מרור

מרור. בזמן הזה שאין פסח אינו אלא מדרבנן (פסחים קך, א1). וגם נשים חייבות בזה כשאר מצות שבלילה זה (שו"ע רבינו סי' תע"ב סכ"ה2).

ויטבול – ואחר כך – ויברך. כדי לתכוף הברכה לעשיית המצוה3 כנ"ל פיסקא ויטבול4.

ויטבול בחרוסת. וקודם הטבילה מרכך החרוסת ביין שבתוך כלי (שו"ע רבינו סי' תע"ג סל"ב-ד)5. ואין משקע כל הכזית בחרוסת, לפי שעתה אין מצוי קפא (מין תולעת) במרור כמו בימי הש"ס, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה זכר לטיט (פר"ח6. שו"ע רבינו סי' תע"ה סי' יא7) – ועדיף שלא לשקוע כולו, כדי שלא לבטל טעם המרירות8, כן אפשר לומר.

וינער החרוסת (על פי מ"ש פסחים קטו, ב9).

ויברך. צ"ע מפני מה לא העתיק מ"ש בשו"ע שלו (תע"ה ס[עיף] יח10) – וכן מנהגנו – שצריך לכוון לפטור בברכה זו גם מרור שבכורך.

ברכה זו. לכאורה יתור לשון הוא. ואולי מרמז דרך אגב, שהי' מקום גם לברכה אחרת והיא ברכת המצות על החרוסת (ראה פירוש המשניות להרמב"ם פסחים פ"י מ"ג, ולחם משנה להל' חמץ ומצה פ"ז הי"א11), אף שאין חייב עלי' ברכת הנהנין12. והא דאין מברכין על מצותה הוא מפני שהיא טפלה למרור ונפטרת בברכתה (אבודרהם13) – ועל כרחך כונתו שמצותה טפלה למצות מרור. ויש לבאר עפמ"ש מהר"ל14, וז"ל: חרוסת מצוה, מפני שלא נזכר במרור רק שמררו את חייהם בעבודה קשה, ויש מרירות לאדם בעבודה קשה, אבל אינו מרירות גמור. לכן עושין זכר לטיט ואין דבר יותר קשה מן מלאכת הטיט שכן אמרז"ל שמות רבה (פ"א, כז15).

ברוך אתה כו' מרור. ל' הכתוב16 מרורים (וראה פסחים לט, א17). וכן הוא בנוסח הברכה אשר ברמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ו, ה"ב18. וראה גם כן ירושלמי פסחים ט, ג. יו"ד, ה19. – אבל בלשון יחיד ברמב"ם שם ה"ד, ה"ח, הי"ב20. ועייג"כ השינוים בנוסח ההגדה שלו: הלילה הזה מרור כו' מרורים אלו שאנו אוכלים. וצ"ע).


1) "אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ... דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעה סט"ו (מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים).

2) "כל המצות הנוהגות בלילה זה, אין חילוק בין אנשים לנשים. שאף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא בין של תורה בין של דברי סופרים, אף על פי כן חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים".

וכן הוא במצות ד' כוסות, כדלעיל פיסקה ד' כוסות (והערה 215).

3) כמבואר בשוע"ר סי' תעה סי"ב (ולא יברך קודם הטיבול, לפי שיש לתכוף הברכה לעשיית המצוה, דהיינו האכילה, בכל מה שאפשר), ושם נסמן (הערה 84).

4) ונתבאר לעיל שם (הערה 286).

5) בשוע"ר שם סל"ב (ואחר כך צריך לרכך אותו במשקה), והיינו אחרי אמירת ההגדה, קודם הטבילה, כפי שנתבאר ונסמן שם (הערה 276), ובסל"ד (אם חל פסח בשבת צריך ליזהר לרכך החרוסת במשקה מערב שבת). משא"כ בשאר השנים מרככים אתו בעת הסדר קודם הטבילה. וראה הערות ובאורים תתקנט ע' 42. א'לד ע' 6.

והיינו שלפני הטיבול מכניסים קצת מהחרוסת לתחתית של כוס הקידוש, שיש בה קצת שיורי היין של כוס ראשון ושני.

וכן נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע, שבכל יום טוב פסח, לפני הטבלת המרור בחרוסת הי' נותן את החרוסת (שעל גבי הקערה) לתוך היין שבתחתית של כוס הקידוש, ודוחקו קצת באצבעו, כדי לערב החרוסת ביין שבתחתית. ואחר כך הי' טובל בו את החרוסת.

וכן הוא ב"התוועדויות" תשמ"ו ע' 181 (קודם הטבילה בחרוסת יש לרכך את החרוסת ביין ... יש להשתמש בשיירי היין דד' כוסות, כפי שהי' נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לתת מעט חרוסת בתוך הצלחת שבתחתית הכוס, שבה נמצא הין שנשפך מהד' כוסות, דמכיון שצריך להיות מלא יין הכוס על כל גדותיו, אזי נשפך מעט כו').

6) סי' תעה ס"א ד"ה ומ"ש וישקענו (ומכל מקום אנו לא נהגנו לשקעו כולו בחרוסת ... שקפא זה אינו מצוי בינינו. ומה שאנו מביאין חרוסת על השולחן משום דקיימא לן כרבי אלעזר בר צדוק דהוי משום מצוה).

7) "ועכשיו אין נוהגין לשקעו כולו, אלא בטיבול מקצתו. ויש שמיישבין המנהג, לפי שקפא זה אינו מצוי בינינו, ואין מטבילין בחרוסת אלא משום מצוה, שהוא זכר לטיט". ונתבאר שם (הערה 81).

8) כדלקמן הערה הבאה (לגבי ניעור החרוסת מהמרור).

9) "אמר רב פפא לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא".

ונתבאר בשוע"ר סי' תעה סי"ב (וכשהוא מטבלו בחרוסת יזהר להוציאו מיד ולא ישהנו בתוכו, שמא יתבטל טעם מרירתו על ידי הקיוהא שבחרוסת. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו מיד לאחר הטיבול. ונסמן שם (הערה 87).

10) "צריך ליזהר שלא להשיח בדבר שאינו מענין הסעודה משבירך על אכילת מצה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכה זו וברכת המרור גם לכריכה זו".

וכבר נתבאר לעיל (הערה 812), שבשוע"ר נזכר רק שלא יפסיק ביניהם. ולפי זה לא הי' שייך לשאול מפני מה לא נזכר כאן שלא יפסיק בין ברכת המרור לבין אכילת הכורך; שהרי בין כה כבר צריך להיזהר שלא להפסיק בין ברכת המצה לבין אכילת הכורך.

אמנם לפי מה שנתפרש בפסקי ההגדה, שגם צריך לכוין לפטור את השני, לפי זה צ"ע מפני מה לא הזכיר כאן שיכוין בברכת המרור לפטור את המרור שבכורך.

11) בפירוש המשניות שם (ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה). והיינו שמטעם זה פוסק הרמב"ם שם דלא קיי"ל שהיא מצוה.

אבל בחיבורו פ"ז הי"א (החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים).

ובלחם משנה שם (ונראה שחזר כאן ממה שכתב. ומכל מקום צריך לתת טעם למה אין מברכין עליו).

וכן הוא במאירי קיד, א (וגדולי המחברים פירשו בפירושי המשנה מצוה ושמברכין עליה, ומתוך כך פסקו שאין הלכה כדבריו. אלא שבחבוריהם כתבוה כדברינו).

12) כמבואר בשוע"ר סי' ריב ס"ג (פת הבאה בכסנין שמברך עליה בורא מיני מזונות, אם שורה אותה ביין או יי"ש ושאר משקין, אין צריך לברך על משקה הבלוע בה ולא על משקה שעל גבה, כגון שמטבל בדבש ואוכל).

13) בסדר ההגדה ופירושה (והטעם שאין מברכין על החרוסת, ואף על פי שהיא מצוה מדברי סופרים, מפני שהיא טפילה).

וכן הוא בטור (ואין מברכין על החרוסת, אף על פי שהיא מצוה, לפי שהוא טפל למרור).

לבוש סוף ס"א (ואין מברכין על החרוסת, אף על פי שהוא מצוה דרבנן, לפי שהוא טפל למרור, וכיון שבירך על העיקר פטר את הטפל).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעה סי"א (ואף על פי כן אין מברכין עליו, לפי שהוא טפל למרור, ונפטר בברכת המרור), ושם (הערה 82).

14) בפירוש גבורות ה' להגדה פס"ג.

15) "וירא בסבלותם, מהו וירא, שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט".

16) בא יב, ח (צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו). בהעלותך ט, יא (על מצות ומרורים יאכלוהו).

17) "אימא מרור חד, מרורים כתיב. ואימא מרורים תרי, דומיא דמצה, מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה". והיינו שלמדים מכאן חמשה מיני מרור.

18) בה"ו (אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן). ובה"ב (שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים).

19) בפ"ט ה"ג (אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו אלא מצות ומרורים בלבד). ובפ"י ה"ה (כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרורים).

20) בה"ד (ומגביה המרור בידו ואומר מרור זה שאנו אוכלין על שם). ובה"ח (ומברך על אכילת מרור). ובהי"ב (בתחלה מברך על המרור שתי ברכות, בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור).

ובאגרות קודש חי"א אגרת ג'תקסו (מה שרוצה לפרש חילוק הלשונות ברמב"ם, שלפעמים כתב מרורים ל' רבים ולפעמים מרור ל' יחיד, אשר מרורים הוא בזמן שבית המקדש הי' קיים ומרור ל' יחיד לאחר החורבן. – הנה כדי לשלול פירוש זה – שהי' הקס"ד שלי, ציינתי להרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"[ח] הלכה ד' שכתב מרור ל' יחיד, ובסדר הגדה שלו שבמקום אחד כתב מרורים – שהם בסתירה לפירוש הנ"ל).

והיינו שברמב"ם שם מיירי בזמן הבית (ואומר פסח זה שאנו אוכלין על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה', ומגביה המרור בידו ואומר מרור זה שאנו אוכלין על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים).

וראה הערות ובאורים א'יח ע' 11.