שלחן עורך

שלחן עורך מנהגנו: אוכלין שלא בהסיבה1. מתחילין – בשני הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח2 – והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין פסח (שו"ע רבינו סו"ס תע"ו3).

נזהרין ביותר ממצה שרוי' (ראה שו"ת אדמו"ר הזקן ס"ו4. וראה שערי תשובה סוס"י ת"ס5). ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא יפלו עליהם מים. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או קערה בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו6. (וכן כל ז' ימי הפסח, משא"כ אחרון של פסח שמהדרין לשרות7).

התחל מבקר ערב פסח עד אחרי כורך של סדר השני אין אוכלין מכל המינים הנכנסים בחרוסת8 ומרור9.

לאחר זמן מצאתי10: יש נוהגים שלא לאכול חזרת קודם הפסח, וכן הי' נוהג הרשב"א (ר' ירוחם נתיב ה' ח"ד).

להעיר אשר יש אומרים שבזמן שבית המקדש קיים הי' אוכלין כל הסעודה (בברכת המוציא על מיני בצקת וכו') קודם הסדר, ואחר זה הי' בא הסדר ואכילת מצת מצוה מרור ופסח (מרדכי סוף פסחים11. ופליג בזה על הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח12).

אוכל ושותה כדי צרכו. בפרי עץ חיים: ואוכל די צרכו. ועד"ז הוא בטור13 ומשנת חסידים14. בסידור יעבץ: אוכלין ושותין כל צרכן. וי"ל דמשמיענו שתים: א) שיאכל די צרכו, כדי שיאכל האפיקומן על השובע, כיון שהוא זכר לפסח שהי' נאכל על השובע. ב) שלא יאכל יותר מכדי צרכו, כדי שלא תהא אכילת האפיקומן אכילה גסה15.


1) נתבאר בשוע"ר סי' תעב סי"ד (שאר כל הסעודה אם רצה לאכול ולשתות בלא הסיבה הרשות בידו, ואין בידינו להצריכו להסב. אבל מכל מקום המיסב בכל הסעודה הרי זה משובח, ועושה מצוה מן המובחר).

ועד"ז הוא לעיל פיסקה כרפס (בכרפס לא ציין אם יאכלנו בהסיבה או בלא הסיבה (כמו שכתב במרור). וי"ל דדינו כמו שאר הסעודה דלילה זה ... ונוהגין לאכלו שלא בהסיבה).

2) ראה לעיל פיסקה שתי פעמים (והערה 386).

3) סעיף ו (נוהגין בקצת מקומות לאכול ביצים בסעודה, זכר לאבילות חורבן בית המקדש, שכשהיה קיים היו מקריבין פסח ואוכלין בלילה זה, ועכשיו אין לנו פסח, לכן מתאבלין עכשיו על זה. ומזה הטעם אוכלין ביצים גם בלילה השני). ונתבאר לעיל פיסקה הזרוע (והערה 138).

וכאן הוסיף שמנהגינו להתחיל בזה הסעודה, ומקורו בהלכות ומנהגי מהר"ש, סי' רפז ס"ז (ואכלנו ביצים בלילי פסחים, טרם כל דבר). מהרי"ל סדר ההגדה ע' קיד (בבית מהר"ש בסעודה בליל פסח היו אוכלים ביצים טרם כל דבר). סדר היום (ושמעתי שטוב שיאכל ענין ראשון ביצה אחת, ומניחין אותה בקערה, והוא זכר לאבלות ירושלים).

4) "טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא ... כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה ... ומכל מקום אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו".

5) ס"ק י (שיש אנשי מעשה שמחמירין על עצמם ואין אוכלים שום מצה שרויה או מבושלת במים, שחוששין שמא נשאר בה מעט קמח שלא נילוש, ויתחמץ עכשיו על ידי השרי' או הבישול).

6) וגם לענין טבילת הכורך בחרוסת, נתבאר לעיל פיסקה ויטבול בחרוסת (והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי', אין טובלין, ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת, ומנערין אותה אחר כך ממנה. וכן הוא מנהג בית הרב). ונתבאר שם (הערה 851).

וראה תורת מנחם התוועדויות תשמ"ח ח"ג ע' 111 הערה 258 (שיש לחנך גם את הקטנים בזהירות זו).

7) כאמור בתשובה הנ"ל (ומכל מקום ביום טוב האחרון המיקל משום שמחת יום טוב לא הפסיד).

והיינו כמבואר בכמה מקומות בשוע"ר, להקל באחרון של פסח בכמה חומרות של חשש חמץ (ראה סי' תעה ס"ל, ושם הערה 203).

ונתבאר בשיחת אחש"פ תשי"ב, תורת מנחם ח"ה ע' 146 (כ"ק מו"ח אדמו"ר ראה שאביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' אוכל שרוי' באחרון של פסח, ואדמו"ר נ"ע ראה הנהגה זו אצל אדמו"ר מהר"ש, ועד"ז אצל רבותינו נשיאינו בדורות שלפנ"ז. וכיון ששמע מרבותיו שמותר לאכול שרוי' באחרון של פסח, הי' מהדר באכילת שרוי' באחרון של פסח – הואיל ונפיק מפומי' דרבותיו).

והיינו כדאמרינן בסוכה לב, ב (רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד, הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא).

8) אף שנתבאר בשוע"ר סי' תעא סי"ב (יש נוהגין להחמיר עוד שלא לאכול פירות בערב פסח, או ביום ראשון של פסח, כדי לאכול חרוסת בלילה לתיאבון. ואין לחוש למנהג ההוא, כי החרוסת אין מצוה לאכלו).

מכל מקום מנהגינו להמנע מזה, מטעם האמור כאן.

וראה גם לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערה 22).

סיכום פרטי הלכה זו, בשוע"ר סי' תעה סי"א (והערה 80).

9) וכן הוא בשוע"ר סי' תעא סי"א (יש נוהגין שלא לאכול מרור בערב פסח, כדי שיאכלנו בלילה לתיאבון. וכן שלא לאכול ביום ראשון של פסח, כדי לאכלו בליל שני לתיאבון).

ולענין מרור מבושל, ראה לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערות 37-38).

ולענין מצה, נתבאר באגרות קודש ח"ח אגרת ב'תקעב (יש להזהר מאכילת מצה ל' יום לפני הפסח).

10) ראה שערי שלום סי' קמז.

11) לג, ד (וכן היה נראה לרבינו מאיר, שבזמן שבית המקדש קיים היו עושין כל הסדר אחר הסעודה, ולא היו אוכלין מצת מצוה, אלא לאחר שמלאו כריסן מקמח ובצקת ושאר דברים).

שם לח, א (בימיהם שהיו עושין הסדר אחר סעודתן, ולכך לא היו צריכין אלא מצה אחת שלימה לעשות הסדר עליה, דהא כבר בירכו ברכת המוציא ואכלו כל סעודתן).

והוא כדאמר רב הונא מ, א (בצקות של נכרים, אדם ממלא כריסו מהן, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. באחרונה אין בראשונה לא, מאי טעמא משום דלא עבד בהו שימור). ופירש רש"י (בצקות של נכרים, שמכיר בהן שלא החמיצו ... לא נפיק ידי חובת מצה, משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ... באחרונה, היא מצות אכילתה שעם הפסח, היא חובת אכילתה, דכתיב קרא על מצות ומרורים יאכלוהו, ופסח נאכל על השובע כדתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. בראשונה לא, כלומר באכילה ראשונה שאכל מבצקות של נכרים לא נפיק). היינו שאכלו את הסעודה עם מיני בצקת, ואחר כך אכלו מצת מצוה.

וכן הוא בשוע"ר סי' תפב ס"א (מי שאין לו מצה שמורה משעת לישה ואילך כי אם כזית אחד בלבד, לא יאכלנו בתחלת הסעודה קודם אכילת מרור, אלא יאכלנו אפיקומן אחר גמר כל הסעודה, כדי שישאר טעם מצה בפיו, ויברך עליו על אכילת מצה. ובתחלת הסעודה יברך המוציא בלבד על לחם משנה שלימות, ממצה שאינה שמורה), ושם (הערה 3).

משא"כ בזמן הזה אוכלים את המצה והמרור והכורך בתחלת הסעודה; ובסוף הסעודה אוכלים עוד כזית אפיקומן (בלי מרור), כמבואר בשוע"ר סי' תעז ס"ג (והערה 15). ולקמן פיסקה צפון (והערה 892).

12) ה"ו-ט (ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן ... ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח ... ואחר כך נמשך בסעודה ואוכל כל מה שהוא רוצה לאכול ושותה כל מה שהוא רוצה לשתות, ובאחרונה אוכל מבשר הפסח אפילו כזית ואינו טועם אחריו כלל, ובזמן הזה אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם בשר הפסח או המצה בפיו, שאכילתן היא המצוה).

היינו שגם בזמן בית המקדש היו אוכלים בתחלת הסעודה מצה ומרור וכורך, ואחר כך קרבן חגיגה, ואחר כך קרבן ופסח, ובסוף הסעודה היו אוכלים עוד כזית קרבן פסח.

וראה הערות ובאורים א'נב ע' 69. א'עא ע' 68.

13) רס"י תעו (ואכלין כל צרכם).

14) יג, יב (ואחר שאכל די צרכו אוכל מהאפיקומן).

15) כמבואר בשוע"ר סי' תעו ס"ה (שאף שהאפיקומן הוא זכר לפסח, והפסח היה נאכל על השובע, דהיינו שהוא שבע כבר, ולכן אוכלין האפיקומן אחר גמר כל הסעודה כמו שיתבאר בסי' תע"ז. מכל מקום צריך שיהא לו קצת תאוה לאכול, אבל כשאינו מתאוה כלל ואוכל הרי זו אכילה גסה, ואין זו מצוה מן המובחר).

ובזה מבאר מ"ש "אוכל ... כדי צרכו" (ולא "כל צרכו").

*

וגם במ"ש "ושותה כדי צרכו" ישנם שני פרטים:

(א) כפי שמסיים בפסקי ההגדה (ויכול לשתות יין בין כוס ב' לג'). וכמבואר בשוע"ר סי' תעג סי"א (לאחר ששתה כוס שני יכול לשתות יין, הן רב הן מעט).

(ב) כדלקמן פיסקה ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן (היינו על ידי שישתדל שלא יהי' צמא ... שישתה, באופן שלא יצמא אחר כך).

ובאוצר מנהג חב"ד ע' קפד (כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ וכ"ק אדמו"ר זי"ע היו שותים יין במשך הסעודה, אך לא היו אומרים "לחיים". והטעם, כדי שלא להחשיב שתייה זו, ולא יהיה נראה כמוסיף על ארבע הכוסות).