סדר הגדה

סדר הגדה. פעם אמר לי אאמו"ר: יוסף יצחק מ'דארף טראכטען – (במשך הסדר) – אַף זיין אַ מענטש וועט דער אויבערשטער העלפן. בפרט בעת פתיחת הדלת. ניט בעט קיין גשמיות בעט רוחניות (שיחות חה"פ תש"ב1).

סדר ההגדה. ראה במשנה פסחים פ"י, מכילתא פ' בא, תלמוד בבלי וירושלמי שם וכו'. סדר הגדה בצורה קבועה נמצא כבר בסידור ר' עמרם גאון2, סידור ר' סעדי' גאון, ברמב"ם3, מחזור ויטרי4 ועוד, הביאור על דרך הסוד בפרי עץ חיים5 וסידור האריז"ל.

יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה, ולא יהא הדבר קל בעיניו, אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים שאין שום דבר ריק בהן (מהרי"ל6).

יש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח7 לפי שלא הי' לא הוא ולא אבותיו במצרים, דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו (בכורים פ"א מ"ד. אבל עיין רמב"ם שם8). לזה אמר (במדבר ט, יד) וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, אתכם הוא כאחד ממנו ויציאתנו ממצרים הייתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא הי' בנגלה הי' בנסתר כי שורש הקדושה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים הייתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם ח"ו הייתה כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים והצלת העיקר נוגעת גם לענפים (אור החיים במדבר שם).

השם "הגדה" – בפסחים (קטו, ב9). הגדה על שם והגדת לבנך, ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לד' אלקיך שבחית יומא דין. וכן תרגמו ר' סעדי' בערבי (אבודרהם10). ויש גורסין אגדה באל"ף (ראה דקדוקי סופרים לפסחים קטו-קטז. תוד"ה אמר ע"ז מה, א11. ובכמה ראשונים)12.

יסדר על שולחנו כו', בפרי עץ חיים13 וסידור האריז"ל14 בשינוי לשון קצת. וראה גם כן שו"ע רבינו סי' תע"ג סכ"ו15.

יסדר על שולחנו קערה. בטור ושו"ע (סי' תע"ג ס"ד16) מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון, ורק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום (רס"י תע"ב17). בסידור קול יעקב18 משמע דהקערה יסדר על השולחן קודם הליכתו לבית הכנסת וקודם אמירת סדר קרבן פסח. וכן משמע קצת בשל"ה ריש מס' פסחים19. אבל בסידור ה"ר שבתי רשקובר כתב: "כשיבוא לביתו (אחר תפלת ערבית) ישמח ויאמר כו' ותכין הקערה עם המצות כנ"ל סידורו".

וכן אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה וקודם קידוש, וכדמוכח גם מסידור רבינו שכתב על דבר הקערה בין סדר קרבן פסח לקידוש. וכ"כ גם בפרי מגדים מש"ז סי' תפ"ו20. ומ"ש במשנה (פסחים קיד, א) מזגו לו כוס אחד כו' הביאו לפניו מטבל כו'21, יש לומר כפירוש ר"ח (הובא שם בתוס'22) דהיינו הביאו את השלחן, וזהו דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש משא"כ בדורות האחרונים. ועיין תוד"ה שאין (פסחים ק, ב23).

סדר הגדה. יסדר על שולחנו. הי' אצלנו בירושה הכוס לקידוש של רבנו הזקן ובו שיורי היין (שנקרשו) שקידש בו לאחרונה. והיו מעמידים אותו על השלחן בעת הסדר, עד שעל פי סיבה נאבד. כן קערת הכסף שהיא עתה על השלחן היא של רבנו הזקן.

בדרך כלל לא הי' בבית רבינו הזקן עשירות בכלי כסף. אין די טיעפע יאָרען פון רבי'סטווע (לאחרי שכבר נהג בנשיאות כו"כ שנים), אספו החסידים ביניהם סכום מסוים, מכל משפחה לקחו לא יותר ממטבע פולנית ששווי' הי' בערך ג' עדשי (שעורות?) כסף ובזה קנו מתנה לרבנו הזקן קערה זו וכן מנורה. – כן הי' לרבנו הזקן "הדס" שנתן לו הרב המגיד "אַ מתנה פון רבי'ן – הבעש"ט – מיט וריח לו כלבנון".

גם קופסת-טאבאק של כסף הייתה אצל רבינו הזקן מתנת בעל תשובה אחד (אף שבכלל לא קבל רבינו הזקן מתנות). ויאמר: אבר אחד ישנו באדם ואינו בעל תאוה וגם אותו רוצים להלעיטו (אן שטאפן) תאוה! ויפריד את מכסה הקופסא, שהייתה כסף מלוטש, והשתמש בה בתור מראה לכוון התפלין שתהיינה מונחות במקומן (שיחות חה"פ תש"ב24).

כוס קידוש הנ"ל ושיורי היין שבו – הם שקידש רבינו הזקן בשבת האחרונה בכפר פּיענא (שיחת י' אייר תרצ"א25).

קערה. בבית הרב מסדרין המצות על מפה ולא על קערה. מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף26.

בג' מצות. שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר, והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו', וגמירי אותו זמן פסח הי', וי"א זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב (מעשה רוקח טז, נח27).

הישראל ועליו הלוי כו'. ראה הביאור בפרי עץ חיים28 וסידור האריז"ל29. ונוהגין להפסיק במפה בין מצה למצה, והטעם מבואר בסידור קול יעקב30. וכן הוא גם כן בתפארת ישראל31 סוף מסכת פסחים (תוספות חיים32).

יסדר כו' הישראל ועליו כו'. "אצלנו הסדר ישראל לוי כהן, יל"ך – ורומז גם כן שהוא כבר מהלך בעבודתו – ולא כל"י. בכלל: המצות – רומזים לכלים, מה שמניחים על המצות – לאורות. ולכן נוהגים לקחת מצות כפופות – בית קבול, שזהו ענין כלי האמיתי" (שיחות פסח תרח"ץ33).

הערה מהמלקט: בסידור האריז"ל הסדר – יל"ך. בפרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו – כל"י34. על פי הנ"ל שהמצות – כלים וששת המינים – אורות, יש לבאר גם כן מה שרבים נתחבטו35 להבין הסדר שהמינים צריכים להיות מונחים על המצות דוקא36 וכו'.

הזרוע כו' הביצה. כי צריכים להיות שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד, ב37). ואמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה (ביעא בלשון ארמי) כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא (כל בו38 הובא בב"י, אבודרהם39). יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן בית המקדש40. וצע"ק דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן בית המקדש היו לוקחים שני תבשילין41 ואז לא עשו זכר לאבלות. ואם כן נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה42.

הזרוע. נוהגין לקחת חלק מצואר עוף43. כן מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך44 – כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה הנה כבוד קדושת מו"ח אדמו"ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע"45.

הביצה. מבושלת עד שתתקשה46.

גם כשחל ערב פסח בשבת לוקחים הביצה זכר לחגיגה (ודלא כמ"ש באבודרהם47) אף שלא קרבה חגיגה אז (תוד"ה אח[ד] פסחים קיד, ב48).

תחתיהם באמצע המרור. לכאורה הי' צריך להיות המרור בקו שמאל כי הוא בחי' גבורות. אך הוא מפני שהמרירות מעורר המשכת רחמים רבים, כאשר תשתפך במר נפשו ויבוא לידי מרירות גדולה איך שהוא רחוק מאלקות על ידי זה מעורר בחינת רחמים רבים (לקו"ת שה"ש ד"ה קול דודי, ס"ב49).

החרוסת. זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו. ונותנין בה דבר של קיוהא (פסחים קטז, א50) זכר שהיו שיני ישראל קיהות מקושי השעבוד (ב"ח סי' תע"ג51). ועושין אותה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל (תשובות הגאונים הובאו בתוד"ה צריך שם52). ואחר כך מרככין אותה במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סוף ה"ג53). – וכל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת (מחזור ויטרי54).

סימן אל החרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלשון הקודש: תפוחים אגסים קידה אגוזים וקנמון (פרי עץ חיים שער חג המצות פ"ו55). אבל זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ56.

נקרא שמו חרוסת – זכר ללבינה שהיא מעשה חרסית (מרדכי לפסחים סדר הגדה הקצר57 – בשם הירושלמי58).

הכרפס. נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך (אבודרהם59. מהרי"ל60). ואנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה). ועיין מ"א סי' תעג ס"ד ובאחרונים61.

ותחת המרור החזרת שעושין כורך, מחמת שינוי הלשון, דבתחילה קורא אותו מרור ואחר כך חזרת (וכן הוא גם כן בפרי עץ חיים, משנת חסידים, סידור קול יעקב, סידור ה"ר שבתי רשקובר), יש נוהגין שלא ליקח מין אחד למרור ולכורך, ואפילו במקומות שנמצא סאלאט אינם עושים הכל מן סאלאט, וטעמם אולי אין בקיאין בחמשה מינים שבמשנה (פסחים לט, א62) לכן יוצאים אכילת מרור בירק מר. ולא דקו דאם כן יש לאכלו בלא ברכה, וכמ"ש בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תעג סל"א63. אבל באמת מצוה להדר אחר חזרת (פסחים שם), דהיינו סאלאט, שעיקר המצוה בה (שו"ע סי תעג ס"ה64) ואין חילוק בין מרור לכורך. והא דשינה בלשונו הוא כי אם הי' כותב ותחת המרור המרור שעושין כורך (ועל דרך מ"ש בשו"ע אדמו"ר הזקן סכ"ו65) היו טועים לומר שלכורך יותר טוב ליקח המין הנקרא במשנה מרור, ובאמת מצוה בחזרת (שער הכולל66). והתירוץ תמוה, דאם כן גם עתה יש מקום לטעות, דלמרור יותר טוב ליקח מרור שבמשנה. ולהוציא מכל טעות הוה לי' למימר: "תחתיהם באמצע החזרת ותחת כו' ותחת החזרת החזרת שעושין כורך". ואולי יש לתרץ שינוי הלשון, כי הנה התיבות "מרור", "חזרת" כמה רמזים על דרך הסוד בהם – וכמ"ש בפרי עץ חיים וקהלת יעקב – ורמזי תיבת מרור שייכים יותר לבחינת מרור שעל הקערה ורמזי תיבת חזרת – לכורך67. ולכן בשו"ע אדמו"ר הזקן שהוא יותר על דרך הנגלה לא קפיד לשנות, וצ"ע. – ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם – הן למרור והן לכורך68.

אין אנו נוהגין ללבוש קיטל להסדר69. וכן אין מקפידין לאיזה רוח יהי' מקום מושבו70.


1) רשימת היומן ע' תיט (אדמו"ר נ"ע אמר לי פעם: "יוסף יצחק מ'דארף טראכטען – במשך הסדר – אף זיין א מענש, וועט דער אויבערשטער העלפען. ובפרט בעת פתיחת הדלת. ניט בעט קיין גשמיות. בעט רוחניות).

2) וכבר נזכר בתשובת רב נטרונאי גאון (קודמו של רב עמרם גאון), שהועתקה ב"הגדה שלמה" ע' 27 (מה נשתנה ... עבדים היינו לפרעה ... מתחלה ... ויאמר יהושע אל כל העם, עד ויעקב ובניו ירדו מצרים ... ברוך שומר ... צא ולמד ... ארמי אובד אבי, עד שגומר כל הפרשה כולה ... רבן גמליאל אומר ... אשר גאלנו ... הלל). וראה לקמן (הערה 384).

3) הלכות חמץ סוף פ"ח (נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך היא).

4) סימנים צה-צז.

5) שער חג המצות פרקים ו-ז.

6) סדר ההגדה בתחלתו (ע' פו).

7) עוד בזה לקמן פיסקה וכל המרבה (והערה 475).

8) בפירוש המשניות שם (כל זה ברור. אלא שפסק ההלכה מביא הגר עצמו בכורים וקורא, וסמכוהו למה שאמר ה' לאברהם כי אב המון גוים נתתיך, אמרו, לשעבר הייתה אב לארם עכשיו אב לכל העולם כולו. ולפיכך אפשר לכל גר לומר אשר נשבע ה' לאבותינו, מפני שאברהם אב לכל באי העולם לפי שלימדם האמונה והדת).

וכן פסק הרמב"ם בהלכות בכורים פ"ד ה"ג (הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך, הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ).

והוא על פי הירושלמי בכורים שם (תני בשם רבי יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך, לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים. רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כרבי יהודה. אתא עובדא קומי דרבי אבהו והורי כרבי יהודה).

ועל פי זה נפסק בשוע"ר סי' נג סכ"ב (יש מונעים גר מלהיות ש"צ, מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו. ונדחו דבריהם, שאף הגרים יכולים לומר אלהי אבותינו, שנאמר כי אב המון גוים נתתיך, כלומר מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים שיתגיירו).

ובסי' קצט ס"ד (גר גמור יכול לברך אפילו בזימון להוציא אחרים ידי חובתם, ויכול לומר על שהנחלת לאבותינו, לפי שלאברהם נתנה הארץ למורשה, ואברהם נקרא אב המון גוים).

*

אלא שכל זה הוא לענין אמירת לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב. משא"כ כאן שאנו אומרים "הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים", שהם אבותינו יוצאי מצרים, יש מקום לומר שהגר לא הי' לא הוא ולא אבותיו במצרים.

וראה הערות ובאורים תשעג ע' 23. א'קכד ע' 89.

9) "אין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה".

הובא בשוע"ר סי' תעג סל"ח (בימי חכמי הגמרא ... הצריכו חכמים לעקור מלפני מי שאומר ההגדה את השולחן הקטן שלפניו עם המצות).

10) סדר ההגדה ד"ה ומתחיל ההגדה (ונקראה הגדה על שם (שמות יג, ח) והגדת לבנך ביום ההוא וכו' ... ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מארץ מצרים, כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לה' אלהיך (דברים כו, ג) שבחית יומא דין. וכן תרגמו רבינו סעדיה בערבי).

11) "דכמו כן מזכיר באגדת הפסח".

12) ובאגרות קודש ח"ב אגרת שפג (ואת"ל דהגדה של פסח פירושו מדרש של פסח, אם כן אין בכלל זה אלא חלק הגדתנו מעבדים היינו עד ונאמר לפניו הללוי'. ולכאורה לא כן משמע בש"ס וראשונים).

וראה שוע"ר סי' תעב סט"ז (והערה 112), שגם נשמת והלל הגדול נכללים ב"הגדה".

13) פרק ו ד"ה לה"ר חיים כהן בשם הר"י ז"ל מעץ חיים (סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות).

14) בסדור הר"ש מרשקוב (סדר השלחן ... ויסדר קערה גדולה בג' מצות). ובסדור קול יעקב (סדר השלחן, יסדר הקערה בג' מצות זה על גב זה). ובסדור תקמ"א, ושל ר' אשר (על שלחנו יסדר קערה בג' מצות מונחים זה על גב זה).

15) "הנוהגים מטעם הידוע להם לסדר כל דברים אלו על גבי המצה, דהיינו לאחר שסדרו המצות בתוך הקערה".

וראה לקמן (הערה 131). הערות ובאורים א'נב ע' 35.

16) אחר שנתבאר שם בטור ושו"ע שם ס"א-ג דיני הקידוש, נתבאר שם ס"ד (מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלשה מצות ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח) ושני תבשילין).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סכ"ה (ונהגו להביא כל דברים אלו לפני בעל הבית מיד אחר קידוש, קודם אכילת הירקות).

ואף שנתבאר לעיל סי' רעא סי"ז (אין מביאים אותו [את השלחן] למקום הסעודה עד אחר הקידוש ... במה דברים אמורים בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו ... אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים ... נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש, ולפרוס מפה לכסות הפת). הרי שמביאים את הלחם משנה לשלחן לפני הקידוש.

מכל מקום נהגו בפסח שלא להביא הקערה עד אחר קידוש, כדתנן קיד, א (מזגו לו כוס ראשון ... הביאו לפניו, מטבל). כפירוש ר"ח שם (פירוש, הביאו לפניו השלחן, מטבל). הובא בתוס' שם ד"ה הביאו לפניו (ונראה כפירוש ר"ח הביאו לפניו שלחן). דהיינו שאחר קידוש מביאים השלחן עם המצות והמינים למקום הסעודה.

ואף שהמשנה ופירוש ר"ח ותוס' מיירי בימי התלמוד שהיו מביאים את השלחן למקום הסעודה אחר הקידוש.

מכל מקום, "בטור ושו"ע מבואר, שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתיית כוס ראשון". ורק בשבת נוהגין להביא הלחם משנה לפני הקידוש.

17) בטור ושו"ע ובשוע"ר שם (יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום).

וכן הוא בשבת, כדלעיל רס"י רסב (צריך אדם לסדר שלחנו בערב שבת ללילי שבת).

ומקורו בשבת קיט, ב (אמר רבי אלעזר לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת).

ולפום ריהטא הי' צריך לפרש דמיירי דוקא בימי חכמי הגמרא, וכדלעיל סי' רעא סי"ז (אע"פ שהשלחן צריך להיות ערוך ומסודר מבעוד יום כמו שנתבאר בסימן רס"ב, מכל מקום אין מביאים אותו למקום הסעודה עד אחר הקידוש ... עכשיו ששלחנות שלנו גדולים ... נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש).

ואם כן מדוע נתבאר כן בטור ושו"ע גם להלכה למעשה (יהי' שולחנו ערוך מבעוד יום).

ועל כרחינו לפרש דברי הטור ושו"ע, דהיינו ש"רק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום". אבל את הקערה יביאו "רק אחר שתית כוס ראשון".

ומזה מובן, שגם מה שנפסק בטור ושו"ע רס"י רסב, שמיד בערב שבת יסדר שלחנו, היינו רק שלחנו, אבל את החלות לחם משנה מביאים לשלחן קודם קידוש.

סיכום פרטי הלכה זו – בשוע"ר שם (והערה 2).

18) לפני אמירת קרבן פסח (עתה בערב פסח צריך ליזהר מיד אחר הטבילה לערוך השולחן ... ויקח קערה ... ויניח עליה ג' מצות ... החרוסת ... הכרפס ... המרור ... הזרוע וביצה). ובתחלת הסדר (הנה בבואך מבית הכנסת צריך שיהא השולחן ערוך עם כל צרכיו, כמ"ש כבר).

19) קמא, ב (יעסוק בדברי הצריכין ללילה להסדר הקדוש להכינם מבעוד יום ... ויכין כרפס ... ומרור וחרוסת ושני תבשילין).

20) "אנו נוהגין להביא הקערה וכל מה שצריך קודם קידוש".

וכן הוא באבדורהם (וכשיבא אדם אל ביתו, ומוצא נרות דולקות ושלחן ערוך וכוסות מוצעות מלאות יין, מביאין לפניו סל או קערה שיש בה שני תבשילין ושלש מצות ושני מיני ירקות וחרוסת).

וראה לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערות 2-4. 16-18).

21) שכבר נתבאר לעיל (ובהערה 112), שלדעת הטור ושו"ע "גם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון", כפירושם "במשנה (פסחים קיד, א) מזגו לו כוס אחד כו' הביאו לפניו מטבל כו'". כי לדעתם אין הפרש בזה (לענין פסח) בין ימי חכמי הש"ס לבין "הדורות האחרונים".

משא"כ לפי מנהג המקובלים שהובאו כאן, ולפי מנהגנו, שמביאים הקערה קודם קידוש, "דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כל אחד ואחד ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש, משא"כ בדורות האחרונים" מביאים הקערה קודם קידוש (וכמו בשבת שנתבאר בשוע"ר סי' רעא סי"ז (אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים ... נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש, ולפרוס מפה לכסות הפת).

וראה הערות ובאורים תתטו ע' 41.

22) ד"ה הביאו לפניו (ונראה כפירוש ר"ח הביאו לפניו שלחן). והיינו שמיד אחר קידוש הביאו את השלחן ועליו המצה וכל המינים (כמבואר בתוס' שם ד"ה הביאו לפניו מצה).

23) "והא דאמר בכל כתבי (שבת דף קיט:) מצא שלחן ערוך מלאך טוב אומר כו', לא קשה, דערוך הוא במקום אחר, אך אין מביאין אותו למקום סעודה עד אחר קידוש. ועכשיו שלחנות שלנו שהם גדולים יותר מדאי, וקשה להביאם אחר קידוש, שלא להפסיק כל כך בין קידוש לסעודה, אנו רגילין לפרוס מפה ולקדש"..

הובא בשוע"ר סי' רעא סי"ז (במה דברים אמורים בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו, ולא היה להם טורח להפסיק ולהביאם אחר קידוש, אבל עכשיו ששלחנות שלנו גדולים, וטורח להביאו אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה, נוהגין להביאו לכתחלה קודם קידוש ולפרוס מפה לכסות הפת עד אחר הקידוש).

24) ס' השיחות תש"ב ע' 89-90.

25) רשימת היומן ע' קצט.

וראה שוע"ר סי' תעב סכ"ט (והערה 212).

26) בס' המנהגים – חב"ד ע' 38 בשולי הגליון (ואולי רק על שולחן האדמו"ר יש לעשות כן, אבל בכ"מ צ"ל קערה כיון שהיא (ככתבי האריז"ל) "בחי' מלכות הכוללת כו'" – ראה במדבר רבה (פי"ג, יד): קערה כנגד הים. מאורי אור מערכת קערה (רשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א)).

ובאוצר מנהגי חב"ד ע' קכז (כשהיה כ"ק אדמו"ר זי"ע עורך את הסדר בבית אדמו"ר מוהריי"צ ועל שולחנו (דהיינו אחר הסתלקותו של מוהריי"צ), היתה לו קערת כסף, אך היתה מכוסה בנייר ולא נראתה כלל לעין. שאר המסובים סידרו את המצות והמינים על מפות בד).

27) במעשה רוקח לרבי אליעזר ממגנצא, הוצאת סאניק תער"ב, ע' טז סנ"ח. וראה הערות ובאורים תתטו ע' 53.

"רמז" הנ"ל הוא בנוסף לטעמים שעל פי ההלכה, שנתבארו בשוע"ר סי' תעה ס"ג (ושם הערה 18), וסי' תעג ס"כ (ושם הערה 156). וראה קובץ מגדל אור ז ע' 19.

28) שער חג המצות פ"ו (סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות מצה שמורה, ותניח הכהן למעלה, והלוי למטה ממנו, והישראל למטה ממנו).

29) כן הוא בכל ארבעת ההוצאות של סדור האריז"ל (ישראל ... ועליו הלוי ... ועליו הכהן).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סכ"ו (כהן מלמעלה, ולוי תחתיו, וישראל תחתיו). ונתבאר שם (הערה 156).

30) לפני קרבן פסח (ובין כל מצה יהי' הפסק במפה, לא כמו בשבת, כי בשבת כל הי"ב ככרות מצוה אחת, ורומזים לכוונה אחת, משא"כ עתה הג' מצות כל אחת מצוה בפני עצמה וכל אחת רומז לכוונה מיוחדת, לכן צריך הפסק בין כל אחת ואחת).

31) בהלכתא גבירתא, שבמשניות עם יכין ובועז, לבעל התפארת ישראל (שמעתי מפה קדוש של עטרת ראשינו, מרן רבן של ישראל זצוק"ל ... שהי' לו לקערת הסדר ארגז יפה מאד קטן בנוי לתלפיות תחתיים שניים שלישים, ובהם היו מונחים הג' מצות).

32) חיי אדם, עם ביאור תוספות חיים למוהר"מ פינקלשטיין, סי' קל ס"ק ו [על מ"ש החיי אדם שם: מה שנוהגין לכרוך המצות, ומניחין המטפחות בין מצה למצה הוא מנהג בורות] (ואני אומר לא ניחא להו למרייהו לומר הכי על מנהגן של ישראל, ואם אינם נביאים בני נביאים הם, הן אמת שלא נמצא מנהג זה בהפוסקים ובכתבי האריז"ל, אבל בסידור הרב יעקב קאפיל כתוב טעם שמניחים המטפחות בין מצה למצה, כי המצות של הקערה כל מצה ומצה היא מצוה בפני עצמה, ורומזים לכוונות מיוחדות, ולכן צריך להפסיק בין כל אחד ואחד, משא"כ החלות של שבת כל החלות הן מצוה אחת, ורומזין ע"פ סוד לכוונה אחת, ולכן די במפה אחת, וכן הי' נוהג הרב תפארת ישראל על המשניות, עי' ב"הלכתא גבירתא" סוף מסכת פסחים (משנה ג-ה). וכן נוהגין בכל תפוצות ישראל ואין לשנות). וראה הערות ובאורים תתקיז ע' 64.

33) ס' השיחות תרח"ץ ע' 260. וראה הערות ובאורים תתקצו ע' 35.

34) כמועתק לעיל (הערות 124-125).

ולמעשה בפועל, מקדימים את אכילת המצה העליונה (שהיא הכהן). ובזמנים שהיו אופין כל מצה לחוד, היו מקדימים גם באפיית המצה העליונה. ולאידך, מקדימים את הנחת המצה התחתונה (שהיא הישראל). ונתבאר בשוע"ר סי' תעג (הערות 156; 215).

35) בשו"ת שבסוף "כחו דרבי אלעזר ברשב"י, למוה"ר ישעי' אשר זעליג מרגליות (ואיני מבין זה הסדר של העשר ספירות שכותבים בזה לכוון שחב"ד (שהם המצות) יהיה למטה, ועליהם הו' קצוות (זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס מרור) ... שהו' קצוות ביושר יהיו מסודרים ומונחים על חב"ד ... וזה תשובת אדמו"ר ממונקאטש זצוק"ל ... אמנם הקבלה והלכה למעשה בידינו מאבותינו הקדושים זי"ע שהיו מתלמידי תלמידי רבינו הבעש"ט זי"ע, שהיו כולם מסדרים המצות למטה, ועליהם על גביהם שארי הדברים כנ"ל).

ובאגרות קודש חכ"א אגרת ח'מט (בודאי ראה ההוספה להגדה של פסח, ובה העתק דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, בהנוגע להמצות וששת המינים שעליהם, וכוונתי במ"ש שם אודות המתלבטים בזה, גם להשו"ת הנדפס בס' כחו דר' אליעזר ברשב"י. ואולי כדאי להודיע עד"ז להמחבר – כיון שהתירוץ המובא בשו"ת הנ"ל הרי, במחכת"ר, אינו מתקבל).

ובחי"א אגרת ג'תקנט (מ"ש הנ"ל אשר מפורש איתא בכתבי האריז"ל, כי המצות הן מוחין דאבא ולא כלים, אין לזה הבנה. ולא הוצרך להביא ממרחק לחמו, כי הרי בדא"ח דנשיאינו הק' הועתק זה ובהרחב הביאור: בלקו"ת, בסידור, בדרך מצותיך כו' וכו'. ואעפ"כ הרי אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם כ"ק אביו אדמו"ר מוהרש"ב, אשר המצות רומזים לכלים, ועכצ"ל שאין בזה כל סתירה. ובאמת אין הבנה לקושיתו של הנ"ל: א) במוחין דאבא עצמן הרי ישנם אורות וכלים. ב) המצות, כמו כל עניני התורה והמצוה, רומזים לכמה ענינים בב"א. והרי ידוע שהמצות הם מוחין דאבא, ובכ"ז הם גם כנגד האבות, היינו כנגד חג"ת, וביחד עם זה הרי הם במלכות לחם עוני כו' וכו', כמובא בכתבי האריז"ל, ואפילו בזהר ובתקו"ז. וה"ה למ"ש שאין מקור ב[כ]האריז"ל לומר שמה שמניחים על המצות – רומז לאורות – הוא גם כן כנ"ל: א) בהענינים הנרמזים בשש הדברים שמניחים על המצות ישנם הן אורות והן כלים. ב) גם בששת דברים אלו נרמזים כמה ענינים, וכנ"ל. ואין הזמן פנוי עתה לחפש בכתבי האריז"ל מקום הנ"ל (אבל יעוין במאו"א, קה"י וכו' בערכם). אבל, א) ברור שאי אפשר שתמצא שם סתירה – כיון שהנ"ל נאמר מפי כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב. ב) קרוב לודאי שיש למצוא מקור בכתבי האריז"ל ואפשר גם בתקונים להנ"ל).

ובחי"ט אגרת ז'רטז (בהערתו עדמש"כ בהגש"פ קה"ת הוצאה ב', שבכלל ג' המצות – כלים, וששת המינים – אורות, יש לפרש על פי מש"כ בכ"מ, דז"א ומלכות הם בדוגמת אורות וכלים, ובכלים יש פנימים אמצעים וחיצונים). וראה הערות ובאורים א'פו ע' 23.

ובנוסף לכל זה, מסיים בסדור האריז"ל של רבי שבתי מרשקוב (והזהר שיהיו מסודרים באופן שלא תצטרך לעבור על המצות, ותפגע בכרפס תחילה). והיינו שכן צריך להיות גם על פי ההלכה, כמבואר בשוע"ר סי' תעג סכ"ו (כשמביא לפניו הירקות עם כל דברים אלו, טוב שיסדרם לפניו בקערה בענין שלא יצטרך לעבור על המצוות, דהיינו שהירקות יהיו סמוכים לו יותר מן המצה). ולכן צריך הכרפס להיות על גבי המצות, שאוכלים אותו קודם המצות.

ואף שאת שאר המינים אין אוכלים עד אחר המצות, נתבאר בזה בשוע"ר שם (ויש שאין מקפידין על החרוסת ושני תבשילין אם יהיו סמוכים אליו, דכיון שאינן באין על השלחן אלא לזכר בעלמא, לא שייך אצלם אין מעבירין על המצות. וגם על המרור אין מקפידין אם יהיה סמוך לו, דכיון שאינו חביב על האדם, ואין לו דין קדימה לענין ברכת הנהנין, לכן גם כאן אין מקפידין אם יצטרך לעבור עליו).

36) כמבואר בשוע"ר סי' תעג סכ"ו (מטעם הידוע להם לסדר כל דברים אלו על גבי המצה), ושם נסמן (הערה 214).

37) "שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה".

הובא בשוע"ר סי' תעג ס"כ (שני מיני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה).

38) סי' נ (ואמרינן בירושלמי שהמנהג לקחת זרוע וביצה, כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא).

39) סדר ההגדה ופירושה (ואמרינן בירושלמי שלכך לוקחין ביעא ודרעא, כלומר בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעא מרממא). והוא טופס ירושלמי עם הוספות שהיה בידי חכמי אשכנז, כמובא בכמה מקומות.

40) ראה כל בו סי' נ (והמבושל עושין מביצה זכר לאבלות בית המקדש). הערות ובאורים תשכח ע' 46.

41) נתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת רצה (המשנה בבבלי במקומו (פסחים קיד, א): הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ... ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח. וז"ל הירושלמי במקומו (פסחים פ"י סוף ה"ג): ובגבולין צריכין ב' תבשילין אחד זכר כו'). הרי שגם בזמן בית המקדש, היו מביאים בגבולין שני תבשילין, ורק במקדש היו מביאים פסח וחגיגה. ועוד האריך בזה שם אגרת שח.

ואילו אחר החורבן הביאו גם בירושלים שני תבשילין, כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"כ (ובזמן שבית המקדש קיים היה צריך להביא גם את הפסח בשעת אמירת ההגדה. ועכשיו שחרב בית המקדש תיקנו חכמים שיהיו על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני מיני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה).

וראה הערות ובאורים תשע ע' 53. א'לג ע' 27. א'קכד ע' 80. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון שה ע' טו.

42) על כן נראה שגם בזמן בית המקדש היו לוקחים בגבולין ביצה זכר לחגיגה.

ואחר החורבן נהגו לאכול ביצה זו זכר לאבלות, כדלקמן פיסקה שלחן עורך (מתחילין – בשני הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) וטובלה במי המלח – והוא זכר לאבלות חורבן בית המקדש, שכשהי' קיים היו מקריבין ואוכלין פסח (שו"ע רבינו סו"ס תע"ו)).

והוא בשוע"ר סי' תעו ס"ו (נוהגין בקצת מקומות לאכול ביצים בסעודה זכר לאבילות חורבן בית המקדש, שכשהיה קיים היו מקריבין פסח ואוכלין בלילה זה, ועכשיו אין לנו פסח לכן מתאבלין עכשיו על זה, ומזה הטעם אוכלין ביצים גם בלילה השני).

ונזכר גם בשוע"ר סי' תעג סכ"א (והביצה עושין בין צלויה בין מבושלת, ואוכלין אותה בתוך הסעודה, כמו ש[י]תבאר בסי' תע"ו).

43) מנהג זה נזכר בפרי מגדים א"א סי' תעג ס"ק ז (שנהגו קצת מפרקת של עוף עם בשר שעליו).

והיינו שאף שנתבאר בשוע"ר סי' תעג ס"כ (וכבר נהגו מדורות הראשונים שהבשר יהיה מפרק הנקרא זרוע, לזכר שגאלם הקב"ה בזרוע נטויה), והכוונה לזרוע של טלה, כמבואר שם סכ"ו (הזרוע של טלה מימין), ושם נסמן (הערה 216).

מכל מקום נוהגים לקחת חלק מצואר העוף, על פי המבואר בשוע"ר סי' תעו ס"ג (אפילו בשר עגל ועוף, שאין הפסח בא מהם, וכן כל דבר הטעון שחיטה, אסור לאכלו צלי במקום שנהגו שלא לאכול, לפי שהעולם יטעו בין צלי לצלי ויבואו להתיר גם בשר צלוי מכבשים ועזים כיון שהכל מין בשר). ולכן גם בתרנגול (שאין הפסח בא מן התרנגול) אין לוקחים את הזרוע שלו, אלא חלק מצואר העוף, שכמעט אין בו בשר.

ונתפרש בס' השיחות תש"ב ע' 93 (שאלו, מפני מה מניחים על הקערה גרגרת דוקא במקום הזרוע, והשיב כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א [נ"ע], שעושים כמה עניינים כדי לשלול כל דמיון לקרבן פסח, וכעין הדין שאין אוכלין בשר צלי בליל פסח. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה מהדר שיהיה כמה שפחות בשר על הזרוע שלוקחין). – התרגום ע"פ אוצר מנהגי חב"ד ע' קל.

44) שנתבאר בשוע"ר סי' תעג סכ"א (הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה, אפילו במקום שנוהגין היתר באכילת בשר צלי בלילה, מכל מקום זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח, אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ). ומנהגינו שלא לאכלו גם למחרת.

ונתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת רכט (מה שכתבתי שנמנעים מלאכול הזרוע – הבאתי בזה, כמו בשאר המנהגים, מנהג בית הרב היינו כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א. והוא גם פירש לי הטעם, שהוא כדי שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח (וצריכין להרחקה שלזכרו הוא בא)).

כן הוא בסדר הרגיל, אמנם לפעמים חייבים לאכלו למחר ביום, כמבואר בשוע"ר סי' תעג סכ"א (הבשר אין נוהגין לאכלו בלילה הזה ... זה הבשר שמביאין אותו זכר לפסח אם יאכלנו בלילה זה יהא נראה כאוכל קדשים בחוץ. לפיכך אם שכח לצלותן מערב יום טוב לא יצלה ביום טוב משחשכה אלא אם כן דעתו לאכלו למחר ביום, אבל אם דעתו להניחו ללילה השני אסור לצלותו בלילה ראשון. וכן יזהר כשצולה בלילה השני שיאכל למחר ביום ולא יניחם עד הלילה).

יוצא אם כן, שאם שכח לצלותו מערב יום טוב, צריך לצלות זרוע אחד בליל ראשון של פסח, ולאכלו ביום ראשון של חג, וזרוע שני צריך לצלות בליל שני של פסח, ולאכלו ביום שני של חג.

אמנם יש אומרים, שלפי מה ש"מדקדקין שלא לאכול הזרוע אחר כך", עדיף לנהוג כמבואר בכף החיים סי' תעג ס"ק סג (להנוהגים שלא לאכול צלי גם ביום, ושכח לצלותו מבעוד יום, יש להניח במקומו בשר מבושל, שראוי לאכלו באותו היום לכו"ע).

45) כמבואר בשוע"ר סי' תעג ס"כ וסכ"ב (והערות 173; 193), דקיי"ל כרבינא קיד, ב (רבינא אמר אפילו גרמא), ור"ן כה, רע"א (גרמא לחודיה ודאי לא מהני, אלא בדסביך ביה בשרא פורתא).

וכן נוהגין לקחת צואר העוף, שהוא עצם שנשאר כרוך עליו רק מעט בשר.

46) בשוע"ר סי' תעג סכ"א (והביצה עושין בין צלויה בין מבושלת). ומנהגינו במבושלת עד שתתקשה, כדלקמן פיסקה שלחן עורך (מתחילין – בשני הלילות – באכילת הביצה (שעל הקערה) ... זכר לאבלות חורבן בית המקדש. וברמ"א סי' תקנב ס"ה (ביצים קשים, שהוא גם כן מאכל אבלים).

47) סדר ההגדה ופירושה (ובזמן שחל להיות י"ד בניסן בשבת אין צריך כי אם הצלי שהוא זכר לפסח, ולא המבושל שהוא זכר לחגיגה, שלא היתה חגיגה דוחה שבת באותו זמן).

48) "מיהו אומר ר"י דמכל מקום אין לחלק, דדמי לחובה אם היינו מניחים מלעשות שני תבשילין ... ואין שום חשש אם אנו עושין אע"ג דלא צריך".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סכ"ג (אם חל פסח במוצאי שבת, אף שלא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה ... אף על פי כן צריך להביא שני תבשילים אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. דכיון שאין מביאין אלא לזכר בעלמא, אין לחוש אם לא היתה חגיגה נאכלת בלילה זה. ואדרבה המדקדק בזה נראה שעושה אותן כמין קדשים ממש). ושם נסמן (הערה 196).

49) יד, ד (כפי סדור הקערה הוא מרור באמצע בחי' קו האמצעי, ולכאורה הי' צריך להיות המרור בקו שמאל כי הוא בחי' גבורות כו' ... אך מפני זה הוא בקו האמצעי מפני שבחינת מרירות מעוררת המשכת רחמים רבים ... ומפני זה בחינת רחמים הוא בחינת קו האמצעי. ולעורר בחינת רחמים רבים הוא על ידי בחי' מרירות ... ואזי תשתפך במר נפשו ויבא לידי מרירות גדולים איך שהוא רחוק מאלקות ועל ידי זה מעורר בחינת רחמים רבים).

50) "אמר אביי הלכך צריך לקהוייה".

51) ד"ה והחרוסת שם (דטעמא דלקהוייה הוי משום זכר למרור, שהיו שיניהם קיהות מעבודה קשה שבחומר ובלבנים). פר"ח שם ד"ה ומ"ש וחרוסת (רמז לשיעבוד שהיו משתעבדין בישראל עד שהיו שיניהם קהות).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג סל"ב (זכר לשיעבוד שהיו משתעבדים בישראל עד שהיו שיניהם קיהות).

52) וכן הוא בשוע"ר שם (ונסמנו שם הערות 280-287).

53) בירושלמי שם סתם וכתב "זכר לדם". וכן הוא בתוס' קטז, א ד"ה צריך (ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם), ובטור (ואיתא בירושלמי ... זכר לדם).

ופירוש הדברים נתבאר בקרבן העדה (שהיה שוקעין בטיט על הילדים הקטנים), ובפני משה (זכר לדם מכה הראשונה שבאה עליהם במידה כנגד מידה).

וכאן מפרש בפשיטות בשם הירושלמי כפירוש הפני משה (זכר לדם מכה הראשונה).

וההוכחה לפירוש זה, ראה שוע"ר סי' תעג סל"ב (הערה 278). הערות ובאורים תתקנט ע' 42. תתקצז ע' 29.

54) סי' נ (וכל דבר שטובלין בו קרי חרוסת).

וראה הערות ובאורים תתצח ע' 46.

55) כן הוא שם בהג"ה שבתחלת הפרק. ואף שהאריז"ל לא הי' מדבר באידיש, מכל מקום כתב כן הרח"ו, בשם האשכנזים, בשער הכונות דרוש ו הגהה ג (האשכנזים נוהגין לשים עיקר החרוסת מן שלושה דברים אלו, ואלו הם היותר מוכרחים, והם ר"ת אב"ן בלשון אשכנז, והם אגוזי"ם ותפוחי"ם ופירא"ש, כי בלשון אשכנז ר"ת שלשה פירות אלו הם נוטריקון אב"ן, ונותנין סימן לדבר ובחרוסת אב"ן למלאות. עד כאן מצאתי). כל זה הוא בכתי"ק בנו רבי שמואל ויטאל (כת"י 1948). ומובן אם כן שהוא מכתי"ק רבי חיים ויטאל בעצמו.

ומקורו בספרי האשכנזים הוא במעגלי צדק (הלכות פסח, דיני חרוסת), שאלוניקי שי"ז (ונוהגין לעשותו מתפוחים ואגסים ואגוזים, ופורשים עליו חתיכי קידה וקנמון זכר לתבן, וסימן לדבר שלא ישכח, חרושת אבן חרושת עץ, אבן ראשי תיבות אפי"ל ביר"ן נו"ש, עץ ראשי תיבות עימבי"ר צימרי"ר).

ועצם מנהג מינים אלו לחרוסת, כבר הובא בלקט יושר, שכולל מנהגי רבו בעל התרומת הדשן (ורוב בני ארצנו נהגו ליטול תפוחים אגוזים ואגסים, דהני שכיח להו. וקאמר נמי תלמודא שצריך לגבל בה תבלין זכר לתבן שבטיט, וכתב אשירי (משום) דנוטלין עצי קינמון חתוכי לאורכה, שדומים לתבן).

ובסידור האריז"ל של ר' שבתי מרשקוב ד"ה ויסדר קערה (וחרוסת העשויין מתפוחים ואגוזים וקדה וקנמון).

56) טעמי החששות בזה הובאו באוצר מנהגי חב"ד ע' קלב-ג. אוצר ההלכות ס"ה ע' קצב.

ואף שכיום אפשר לקנות בשוק קידה וקנמון חיים, ועם "הכשר" שאין בו חשש חמץ. מכל מקום נשאר מנהגינו שלא לאכלו בפסח ושלא לקחת אותו לחרוסת.

57) לד, ב (בירושלמי דערבי פסחים למה נקרא שמו חרוסת זכר ללבינה שהוא מעשה חרסית). וכן הוא ברוקח סי' רפג (ירושלמי למה נקרא שמו חרוסת זכר ללבנה שהיא מעשה חרסין).

58) פ"י ה"ג. בירושלמי דידן הגירסה היא (למה נקרא שמה רובה שהיא רבה עמו). וראה אנציקלופדיה תלמודית חי"ז ערך חרסת הערה 17.

59) סדר ההגדה ופירושה (כרפס זכר לששים רבוא שנשתעבדו בעבודת פרך, כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך, והס' סימן לששים רבוא).

60) סדר ההגדה ע' צו (אמר מהר"י סג"ל עושין אותו מן ירק כרפס שקורין איפך. והטעם משום דכרפס למפרע ס' פרך, רוצה לומר ששים רבוא עבדו בפרך במצרים).

61) הכרפס הוא מה שנקרא סלרי או פטרוזיליא.

ובמ"א שם נתבאר הטעם שהעדיפו ירקות אחרים על הכרפס.

ובשוע"ר סי' תעג סט"ז (ואם אין לו כרפס יקח ירק אחר מאיזה מין ירק שירצה).

ושם ריש סי"ז (וצריך שיהיה הירק ממיני ירקות שברכתן היא בורא פרי האדמה כשאוכלן חיים).

והטעם שהנהיגו ליקח בצל חי (ולא כרפס), ובשעה שאי אפשר בירקות חיים לוקחים אף מבושלים (כמו תפוח אדמה), נתבאר שם (הערה 126).

וראה הערות ובאורים תשצה ע' 38. תצשו ע' 20.

62) "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בתמכא ובחרחבינא ובעולשין ובמרור". ונתבארו בשוע"ר סי' תעג סכ"ז (אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור), ומבארם בכמה לשונות.

63) "ואם אין לו אפילו מרור, יקח איזה ירק מר שירצה. לפי שיש אומרים שכל ירק מר שראוי לאכילה נקרא מרור בלשון תורה ... ומכל מקום לא יברך עליהם".

64) "ועיקר המצוה בחזרת". ובכמה מהדפוסים האחרונים תוקן "ס"ל", והוא בשוע"ר ס"ל (מצוה לחזר אחר חזרת).

65) "והמרור ... והמרור של כריכה".

66) פמ"ח סי"א.

וראה הערות ובאורים תתלה ע' 53.

67) ראה לקוטי לוי יצחק לזהר פ' אחרי ע' רפו, לזח"ג נו, ב (חזר"ת שהוא המובחר בכל המיני מרור ונק' חסא, הוא הגבורות כמו שנמשכים ליסוד הכולל כל הה"ג ששם נמתקין בהחסדים, זהו שנקרא חסא דחס רחמנא עלן ... מרור גבורת הת"ת, ושם הכוללם הוא מרור, וכן אומרים בהברכה על אכילת מרור, הוא כי ת"ת כולל כל הו"ק ... והיינו מה שמרור וחזרת הם בקו האמצעי בסדר הקערה דליל פסח, כי ת"ת ויסוד הם בקו האמצעי, מרור ת"ת וחזרת יסוד, ומדוקדק לשון סידור רבינו ז"ל זיע"א מה שנקט ותחת המרור החזרת שעושין כורך, נקט כאן חזרת ולא מרור, הוא כי בכאן קאי זה על יסוד, שיסוד הוא חזרת).

68) הטעם לזה שהנהיגו להוסיף גם התמכא (חריין), נתבאר בשוע"ר סכ"ז (אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובת מרור, בחזרת (שקורין סאל"ט) ... ואינו מצוי בזמן הפסח אלא במדינות החמות). ולכן הנהיגו במדינות הקרות בתמכא, שגודל גם במדינות אלו.

וגם עכשיו ובמקומותינו שאפשר להשיג בקלות גם סלט, עדיין נשאר המנהג שנהגו במשך הדורות בחריין, ואפשר שמטעם זה נוהגים כעת בשניהם.

וראה הערות ובאורים א'קו ע' 59.

*

ובאוצר מנהגי חב"ד ע' קלה (כ"ק אדמו"ר זי"ע ... לוקח כמה כפות חריין (מגורד ומפורר) ... נטל את החריין השלם (שאינו כתוש ומגורד), חתך ממנו בסכין שתי חתיכות, ומניחן – כשהן בשלימותן – האחת לתוך המרור והשני' לתוך החזרת).

וכנראה הוא לצאת גם לדעת החוות דעת, שכתב בהגדת מעשה נסים, בתחלתו לפני הקידוש (נראה לי דאסור למלול קרי"ן, והמולל ואכלו אינו יוצא בו משום מרור). ואף שרוב הפוסקים חולקים עליו, מכל מקום הוסיף חתיכה קטנה שאינה מגורדת.

69) למרות האמור בשוע"ר סי' תעב ס"ד (הקיטל שלובשין בשעת עשיית הסדר, שבגד זה הוא בגד מתים, ולובשין אותו להכניע הלב, שלא תזוח דעתו מחמת השמחה והחירות שעושין בליל זה). ונתבאר שם (הערה 22).

70) למרות האמור בסדור האריז"ל של הר"ש מרשקוב (וישב אחוריו לצפון ופניו לדרום, נגד פני הנרות).