צפון

צפון כו' כזית. בשו"ע1 (תע"ז ס"ג) כתב: ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכן הוא מנהג בית הרב.

- פי' ישנן שתי דיעות2: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח או שהוא זכר למצה שנאכלת (עם הפסח) על השובע, ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים3. [וי"ל שאם קשה עליו שאז אוכל רק כזית אחד, עליו להתנות שהוא זכר על פי הדעה שהלכה כמותה] – ולא תקנו לדיעה השני' זכר גם למרור הנאכל על השובע4, כיון שבזמן שאין פסח חיובו רק מדרבנן (ראה ב"ח סי' תע"ז5. דרישה ופרישה שם6).

– אין לומר הטעם על אי-תקנה זו, כי כל עיקר המרור – מן התורה – הוא רק מכשיר הפסח (פסחים צ, א7) ואינו מצוה בפני עצמה (רמב"ם הל' חמץ ומצה [ס]פ"ז8) – כי ישנו חיוב למרור גם אם אין מחוייבים בקרבן פסח (עיין פסחים צא, ב9. קידושין לז, ב10. תוספתא פסחים ספ"ב11. צפנת פענח על הרמב"ם שם12).

ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן (רי"ף13 – כן כתב בחק יעקב14 ובמראי מקומות בשו"ע רבינו סי' תע"ח15. אבל צ"ע וכמ"ש בפרי מגדים בא"א רס"י תע"ח16). שלא יבטל טעם האפיקומן17 (כן משמע מהב"י ורמ"א רס"י תפ"א18).

לכאורה צ"ע: א) הוה לי' להזהיר שלא יאכל אחר האפיקומן ובפרט שאכילה חמורה מן השתי', כמ"ש בטושו"ע ונו"כ סי' תע"ח ותפ"א. ב) הול"ל ואסור לשתות, או ואין לשתות אחר אפיקומן, וכמ"ש כל הפוסקים. ומהו פירוש ויזהר שלא ישתה. ג) אזהרה זו הוה לי' לכתוב אחר גמר דיני אכילת האפיקומן, כיון שזמנה אחר זה.

ויש לומר: פירוש ויזהר שלא ישתה, היינו על ידי שישתדל שלא יהי' צמא19. ובזה מובן כהנ"ל: א) לא הוצרך להזהיר על אכילה, כיון דבלאו הכי האפיקומן צריך להיות נאכל על השובע. ב) לא בא להשמיענו דין איסור אכילה ושתי' אחר האפיקומן, כי מקום הדינים הוא בשו"ע ולא בסידור. ורק הנהגות הסדר קמ"ל, שישתה, באופן שלא יצמא אחר כך. ג) מובן שזהירות זו זמנה היותר אחרון הוא סמוך לאכילת האפיקומן וקודם לה, ולכן כתבה סמוך וקודם לתיבות ויאכל. – באופן אחר קצת יש לומר: אם לא ישתדל שלא יצמא, ויתאב הרבה לשתות הרי יתירו לו לעבור על דעת קצת פוסקים ולשתות שאר משקין (סי' תפ"א ס"א, בשו"ע רבינו20) ולכן מזהירין על זה, משא"כ באכילה.

שלא ישתה – מדסתם דבריו משמע: א) שמכל שתי' יזהר, ואפילו מים (ר"ש מאוירא במרדכי סוף פרק ערבי פסחים21). ב) שגם בלילה השני צריך ליזהר (שבלי הלקט22). וכן נוהגין.

ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן. מעיקר הדין אין איסור כו' והאוכל ושותה (בליל ב') אין עליו כלום אלא שנמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל (אדמו"ר הזקן בשו"ע סי' תפ"א סוס"א – משבלי הלקט23 וכו'). פס"ד ברור עד כמה מחוייב כל אחד ואחד בהידור מצוה אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!

ויאכל בהסיבה (רא"ש פרק ערבי פסחים סי' כ"ו24 וטושו"ע סי' תע"ז ס"א25. ודלא כמשמעות הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ח26 ופ"ח ה"ט27. עיין הגמ"יי שם28 ומראי מקומות לשו"ע רבינו תע"ז ס"[ד]29).

קודם חצות (תוד"ה לאתויי מגילה כא, א30) כמו הפסח שלא הי' נאכל אלא עד חצות.

בשו"ע שלו31 כתב, שלכתחילה טוב לגמור את ההלל גם כן קודם חצות (ר"ן סוף פרק ערבי פסחים וספ"ב דמגילה32). אבל אין מדקדקין בזה בבית הרב33.


1) רבינו.

2) דעת רש"י ורשב"ם קיט, ב ד"ה אין מפטירין (שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה, זכר למצה הנאכלת עם הפסח).

ודעת הרא"ש פ"י סל"ד (נראה לי דאותה מצה ... אוכלין אותה זכר לפסח, שהיה נאכל על השובע באחרונה), וטור ושו"ע סי' תעז ס"א (זכר לפסח הנאכל על השובע).

וראה גם לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערה 27). הערות ובאורים תתטז ע' 23.

3) ואף שבפסקי ההגדה (ואחר כך יקח האפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו לכל אחד כזית), לא נזכר הידור זה של אכילת שני כזיתים לאפיקומן. כי העיקר כדעת הרא"ש שהאפיקומן הוא זכר לפסח, כמבואר בתחלת דבריו בשוע"ר סי' תעז ס"ג (ועכשיו שאין לנו פסח, צריך כל אחד לאכול כזית [מצה] זכר לפסח).

מכל מקום מנהג בית הרב לאכול שני זיתים, ואם קשה עליו, עכ"פ יכול להתנות כו'.

וראה שלחן המלך ח"ב ע' קח הערה 5.

4) כקושיית הרא"ש פ"י סל"ד (פירש רשב"ם שצריך לאכול מצה בגמר סעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ... ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת, כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ... כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו).

וגם על עצם מנהג כורך בתחלת הסעודה, הקשה הרא"ש שם לדעתם (אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה, יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש). ונתבאר בשוע"ר סי' תעז ס"ז (ושם הערה 15).

5) ד"ה ומ"ש ויש אומרים (ואין כורכין אותו במרור וחרוסת ... דמצה דוקא שהיא דאורייתא אוכלין באחרונה לשם חובה, זכר לאכילת מצה הנאכלת עם הפסח, אבל מרור וחרוסת שהוא דרבנן, אין חיוב לאכלם באחרונה כל עיקר).

6) בדרישה ס"ק א (דהרא"ש כתב דלדעתן צריך לומר דעושין גם כן כריכה לאכלו במרור וחרוסת לרבנן ולהלל, לכל אחד כדאית ליה). ובפרישה ס"ק ב (ויש אומרין שצריך לכרכה במרור וכו', דומיא דפסח שנאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו. ועיין בדרישה).

והיינו שלדעת הדרישה ופרישה, "תקנו לדיעה השני' זכר גם למרור הנאכל על השובע", כמשמעות דברי הרא"ש והטור בדעתם.

ואילו לדעת הב"ח לא תקנו כן, "כיון שבזמן שאין פסח, חיובו רק מדרבנן".

7) "דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי".

8) הי"ב (אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים).

9) "פסח מצה ומרור בראשון חובה מכאן ואילך רשות. ר' שמעון אומר פסח באנשים חובה בנשים רשות". הרי שלרבי שמעון, נשים בזמן הבית, פטורות מקרבן פסח, וחייבות במצה ומרור.

10) "מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא, קמ"ל".

11) הט"ו (החזרת והמצה והפסח אין מעכבין זה את זה).

12) פ"ז הי"ב (אכילת מרור אינה מצוה כו׳. והנה בפסחים ד׳ צ״א ע"ב מבואר דמכל מקום נשים אף למאן דאמר פסח בראשון רשות חייבות במרור, ואם כן לפי זה לדידיה גם עכשיו נשים במרור מן התורה. ועיין קדושין ד׳ ל״ז ע״ב דאמר שם מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי, עיי״ש בתוס׳. וצריך לומר דנפקא מינה בין זמן בית המקדש בחוץ לארץ בין בזמן הזה).

והקשה מוהרש"י זוין (אגרות קודש חט"ו אגרת ה'שס בשולי הגליון): "וקצת צ"ע מש"ש בסתימות ופשיטות בשם הצפנת פענח כי יש חיוב מן התורה למרור אף אם אין מחוייבים בקרבן פסח, והרי זה נגד המפורש ברמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"ב, וכן מורים דבריו בהל' חמץ ומצה פ"ז הי"ב".

והשיב לו (שם): "קושיתו על הצפנת פענח – הרי דברי הצפנת פענח הם על דברי הרמב"ם שכ' מקשה מהם. – ומחלק בין זמן בית המקדש וזמן הזה".

והיינו שאף שנפסק בשוע"ר סי' תעה סט"ו (מצות מרור מן התורה אינה אלא בזמן שהפסח נאכל, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. אבל בזמן הזה אינו אלא מדברי סופרים), ושם (הערה 97).

מכל מקום בזמן בית המקדש חיובו מן התורה אף למי שאינו אוכל קרבן פסח (ראה גם לעיל פיסקה על מצות, והערה 870).

וראה הערות ובאורים תשנ ע' 44. א'קו ע' 43.

13) כז, א (אכלין בסוף כזית מצה דמינטרא, ולא טעמין לבתר הכין כלום, בר מכסא דברכת המזון וכסא דהלילא, ומאן דצחי, לית ליה רשותא למישתי אלא מיא, אבל חמרא לא).

והיינו שממה שנכתב כאן "שלא ישתה אחר אפיקומן", נראה שנאסרו כל המשקים (ראה לקמן פיסקה שלא ישתה), שהיא דעה השנית שהובאה בשוע"ר סי' תעח ס"א, והמקור לזה צוין שם: "רי"ף". אף שברי"ף עצמו לא נתפרש הדבר, ויש לפרשו בשני אופנים. ונתבאר כל זה שם (והערה 10).

14) על מה שכתב המ"א סי' תעח ס"ק א (אין לאכול, והוא הדין דאסור לשתות. עיין בטור סי' תפ"א ובב"י), כתב הח"י שם ס"ק א (מ"א שכתב בפשיטות דכמו שאסור לאכול כך אסור לשתות, והוא כדעת הרי"ף שהובא בטור סי' תפ"א).

15) על מה שכתב בפנים שם ס"א (ויש חולקין על זה ואומרים שטעם כל המשקין מבטל מפיו את טעם מצה שמורה של אפיקומן), צוין "רי"ף".

16) "והחק יעקב [ס"ק] א' כתב שזה דעת הרי"ף ז"ל ... ולא מצאתי מבואר ברי"ף דאסור לשתות אחר אפיקומן".

וראה הערות ובאורים תתצח ע' 29.

17) שוע"ר סי' תעח ס"א (שטעם כל המשקין מבטל מפיו את טעם מצה שמורה של אפיקומן), וסי' תפא ס"א (אסור לשתות כל משקה כדי שלא יעבור מפיו טעם מצה של האפיקומן).

18) בב"י ד"ה כתב א"א (ומיהו שאר משקין נראה דלמאן דאסר לשתות יין הכי נמי אסר בהו). וברמ"א ס"א (וכל המשקים דינן כיין).

והיינו שאף שבשאר משקים אין לאסור מטעם שלא ישתכר, אלא ודאי הטעם שאסרוהו "שלא יבטל טעם האפיקומן". ונתבאר בשוע"ר רס"י תעח (והערה 10).

וראה הערות ובאורים א'פו ע' 55. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תיא ע' ג.

19) וכאמור לעיל, פיסקה אוכל ושותה כל צרכו (והערה 888). וראה הערות ובאורים א'עב ע' 10.

20) "איסטניס, או שתאב הרבה לשתות, יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר לו לשתות שאר המשקין שאינן משכרין".

21) לח, ב (וה"ר שמואל מאויר"א היה מחמיר על עצמו ולא היה שותה אפילו מים).

מקור הלכה זו הוא בפיוט אלהי הרוחות לשבת הגדול (ראה אודותיו לעיל הערה 44), של רבי יוסף טוב עלם (קמעה לשתות מים יכנס, אם חולה הוא או אסטניס), שהובא בתוס' קיז, ב ד"ה רביעי (ולה"ר יוסף טוב עלם שכתב בסדרו קימעה לשתות מים יכנס, אם חולה הוא או אסטניס ... מה שאוסר לשתות אפילו מים, הא לא מבטלי טעם מצה ... ומיהו רוב עמא דבר לשתות, וגם רב אלפס התיר מים ולא אסר רק יין).

ועל זה כתב המרדכי, שרבי שמואל מאויר"א מחמיר על עצמו כדעת רבי יוסף טוב עלם, לפי פירוש התוס' הנ"ל.

22) סוס"י ריח (נשאלה שאילה לפני הגאונים זצ"ל ... והשיבו כך ראינו שמהדרין מן המהדרין נוהגין לילי שני כראשון, ואין אוכלין אחר ברכת המזון כלל, ואין שותין אלא כוס שאמר עליו את ההלל ... ואנן כל בני הישיבה והמהדרין שבישראל נוהגין ליל שני כליל ראשון לכל דבריו זכר לפסח. אבל מי שרוצה לאכול ולשתות בליל שני אחר ברכת המזון ואחר יהללוך אוכל ושותה ואין עליו כלום, אבל נמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם לא יוציא אדם עצמו מן הכלל. ונראה בעיני הדעת שאין להקל בדבר לשנות בין לילה ראשון לליל שני).

וכן הוא בשוע"ר סי' תפא ס"א (ובליל ב' יש לסמוך על סברא הראשונה, לשתות כל המשקין שאינן משכרין ... אלא שהמהדרין נוהגין ליל ב' כליל א', והאוכל והשותה אין עליו כלום, אלא שנמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין, ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם אל יוציא אדם את עצמו מן הכלל).

23) כדלעיל הערה הקודמת.

24) צ"ל סי' כ (ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן).

25) "ויאכלנו בהסיבה".

26) "ואימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית", ולא הזכיר אכילת אפיקומן.

27) "ובזמן הזה אוכל כזית מצה", ולא הזכיר הסיבה.

28) פ"ז אות ה (ומצאתי כתבו שצריך לעשות הסיבה בכזית אכילה הראשונה כשמברך על אכילת מצה, וגם באכילת אפיקומן). נראה מכך שמפרש בדברי הרמב"ם שאין צריך הסיבה לאפיקומן.

וכן פירש בדבריו בפר"ח סי' תעז ס"א (מדברי הרמב"ם לא משמע כן, שלא הזכיר הסיבה בכזית של אפיקומן).

29) על מה שכתוב "ויש אומרים שאין צריך", צוין "רמב"ם". הרי שמפרש ברמב"ם שאין צריך הסיבה.

וראה הערות ובאורים תתטז ע' 18.

30) "נראה דהלכה כרבי אלעזר ... ואם כן צריך למהר לאכול מצה בלילי פסחים קודם חצות, ואפילו מצה של אפיקומן".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעז ס"ו (צריך ליזהר לאכול האפיקומן קודם חצות לילה, כמו הפסח שלא היה נאכל אלא עד חצות). ונתבאר שם (הערה 28).

31) סי' תעז ס"ו (ולכתחלה טוב להקדים את עצמו לגמור את ההלל שאחר ברכת המזון קודם חצות). ונתבאר שם (הערה 29).

וראה גם לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערה 28).

32) פסחים כז, ב ד"ה גרסי' (ואפילו בקריאת ההלל החמירו בתוספות לקרותו קודם חצות), ומגילה ז, א ד"ה זה הכלל (וכן בהלל שבלילי פסחים החמירו בתוספות שלא לקרותו אחר חצות).

וכן הוא ברמ"א ס"א (ויקדים עצמו שגם ההלל לקרא קודם חצות).

33) כדעת התוס' מגילה כא, א ד"ה לאתויי (אבל בהלל של אחר אפיקומן אין להחמיר כל כך, שהרי מדרבנן הוא).

ובמילא יוצא שגם את שני הכוסות האחרונים שותים אחרי חצות. וראה שוע"ר סי' תעז ס"ו (הערה 29).