה את בנותי מתשמיש. זו פרישות דרך ארץ שהפרישום מנשותיהם).

275) "ונילף מואם תענה את בנותי", ופירש"י (דמוקי ליה לקמן אתשמיש).

276) "בתחלה גזר וצוה לנוגשין שיהיו דוחקין בהן כדי שיהיו עושין הסכום שלהן, ולא יהיו ישנין בבתיהם, והוא חשב למעטן מפריה ורביה, אמר מתוך שאינן ישינין בבתיהם אינן מולידין".

277) "כי שמו שומרים על הנשים שלא יטבלו, והשי"ת סילק מהם דרך נשים, ולא הוצרכו לטבילה, וזה גרם הרבוי".

278) "הבנים קרי עמל, לפי שהאדם עמל בהן בגידולן".

וכן הוא באבודרהם (ואת עמלנו אלו הבנים ... שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו).

279) וכן הוא במעשה נסים (לא מביא ראי' על הפירוש שפירש דעמלנו אלו הבנים, רק על הענין של גזירת הבנים. ועל הפירוש לא הוצרך להביא ראי').

280) "כי מלת לחץ תאמר פעם על הכאה גופנית, כמו ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר, שענינו למעכו, ופעם תאמר על ההכרחה והאונס שהנוגש עושה לעובדים לפניו, כדי שיעשו איזה דבר בלחץ גדול, וזה השמוש מהלחץ נקרא בדבריהם ז"ל "דוחק". ולכן אמר המגיד שמה שנאמר בכתוב הזה ואת לחצנו, אין ראוי שיפורש על המעיכה והכאה גופנית, כי זה כבר נכלל במ"ש ויתנו עליהם עבודה קשה, אלא נאמר לחצנו על הדחק, שלא די שהיו מעבידים אותם, לא היו נותנים להם מנוחה בעבודה ההיא, כי הדוחקים אותם, כמו שנאמר והנוגשים אצים".

281) "אני בעצמי לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות ... ולא שרף ... שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו ... ולא על ידי השליח השלוח מאתו ית' לכל המעשים הנעשים בארץ ... מטטרון".

282) "כן כתב הרמב״ן, ובאור דבריו, כי אלו היתה מכת בכורות על ידי שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהי׳ המכה במדת הדין מתוחה, אפילו בישראל, מפני שלא היו ראוים להצלה. ועל כן הי' הדין על ידי הקב״ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל".

283) שמפרש בארוכה בשלושה אופנים.

284) בפירוש גבורת ה' להגדה (ואם אתה שואל מאי מלאך ומאי שרף ומאי שליח ... ויציאת ישראל על ידי אחר שלא על ידי הקב"ה אפשר לומר על ידי שלשה אלו, או שהיה המלאך מוציא את ישראל ביד חזקה והיה פועל הגאולה, או שהיה מחריב ושורף את מצרים ובשביל כך יצאו, כי כאשר החריב מצרים יצאו ישראל, או שהיה זה על ידי הטבע ... לא על ידי מלאך ... ולא על ידי שרף ... ולא על ידי השליח).

285) "ג' ענינים הם, א' מה שהפלה ה' בין מצרים וכו' ... ב' הוא הכאת האנשים, ג' הכאת אלהי מצרים ... היה הדעת נוטה לפי כבודו ית' כי על הענין הראשון הי' די ישלח מלאכו הגדול הנודע שהוא מלאכו סתם ... ועל הדבר השני ישלח שרף שהוא מסוג מלאכי הדין, והג' יהי' לאלהי מצרים שהיא עביות טומאה יותר מהכל לא ישלח כח קדושה רק יפגיע בו כיוצא בו ... בא הכתוב לדעת רז"ל להודיע כי מרוב חיבתו יתברך לא עשה כן רק ועברתי וכו' אני ולא מלאך והכתי, וכ' אני ולא שרף ובכל וכו' וני ולא שליח, כי אם הכל בידו יתברך".

286) "לא על ידי מלאך שביצירה, ולא על ידי שרף שבבריאה, ולא על ידי שליח מט"ט סוד שליח של ת"ת, והוא כולל לבי"ע כנודע".

287) "לא על ידי מלאך מיכא"ל דבריאה, ולא על ידי שרף מט"ט ... דיצירה, ולא על ידי שליח דעשיה, אלא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו".

288) "שליח זה משה, והיינו נגד ג' עולמות, שליח בעשייה ומלאך ביצירה ושרף בבריאה, ועיקר הגאולה לא הי' על ידי אחד מאלו הג', וכלומר שלא שלח אחד מהם להוציא אותם, ואפילו משה רבינו ע"ה לא שלחו ולא צוה לו לעשות מאומה בעת הגאולה, רק כל ישראל ביחד עשו מצות ה' בפסח ומצה ומרור".

289) צו יב, ג (אני ולא מלאך ולא שרף כו' שהם בחי' בי"ע).

290) אין הכוונה ל"דֶבֶר", שהרי אחד מעשר המכות הי' "דבר", וגם מכת בכורות הי' "דבר". אלא כפי שמנוקד בדפוסים "הדִבֵּר", כלומר על ידי דיבורו של הקב"ה (ראה ירמי' ה, יג).

291) שיועתק לקמן (הערה 621): "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וגו' ... שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה, מה שאין המלאך יכול לעשותו, אבל הקדוש ברוך הוא ממקום קדושתו אומר יהא כך ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות".

292) שהנוסח בירושלמי הוריות פ"ג ה"א, ונוסח ההגדה בסדור רב סעדי' ובכמה מקורות: "אלא הקב"ה בעצמו". ונוסח ההגדה ברמב"ם ובכמה מקורות: "אלא הקב"ה בכבודו".

אבל נוסח רבינו, הוא כמו בסדר רב עמרם ובכמה מקורות: "אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו".

וכן הוא בתניא פמ"ו (והוציאם ממצרים ערות הארץ מקום הזוהמא והטומאה, לא על ידי מלאך ולא על ידי כו' אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ירד לשם כמ"ש וארד להצילו וגו').

293) ס' המאמרים אעת"ר ע' עה (אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו, דכבודו הוא בחי' מל' דא"ס כמו שהוא לפני הצמצום כו', ובעצמו היינו בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה גם מבחי' מל' דא"ס כו'). המשך תער"ב ח"ב ע' תקכד (בכבודו ובעצמו, דבכבודו הוא בחי' מל' דא"ס, ובעצמו הוא בחי' עצמות א"ס כו', וכמ"ש במ"א).

294) סי' ריח (ויש מפרשים ועברתי והכיתי כל הני מיעוטין אינם מסדר ההגדה, ואינם כתובים במכילתא עם כל שאר ההגדה, לפיכך אינם עיקר, ואין [רבי] נוהג לאומרם).

295) "ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וגו' ... וכי לא היה להקב"ה מלאך או שליח לשגר לעשות נקמה במצרים ... אלא אמר רבי יהודה מכאן למדנו כח גבורתו של הקדוש ברוך הוא ומעלתו שהוא גבוה על הכל, אמר הקדוש ברוך הוא אומה זו של מצרים מזוהמת ומטונפת ואין ראוי לשגר מלאך ולא שרף דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה מה שאין יכול לעשות מלאך ולא שרף ולא שליח, שאני אומר ממקום קדושתי יהא כך ומיד נעשה מה שאין המלאך יכול לעשותו, אבל הקדוש ברוך הוא ממקום קדושתו אומר יהא כך ומיד נעשה מה שהוא רוצה לעשות".

296) בפירוש גבורות ה' על ההגדה (ומה שאמר אני ה' אני הוא ולא אחר ... אף שכתוב אל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו, ואמרו רבותינו ז"ל ראם אלו השדים ... אפילו הכי לא היה ההוצאה על ידיהם).

297) "ואומרו אני ה' אני הוא ולא אחר, הכונה כי חש הוא ית' בל יקרני כמאמר הזקנים שאמר להם אותו האדון, אם הקב"ה שונא הע"ז למה אינו מבטלה, והשיב לו אלו לא היו עובדים אלא למה שאין העולם צריכים לו כן הוא, אבל עובדים לשמש ולירח, וכי יאבד עולמו מפני השוטים. אמר לו יבטל השאר ויניח אלו. אמר שלא יאמרו כי אלו שהניח יש בהם ממש. ובזה יאמר אני ה' אני הוא וכו', והוא כי אחרי אומרו ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אמר על יעלה על רוחכם בעשותי שפטים באלהי מצרים, והניחי השאר, אולי יש ממש בשאר, לא כן הוא כי אם אני ה' ולא אחר כי אין זולתי".

298) "ומה שאמר עוד אני הוא ולא אחר, שלא תאמר אע"פ שהי' שם הקב"ה בכבודו ובעצמו, מכל מקום לא עשה פועל ההכאה האכזרית, כי אם על ידי מלאך אכזרי ... לכך הודיעך במ"ש אני ה' יתירא, כי דוקא הוא בעצמו עשה זאת".

299) צו יב, ג (אך להבין מ"ש אני הוא ולא אחר, דמכיון שכבר פירש ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י השליח, אם כן מי הוא האחר שיצטרך לומר על זה עוד אני ולא אחר. והענין הוא ... וכדי שלא יהיה יניקה לחיצונים גם כן, זה היה בקשת משה ונפלינו אני ועמך, ביקש שלא תשרה שכינה, והבטיח לו הקב"ה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה ... וזהו ולא אחר).

300) ראה שבלי הלקט סי' ריח (כתב אחי ר' בנימין נר"ו למה הזכירו מכת דם ומכת דבר מכל עשר מכות).

301) "למה לקו המים תחלה בדם, מפני שפרעה והמצריים עובדים ליאור, אמר הקדוש ברוך הוא אכה אלוה תחלה ואחר כך עמו".

302) "פירוש מצינו לשון נטוי' במכת חרב".

303) "ועשה גזרה שוה מנטוי' לנטוי', נאמר כאן ובזרוע נטוי' ונאמר להלן במגפה שבאה בימי דוד וחרבו שלופה בידו נטוי' על ירושלים, מה להלן חרב מלאך המות, שהוא שם למגפה הנטוי', ככה מה שנאמר כאן זרוע נטוי' נאמר על מגפת בכורות".

וכן הוא בפירוש ראב"ן להגדה (זו החרב, שהרג בו את הבכורות. נטויה על ירושלים, וכמו שידו נטויה דקרא בחרב מיירי, כן האי). ובפירוש מחזור ויטרי להגדה (זו החרב, שהרג את הבכורות, כדכתיב נטוי' על ירושלים).

וראה הערות ובאורים א'לד ע' 10.

304) "במכת בכורות ... בזרוע נטו"ה זו החרב שהכם".

וכן הוא ברש"י עקב ז, יט (והזרוע הנטוי', זה החרב של מכת בכורות).

305) "ובמורא גדול זו גילוי שכינה, פירוש שנגלה הקדוש ברוך הוא בכבודו והכה בכורי מצרים והוציא ישראל מתוכם, כמו שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי".

306) "ובמורא גדול, במראה גדול, וכן תרגומו ובח[זו]נא רבא, ומהו המראה הגדול זה גלוי שכינה שנגלה להם במצרים".

וכן הוא בפירוש רש"י להגדה (ובמורא גדול, במראה גדול, וכן תרגומו בחזוונא, ומהו המראה הגדול זו גילוי שכינה, דנגלה להם במצרים. וכן הוא אומר ובמוראים גדולים וגו' במצרים לעיניך, מדכתיב לעיניך, נמצא מוראים לשון ראיה).

וכן בפסוק שמביא מדברים ד, לד (ובמוראים גדולים), תרגומו "ובחזונין רברבין".

307) ראה פירוש מחזור ויטרי להגדה (זה הדם, שנהפכו המים לדם).

שבלי הלקט סי' ריח (ובמופתים זה הדם כמה שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ, זהו שנהפכו מימי מצרים לדם).

308) פי"א ס"א-ב (כשאומר ד"ם וא"ש ותמרו"ת עש"ן ישפוך שלש שפיכות, ולא על ידי האצבע אלא מהכוס עצמו, שהוא סוד המלכות, ושופך מהיין שבתוכו, סוד האף והזעם שבה, על ידי כח הבינה, וישפכנו לתוך כלי שבור, הרומז אל הקליפה הנקראת ארור).

309) הגהת צמח (שמעתי מחכם אחד בשם הרח"ו ז"ל, שבהגיע לכל אחד מי' מכות הי' שופך מעט מן הכוס עצמו, ולא כיש נוהגין לטבול אצבעו בכוס).

310) סדר ליל פסח פי"א אות א (ולא על ידי האצבע, אלא מהכוס עצמו, שהוא סוד המלכות).

311) של הר"ש מרשקוב (מנהג הרב ז"ל לשפוך עם הכוס בעצמו). ובסדור קול יעקב (אין להזות באצבעו מן הכוס כמו שנהגו העולם, רק ישפוך בכל פעם מעט מן הכוס). ובסדור האריז"ל זאלקווא תקמ"א; לבוב תקמ"ח (אין ליטול באצבע לשפוך, כי אם בכוס עצמו).

312) בסדור שער השמים, הוצאת תרכ"ו ואילך (מן הכוס לכלי). ראה לעיל (הערה 48).

ובהוצאת תק"ב (יקח מעט מן הכוס באצבע, כשיאמר דם ואש ותמרות). ראה לעיל (הערה 48).

313) מגיד אות יב (אך יש נוהגים לעשותם בכוס עצמו, ולא באצבע, וכן כתוב משם האר"י על פי הסוד).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סנ"א (ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו ... ויש נוהגין מטעם הידוע להם לזרוק מן הכוס עצמו, שלא על ידי אצבע).

314) לבעל כנסת הגדולה (ראיתי עוד שאחר ששפכו הטפות הנזכרות, שופכין היין ושוטפין הכוס ונותין יין חדש בכוס ... וכן נהגתי אחריו. ויראה בעיני שטעם שפיכת היין הוא כדי שלא לשתות יין שנזכר עליו שם המכות ... ומזה הטעם שוטפין הכוס).

315) "והוא סוד י"ו פיות שיש לחרבו של הקב"ה, ובהם הוא מכה, וזהו יוה"ך י"ו ה"ך).

וכן הוא במדרש שוחר טוב לא, ו (חרבו של הקב"ה יש לה שש עשרה פיות).

316) פמ"ח סל"ג (בכל הסדור הזה ובסדר הגדה לא ביאר אדמו"ר מה שיכוין באמירתם, ומה שהוצרך לבאר כאן באמירת הפרעניות, נראה לומר שיש לזה הכרח מן הגמרא וקבלת האריז"ל, משם שארז"ל (ברכות נ"א ע"ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ... לכן יכוין דעתו שאינו אומר הפרעניות על היין שבתוך הכוס, רק על מה ששופך לתוך הכלי שבו סוד האף והזעם, ויכוין דעתו וכוונתו שמה שנשאר בכוס הוא יין המשמח).

317) רשב"ם על ההגדה (לפי שהי' יכול לומר ביד, וכתב חזקה, ללמדך שתים. וכן ובזרוע נטוי', שלא אמר ובזרוע לבד. וכן ובמורא גדול, שלא אמר ובמורא לבד. וכן באותות ובמופתים, שהי' יכול לומר באות ובמופת).

שבלי הלקט סי' ריח (מדקאמר ביד חזקה משמע (שתים) [שמכה] וחוזרת ומכה, וכן זרוע נטויה לאחר שהכתה עוד היא נטויה להכות, וכן כתב אחי ר' בנימין נר"ו).

כלבו סי' נא (פירוש שהיה יכול לומר ביד לבד, ומה שאמר ביד חזקה ללמדך שתים. וכן ובמורא גדול שהיה יכול לומר במורא לבד, ומה שאמר ובמורא גדול ללמדך שתים).

אבודרהם (ביד חזקה לקו שתי מכות כי הם שתי תיבות, ובזרוע נטויה שתים אחרות, ובמורא גדול שתים אחרות, ובאותות מיעוט אותות שתים, ובמופתים מיעוט מופתים שתים).

318) של רבינו (וכן כשמזכירן בכלל דהיינו דצ"ך עד"ש באח"ב, סך הכל י"ו פעמים).

319) בסדור שער השמים, הוצאת תרכ"ו ואילך (וכן ג' פעמים ישפוך כשאומר דצ"ך אד"ש באח"ב). ראה לעיל (הערה 48).

320) שם ס"ד (וכן יעשה ויכוין בשפיכת היין בעשר מכות).

321) "סי' ריח (ומורי הרב מאיר אמר בשם הר"ר יהודה החסיד זצ"ל, לפי שבתלים אינם סדורים המכות כמו שהן סדורין בפרשה, לפיכך נתן ר' יהודה סימן הללו, להודיע שסדר הפרשה עיקר).

322) "לפי שבספר תלים לא נמנו כסדר הזה, ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה".

323) "ר' יהודה אומר: שלא תטעה, זד"ד יה"ז".

ובברטנורא שם, פי"א מ"ד (ודרכו של ר' יהודה לתת סימנים, כמו דצ"ך עד"ש באח"ב).

וכן הוא במאמר חמץ לרשב"ץ (כך היה דרכו של רבי יהודה לתת סימניס כדי שלא יטעו התלמידים. ובמסכת מנחות בפרק שתי הלחם ... הי' נותן סימנים זד"ד יה"ז).

324) ראה הערות ובאורים תתטו ע' 55.

325) אף שאינו מופיע במקומו, מכל מקום הוסיף וכתבם בסופו (ורבים מחברינו מוסיפים בספור הגאולה ... לפני שאומרים רבן גמליאל אומר).

326) למוה"ר מסעוד חי רוקח, בהגהותיו על נוסח ההגדה להרמב"ם (מצאתי להר"א בנו של רבינו ז"ל וז"ל, ויש מי שמזכיר אחר תשלום דרש פרשה זו וסימני העשר מכות ... רבי יוסי הגלילי אומר מנין אתה אומר וכו' רבי אליעזר אומר וכו' רבי עקיבא אומר וכו', ואחר זה אומר כמה מעלות טובות למקום עלינו כו' על אחת כמה וכמה וכו' ... ואמירת זה מנהגינו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב. ועם היות שאבא מארי ז"ל לא זכרו בנוסח ההגדה שכתב בסוף הלכות חמץ ומצה, לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי).

327) "ובאה אלינו הקבלה גם כן, שהמצרים ירדו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים, אבל היו כולן מאותם העשרה מינים אשר ירדו במצרים, ונחלקו למיני מינים על הים".

328) "עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ועשר על הים".

329) "כי איך ציירו אותו המספר הגדול מהמכות שעל הים? ומשנה מפורשת היא באבות פ"ה עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים ... אבל כולן היו מעשרה המינים אשר לקו במצרים ונחלקו למינים רבים על הים ... תוספת מיני המכות ההם בעצמן על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת, ובכל זאת היו מאותו המין".

330) להרמ"ק, בפירוש ההגדה (ונבוא אל פרט החמשים אבות המכות שלקו המצרים ... הנה לפנינו חמשים מכות ראשיות, המושכות כל אחת מהן עמהן ארבעה או חמשה, ובכולן לקו המצרים על הים, ואם לא יישר בעיני הקורא את פרטם, יחדש גם הוא חלקו, וישתמש מהדרך ששמתי לפניו, ומיני ומיניה תתקלס עילאה).

331) "ואף שאותו פסוק הוא במכת כנים, לדעתו לא אמרו אותו החרטומים על הכנים בלבד אלא על כל המכות שנמנו וגמרו שהן אצבע אלהם ... במכת הכנים שלא יכלו לעשות כמתכונתה החליטו שכל המעשים שעשו משה ואהרן מתחלתם ועד סופם הם מעשה אלהים, ואמרו אצבע אלהים היא ... ומזה הוכיח רבי יוסי הגלילי מה שאמרו אצבע אליהם היא על עשר מכות".

332) שגם הם למדים מפסוק זה, שעל הים היו המכות פי חמש מאשר היו במצרים.

333) "אחרי שמצאתי הרבה ששנוים בלשון מחלוקת ולא באו אלא לפרש ... הנה גם במשנתנו צריך לומר דר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי ת"ק".

334) אף שהי' אומרו, כמובא לעיל (הערה 652). וכן הוא בסידור רס"ג, שיש נוהגים לאמרו, כמובא לעיל (הערה 651).

335) כלומר, שנוסח זה ישנו בכל נוסחאות ההגדה, שיש בהם פיסקא רבי יוסי הגלילי. היינו מתחיל מסדר רב עמרם גאון, ואילך.

336) ובמדרש שכל טוב מרבינו מנחם ב"ר שלמה, פרשת בא, מוסיף בדברי רבא קטז, ב (אמר רבא וצריך שיאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו וגו'. וצריך שיאמר כמה מעלות טובות. ולא יפחות מחמש עשרה דהיינו ט"ו גמולות טובות שגמל הקדוש ברוך הוא עמנו משיצאנו ממצרים עד שנבנה בית המקדש, והני ט"ו מעלות כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד).

337) "רבי עקיבא במאמרו היקר הזה רצה להזכיר כל החסדים והטובות שקבלנו מה' ביציאת מצרים ובסבת היציאה ... ולכן אמר כמה מעלות טובות למקום עלינו".

338) וכן הוא בפירוש הריטב"א להגדה (הן חמש עשרה מעלות, כמנין שם י"ה צור עולמים, העומד על ט"ו מעלות ... וכנגדן ט"ו קלעים לכתף, וכן אמר דוד המלך ע"ה ט"ו מעלות, וכנגדן עשה לבית המקדש ט"ו מעלות).

וראה גם לעיל (הערה 662).

339) "כאן ט"ו דיינו שהם או"א, שמהם באים המוחין, והם ט"ו יסודות".

340) יוצא אם כן ש"דיינו" בגימטריא "יסוד".

341) היינו שמנויים כאן ט"ו מעלות, שהם י"ד דיינו. וכן הוא באבודרהם (כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו', כלן ט"ו טובות שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, וקראן מעלות כנגד ט"ו מעלות במקדש שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל). וכן הוא בכמה ממפרשי ההגדה.

אבל דוחק לפרש כן בדברי המשנת חסידים ורבי שבתי רשקובר, שכתבו שהם ט"ו דיינו.

342) שמות יב, כט (וכל בכור בהמה, וכי בהמה מה חטאת, אלא שלא יאמרו המצרים יראתנו הביאה עלינו את הפורענות, קשה יראתנו שהביאה עלינו את הפורענות, קשה יראתנו שעמדה לעצמה, קשה יראתנו שלא שלטה בה פורענות).

343) בא ז (עד בכור בהמה, שלא יאמרו יראתנו קשה שלא שלטה בהם פורענות).

344) והיינו שאם הכוונה לכלי כסף וזהב ששאלו ממצרים (ביזת מצרים), הרי הי' זה לפני הריגת הבכורים, ואם הכוונה לביזת הים, הרי הי' זה אחרי קריעת ים סוף.

והוא כשני הפירושים במפרשי ההגדה:

באבודרהם (לא רצה לומר מבזת מצרים שכבר הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם) אלא רצה לומר מבזת הים).

והקשה עליו בפירוש חוקת הפסח להגדה (וקשה לי דהא מדקאמר אילו הרג בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם, משמע דעל שנהיה אחר מכת בכורות קאמר ... ואי ביזת הים קאמר, הוה ליה לאקדומי קריעת ים סוף לנתינת ממונם, שהרי ביזת הים אחר קריעת ים סוף היתה).

וראה הערות ובאורים תתצח ע' 41. תתצט ע' 24 ואילך.

345) שמות רבה בשלח כה, ה (והיכן ירד באלוש, ולמה באלוש בזכות שאמר אברהם (בראשית יח) לושי ועשי עוגות).

346) שבת פז, ב (כאשר צוך במרה ... אשבת איפקוד). וראה תוס' שם ד"ה כאשר.

ולמרות זאת אמרינן: "אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת".

347) ולכן אומרים כאן "אלו עשה באלהיהם ולא הרג את בכוריהם".

348) "דחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים לפי שהם מאמינים בשמש ... ועל כן אם האומה לוקה גם החמה לוקה עמה, שנאמר ובכל אלהי מצרים וגו'".

349) "אמר רבי חנינא כתיב (במדבר לג) ובאלהיהם עשה יי' שפטים, וכי באלוה של כסף ושל זהב ושל עץ ושל אבן יש שפטים, אלא אמר רבי יוסי של כסף ושל זהב היו נתכים מאליהם ושל עץ מתרקבין. אמר רבי אלעזר אלוה של מצרים שה היה וצוה הקדוש ברוך הוא לעשות בו שפטים לשרוף אותו באש, כמה דאת אמר (דברים ז) פסילי אלהיהם תשרפון באש".

350) "כיון שיצא פרעה והמצריים לרדוף אחריהם תלו עיניהם לשמים וראו שרן של מצרים פורח באויר, כיון שראו אותו נתייראו הרבה שנאמר וייראו מאד".

והיינו "בכל אלקי מצרים אעשה שפטים" הי' קודם להריגת בכוריהם, ונקמה ב"שר האומה" הי' בעת קריעת ים סוף.

351) וכיון שהוחלט אחרי יציאת ישראל ממצרים, לכן אומרים כאן "אלו הרג את בכוריהם ולא נתן לנו את ממונם".

352) "ברם כמאן דאמר באלוש ניתנה השבת".

353) "א"ר יוסי ברבי חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה, תחלה כשניתנה להן באלוש".

354) "שם [במרה] שם לו חק ומשפט, חק זה השבת".

355) "ואומר ר"י דאע"ג דלא נאמר אלא לאחר כך, מכל מקום אתי שפיר, דמשה שכח לומר להם, והי' אומר הי' לי לומר לכם מה שאמר לי הקב"ה כשנתן המן שתלקטוהו ששת ימים".

ולכן אומרים כאן "אלו האכילנו את המן ולא נתן לנו את השבת".

356) כמבואר באבדורהם (ולא קרע לנו את הים דיינו, שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו).

357) ראה של"ה מסכת פסחים, מצה שמורה, קסג, ב (רבים מקשים ... על כמה דיינו שאומר, והם לא היה די זולתם ולא סגי בלאו הכי ... 'אילו לא קרע לנו את הים', ממילא היו נטבעים, ומה זה דיינו).

358) "אלו קרע לנו את הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה, כי באומרו קרע לנו את הים כבר הודה הנס מעיקרו שנכנסו בים ולא הוטבעו, אבל העבירם בתוכו ביבשה גמירא, היא היתה הטבה כפולה".

359) "שיוכל להצילנו ונלך לדרכנו, ולא העבירנו בתוכו בחרבה, אלא במעט מים או במעט טיט. אך הם הלכו ביבשה בתוך הים".

360) בפירוש גבורות ה' על ההגדה (העבירנו בתוכו בחרבה, שהוא מעלה בפני עצמו, שאפשר שהיה נשאר קצת מים מן הים ולא היו עוברים בחרבה, ולא היה בטל שם הים לגמרי, שהרי יש כאן ים עדיין, אבל שהיו עוברים בחרבה הוא מדריגה בפני עצמו, שבטל שם הים).

361) ואף שגם נאמרו בקרא שתי הלשונות: (א) "וישם את הים לחרבה" (בשלח יד, כא). (ב) "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" (בשלח יד, כט).

היינו לומר שבתחלה נהפך הים ל"חרבה", ואחר כך נעשה "יבשה".

אבל עדיין צ"ע מה שאומרים כאן "ולא העבירנו בתוכו בחרבה".

וראה תורה אור בשלח סב, א (הפך ים ליבשה, וישם את הים לחרבה, בלי שום לחלוחית).

362) "דברים שתגרי אומות העולם מוכרין אותן להם".

וכן פירש אבודרהם (ולא סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה ... שהיה לנו ממון ונוכל לקנות מן הגוים הקרובים אלינו).

363) כן פירשו אבודרהם (אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו), ושבלי הלקט סי' ריח (קרבנו לפני הר סיני, והראנו שכינתו עין בעין, והשמיענו קולו אשר לא שמע עם אחר כמונו ויחי, אם קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, הרי זו חיבה יתירה ודי לנו).

וראה גם אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ח"א אגרת קפג (הנה אמרז"ל שבת דקמ"ו א' ישראל שעמדו במעמד הר סיני פסקה זוהמתן, דעצם העמידה במעמד הר סיני הנה בזה נפסק הזוהמה דנחש הקדמוני ... ובזה יובן מאמר ההגדה אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, ולכאורה מה הענין בזה, דאם ח"ו לא נתן לנו את התורה, מה נפקא לן מזה במה שקרבנו לפני הר סיני ... אלא הענין בזה דהקירוב להר סיני הוא מפסיק הזוהמה).

364) כדאמרינן ברכות ה, א (ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, לחות אלו עשרת הדברות, תורה זה מקרא, והמצוה זו משנה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים, להורותם זה תלמוד; מלמד שכולם נתנו למשה מסיני).

365) כעין זה בפירוש הרשב"ם להגדה (או שלא יוסיף לנו המצות כולה, אלא מחצית או שליש המצות), ובזבח פסח (ויש מפרשים ולא נתן לנו את התורה בכללותה אמונתינו ומצותי', והי' מסתפק במצות מועטות).

366) "ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל, שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו. לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר ולנצח למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הנסים האלו, והוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה ומיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול, ונאמר לפניו הללויה".

367) במשנה קטז, ב ד"ה שלשה דברים.

368) כה, ב ד"ה כל מי (כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר).

וראה שוע"ר סי' תעג ס"כ (נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה ... בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך). ושם (הערה 162).

369) היינו אבודרהם בשם הרי"ף והרשב"א (והקשה הריא"ף למה אין מברכין על קריאתה כמו שמברכין על קריאת מגילה, והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כתב טעם אחר, שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אלא כל המרבה הרי זה משובח). ואינו ברי"ף שלפנינו.

ובהגדה שלמה (ע' 90) העיר שאוצ"ל "הר"ף", כמובא ברבינו ירוחם נתיב ה ח"ד (וכתב רבינו פרץ, לפי שכבר אמרו בקידוש זכר ליציאת מצרים).

370) "וראיתי להרשב"ץ בסוף מאמר חמץ בפירושו שכתב וז"ל ... משנה זו נשנית אחר החרבן על כן אמר פסח שהיו אבותנו אוכלין בזמן שבית המקדש קיים עכ"ל. וקשה דנוסחת המשנה פרק ערבי פסחים היא פסח על שום שפסח על בתי אבותנו במצרים ותו לא, ואינו נזכר שהיו אבותנו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים".

371) וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סמ"ה (כשיגיע למצה זו שאנו אוכלין כו', צריך להגביה המצה, להראותה להמסובין שתחבב המצוה עליהם).

372) סי' שצד (וכשמגיע לומר מצה זו ומרור זה, מניח ידו עליהם).

אבל בסי' שפד (ובשעה שמגיע לסוף האגדה אומר מרור זה, מצה זו, ומגביה המצה והמרור).

373) סי' צה (כשמגיע לומר מצה זו מרור זה, מניח ידו עליהם).

אבל בסי' נא שם ד"ה יש טועים (וכשמגיע למצה זו שאנו אוכלין, אוחז המצה בידו ומגביה למעלה ומניפה לכאן ולכאן ואומר מצה זו. וכמו כן למרור).

374) בפסקי ההגדה כאן (נוטל הפרוסה בידו). ומקורו בשו"ת מהר"י ווייל סי' קצג (ולכשיגיע למצה זו יגביה המצה פרוסה משום לחם עוני). וכן הוא ברמ"א ס"ז (ויש להגביה מצה הפרוסה שהיא כלחם עוני). ובשוע"ר סי' תעג סמ"ה (ויש להגביה האמצעית הפרוסה, שהיא נקראת לחם עוני, ובה הוא יוצא ידי חובתו),

ומכל מקום "מנהג בית הרב לאחוז המצות השניה והשלישית". והיינו שבנוסף לאחיזת "האמצעי הפרוסה ... בה הוא יוצא ידי חובתו", הוא אוחז גם את המצה השלישית, שבה מקיימים מצות כורך. וכן הוא לקמן במרור, ש"מנהג בית הרב ... להניח ידיו על המרור והכורך".

וראה שערי שלום סקכ"ה.

375) "כי יש נ' שערי טומאה, ואם היו ישראל מאוכבים רגע אחד לא יצאו לעולם, והיו נשקעים בשער הנ'. וזהו שלא הספיק).

376) "כי היו כבר נשקעים במ"ט שערי טומאה, ואם היו מתעכבים עוד מעט היו נכנסים בשער הנ', ולא היה אפשר להם לצאת מהם, ולכן לא יכלו להתמהמה עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

ועד"ז בסדור האריז"ל תקמ"א, ושל ר' אשר.

377) פרשה בא, על הפסוק (יב, לט) כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה (אילו ישראל נשתהו במצרים אחר זה הזמן כמלוא נימא שיש בין חמץ למצה, בענין שתחמיץ העיסה, לעד לעולם היו אסורים וסגורים במצרים).

378) קנו, א (והוסיף נופך בעל צרור המור פרשת בא, ענין שהיו ישראל כמעט נאבדים בקליפה ונכנסו למ"ט פנים טמא, שהוא סוד החמץ, ואלו נכנסו רגע ביותר חלילה נאבדו ... ולא הספיק בצקם להחמיץ ונגאלו בסוד נ' שערי בינה).

ושם קסד, ב (כבר בארתי זה בכמה מקומות שהענין החפזון היה הצלה גדולה לישראל אשר נשתקעו בקליפות במ"ט פנים טמא, ואלו לא הוציא הקב"ב ברגע זו ממש אז היו נשקעים לגמרי, ירדו ולא יעלו ח"ו, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים, על כן חיפז הקב"ה שלא יחמיץ לגמרי).

379) "פירש הרב מהר"י דוד זלה"ה במ"ש, שטעם יציאת מצרים באותו פרק לפני זמנם, משום שאם היו שוהים עוד רגע היו נכנסים בשער החמשים של הטומאה, וח"ו לא היה להם תקומה לצאת משם לעולם".

380) יב, ח (צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו). יב, טו (שבעת ימים מצות תאכל). יב, יז (ושמרתם את המצות). יב, יח (בערב תאכלו מצות).

381) "כי השי"ת היודע העתידות צוה אותם לעשות המצה לזכרון אותו פלא שהיה עתיד לעשות להם, הלא תראה שצוה בפסח מצרים משום ופסח ה' על הפתח, ובאה המצוה קודם מעשה הנס, וכן היה בענין המצה מפני חפזון היציאה נצטוו בה".

382) סי' ריח (פירושו מכיון שהקב"ה רואה את העתיד, צופה ומביט מה שעתיד להיות, על כן צוום מבערב על הנס של מחר).

383) "פירש רבי יוסף קמחי, שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד, שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת ממצרים בחפזון".

384) צו יג, א (ועוי"ל לתרץ הקושיא דלעיל בענין מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ, והלא כבר נצטוו מקודם בערב תאכלו מצות. שיש לומר שהוא ע"ד מ"ש מגיד מראשית אחרית ... עיקר הענין דמצה זו שאנו אוכלים הוא על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה כו'. ומ"ש מקודם בערב תאכלו מצות זהו ע"ד מגיד מראשית אחרית).

385) צו יב, ב.

386) כה, ב (שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו, דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום, כדאיתא בפסח שני, ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר, שלא הוזהרו בבל יראה. אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה. וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה).

387) זהו התירוץ הראשון שהביא בשבלי הלקט שם (פירש ר' ישעי' זצ"ל, אילו היו יכולים להתמהמה היו אופין אותו חמץ, שפסח מצרים לא נצטוו על חמץ אלא לילה אחת, והפסוק שאמר ששת ימים תאכל מצות אינו אלא לדורות).

וראה הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תרצו ע' 31.

388) צו יא, ד (דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד, ולכן דוקא כי גורשו).

וראה הערות ובאורים תתקלו ע' 46.

389) "כאלו הוא יצא כו' שנאמר והגדת וגו' עשה ה' לי וגו' ... דמשמע מדכתיב ביה ביום ההוא וגו', דכל הפרשה איירי גם בדורות אחרונים".

390) טור סי' תעג (ונוהגין באשכנז כשמגיעין עד לפיכך מגביה כל אחד כוסו), ושו"ע ס"ז (וכשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו).

וכ"ה בשוע"ר סי' תעג סמ"ד (שיגיע ללפיכך, שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו, ולאחוז בידו עד שחותם גאל ישראל).

391) נוסח ההגדה אות ג (כאן נוהגין כל אחד להגביה כוסו בידו עד סוף לפיכך, אכן נאה לאחוז בידו עד גאל ישראל ועד שיברך בורא פרי הגפן ושותה, וכן נהג מהר"ם ז"ל).

392) שדוקא כשאומרים קידוש, או כשאומרים שירה על היין, מגביהים הכוס באופן שעומד על כף היד, כדלעיל פיסקה קדש (על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול ... והכוס מוגבה). ונתבאר לעיל שם (הערות 200-201).

והטעם לזה הובא בשוע"ר סי' קפג ס"ח (מגביהו ... כדי שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו). והיינו שמגביהים אותו על כף היד; שהרי האוחז את הכוס באצבעותיו ומגביהו, נראה כמגביהו כדי לשתותו, ולא כדי להראותו.

משא"כ כשמברכים בורא פרי הגפן על הכוס, אוחזים את הכוס בימין, כמבואר בשוע"ר סי' קסז ס"ז (שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה). ואין צריך להגביהו ולהראותו לכל המסובים.

יוצא אם כן סדר אחיזת הכוס בד' כוסות:

(א) בכוס ראשון של קידוש, גם ברכת בפה"ג היא חלק מהקידוש, שאומרים אותו לפני ברכת הקידוש, ולכן מגביה את הכוס לפני ברכת בפה"ג, והיינו שלוקח אותו בימין ומוסרו לשמאל ומעמידו על כף ידו הימנית ומגביהו, ומתחיל הקידוש מברכת בפה"ג.

(ב) בכוס שני שעל ההגדה, מגביה את הכוס לאמירת והיא שעמדה, לאמירת לפיכך וכו', ולברכת אשר גאלנו, באופן הנ"ל. אבל כשמגיע לברכת בפה"ג, אוחזו באצבעותיו בימינו ומברך.

(ג) בכוס שלישי של ברכת המזון מגביה את הכוס, באופן הנ"ל, עד סיום ברכת בונה ברחמיו ירושלים. ואחר סיום ברכת המזון, אוחז את הכוס באצבעותיו בימינו ומברך.

(ד) בכוס רביעי אין מגביה את הכוס כלל, וכשמסיים הברכה שאחר ההלל, אוחז את הכוס באצבעותיו בימינו ומברך בפה"ג.

393) בדפוסים הראשונים נדפס (יכסה את הפת ויגביה את הכוס ויאמר).

ובהגהות אדמו"ר הצמח צדק תוקן (ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל, והטעם מבואר בטור בשם המדרש).

והיינו כמבואר בטור סי' תעג (ונוהגין באשכנז כשמגיעין עד לפיכך מגביה כל אחד כוסו, ואוחזו בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו. והכי איתא במדרש שוחר טוב, כשמגיע ללפיכך אוחז כוסו בידו, כדי לומר שירה על היין).

וכ"ה בשוע"ר סי' תעג סמ"ד (שיגיע ללפיכך, שאז נוהגין להגביה כל אחד כוסו, ולאחוז בידו עד שחותם גאל ישראל).

הגהות אלו של אדמו"ר הצמח צדק נדפסו בהוספה לסדור תורה אור; ופירש בהקדמתו שם: "מחמת שאי אפשר לדפוס בלא טעות מצא אדמו"ר הזקן לתקן על הגליון ... ואחר כך העתיקם אדמו"ר מהורמ"מ זי"ע בעל צמח צדק ... והעתקתי ההגהות הללו להסדור הזה".

והיינו שרבינו הזקן תיקן כן על הדפוסים הראשונים הנ"ל. וכבר תוקן בדפוסים המאוחרים. וכן נדפס בסדור עם דא"ח, קאפוסט תקע"ו (ואוחז בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו).

וזהו שכותב כאן (מזה מוכח אשר התיבות ואוחזו כו' גאלנו לא היו בסידורו).

*

לפי הנוסח בדפוסים הראשונים, שלא נתפרש שיש להגביה את הכוס בעת ברכת אשר גאלנו, הפירוש הוא שאין מגביהים את הכוס אלא עד סוף לפיכך, ותו לא. ואשר גם לברכת אשר גאלנו אין מגביהים הכוס. וכמו ברכת השיר (ובכן ישתבח), שאין מגביהין בו את הכוס.

וכן הוא בהגהות מיימוניות הנ"ל (כאן נוהגין כל אחד להגביה כוסו בידו עד סוף לפיכך).

ונתפרש יותר בדפוסים הראשונים הנ"ל, אחר ברכת גאלנו (ונוטל הכוס בידו ומברך). והיינו שבעת ברכת אשר גאלנו אינו אוחז הכוס, ואחר כך "נוטל הכוס בידו ומברך" בורא פרי הגפן.

אמנם לפי התיקון שהובא לעיל (ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל), כיון שהוא כבר אוחז הכוס בעת ברכת אשר גאלנו, שוב אין מקום להוספה זו (ונוטל הכוס בידו ומברך). כדלקמן בסמוך (ונוטל הכוס בידו, תיבות אלו הם טעות הדפוס (שער הכולל)).

והיינו כמבואר בשער הכולל פמ"ח אות מ (ומה שבאיזה סדורים הוסיפו קודם ברכת היין התיבות ונוטל הכוס בידו ומברך, הוא טעות הדפוס).

וכן הוא בסדור עם דא"ח (קאפוסט תקע"ו), שכבר תוקן בו כנ"ל (ואוחז בידו עד סיום ברכת אשר גאלנו), ושוב לא נדפסו בו תיבות אלו (נוטל הכוס בידו ומברך).

ואף שנתבאר לעיל פיסקא יכסה כו' (שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה). והיינו שאחרי סיום ברכת אשר גאלנו, מניח את הכוס על השלחן, ורק אוחזו בידו.

מכל מקום לא שייך לומר על זה "ונוטל הכוס בידו ומברך". ולכן צריך לומר, שאחרי התיקון הנ"ל (ויאחזנו בידו עד שיחתום גאל ישראל), "תיבות אלו הם טעות הדפוס".

וטעם החילוק בין ברכת השירה שאין מגביהים בו הכוס, לבין ברכת אשר גאלנו שנוהגים להגביה בו את הכוס, אולי אפשר לומר, כי ברכת אשר גאלנו היא כעין שירה, ואין אומרים שירה אלא על היין, שאוחז היין בידו בעת ברכת השירה, כמבואר בלבוש סי' תעג ס"ז (וכשמגיע ללפיכך אוחז כל אחד כוסו בידו ומגביה ואומר עליו לפיכך עד חתימת ברכת גאל ישראל, כדי שיאמר כל השירה על היין).

משא"כ ברכת ישתבח אומרים בכל יום בלא כוס, ולכן גם בליל הסדר אין אוחזין את הכוס בידו בעת אמירתה.

לסיכום יש כאן שלשה חלוקי מנהגים:

(א) בסדור רבנו דפוסים הראשונים, שמגביה הכוס רק ללפיכך (לא להלל, ולא לברכת אשר גאלנו), וכשמגיע לברכת בפה"ג נוטל הכוס בידו ומברך. וכן נהג כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, כמובא לקמן בסמוך מהגהות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שבסדור תורה אור.

(ב) אחרי תיקון רבינו הזקן, שהועתקה בהגהת אדמו"ר הצמח צדק, שמגביה הכוס עד סוף ברכת אשר גאלנו. ואם כן אינו צריך ליטול את הכוס, כיון שהוא כבר בידו.

(ג) מנהגינו למעשה, שאחרי לפיכך כו' הללוי' – מעמידו על השולחן, וחוזר ומגביהו לברכת אשר גאלנו. אשר גם לפי זה אינו צריך ליטול את הכוס, שהוא כבר בידו.

אלא שמכל מקום יש חילוק בינם, כי בעת אמירת לפיכך, וברכת אשר גאלנו, מגביה את הכוס. ואחר כך מעמידו על השלחן, וממשיך לאוחזו בידו, ומברך ברכת בפה"ג.

394) לפני לפיכך (מכסה את הפת ומגביה את הכוס בידו), ואחרי ברכת אשר גאלנו (יקח הכוס ביד ימינו ומברך). והיינו שמגביה את הכוס רק ללפיכך (לא להלל, ולא לברכת אשר גאלנו), וכשמגיע לברכת בפה"ג "יקח הכוס ביד ימינו ומברך").

וכן הוא בסדור תקמ"א, ושל ר' אשר (ומכסה את הפת ומגביה את הכוס ויאמר).

אבל בסדור הר"ש מרשקוב, לא מוזכרת כלל הגבהת הכוס.

395) בסדור של"ה מהדורת תע"ז, ניתנו ההוראות בלשון אשכנז (דא נעם דאש כוס אין דיא האנד אונ' זאג מי הוכר שטים).

במהדורת תק"ב ואילך (יכסה את הפת ומגביה את הכוס בידו ומתחיל בקול רם ואומר).

396) "מכסין הפת, ומגביהין את הכוס בידן, ומתחילין בקול רם".

397) "וכ"ק אאמו"ר זצוקללה"ה הי' מגביה בידו את הכוס מן השלחן ואמר לפיכך, והי' אוחזו בידו עד ונאמר לפניו הללוי', ומעמידו, ולברכת בפה"ג הי' נוטלו על ידו ובירך כו'".

והיינו שכ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע נהג כאמור בסדור רבינו הזקן בדפוסים הראשונים – לפני התיקון, כדלעיל (הערה 719).

398) נוסח ההגדה אות ג (כאן נוהגין כל אחד להגביה כוסו בידו עד סוף לפיכך).

ואפשר תלוי מנהג זה, אם קריאת ההלל בליל הסדר היא משום שירה, כמבואר בחדושי הר"ן קיח, א (רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל, שאין אנו קוראין אותו בתורת קוראין, אלא בתורת אומר שירה). וראה "הלכות ליל הסדר" סי' תפד ס"ג אות ז.

399) סי' תעג סכ"ג (וכשיגיע ללפיכך, מגביה כל אחד כוסו בידו עד שיגיע לגאל ישראל. ואצלינו מניחים הכוס על השולחן כשמגיע להלל, ואחר כך בהברכה נוטלין בידו עד גאל ישראל).

400) ברכות לה, א (שאין אומרים שירה אלא על היין).

טור סי' תעג (כשמגיע ללפיכך אוחז כוסו בידו כדי לומר שירה על היין).

לבוש סי' תעג ס"ז (וכשמגיע ללפיכך אוחז כל אחד כוסו בידו ומגביה ואומר עליו לפיכך ... כדי שיאמר כל השירה על היין).

401) "מכסין את הפת ורק אחר כך מגביהין את הכוס ... דכיוון דכיסוי הפת הוא כדי שלא יראה בושתו כדלקמן, נכון שלא יראה גם הגבהת הכוס", ושם (הערה 571).

402) דלא כדעת התוס' קטז, סע"א (יש אומרים שבע הודאות ולא יותר, כנגד ז' רקיעים).

403) בפירוש מחזור ויטרי להגדה (כנגד ט' לשונות של שבח שאמר דוד בספר תהלים).

404) בפירוש גבורות ה' על ההגדה (והם תשעה שבחים, ונאמר לפניו הללויה הוא שבח עשירי, ונראה שהם עשרה שבחים נגד עשרה שבחים שנאמר בהן ספר תהלים).

405) סי' תרמא (ט' מיני שבח כנגד ט' תיבות בקדוש קדוש קדוש, עד כבודו, רוקח).

406) "דתשעה הוו רקיעים, דז' רקיעים לז' כוכבי לכת, ושמיני למזלות, ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח ... ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו'".

407) כנראה הכוונה לנוסח הנדפס בו.

וראה סדור קול יעקב (כאן יש עשר מיני שבח נגד י' ספירות שמהם בא מכה למצרים ורפא לישראל).

408) "דאמר ריב"ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים בניצוח בנגון במשכיל במזמור בשיר באשרי בתהלה בתפלה בהודאה בהללויה. גדול מכולן הללויה, שכולל שם ושבח בבת אחת".

409) כדלעיל הערה 729 (כנגד ט' לשונות של שבח שאמר דוד בספר תהלים ... וגדול שבכולן הללויה שכולל שמו ושבחו בבת אחת).

410) "ונאמר לפניו הללויה. והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה".

וכגירסת הרא"ש וסיעתו הוא גם בשוע"ר סי' תעג סמ"ו (ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה).

411) בפירוש מחזור ויטרי להגדה (ויאמר ההלל כשם שאמרו ישראל כשיצאו ממצרים דאמר הלל זה מי אמרו (פסחים קי"ז, רבי יוסי אומר אלער בני אומר) משה וישראל כדכתיב בצאת ישראל ממצרים).

והיינו כדאמרינן בגמרא שם (הלל זה מי אמרו, רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים).

412) "ועל קריאת הלל שבלילי פסח פירשו הגאונים שאין מברכין עליו בתחלתו, לפי שמפסיקין בו ואוכל סעודתו ואינו אלא כקורא בעלמא, רב צמח גאון זצ"ל פירש לפי שמפסיקין בו בסעודה, ורב האי גאון זצ"ל פירש שאינו אלא כקורא בתורה".

וראה שוע"ר סי' תעג סמ"ז (הערה 382). הערות ובאורים תשה ע' 27. תתקיז ע' 50.

ומטעם זה אין מברכים גם על הד' כוסות, כדלעיל פיסקה ד' כוסות (ושם הערה 217).

ומטעם זה אין מברכים אף על ההגדה, כדלעיל פיסקה מצוה עלינו (ושם הערה 434).

413) ציון זה הוא על שני הקטעים שלפנינו: סמ"ז (אין מברכין על ההלל), וסמ"ח (קורין אפילו מיושב). וראה הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תשנח ע' 8. תשסז ע' 37.

ומקור ההלכה השנית היא בשבלי לקט סי' קעג (ומורי הר"ר מאיר נר"ו הורה, לפי שדרך לילי פסחים דרך הסיבה וחירות אין מטריחין אותו לעמוד).

414) "שיש בו ה' דברים הללו יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחיית המתים וחבלו של משיח, יציאת מצרים דכתיב בצאת ישראל ממצרים, וקריעת ים סוף דכתיב הים ראה וינוס, מתן תורה דכתיב ההרים רקדו כאילים".

415) "תחיית המתים דכתיב אתהלך לפני ה', חבלו של משיח דכתיב לא לנו ה' לא לנו וא"ר יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו שעבוד מלכיות, איכא דאמרי אמר רבי יוחנן לא לנו ה' לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג".

וראה הערות ובאורים א'קכד ע' 113.

416) "הרי לך מבואר ונגלה מדבריהם ז"ל, כי שני הפרקים הראשונים מהלל עד למעינו מים נאמרו על יציאת מצרים, ולכן עשו בו הפסקה, ותקנו אחריו ברכת הגאולה שעניניה ההודאה על גאולת מצרים, ותקנו שיעשו אחריו מצות המצה והמרור ויאכלו הסעודה. ואחריה יבא החלק השני מן ההלל, וענינו לעתיד לבא לזמן גליות, וכמו שאמר ר' יוחנן באלה הפרקים האחרונים המורים על תחיית המתים וחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג".

וכן הוא במהרי"ל סדר ההגדה ע' קח (אמר מהר"י סג"ל הא דמחלקין ההלל בלילי פסחים בכה"ג, משום דעד למעינו מים מיירי בנסים שנעשו כבר, כגון יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ומן לא לנו ואילך איירי בנסים שעתידים להיות בימות המשיח במהרה בימינו ומלחמת גוג ומגוג ותחיית המתים לעתיד לבוא).

לבוש סי' תפ (טעם חלוקת הלל, מפני דחצי הלל דקודם הסעודה מדבר הכל ביציאת מצרים, ושייך לכל ההגדה שקודם הסעודה דאיירי כולה ביציאת מצרים, אבל חצי הלל האחרון, וגם רוב סיפורי ההגדה שאחר הסעודה, מדברים בשאר הגאולות ובגאולה העתידה, לכך קבעוה יחד אחר הסעודה).

417) "לפיכך אנחנו חייבים להודות ... ולא היה חותם, רבי עקיבא אומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם (מן הפסחים ומן הזבחים) כו' עד בא"י גאל ישראל".

418) בגמרא דידן (ונאכל שם (מן הפסחים ומן הזבחים) כו' עד בא"י גאל ישראל). וברי"ף כו, א; וברא"ש פ"י ס"ל (מן הפסחים ומן הזבחים שהגיע דמן [אשר יגיע דמם] על קיר מזבחך לרצון ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו בא"י גאל ישראל, וקיי"ל כרבי עקיבא).

419) שכן הוא נוסח המשנה בכתבי יד.

420) בסדר הפסח ד"ה ליל שימורים (ואינו אומר שעשה נסים, שעתיד לאומרו בהגדה אשר גאלנו וגאל את אבותינו).

421) "ואינו מברך שעשה נסים לאבותינו, מפני שברכת אשר גאלנו היא במקומה, ויותר מבוארת, שמזכיר בה פרט הנס".

וכן נתבאר בשוע"ר סי' תפג ס"ג (ברכת אשר גאלנו ... שנתקנה כנגד ברכת שעשה נסים לאבותינו).

422) לעיל שם הובא מכמה גאונים וראשונים, שברכת "שעשה נסים לאבותינו" היא באמירת "לפיכך כו' שעשה לאבותנו ולנו את כל הנסים" (וגם באמירת ברכת אשר גאלנו).

ואילו כאן הובא מכמה ראשונים, שברכת "שעשה נסים לאבותינו" היא באמירת ברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו". ונתבאר לעיל שם (הערה 264).

ועוד יתבאר לקמן פיסקא מוציא מצה, שברכת גאלנו היא גם במקום ברכת שהחיינו על המצות.

423) בפירושו להגדה (אשר גאלנו וגאל את אבותינו, כאן עמדו המפרשים על שהקדים פה גאולתנו לגאולת אבותנו, ולמעלה אמר למי שעשה לאבותינו ולנו, הקדים אבותינו. ונראה על פי שנראה לפרש ... בנסים שהיו אצל המכות שפיר שייך להקדים את אבותנו שבדור ההוא, שראו בעיניהם את הנסים שנעשו להם, ושם אי אפשר להקדים גאולתנו. אבל כאן שאנו מודים מברכים ומשבחים להשי"ת על הגאולה, כיון שחייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, יוכל להקדים ההלל וההודאה על גאולתנו).

424) סי' ריח (ואחי ר' בנימין פירש דהא דקאמר למועדים ולרגלים הבאים לקראתינו לשלום מראש השנה ויום הכיפורים וחג הסוכות קאמר, ואתיא כר' אליעזר דאמר במסכת ראש השנה בניסן נגאלו בתשרי עתידין ליגאל. ומשום הכי קאמר למועדים ולרגלים, למועדים היינו ראש השנה ויום הכיפורים, שבכלל אלה מועדי ה' הם, ולרגלים היינו חג הסוכות ושמיני עצרת, שגם הוא רגל בפני עצמו הוא).

425) "למועדים ולרגלים אחרים, למועדים אלו ראש השנה ויום הכפורים, ולרגלים אלו פסח ושבועות וסוכות".

426) תוס' קטז, ב סוד"ה ונאמר (וגרסינן שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השובע).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סמ"ט (בברכת אשר גאלנו צריך לומר מן הזבחים ואחר כך מן הפסחים. לפי שהזבח היא החגיגה הנאכלת בלילה זה קודם אכילת הפסח, כדי שיהיה הפסח נאכל על השובע), ושם נסמן (הערה 388).

427) "אימתי מביא חגיגה עמו, בזמן שהוא בא בחול ... ובזמן שהוא בא בשבת ... אין מביאין עמו חגיגה".

428) "וכשחל פסח במוצאי שבת יש מדקדקין לומר מן הפסחים ומן הזבחים, שהרי אין חגיגה נאכלת בלילה זה כמו שנתבאר למעלה. והזבחים הם החגיגה ושלמי שמחה שמקריבין למחר ביום", ושם נסמן (הערה 392).

429) "קיר, סודו מבואר בספר הזהר על הפסוק ויסב פניו אל הקיר, היא ש"י עולמות לצדיק".

430) "קיר כמה דאת אמר (ישעיה כב, ה) מקרקר קיר ושוע, קרקורא ונהימא דקיר דאיהו אדון כד אתחריב בי מקדשא, כמה דאת אמר (ירמיה לא, יד) רחל מבכה על בניה והא אוקימנא ובגין כך ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".

ובניצוצי אורות שם (וזהו שכתוב שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות בגימריא קי"ר).

431) מסכתא דשירה פ"א (כל השירות שעברו קרואות בלשון נקבה, כשם שהנקבה יולדת, כך התשועות שעברו היה אחריהם שעבוד, אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שעבוד, לכך קרואה בלשון זכר).

432) "דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, כלומר שהנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער, חוץ מלעתיד שאין אחריה צער. וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס, שירות אלה לשון נקבה מיוסדים, כי תשועתם כיולדה וגו', תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים, שירו לה' שיר חדש כו'". והוא נוסח זולת לאחרון של פסח, המתחיל אי פתרוס.

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סמ"ו (ולפיכך צריך לומר בברכת אשר גאלנו ונודה לך שיר חדש. ולא יאמר שירה חדשה).

433) פמ"ח ס"מ (מה שבאיזה סדורים הוסיפו קודם ברכת היין התיבות ונוטל הכוס בידו ומברך הוא טעות הדפוס).

ונתבאר לעיל (הערה 719).

434) שו"ת הגאונים שערי תשובה סי' קא (רבני שרירא ז״ל ורבנו האיי ז״ל כתבו, ארבע כוסות הללו כל אחד ואחד טעון ברכה לפניו ... אלא לאחריה מאי ... מברך ברכה אחרונה ודיו). הובא בטור סי' תעד (ורב שרירא ורב האי כתבו שצריך לברך לפני כל אחד ואחד, אבל ברכה אחרונה לא, שאין לברך אלא אחר אחרון).

435) רי"ף כד, א (ואמרי רבואתא הואיל וכל אחד ואחד מצוה בפני עצמו הוא ברכינן בפה"ג אכל כסא). וכדאמר רבינא קט, סוע"ב (רבינא אמר ארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות, כל חד וחד מצוה באפי נפשה היא).

436) ר"ן שם (דאע"ג דברכת המזון מפסיק, אין לנו הפסק שיהא קובע ברכה לאחריו, שאין לנו הפסק גדול מנמלך, שהוא קובע ברכה לפניו, ואין קובע ברכה לאחריו).

437) ראה שם (הערות 9-10. 14).

סיכום נושאי הלכה זו, הן בענין כוס ראשון של קידוש, והן בענין כוס שני – בשוע"ר תעג ס"י (והערה 76).