כורך

כורך (פסחים קטו, א1). לדעת הלל הזקן: בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא אם כן כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד. בזמן שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה – שהוא מן התורה – אלא אם אוכלה בפ"ע. ואינו יוצא ידי חובת מרור – שתקנוהו חכמים זכר למקדש – אלא אם כן כורכו עם מצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן בית המקדש). נמצא יש עליו, בזמן הזה, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל. ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך לצאת ידי שניהם. (שו"ע רבנו סי' תע"ה ס' טז-יח ובאחרונים ובס' שבח פסח2 האריכו).

ויטבול כו' ובהסיבה, כיון שאנו עושין זכר למקדש כהלל, והוא הי' טובל ומיסב (שו"ע רבינו סי' תע"ה ס' יט-כ3).

ויטבול בחרוסת – רק החזרת ולא המצה. והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי'4, אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב.

ויאמר זה. לכאורה זה יתור לשון הוא. ואולי מדגיש שיאמר דוקא בנוסחא זו. היינו בהשמטת התיבות זכר למקדש כהלל, ובהוספת התיבה פסח.

כן עשה כו' הי' קיים כו' פסח כו'. כ"ה בסידור קול יעקב5. וכ"כ גם בחק יעקב6, באר היטב7 ומשנה ברורה8 (ועל פי הוספת הט"ז9). אלא שהם השמיטו תיבת הי' (הראשונה) וכן אינה בשו"ע רבינו סי' תע"ה סי' יח10. וראה לקמן בזה.

וי"ל בדיוק נוסחא זו: א) אין אומרים זכר למקדש כהלל, כמו שאין אומרים באכילת מרור זכר למקדש11. – ובפרי מגדים (סי' תע"ה מש"ז סק"ז12) מפרש האמירה – להודיע שהוא רק זכר למקדש אבל בזמן הזה אין יוצאין בכריכה. וכיון שאומרים זה אחרי שכבר אכל מצה ומרור ויצא ידי חובתו, על כרחך שכונת הפרי מגדים – שההודעה היא להזהיר שלא יטעה לשנה הבאה לומר שהלכה כהלל, ויטעה שהלל סבירא לי' שגם עתה יוצא בכריכה, וישכח שאשתקד אכל מקודם מצה, ויזכור שאמר זכר למקדש. והוא דוחק גדול. – ובפרט שבכורך הוא כפל לשון קצת, דמיד אומר: כן עשה הלל בזמן שבית המקדש כו'. ובין הברכה והכריכה אין להפסיק במה שאין צריך, כנ"ל (ובמשנה ברורה סי' תע"ה ס"א בביאור הלכה13 רוצה לדחות כל האמירה לאחר שיאכל – מטעם זה). וביחוד לדעת אדמו"ר הזקן, שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך14, כנ"ל15.

עוד זאת שעל ידי אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר. ובאמת – רק עתה יוצא ידי חובת מרור להלל, וצריך לצאת גם לדעתו, כנ"ל (משא"כ להפרי מגדים16, דהוא לשיטתו שבזמן הזה גם להלל יוצא ידי חובת מרור כשאוכלו בפני עצמו. ואם כן לא הוי אלא לזכר).

ב) שבית המקדש הי' קיים. וכן הוא בסידור קול יעקב, ה"ר שבתי רשקובר, שמחת הרגל. אבל לרבינו צ"ע, כיון שבאמירת פרשת הקטורת הנוסחא שלו היא: אתה הוא כו' בזמן שבית המקדש קיים. וכ"כ לעיל: פסח שהיו כו' שבית המקדש קיים17.

אבל בסידור קול יעקב וה"ר שבתי רשקובר – בכל הנ"ל איתא: הי' קיים. – בסידור יעבץ ושל"ה אין לתיבת הי' בכל ג' מקומות אלו.

ג) כורך פסח מצה ומרור – דלדעת המפרשים (מלבד הרמב"ם בהל' חמץ ומצה פ"ח ה"ו18. אבל עיי"ש בלחם משנה19) כן עשה הלל. ואם ישמיט פסח, ידבר שקרים בספורו. – ומה שהקשה בחק יעקב, דאם כן איך יאמר: כן עשה הלל, ואין פסח בידנו. יש לומר, דתיבת כן נמשכת למטה, והיא התחלת ענין: כן עשה הלל כאשר יספר. ולא הוצרך לסיים וכריכתי זכר לזה (אף שאינו דומה ממש), כי מבואר הוא, וכנ"ל שממעטין בדיבור בין הברכה להכריכה. או י"ל כן – כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפני עצמו, כן – עשה הלל, לכרוך המרור. – ובפרט, שלשיטת אדמו"ר הזקן, הכורך עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור.

עשה הלל בזמן שבית המקדש הי' קיים. כל ימי הלל היו בפני הבית20 – ואם כן, לכאורה, התיבות בזמן כו' מיותרות. ובש"ס21 אינם. ואולי אפשר לומר שהוא להדגיש, שדוקא מפני שבית המקדש הי' קיים עשה כן, משא"כ בזמן הזה לא יצא ידי חובת מצה בכריכה.

על מצות (במדבר ט, יא22) והוא כתוב בפסח שני. ולא הביא ממ"ש בפסח ראשון (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר גו' ומצות על מרורים יאכלוהו, כי אדרבה, מיתור תיבת יאכלוהו שבפסוק זה ילפינן דאוכל פסח אף שאין לו מצה ומרור (מכילתא שם23), וגם פשוטו של מקרא זה משמע כמ"ש הרמב"ן שם24, כי מצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצווה עם מרורים יאכלוהו לבשר. ואם כן אין ראי' שצריך לכרוך גם עם מצה, לולא שבא הכתוב בפסח שני, וממנו נלמוד גם לפסח ראשון (ראה רש"ש שם25). – אבל הרשב"ם משמע דגריס בש"ס הפסוק דפסח ראשון, וכמ"ש בהגהות הר"ב מרנשבורג26.


1) "לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא ... אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן ... חולקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ... השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל".

2) בדיני ליל פסח, פיסקה כורך.

3) סי"ט (המרור של כריכה זו אין צריך לטובלו בחרוסת ... ויש חולקין על זה ואומרים שצריך לטובלו בחרוסת, שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל, והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה, שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו ... העיקר הוא כסברא השניה), וס"כ (כריכה זו יש אומרים שאין צריך הסיבה, כיון שאוכלין בה מרור, ומרור אין צריך הסיבה. ויש אומרים שצריכה הסיבה, כיון שמצה צריכה הסיבה. ואף שכבר אכל מצה בהסיבה, מכל מקום כריכה זו היא זכר למקדש כהלל, והלל לא היה אוכל מצה קודם כריכה זו, ובמצה שבכריכה זו הוא יוצא ידי חובתו, והיה צריך להסב באכילתה, לפיכך גם אנחנו צריכים להסב. וכן עיקר כמו שנתבאר בסימן תע"ב).

והיינו כמבואר בשוע"ר סי' תעב סי"ד (אימתי צריך להסב ... ובשעת אכילת הכריכה מצה ומרור).

4) ואף שהמים שבתוך היין יש להם דין מי פירות שאינו מחמיץ, כמבואר בשוע"ר סי' תסב ס"ה (מותר ללוש ביין, אף שאי אפשר שלא נתערבה בו טיפה מים בשעת הבציר ... אין חוששין למים הללו, דכיון שנתערבו בו בעודו תירוש שלא היה עדיין יין, וכל שהוא תוסס הוא נתבטל ונעשה יין, אם כן גם המים שנתערבו בו הופג טעמן ונשתנו להיות יין כדרך שנשתנה התירוש ונהפך ליין).

היינו דוקא במים שנתערבו בהם בעודו תירוש, לפני שהוא תוסס. משא"כ היין שמזוג אחר תסיסה (כמבואר בשוע"ר סי' תעב סי"ז: אם הוא יין חזק שצריך מזיגה), יש בו דין שרוי'.

וראה קובץ הערות התמימים ואנ"ש ירושלים גליון כד (תשד"מ) ע' כב.

5) בשלושת הפרטים שנרמזו לעיל, ויתבארו לקמן (השמטת "זכר למקדש כהלל", הוספת "פסח", "הי' קיים").

6) ס"ק יג (הנוסח שלנו כך הוא, כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט"ז כתב דיש לומר הי' כורך פסח מצה ומרור).

7) ס"ק ט (- כדברי הח"י הנ"ל).

8) ס"ק כא (- כדברי הח"י הנ"ל).

9) סוף סק"ט (בנוסח דזכר למקדש כהלל, יש לומר היה כורך פסח מצה ומרור, וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת, דהיינו פסח עמהם).

10) "נוהגין במדינות אלו לומר קודם אכילת כריכה זו כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור כו'".

11) אף שלדעת רבינו שתיהן נתקנו "זכר למקדש", הן מצות מרור והן מצות כורך, כמבואר בשוע"ר סי' תעה סט"ו (בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים, שתיקנו זכר למקדש), וסי"ז (שהרי מרור בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש). וסי"ח (ויאכלן ביחד זכר למקדש כהלל), וסי"ט (כריכה זו היא זכר למקדש כהלל), וס"כ (כריכה זו היא זכר למקדש כהלל). ונתבאר שם (הערה 98).

מכל מקום יש נוהגים לאמרו דוקא באכילת כורך, כמבואר בשו"ע ס"א (ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלם ביחד). ונוסח רבינו שלא לאמרו באכילת כורך, כמו שאין אומרים אותו באכילת מרור.

12) "ואפשר שאומרים זכר למקדש בכריכה, להודיע שעתה אין רשאים לצאת בכריכה לחוד, דהוה מבטל מרור דרבנן למצה דין תורה, ומשום "זכר" למקדש, דשם היה יוצאין לכולי עלמא בכריכה לחוד דשניהם דין תורה".

13) "קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה, והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו' ... ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו', אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול, ואחר כך יאמר הגדה זו".

14) כמבואר בשוע"ר סי' תעה סי"ז (אינו יוצא ידי חובת מרור לפי דעת הלל, אלא אם כן נוטל עוד כזית מצה וכורכו עם כזית מרור ואוכלן ביחד).

15) פיסקה כורך (לדעת הלל הזקן ... בזמן שאין פסח אינו ... יוצא ידי חובת מרור – שתקנוהו חכמים זכר למקדש – אלא אם כן כורכו עם מצה ואוכלן ביחד).

ואם יפסיק ביניהם, גם בדיעבד יהי' צריך לחזור ולברך לדעת הלל, כמבואר בשוע"ר סי' תעג סי"ח (והערה 127). ולכן "בין הברכה והכריכה אין להפסיק במה שאין צריך".

16) והיינו שבתחלת דבריו שם ביאר אמירת "זכר למקדש כהלל", לדעת הב"ח וסיעתו "שבזמן הזה גם להלל יוצא ידי חובת מרור כשאוכלו בפני עצמו. ואם כן לא הוי אלא לזכר", כמבואר בדבריו שם (והב"ח [ד"ה ומ"ש וכתב] כתב דהאידנא ליכא מצוה כלל, אפילו מדרבנן, אף להלל ,לאכול מצה ומרור ביחד, כיון דליכא פסח ... משום הכי אומרים "זכר" למקדש כהלל כו').

ואחר כך מבאר שאף לדעת הפוסקים "שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך", יש מקום לומר "זכר למקדש כהלל", מהטעם שהובא לעיל.

אמנם רבינו הזקן פוסק כדעה השנית "שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך", ואשר לדעה זו אין צריך לומר "זכר למקדש כהלל".

ואדרבא, "על ידי אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר", דהיינו לומר "שבזמן הזה גם להלל יוצא ידי חובת מרור כשאוכלו בפני עצמו".

*

יוצא אם כן, שלדעת הפרי מגדים, עיקר מה שאמרו שמצות כורך היא זכר למקדש, היינו לומר שמעיקר הדין סגי אף להלל באכילת המרור בפני עצמו, ואין אוכלים כורך אלא למצוה מן המובחר, זכר למקדש כהלל.

ואילו לדעת רבינו הזקן, הן מצות מרור והן מצות כורך, שתיהן "זכר למקדש", לומר שאינן מצוה בפני עצמה, באופן שהי' במקדש, וכמבואר בשוע"ר סי' תעה סי"ז (בזמן הזה תקנוהו חכמים זכר למקדש, שהיה אז חיובו מן התורה, ובזמן שבית המקדש קיים אינו יוצא ידי חובת מרור מן התורה לפי דעת הלל אלא אם כן כורכו עם המצה), ונתבאר שם (הערות 98; 114).

ואם ידגישו לומר, שרק מצות כורך היא "זכר למקדש כהלל", יבואו לטעות ולפרש כפירוש הפרי מגדים הנ"ל.

וראה הערות ובאורים תתקיז ע' 19.

17) ראה הערות ובאורים תתעט ע' 22.

18) "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד, ומטבל בחרוסת, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים, ואוכלן". ובמ"מ שם (פירוש זהו במקדש).

19) "יש להקשות על דברי רבינו ז"ל, דכיון דהוא רוצה לצאת מידי ספיקא דהלל, הא הלל משמע בגמרא דהיה כורך הפסח והמצה והמרור יחד".

20) שבת טו, א (הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני) הבית מאה שנה), ורש"י שם (ק' שנה אחרונים שלפני החורבן התחיל נשיאותו של הלל, ופרנסו אלו ארבע דורות ק' שנה).

21) קטו, א (אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו).

22) וכן הוא בשוע"ר סי' תעה סט"ז (שלפי דעת הלל הזקן אין אדם יוצא ידי חובתו מן התורה אלא אם כן כורך כזית פסח וכזית מרור וכזית מצה ואוכלן ביחד, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו).

וכן שם סט"ו (מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו).

ומקורו מגמרא קכ, א (אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ... דכתיב על מצות ומרורים, בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור).

ומבאר כאן ב' טעמים:

(א) שמהפסוק בפסח ראשון אין הוכחה שצריך לאכול הפסח יחד עם המרור.

(ב) שמהפסוק בפסח ראשון אין הוכחה שצריך לאכול המצה יחד עם המרור.

הטעם השני מבאר, רק מה שהובא כאן, שהלימוד "היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל ביחד", הוא דוקא מפסח שני ולא מפסח ראשון.

ואילו הטעם הראשון מבאר, גם מה שהובא לעיל מהגמרא ושו"ע, שהלימוד "בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור", הוא דוקא מפסח שני ולא מפסח ראשון.

23) בא יב, ח (ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח, תלמוד לומר יאכלוהו).

והלימוד בזה הוא, שמאחר שכבר נאמר "ואכלו", מדוע מוסיף ומסיים "יאכלוהו". מיתור זה "ילפינן, דאוכל פסח אף שאין לו מצה ומרור" (ראה גם לקמן פיסקה צפון, והערה 900).

משא"כ בפרשת בהעלותך, שאין לנו יתור זה, שהרי נאמר רק "על מצות ומרורים יאכלוהו", למד מזה הלל, שצריך לכרכם יחד.

וראה שערי שלום סי' קמו.

24) בא שם (ויותר נכון שנאמר כי "ומצות" נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר).

25) קטו, א (הא דלא מייתי קרא דפרשת בא ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו, דמשם לא מוכח אלא על פסח ומרור ביחד, אבל מצה לא שמעינן מינה. ומקרא זה משמע שפיר על שלשתן. וגלי לן בפסח שני, והוא הדין לראשון ... וזה למדתי מדברי רמב"ן פרשת בא).

26) ברשב"ם קטו, א (יאכלוהו, כל אחד בפני עצמו, מדלא כתיב יאכלו (אותו) ואנא ידענא דאפסח קאי, דכתיב לעיל ואכלו את הבשר).

ובהגהות הר"ב מרנשבורג שם (תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו, נמחקו תיבות על מצות ומרורים, ונ"ב [מצות על מרורים], כצ"ל לפרשב"ם בד"ה יאכלוהו, והבן ודו"ק).

ולכאורה הי' אפשר לפרש הכוונה, שהפסוק שמביאים חבריו של הלל, להוכיח "אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", הוא מפרשת בא. ואילו הפסוק שמביא הלל, להוכיח "שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן", הוא מפרשת בהעלותך.