מוציא מצה

מוציא ואחר כך מצה1, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ראה ברכות נ"א, ב2) ואורחא דמילתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה (סידור ר' עמרם גאון3).

ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור4. אי נמי כבר אמרו בקידוש (אבודרהם5. ברכי יוסף סי' תע"ג6). וטעם השני צע"ג, דאם כן צריך הי' לכוון בשהחיינו דקדוש גם על מצה7, ועל דרך שהחיינו דקריאת מגלה שצריך לכוון על משלוח מנות והסעודה, וכמו שכתבו השל"ה8 ומג"א רס"י תרצ"ב9.

מצה. גם בזמן הזה דאורייתא (פסחים קך, א10). הן אנשים הן נשים (שם מג, ב11). וחידש הכתוב בלילי פסח, אף שגם בשאר יום טוב חייב לאכול פת, שאינו יוצא במצה עשירה (ר"ן פ' הישן12). ויש אומרים שחיוב פת ביום טוב אינו אלא מדברי סופרים – (שו"ע רבינו סי' תקכ"ט ס"ה13. וראה רמב"ם הל' יום טוב פ"ו הט"[ז]14. – וצע"ק ממ"ש רבינו בסי' רמ"ב ס"א במוסגר15. ודעת ר"י, ברא"ש ברכות שם סכ"ג16, משמע שהוא מן התורה – ראה שם במעדני יום טוב17 – משום שמחה. אבל אין שמחה בליל יום טוב הראשון מן התורה – שאגת ארי' סי' סח באריכות18 – ואם כן גם לדבריו לא הוי אז אלא מדברי סופרים19. מלבד ליל א' דחג הסכות20) – לבד ליל א' דחג הסכות דילפינן ממצה דחג הפסח21. (ומ"ש בשו"ת רעק"א ס"א22 רק ליל פסח, ושם בהשמטות23 כתב בפשיטות דאין פת שייך לשמחה – צע"ק) ואין כאן מקומו להאריך.

מצה. א מקובל'דיקער וואָרט:

מצה שמורה ווערט גערופען בשני שמות עצמיים ופנימיים: מיכלא דמהימנותא און מיכלא דאסוותא, עס גיט א חיזוק אין דעת.

דאס איז דער פנימי נקודי עצמי וואָרט וואָס מורנו הרב המגיד ממעזריטש האָט מקבל געווען ממורו הקדוש מורנו הבעש"ט בשם מורו הבעל ח"י ומסרו להוד כ"ק תלמידו המקבל פנימי רבנו הזקן ובא ביחוד ובירור מרבי לרבי.

כל אחד ואחד מהוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' זי"ע בדורו חזר מסר וביאר את ה"נקודה וואָרט" האמור (שיחת י"א ניסן תש"ט, בס' המאמרים ה'תש"ט24).

מצה. אדמו"ר הזקן אמר: מיכלא דמהימנותא – לילה הראשון. מיכלא דאסותא – לילה השני. והסביר אדמו"ר האמצעי החילוק: כשהרפואה מביאה לאמונה, הרי הי' חולה אלא שאחר כך נתרפא ומודה לה' על רפואתו; הרפואה הבאה על ידי האמונה – היינו שמלכתחילה אינו בא לידי חולי. והוסיף: כן הוא בגשמיות וברוחניות, כי בבני ישראל הגשמיות אינה נפרדת מן הרוחניות, מהרוחניות נמשך בהגשמיות והגשמיות מהפכים לרוחניות (שיחות חה"פ תש"ב25). (וראה זח"ב קפג, ב26. זח"ב מא, א27. לקו"ת צו יג, ד28).

הפרוסה בין שתי השלימות. כי, כמו בכל יום טוב, חייב לבצוע על לחם משנה (שו"ע או"ח סי' תקכ"ט29) ודרז"ל שבפסח, מוסיף עליהן עוד מצה פרוסה משום לחם עוני (רא"ש30. מרדכי31. שו"ע אדמו"ר הזקן תע"ה ס"ג32).

ויאחזם בידו ויברך, כי כל דבר שמברך עליו לאכלו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך (שו"ע סי' רו ס"ד33), וכאן יש אומרים34 דברכת המוציא היא על השלמה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה (רש"י, רשב"ם35, ר"י36 ורא"ש37 בפסחים קטז, א. וכן עיקר38), ויש אומרים להיפך39 (סמ"ג40. ראב"ן41. תוס' ושאר גאונים כמ"ש בהגהות מיימוניות סוף הל' חמץ ומצה42), ולצאת ידי שניהם אוחז שתיהם בידו (שו"ע רבנו סי' תע"ה ס"ה43. וראה בפרי מגדים מש"ז סק"ב44).

ולא יבצע מהן. כדי שתהא ברכה על השלימה45.

יניח המצה הג' להשמט מידו ויברך (מהרי"ל46). אף שמכוון לפטור בברכה זו גם אכילת מצה הג', וכמו שמסיים. וי"ל – כדי להראות שבכל זאת עיקר שייכות ברכה זו היא למצה א' וב', ואפילו לדעת הלל וכנ"ל פיסקא כורך. ויותר נראה לי שהוא כדי שלא יטעה ויבצע גם ממצה הג', וכמו שמצינו שמצניע האפיקומן מפני טעם זה (ראה לעיל פיסקא חלק הגדול47).

ויכוין לפטור גם כן אכילת הכריכה48. ולכן נזהרין בינתיים משיחה שלא מעין הסעודה (ר' יחיאל אחי בעל הטורים49. אבן הירחי50).

לפטור כו' אכילת האפיקומן – (של"ה51) – וחומרא יתירה הוא (שו"ע רבינו סי' תע"ה ס[עיף] יח). ולכן בזה אין נזהרין בהפסק שיחה – מנהגי בית הרב.

"על" אכילת מצה כו' מרור – ולא לאכול מצה כו' מרור (פרדס לרש"י52. רי"צ גיאות53 בשם ר' עמרם גאון. רמב"ם54 וכו') מפני שמוציא גם אחרים השומעים (הה"מ הל' חמץ ומצה פ"ח הי"ב. וראה מגדול עוז פי"א מהל' ברכות הט"ו55).

ואחר כך יבצע כזית מכל אחד – כיון שאכילת מצה צריכה להיות בכזית, ויש אומרים שזהו ממצה הא' ויש אומרים שזהו ממצה הב'56, כנ"ל57.

ויאכלם. ואינו טובל במלח, מפני חיבוב מצוה, שלא יהא תערובות טעם אחר כלל (מהרי"ל58. שו"ע רבינו סי' תע"ה ס"י59) – וכן הוא מנהג בית הרב (וצ"ע שהרי כתב השל"ה60 שעל פי כתבי האריז"ל61 יטבול במלח. ולהעיר מלקו"ת ביאור לד"ה ולא תשבית ס"ח62).

ביחד. דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת. והטעם שלא יהא הפסק בין הברכה דאכילת מצה לאכילת כזית השייך לה שהוא ממצה הא' או ממצה הב' כנ"ל (טושו"ע שם63).


1) וכן הוא בשוע"ר סי' תנח ס"ז (מצוה הראשונה דהיינו ברכת המוציא, שברכה זו היא המצוה הראשונה שעושין במצות הללו), וסי' תעה ס"ד (לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואחר כך על אכילת מצה).

2) "ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם". וגם לענין מצה בליל פסח נתפרש בראב"ן קסו, א (אוכל זית של המוציא תחילה, כי הוא קודם לברכה וברכתו תדירה, והדר אכיל זית של אכילת מצה).

וראה הערות ובאורים מוריסטאון תשפו ע' 30.

3) "דהכי אמר מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא, דמברך ברישא המוציא, דלית ברכה דקדימא להמוציא, דאורחא דמלתא לברוכי לקב"ה דאפיק לחמא מן ארעא, והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה מצוה".

4) שבברכת אשר גאלנו. וראה לעיל פיסקה ברוך כו' אשר גאלנו (ברכה זו היא במקום ברכת שעשה נסים). ונתבאר לעיל שם (הערה 748).

וטעם זה מועיל על המצה והמרור, אבל לא על הד' כוסות. וראה הערות ובאורים מוריסטאון תשפו ע' 32.

5) "והגיענו הלילה הזה, זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר מפני שהוא רוצה לומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו [י]גיענו למועדים, שהוא לשון בקשה על העתיד, אמר והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור".

והיינו שבאמת כבר יצא בשהחיינו שאמר בקידוש, ומה שמוסיפים עוד פעם שהחיינו בברכת אשר גאלנו, היינו כדי לסיים כן ה' אלהינו יגיענו למועדים כו'.

ובארחות חיים הלכות ברכות סע"ג (זמן דלילי הפסח עולה ליום טוב ולמצה ולמרור ולד' כוסות).

וראה גם לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערה 6).

6) ס"ק א (ומברך שהחיינו וכו'. ובזה נפטר, שאין מברכין שהחיינו אמצה. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשובה כתב יד).

וכעין מה שנתבאר בשוע"ר סי' תלב ס"ג (ולמה אין מברכין שהחיינו קודם הבדיקה, והרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן. לפי שמצוה זו היא לצורך הרגל, לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד, לפיכך היא נפטרת בברכת שהחיינו שמברכין ברגל בקידוש לילה).

ולקמן סי' תרמא ס"א (שהחיינו היה ראוי לברך בשעת עשייה, אם עושה אותה לעצמו, שהרי היא מצוה הבאה מזמן לזמן ... אבל אין אנו מברכין כלל שהחיינו בשעת עשייה, אפילו אם עושה סוכה לעצמו, לפי שאנו סומכין על ברכת שהחיינו שאומרים בקידוש היום שבליל יום טוב בשביל מצות קידוש היום, שהיא גם כן מצוה הבאה מזמן לזמן, וברכה אחת עולה לכאן ולכאן).

7) וכן אמנם כתב מוהר"ח פלאג'י בחיים לראש, קדש אות ד (וכשברך שהחיינו בקידוש יכוין על שאר מצות הנעשות בלילה הזאת, באכילת מצה ומרור וכדומה להן).

וכן הקשה בכתר שם טוב (גאגין) ח"ג ע' 77 (וטעם זה אינו מספיק, כי מי זה יודע כי הי' לנו לברך "שהחיינו" על המצה והמרור והכרפס, עד שנאמר שיכוין המברך בשהחיינו שאומר על הכוס לפטור עצמו משהחיינו שבמצה וגו').

וראה הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תי ע' יד.

הערה זו נדפסה לראשונה בהוספות ללקוטי טעמים ומנהגים, הוצאת תשי"ז. ונתבארה באגרות קודש חט"ו אגרת ה'שס (מה שצע"ג לפענ"ד (בהוספה להגדה של פסח) בטעם הב' דאבודרהם – הוא לא שלא יצא (שעל זה העיר מבדיקת חמץ דיוצא בשהחינו שלאחר זה. ועדיפה הוה לי' להקשות מברכת המצות בסוכה (או"ח סו"ס תרל"ט)), אלא – שצריך לכוון. וזה הרי לא שייך בבדיקת חמץ וסוכה – דאין מקום לכוונה על מאי דהוי כבר (וגם אי אפשר לברך על הטפל)).

והיינו המבואר בשו"ע שם (נהגו שאין מברכים על הסוכה אלא בשעת אכילה). ובשוע"ר שם סי"ב (ואפילו שותה וישן ומטייל קודם האכילה אין צריך לברך לפי שהן טפלים להאכילה שלאחריהם).

8) מסכת מגילה רס, ב (שהברכות של המגילה קאי על קריאת המגילה ועל קיום מה שכתוב במגילה, דהיינו הסעודה, ומשלוח מנות כו', כמו שהחיינו בקידוש יום טוב סוכות קאי גם על הסוכה (סוכה מו א), על כן צריך השומע הברכות לכוון גם על זה).

9) ס"ק א (ויכוין בברכת שהחיינו גם כן על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות [של"ה]).

וראה הערות ובאורים תתלו ע' 23.

10) "אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעה סט"ו (חיוב אכילת מצה בלילה הראשון אף בזמן הזה הוא מן התורה, שנאמר בערב תאכלו מצות).

11) "רבי אלעזר נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה, שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו', כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה, והני נשי נמי הואיל וישנן בבל תאכל חמץ ישנן בקום אכול מצה".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעב סכ"ה (ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה, לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לומר לך שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ, שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', כי כל לרבות הנשים, כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה).

12) סוכה (יב, ב) ד"ה מתני' (נראה דמה שחדש הכתוב בלילי יום טוב הראשון של פסח מדכתב בערב תאכלו מצות, היינו לחייבו בדין מצה ראויה, דאילו מדין יום טוב יוצא בכל שהוא פת, אפילו במצה עשירה).

וכן הוא בשוע"ר (סי' תעה סל"ב): "ואין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד שנאמר בערב תאכלו מצות, אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ ... ואף שביום טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח, מכל מקום יכול לאכול פת שנילושה במי פירות שהיא מצה עשירה ... אבל לחם עוני אין צריך לאכול אלא בלילה הראשון בלבד". ונתבאר שם (הערה 212).

13) "וכבר נתבאר בסי' רמ"ב שהכבוד והעונג הן מצות מדברי סופרים ומפורשין על ידי הנביאים".

והיינו שב' הדעות (אם החיוב מן התורה או מדברי סופרים) הובאו בשוע"ר סי' רמב ס"א (שני דברים נתפרשו בשבת על ידי הנביאים והם כבוד וענג שנאמר וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, ועיקרן מן התורה שהשבת הוא בכלל מקראי קדש שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו' ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה. ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים). בלי הכרעה בין ב' הדעות.

אבל בשוע"ר סי' תקכט ס"ה הוכרע שאינו אלא מדברי סופרים.

ולפי שיטה זו אין מקום לקושיא האמורה כאן, שהרי בשאר כל הלילות והימים חיוב הסעודה הוא רק מדברי סופרים, ומן התורה הוא רשות. ואילו בליל הראשון הכתוב קבעו חובה (בערב תאכלו מצות).

ונתבאר בשוע"ר סי' תעה סל"ב (והערה 211).

14) "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד, וכל ימים טובים נאמר בהם מקרא קדש. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת".

והיינו מה שכתב שם בפ"ל ה"א (ושנים מדברי סופרים ... ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד).

שהיא דעה הב' שהובאה בשוע"ר סי' רמב ס"א (ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה, אבל הכבוד בשבת ויום טוב והענג בשבת הן מדברי סופרים). וצוין בשוה"ג שם: "רמב"ם פ"ל ה"א (ובהל' יום טוב פ"ו הט"ז)".

אמנם ממה שהביא בהל' יום טוב, לא רק את הפסוק שנתפרש על ידי הנביאים, אלא גם הפסוק שבתורה "נאמר בהם מקרא קדש". נראית לכאורה דעתו שיש לה עיקר מן התורה, כדעה הא' שהובאה בשוע"ר שם (ועיקרן מן התורה, שהשבת הוא בכלל מקראי קדש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו', ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה).

וראה הערות ובאורים א'עא ע' 56. א'פו ע' 67.

15) "(אבל הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט)".

ובקונטרס אחרון שם ס"ק ב (העונג והשמחה כו'. רוצה לומר עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יום טוב. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים, כמו בשבת).

והיינו שגם לפי זה, חיוב אכילת פת ביום טוב הוא רק מדברי סופרים.

16) פ"ז סכ"ג (נראה לרבינו יהודה דחייב אדם לאכול פת ביום טוב, משום שמחה, משום חלקהו חציו לאכילה, ועיקר אכילה הוא לחם).

והכוונה היא לתוספות רבינו יהודה ברכות מט ב ד"ה ברכת המזון (אבל ביום טוב לא סגי דלא אכיל פת).

דעה זו הובאה ונתבארה בשוע"ר סי' קפח ס"י (בשבתות וימים טובים של שלש רגלים שהוא חייב לאכול פת שמברכין עליו ברכת המזון, שבשבת נאמר וקראת לשבת עונג וביום טוב נאמר ושמחת בחגך, ואין עונג ושמחה בלא אכילת לחם (שקובעים עליו סעודה) שהלחם הוא עיקר הסעודה שכל סעודה נקרא על שם הלחם).

וצוין לשם בשוע"ר סי' תעה סל"ב (ואף שביום טוב חייב לאכול פת כמו שנתבאר בסי' קפ"ח), ושם (הערה 211).

וכן הובאה לעיל סי' קסח בקונטרס אחרון ס"ק ד (וביום טוב אינו יוצא ידי חובתו אלא על ידי קביעות, משום דאין שמחה אלא בלחם חשוב דקבעי עליה, עיין רא"ש פ"ז דבעינן לחם שהוא עיקר אכילה).

17) ס"ק ז (והא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר, כלומר דבבשר הוי שמחה, אבל ודאי דפת בעי בהדי', כדמסיק דעיקר אכילה הוא לחם). וראה הערות ובאורים תתקעז ע' 110.

18) כמבואר בפסחים עא, א (והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה, אתה אומר לילי יום טוב האחרון או אינו אלא לילי יום טוב הראשון, תלמוד לומר אך (שמח) חלק ... מה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב ראשון, מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי יום טוב ראשון שאין שמחה לפניו).

19) סעודת ליל הראשון של חג, שמטעם שמחה. וכמבואר בשאגת ארי' שם (דליל יום טוב ראשון אין מצות שמחה נוהג בה מן התורה, אלא מדרבנן).

אמנם לקמן סי' תקכט ס"ו (שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב אדם להיות שמח ... ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה שנאמר ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו').

ומזה הוכיח בשיחת ליל שמחת תורה תשכ"ד, תורת מנחם חל"ח ע' 111 (דיוק רבינו הזקן בשולחנו ... שבמשך כל ימי החג, הן בימים והן בלילות, ישנו חיוב שמחה מן התורה ... מדברי הרי"ף מוכח שגם בליל יום טוב ראשון נוהג שמחה מן התורה).

וראה ס' המנהגים חב"ד (ע' 66): "שמחת החג מתחילה מליל ראשון דחג הסוכות". לקוטי שיחות ח"ב (ע' 425) וחכ"ד (ע' 247). אוצר מנהגי חב"ד ראש השנה (ע' שיט).

20) שחיוב אכילת פת בו היא מטעם הגזירה שוה, כדלקמן (הערה הבאה).

21) סוכה כז, א (א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, נאמר כאן חמשה עשר ונאמר חמשה עשר בחג המצות, מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. והתם מנלן, אמר קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה).

הובא בשוע"ר סי' תרלט סי"ז (שאנו למדין בגזרה שוה מחג המצות נאמר כאן בחג הסוכות בחמשה עשר יום לחדש ונאמר להלן בחג המצות בחמשה עשר יום לחדש, מה ט"ו יום האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה כמ"ש בסי' תע"ה אף ט"ו האמור כאן חובה לאכול בסוכה).

ומזה מובן שכל השאלה האמורה לעיל (מה חידש הכתוב בליל פסח, אף שגם בלאו הכי חייב לאכול פת), וכל השאלה הדומה לענין חיוב אכילת פת בסוכה בליל הראשון, והתירוצים שהובאו כאן, ובשוע"ר סי' תרלט סי"ז. כל אלו אינם לפי דעת הסוברים שחיוב סעודה ביום טוב הוא מדברי סופרים, וגם לא לפי דעת הסוברים שאין שמחה בליל ראשון של חג; אלא לפי הדעה, שגם בליל הראשון של חג חיוב הסעודה הוא מן התורה.

22) "דיש לי לדון דאשה מותרת להתענות ביום טוב, דאיסור תענית ביום טוב נראה שהוא מדין עונג, וכן הוא ברמב"ם, והרי מצות עונג הוא בכלל מצות עשה דעצרת תהיה לכם, דדרשינן מניה חציו לד' וחציו לכם, ואם כן לא תהא מצוה זו עדיפא מכל מצות עשה שהזמן גרמא שנשים פטורות ... זולת בליל א' דפסח דמחוייבות במצה מהקישא דכל שישנו בבל תאכל חמץ". כמובא לעיל (הן אנשים הן נשים), ושם (הערה 775).

23) "דנראה דאכילת פת אינו מצד חיוב שמחה, דהא בשבת ליכא חיוב שמחה, אלא דנראה דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם, והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו".

והוא דלא כמובא לעיל מהרא"ש בשם ר"י, שחיוב אכילת פת ביום טוב הוא משום שמחה.

24) ע' 142. וס' השיחות תש"ט ע' 312.

25) ע' 94. היום יום לט"ו ניסן.

26) "כד נפקו ישראל ממצרים לא הוי ידעי עקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא".

27) "לאכול מצה בפסח בגין דאיהו דוכרנא לדרי דרין על רזא דמהימנותא, והא אוקמוה דישראל נפקו בההוא זמנא מרזא דטעוון אחרן ועאלו ברזא דמהימנותא".

28) "נקראת המצה בזהר מיכלא דמהימנותא, שהאמונה הוא גם כן בחי' ביטול, שמבטל שכלו ואינו מבקש טעם רק מאמין האמת באמונה הטהורה, ונמשך בחי' זו בנשמה ע"י מצות אכילת מצה ... בענין אכילת מצוה דמצה שנקראת בזהר מיכלא דמהימנותא".

29) ס"א (מצות יום טוב ... וחייב לבצוע על שתי ככרות).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעה ס"ג (שבכל יום טוב חייב האדם לבצוע על לחם משנה), ושם נסמן (הערה 14).

30) פ"י סי' ל (דמאי שנא פסח לענין לחם משנה משאר כל הימים טובים, שלא יבצע על שתי ככרות שלימים, דהא דדרשינן לחם עוני לפרוסה היינו אותו לחם שיוצא בו ידי אכילת מצה, אבל המוציא פשיטא דעל שלימים בעינן כשאר ימים טובים ... למה לא יברך המוציא על השלימה).

31) לח, א (דלמה יגרע משאר ימים טובים דבעינן לחם משנה שלם ... לכן נראה דודאי עושין שלש מצות כדי שיהו שתי מצות שלימות לבד הפרוסה).

32) "ויש אומרים שלא דרשו אלא להוסיף על לחם משנה, שמלבד ב' מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עני. וכן המנהג פשוט, ואין לשנות".

ולכן לא הובאה כאן שיטה הראשונה שבשוע"ר שם (יש אומרים שאין צריך כי אם אחת ומחצה. לפי שמה שדרשו חכמים ממה שכתוב לחם עני חסר וא"ו, שתהא המצה פרוסה כדרכו של עני, לא דרשו אלא לגרוע מלחם משנה, שאחת מהם לא תהיה שלימה).

אלא שבשיטה העקרית שלפנינו יש שתי דעות, שיבאו לקמן פיסקה הבאה.

סיכום הדעות והנפקא מינה ביניהן להלכה למעשה, נתבארו בשוע"ר שם ס"ג-ה (והערה 13).

33) וכן הוא בשוע"ר סי' רו ס"ח (כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו או לעשות בו מצוה צריך לאחוז בימינו כשהוא מברך).

ובסי' קסז ס"ז (צריך שיתפוס הלחם בימינו, שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה).

ובסי' רצו סט"ז (כל דבר שמברך עליו צריך לאחזו בימינו בשעת הברכה).

וכך גם לענין המצות נתבאר בשוע"ר סי' תעה ס"ג (וצריך שיאחז שתי השלימות בידו).

אמנם נתבאר בשוע"ר סי' קסז ס"ז (וטוב שיתן עליו שתי ידיו, שיש בהן י' אצבעות כנגד י' מצות התלויות בפת).

וכן הוא באוצר מנהגי חב"ד ליל הסדר ע' קעו אות קכא (כ"ק אדמו"ר זי"ע היה נוטל את שלוש המצות בשתי ידיו, אצבעותיו מפרידות בין מצה למצה, ומברך "המוציא").

וראה הערות ובאורים מוריסטאון תשסז ע' 39.

34) שיטה זו נתבארה בשוע"ר סי' תעה ס"ד (והערה 28).

35) רש"י ורשב"ם קטז, א ד"ה אף כאן (אף כאן בפרוסה, לברך על אכילת מצה. ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא, דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות).

36) תוס' קטז, א ד"ה מה (ר"י היה מברך המוציא על השלימה, והדר על אכילת מצה על הפרוסה, ובוצע משתיהן יחד. וכן עמא דבר). ובברכות לט, ב ד"ה הכל (ופעמים מפיק הר"י נפשיה מפלוגתא, ולא היה רוצה לשנות המנהג, והיה מברך על השלמה תחלה המוציא, והיה בוצע קצת, ולא היה מפרידה עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד).

37) פ"י סי' ל (הלכך נהגו העם לעשות שלש מצות, ... ומאותן שלש מצות יבצע השניה לשנים, וישמור החציה לאפיקומן, ויניח חציה בין שתי השלימות, ועל הראשונה יברך המוציא, ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה).

38) כמבואר בשוע"ר סי' תעה ס"ה וס"ז וס"ט (ושם הערה 38).

39) שיטה זו נתבאר בשוע"ר סי' תעה ס"ה (והערה 34).

40) מ"ע מא (ובפסח (היה) רגיל רבי להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, ומברך תחילה המוציא על שתיהן קודם שיבצע, ואחר כך על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד אחר כך. ואין זה מצות חבילות חבילות כיון שברכת מצה אינה אלא לשם מצוה אם אומר עליהם המוציא).

ולפום ריהטא הי' נראה לכאורה, שזו אינה שיטת הראב"ן (דלקמן הערה הבאה), כי אם שיטה רביעית, אשר שתי הברכות הן על שתי המצות יחדיו (השלימה והפרוסה). שעל זה הוקשה לו מדוע אין חוששים למצות חבילות חבילות (שאומרים שתי ברכות על אותה מצה). ומתרץ על זה, שברכת המוציא אינה ברכת המצוה אלא ברכת הנהנין; משא"כ אילו היתה דעתו כשיטת הראב"ן, שברכת המוציא היא על הפרוסה וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, הרי מלכתחלה לא היתה כאן שום קושיא (של מצות חבילות חבילות).

ואפשר הכוונה, כיון שדעה זו שהובאה בסמ"ג היא דעת הר"י בעל התוספות, ונתבארה שיטתו בתוס' ברכות לט, ב ד"ה הכל (והר"י היה רגיל לברך תחלה ברכת המוציא על שתיהן, קודם שיבצע, ואחר כך מברך על אכילת מצה, ובוצע משתיהן אחר כך. ואין זה חבילות מאחר שהיה עושה על שתיהן). והיינו כיון שעל אכילת מצה היא על הפרוסה והמוציא היא על השלימה, כשיטת הראב"ן.

וזאת היא גם הכוונה במה שהובא כאן מהגהות מיימוניות שם (וכן כתבו התוס' כדמוכח פ' כיצד מברכין, דהא דקאמר הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע, מה דרכו של עני בפרוסה כו', קאי על ברכת המוציא וצריך לחם משנה ופרוסה באמצע). שגם כאן הכוונה לדברי התוס' הנ"ל בשם הר"י.

וכן נתפרש בדברי הסמ"ג, בפרי מגדים משב"ז ס"ק ב (שיטה הב' בהגהות מיימוניות בשם סמ"ג, דהמוציא על הפרוסה כעני, ואין לעשות מצות חבילות חבילות, ואין ראוי לברך ב' ברכות על הפרוסה, מברך אכילת מצה על השלימה).

41) קסו, א (ובוצע אפרוסה המוציא לחם מן הארץ, ולא אכיל עד שיקח המצה שניה ויברך על אכילת מצה, ויאכלם ביחד ... וכן מצאתי בשם רבינו חננאל וגאונים אחרים, שמברכין על הפרוסה המוציא, ועל השלימה על אכילת מצה ... ונראה לי דברי האומרין המוציא אפרוסה).

הובא בדברי נכדו הראבי"ה סי' תקכה ע' 158 (ורבינו זקיני כתב שעל הפרוסה בוצע המוציא ועל השלימה מברך על אכילת מצה. ולא ראיתי אבא מורי נוהג כן. וטעם של זקיני משום דרכו של עני בפרוסה כל השנה היינו המוציא. וכן פירש רבינו חננאל ושאר גאונים).

42) נוסח ההגדה אות ז (עוד כתב ראבי"ה שרבינו חננאל וכן שאר גאונים וכן ראב"ן כתב שיש לברך המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה. וכן כתבו התוס' כדמוכח פ' כיצד מברכין, דהא דקאמר הכל מודים בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע, מה דרכו של עני בפרוסה כו', קאי על ברכת המוציא וצריך לחם משנה ופרוסה באמצע).

43) שם נתבאר שבכמה פרטים יוצאים אנו ידי שניהם. משא"כ בנידון זה, של אחיזת הפרוסה בעת ברכת המוציא, נתבאר שם ס"ד, שכן הוא לכל הדעות, כדלעיל שם (הערה 22).

אמנם מלשון רבינו הזקן כאן בפסקי ההגדה (ויקח המצות כסדר שהניחם הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך: ברוך כו' המוציא כו'), נראה ש"מעיקר הדין" יש לאחוז אף את הפרוסה, בשעת ברכת המוציא. והיינו כדי לצאת ידי שתי הדעות. וראה קובץ מגדל אור ח ע' רמד.

44) "ב' שלימות לחם משנה ופרוסה באמצע, מספיקא אי המוציא עליה או אכילת מצה ... בשעת המוציא יאחז שלשתן בידו".

45) כמבואר בשוע"ר סי' תעה ס"ה (שלא יבצע ממנה כלום עד לאחר גמר ברכת על אכילת מצה, לפי שיש אומרים שברכת המוציא היא על הפרוסה שהיא לחם עני וברכת על אכילת מצה היא על השלימה, לפיכך טוב לצאת ידי שניהם ולברך בתחלה שתי ברכות אלו, ואחר כך יבצע).

46) סדר ההגדה ע' קט (יתפוס שלשה המצות בידו, העליונה להמוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה על שם לחם עוני, ויברך ברכת המוציא. ויניח השלישית להשמיט מידו, ויברך על הפרוסה עם תפישת העליונה על אכילת מצה. וכן נוהג נמי מהר"ש).

והיינו כמבואר בהלכות ומנהגי מהר"ש סי' שצח אות ט (כשבירך ברכת המוציא הגביה בידיו המצות שלשתן, עם הפרוסה שביניהן, וכשבירך על אכילת מצה הגביה בידיו הפרוסה תוך השלימה), וסי' ת אות ד (כשיברך ברכת המוציא אז מגביה כל הג' מצות הפרוסה באמצע, ומברך אחר כך על הפרוסה ועל השלמה על אכילת מצה).

47) "ולהניחו בין הכרים (המנהיג) שלא יבא לאכלו בתוך הסעודה (סידור יעב"ץ)".

48) וכן הוא לעיל, אצל כרפס (יכוין להוציא גם המרור). ושם (הערה 293).

וכן הוא לקמן (אצל מרור), פיסקה ויברך (וכן מנהגנו – שצריך לכוון לפטור בברכה גם מרור שבכורך). ושם (הערה 837).

ומקורו בשל"ה ריש מסכת פסחים שלו קמב, א-ב (כשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם גם כן על הכריכה. גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו גם כן אכילת אפיקומן שיאכל בסוף).

אבל בשוע"ר לא נזכר בשלוש אלו שצריך לכוין לפטור את השני בברכת הראשון:

שלענין כרפס כתב בסי' תעג סי"ז (שיפטור מלברך בורא פרי האדמה על המרור). ושם (סוף הערה 127).

ולענין ברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור, בסי' תעה סי"ח (ולכן צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו, וברכת המרור, גם לכריכה זו, לפי דעת הלל). ושם (הערה 125).

והטעם שלא הזכיר שצריך לכוין לפטור את השני בברכת הראשון, הוא כמבואר בשוע"ר סי' רו ס"ט (שנפטר בברכה הראשונה ... והוא שכשבירך היה דעתו גם על השני לאכלו, אפילו לא היה בדעתו בפירוש לפטרו בברכה זו). והרי גם כאן היתה דעתו לאכול המרור והכורך, ואם כן מדוע יצטרך לכוין להוציאם בברכתו.

ואף שברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור הן ברכות המצוה (ולא ברכות הנהנין), הרי גם בזה נתבאר בשוע"ר סי' ח סכ"א (ואם לובשן כולם זה אחר זה בלי הפסק שיחה בנתיים, והיה דעתו מתחלה בשעת הברכה ללבשם כולם מיד, לא יברך אלא ברכה אחת לכולם). ולא הזכיר שתהי' כוונתו לפטור את השני בברכת הראשון.

ומכל מקום נתבאר כאן, ולעיל שם, ולקמן שם, שצריך לכוין לפטור גם את השני. ויתירה מזו נתבאר כאן, שזהו הטעם ש"נזהרים בינתיים משיחה", כיון שכיון לפטור את השני.

וראה שערי שלום סי' מה. הערות ובאורים גליון א'טז ע' 36. א'פו ע' 36. א'קו ע' 58.

49) טור סי' תעה (כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ... ובעל המנהיג כתב ... הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל).

50) בספרו המנהיג סי' פד (הבא לקיים מצוה מובחרת לצאת ידי חובה כרבנן וכהלל, לא יסוח בנתים אחרי הברכות שברך על המצה ועל המרור, עד שיעשה כתרוויהו להעלות הברכות על הסדר).

51) ריש מסכת פסחים שלו קמב, א-ב (שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן ... כשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם גם כן על הכריכה. גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו גם כן אכילת אפיקומן שיאכל בסוף, וכשהוא כך איך יפסיק).

52) ע' נב (ומברך אקב"ו על אכילת מצה). ובמחזור ויטרי ע' 282 (ומברך ... על אכילת מצה).

53) שערי שמחה להרי"ץ גיאת ח"ב ע' קג (ואמר מר רב עמרם ... ומברך על אכילת מצה). [אבל בסדר רב עמרם עצמו: ומברך ... אקב"ו לאכל מצה].

54) פ"ח ה"ו (ומברך על אכילת מצות).

55) במ"מ פ"ח הי"ב (וראיתי נוסח הברכות כדברי רבינו שהוא בעל אכילת מצה, ועל אכילת מרור. והטעם לדבריו לפי מ"ש פרק אחד עשר מהלכות ברכות הוא, מפני שבברכה זו מוציא עצמו ואחרים עמו השומעין אותו, שאין צריכין לברך).

ובזה בא לתרץ קושיית הראב"ד בהל' ברכות פי"א הט"ו (ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור). שהרי מצוה שבגופו, ואינו יכול להוציא אחרים באכילה, ואם כן מדוע לא יברך לאכול מצה.

ותירץ במגדל עז שם (שלהוציא אחרים מברך בעל, ואע"פ שגם הוא מוציא עצמו, לכך הם התקינו כן, לגלויי טעמא ופרסומי מילתא שמצותה ברבים, עד שתהיה הברכה במברך עיקרה להוציא אחרים). והיינו שאף שאינו יכול להוציא אחרים באכילה, יכול להוציא אחרים בברכה, וכך היא עיקר מצותה ברבים. ולכן תיקנו ברכתה על אכילת מצה.

ולענין ברכת על ביעור חמץ, ראה לעיל פיסקה על ביעור (ולא לבער), ושם (הערה 27. 31).

56) כמבואר בשוע"ר סי' תעה ס"ה (ואף על פי שבשביל ברכת המוציא בלבד אין צריך לבצוע כזית מעיקר הדין, אלא אפילו כל שהוא יכול לברך המוציא. מכל מקום כיון שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית, שעל פחות מכזית אינו יכול לברך, שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית, ואם כן להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה צריך לבצוע ממנה כזית, ולסברא הראשונה (שהיא עיקר) שברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה צריך לבצוע כזית מן הפרוסה. לפיכך לצאת ידי שניהם צריך לבצוע כזית מזו וכזית מזו), ושם נסמן (הערה 39).

57) פיסקה ויאחזם בידו ויברך (יש אומרים דברכת המוציא היא על השלמה וברכת על אכילת מצה על הפרוסה ... ויש אומרים להיפך).

58) סדר ההגדה ע' קי (אמר מהר"י סג"ל מצה דברכת המוציא שתי לילות דפסח אין טובלין במלח, כמו בשאר השנה, משום חיבת מצה).

59) "יש נוהגין לטבל במלח את הכזית של המוציא ושל אכילת מצה. ובמדינות אלו אין נוהגין כן ... ואף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה, מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה, לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל".

60) בסדור שער השמים תרכ"ו ואילך (כתב השל"ה ... וע"פ כתבי האריז"ל יטבול במלח). ראה לעיל (הערה 48).

61) בקשר לכל השנה, ראה לעיל סי' קסז ס"ח (ואם היא פת נקיה ... אין צריך להמתין ... מכל מקום נהגו להניח מלח על השולחן ... ועל פי הקבלה יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג' פעמים).

ומקורו במ"א שם ס"ק יד (וכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח).

והוא בשער המצות עקב מ, ב (אחר שתבצע הלחם צריך לטבל פרוסת המוציא במלח).

וראה מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים ע' תק. "הלכות ליל הסדר" הערה 1.

62) ויקרא ו, ג (דגבי מצה כתבו הפוסקים שלא ליתן מלח בפת בפסח ... ולכאורה אינו מובן לפמשנ"ת למעלה שורש ענין המלח מדוע יהיה שבמצה לא יהיה מלח ... הענין מבואר בתיקוני זהר תקון ס"ט ... לחם עני בלא מלחא).

63) סי' תעה ס"א (ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ... ויאכלם ... ביחד, כזית מכל אחד).

ונתבאר בשוע"ר סי' תעה ס"ו (ושני כזית אלו צריך לאכלם ביחד, דהיינו שיכניסם לפיו בבת אחת. שאם יאכל מתחלה את הכזית של המוציא, דהיינו של השלימה, ואחר כך יאכל הכזית של אכילת מצה, דהיינו של הפרוסה, יהיה מפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת כזית מהפרוסה באכילת מצה כזית מהשלימה. וכן להאומר שברכת המוציא היא על הפרוסה, אם יאכל מתחלה הכזית מהפרוסה ואחר כך הכזית מהשלימה, הרי הוא מפסיק בין ברכת אכילת מצה לאכילת כזית מהשלימה).

עוד נתבאר בשוע"ר שם (ויבלע בתחלה כזית אחד כולו בבת אחת, ואחר כך יבלע כזית השני בבת אחת). וכאן לא נזכר הידור זה כלל. ונתבאר שם (הערה 43).