קידוש

אתקינו סעודתא. (סידור ה"ר שבתי רשקובר1. וראה זח"ב פ"ח א2 ושם).

קדש. (משנה פסחים קיד, א3) ואנו נוהגין לקדש מעומד הן בשבת ויום טוב הן בפסח (כן הוא בפרי עץ חיים שער י"ח פי"ד4 ושער כ"א פ"ו5, סידור האריז"ל6, משנת חסידים7. ועיין שו"ע או"ח סי' רעא ס"י8 ונו"כ).

קדש. בכל התיבות של הסימן קדש ורחץ הביא אדמו"ר הזקן בכל אחת ואחת במקומה גם פירוש התיבה וכמו ורחץ ונוטל ידיו ואינו מברך וכה"ג, מלבד בתיבת קדש הלל נרצה. וי"ל הטעם מפני שאין כל חדוש בפירוש תיבות אלו9.

ואף שבשו"ע שלו (ריש סי' תע"ג) העתיק מ"ש ברמ"א (שם) וכתב "ואם אפשר טוב שלא ימזוג הבעל הבית בעצמו אלא אחר ימזוג לו שיהא לו כמשרתו, כלומר דרך חירות ושררות זכר ליציאת מצרים", יש לומר דכיון שאין זה אלא אם אפשר לא העתיקו בסידורו (ומה שתירץ בשער הכולל דדין אחר מוזג לו הוא דוקא ביינות חזקים, שטרחא רבה בדבר, כי צריך להביא מים למזיגה10 משא"כ ביינות שלנו כל אחד ואחד מוזג לעצמו – צ"ע, כי פשיטא דגם ביינות שלנו אם אחר ימזוג לו הרי זה ענין של עשירות ואם כן הרי זה דרך חירות ושררות זכר ליציאת מצרים ומנין לנו לחלק בזה? ועוד דאם כן למה לא אשתמיט בנו"כ השו"ע ובשו"ע אדמו"ר הזקן לכתוב דביינות שלנו כל אחד ואחד מוזג לעצמו וכמו שחילקו דין יינות שלנו בסי' רד11, רעב12 תעב13).

מנהג בית הרב: מוזגין הכוס14, ואין מדקדקין שימזוג אחר15. לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו16, מעמידו, דרך הורדה מלמעלה למטה, על כף ידו הימנית, כשהיא כפופה קצת כעין בית קבול, ד' אצבעותיו מוגבהות והגודל מושכב מן הצד17. ומקדש מעומד18, והכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים מעל גבי השולחן19 – וכל זה הוא גם בשאר ימות השנה20.

קדש. בכל יום טוב חייב בקדוש מדברי סופרים, וכשחל בשבת הרי יש לו גם כן עיקר מן התורה21 – מוסיף עליהם בלילה זה, שהוא אחד מארבעה כוסות שהן מצוה מדברי סופרים בליל פסח. ולכן: א) אינו מקדש על הפת22. ב) אין אחר מוציא אותו ידי חובתו (שו"ע רבינו סי' תע"ב סכ"ב23). ג) דוחק עצמו לשתות ד' כוסות אף שמזיקו או שצריך למכור כסותו (נדרים מט, ב24. פסחים צט, ב25). ד) אינו מקדש אלא בלילה ממש ולא בתוספות יום טוב (תרומת הדשן סקל"ז26), כי תקנו חכמים ד' כוסות בזמן הראוי לאכילת מצה (שו"ע רבינו שם ס"ב27). ה) יש לחוש לדעת אלו האומרים שמצוה לשתות כל הכוס ועכ"פ רובו (שם סי"ט28).

ד' כוסות – מצוה מדברי סופרים29. ואף נשים חייבות בה, שאף הן היו באותו הנס30 של יציאת מצרים (תוד"ה היו פסחים קח, ב31). ואין מברכים עליהם ברוך כו' וצונו לשתות ד' כוסות, לפי שהם מופסקים (כלבו32, רוקח33).

ותקנום כנגד ד' לשונות של גאולה: והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי34 (שמות ו, ו-ז) – שהן כנגד ד' גזירות שגזר עליהם פרעה (שמות רבה ספ"ו35). כנגד שבירת ד' קליפות (תולעת יעקב36) – כנגד ד' כוסות של פרעה (בראשית מ, יא-יג) שנרמזה באותו חלום גאולתן של ישראל כדרז"ל בבראשית רבה פ' פ"ח37, כנגד ד' מלכיות, כנגד ד' כוסות של פורעניות שהקב"ה משקה את אומות העולם38 וכנגדן משקה את ישראל ד' כוסות של נחמה (ירושלמי פסחים פ"י ה"א39), כנגד ד' אותיות שם הוי' (סידור של"ה40. ועיי"ש מזהר ח"ג צה, ב41).

כשחל יום טוב בשבת אומרים תחלה יום הששי (פסחים קו, א ותוד"ה זוכרהו42). מתחילין יום הששי (ולא מ"ויכולו"43) כי יום הששי ויכולו השמים ר"ת הוי'. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות ובשעת ברכת הקידוש בכוס (רמ"א סי' רע"א ס"י44). אין להתחיל מתחילת המקרא וירא אלקים כו' משום דדרז"ל טוב מאד זה המות (שו"ת חתם סופר חאו"ח ס"י45).

סברי מרנן. כצ"ל ולא יותר (סידור יעבץ46) כי הם משלימין מספר תיבות שבקידוש47. הטעם לאמירת סברי מרנן – שו"ע אדמו"ר הזקן סוס"י קע"ד48. ובאבודרהם הביא עוד טעמים49.

סברי מרנן בתקוני זוהר תיקון כ"ד וצריך למימר סברי מרנן. ועד"ז הוא בתנחומא ר"פ פקודי50, בלקוטי שו"ת הגאונים שבסו"ס כלבו51 ובטור סי' קע"ד בשם אביו52 (בתוד"ה הואיל – ברכות מג, א – ועוד: סברי מורי. ברא"ש ברכות שם53 – סברי רבותי). וראה בפרי עץ חיים שי"ח פט"ז54 ביאור לשון זה דוקא על דרך הסוד.

יום חג המצות. כן נקרא בכל התורה, ואנו קורין אותו פסח – כי השי"ת מספר שבחן של ישראל שלא התמהמהו ולא אמרו היאך נצא למדבר ואנו מספרים שבחו של השי"ת אשר פסח גו' (קדושת לוי, פ' בא55). ויש אומרים שהנהיגו השם חג הפסח – זכר למקדש (עטרת זקנים56).

ואת יום טוב מקרא קדש הזה כן הוא במסכת סופרים פי"ט57, בסידור רב עמרם גאון58, בסדר התפלה להרמב"ם59 ובסוף הל' שבת60, אבודרהם61, סידור ה"ר שבתי רשקובר62 ועוד. וראה שו"ע ריש סימן תפ"ז63 ונו"כ.

בשבת באהבה מקרא קדש. כי מקרא קדש דשבת קבלו ישראל באהבה, במרה, אבל של יום טוב הי' על ידי שכפה עליהם הר כגיגית בסיני (לבוש סי' תפ"ז64 מטה משה65 אליה רבה66).

ומועדי גם בחול אומרים ומועדי בוא"ו, וכמו שאומרים ושבת בוא"ו67.

ומועדי קדשך מעין החתימה סמוך לחתימה (פסחים ק"ד, א68).

מקדש ישראל והזמנים (פסחים ק[יז], ב69). ואין אומרים והמועדים כלשון הכתוב לפי שכל המועדים תלוים בזמנים: פסח בזמן האביב כו' (בחיי ס"פ בא70).

שהחיינו כו' במוצש"ק יקנה"ז (פסחים ק"ג, א71). נוסח ברכת שהחינו במשנה ברכות (רפ"ט72). ג' פעמים שהחיינו וקיימנו והגיענו – כנגד הללי נפשי את ד' אהללה ד' בחיי אזמרה לאלקי בעודי (רוקח שע"א73. וראה גם כן סידור האריז"ל ברכת הנהנין74).

אין מברכים ברכת שעשה נסים75, לפי שעתיד לאומרו בהגדה (מחזור ויטרי76. ר"י טוב עלם ביוצר אלקי הרוחות77. רוקח78) למי שעשה לנו כל הנסים האלו (סידור ר' עמרם גאון79. שבלי הלקט80). וי"א מפני שאין מברכין ברכה זו אלא על מצוה דרבנן (מהרי"ל81).

לזמן הזה. הלמד בחירק. וכן הוא בסידור של"ה82. רש"ל. מטה משה83. מג"א רס"י תרע"ו84.

הבדלה. מנהג בית הרב: בהבדלת מוצש"ק שחל ביום טוב אין מקרבין הנרות ואין מאחדין השלהבת שלהם85, וכן אין מביטים בצפרנים86. ורק, בעת ברכת בורא מאורי האש, מסתכל בנרות כמו שהם כל אחד בפני עצמו.

מאורי האש. כי הרבה מאורות (אדומה וירקרקת) יש באור (ברכות נא, ב. נב, ב87. וראה גם כן תקוני זהר תיקון כא88).

המבדיל כו' (פסחים קד, א ובתוד"ה בעי שם89).

הבדלת וקדשת. ב' הבדלות: בין כהנים ללוים, ולוים לישראלים (תוס' שם90).

בפסח91 שותה הכוס. כולו (ב"ח סי' תע"ב92) ובבת אחת (מ"א שם93) – מנהג בית הרב. וכן בשאר ג' כוסות.

בהסיבת שמאל. כי הסיבת ימין, על פניו, או על גביו אין זו הסיבה (פסחים קח, א וכפירוש הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ח94).

הסיבה. ויסב אלקים את העם מכאן אמרו רבותינו95 אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה (שמות רבה פ"כ, יח). מהו ויסב שהרביצם כדרכי המלכים96 רבוצין על מטותיהם (במדבר רבה פ"א, ב).


1) "ותאמר אתקינו סעודתא דמלכא עילאה דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא ושכינתיה". וכן הוא בסדור תקמ"א, ושל ר' אשר. ובשינוי קצת – בסדור קול יעקב.

ואם חל בשבת, נתבאר בהיום יום לי"ט ניסן (שלום עליהם, אשת חיל, מזמור לדוד, דא היא סעודתא ... בלחש).

ויש בזה חילוקי מנהגים, כמבואר באוצר מנהגי חב"ד ע' קמב. אוצר ההלכות סי' תעג ס"א ע' נ.

2) בזהר שם מיירי בשלש סעודות שבת (בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין ... בעתיקא קדישא ובזעיר אפין ובחקלא דתפוחין, ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו ... ובגין כך שבתא אתיקר מכל שאר זמנין וחגין, משום דכלא ביה אשתכח ולא אשתכח הכי בכלהו זמני וחגי ... רבי שמעון כד הוה אתי לסעודתא הוה אמר הכי אתקינו סעודתא דמהימנותא עלאה אתקינו סעודתא דמלכא, והוה יתיב וחדי).

והיינו מה שאנו אומרים בשלוש הסעודות של שבת: "אתקינו סעודתא דמהימנותא ... דחקל תפוחין קדישין ... דעתיקא קדישא ...דזעיר אנפין". ונתבאר בזהר שם, שמטעם זה השבת נעלית יותר מהחגים.

אמנם מה שהובא בסדור רבינו, לומר בסעודות יום טוב (בלילה וביום): "אתקינו סעודתא ... דקודשא בריך הוא ושכינתיה", מקורו בסדור האריז"ל כנ"ל.

ויש לעיין מהי כוונת המצויין כאן "ושם".

ובניצוצי זהר שם, מציין הרב מרגליות, למה שדן בזה בספרו קהלת משה על ההגדה (החילוק בין אתקינו שבסעודות שבת לבין אתקינו שבסעודות יום טוב).

3) "מזגו לו כוס ראשון ... מברך על היין ואחר כך מברך על היום".

ציון זה אינו נמשך להלכה מסויימת שנזכרת כאן, כי אם, כיון שכאן נזכר לראשונה הקידוש שעושים על כוס ראשון, צויין למשנה שבה נתבארו הלכות הקידוש שעל הכוס הראשון, וסדר ברכות הקידוש (ראה כעין זה גם לקמן הערות 226. 255. 273). ועוד בכמה מקומות לקמן "נזכר בפסחים..." (ראה לקמן הערות 542. 976. 989).

הלכה זו נתבארה בשוע"ר רס"י תעג (מוזג כוס ראשון ואומר עליו קידוש היום), ומצויין על הגליון "משנה דף קיד".

עוד לתוכן כוונת ציון זה, ראה קובץ מגדל אור ח"ח ע' רא ואילך.

4) "מורי זלה"ה היה נוהג לולמר כל הקידושין מעומד בשבת ויום טוב, ואחר כך יושב וטועם מן הכוס של קידוש".

5) "ויברך מעומד".

6) בסדור של ה"ר שבתי מרשקוב, בקידוש ליל שבת (ויאמר הקידוש מעומד), ובסדר ליל פסח (ויקח הכוס ... ויברך מעומד). ובסדור קול יעקב, בליל שבת (ותתחיל לומר הקידוש מעומד). ובסדור תקמ"א, ושל ר' אשר, בליל שבת (תזהר לעמוד על רגליך בשעת הקידוש).

7) ליל שבת פ"ב ס"ה (בעודו עומד על רגליו יפתח פיו ויתחיל לומר הקידוש).

וכן הוא בסדר היום, סדר תפלת ערבית והקידוש של פסח (ויקדש מעומד).

והיינו שאף בפסח, שנתבאר בשוע"ר סי' תעג סמ"ח (אף על פי שקריאת ההלל היא מעומד ... מכל מקום ההלל שבלילה זה קורין אפילו מיושב, לפי שכל מעשי לילה זה הוא דרך חירות). וכן לענין קידוש והבדלה כתב הח"י ס"ק ד (דהלל ... בליל פסח אומרין אותו במיושב דרך הסיבה וחירות, אם כן הוא הדין לענין קידוש והבדלה).

מכל מקום נהגו לאמרו מעומד, אף בליל פסח.

8) "ואומר ויכלו מעומד, ואחר כך אומר בפה"ג ואחר כך קידוש. הגה, ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב. ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם, כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת".

ובשוע"ר שם סי"ט (וטוב לעמוד בשעת אמירת ויכולו ... אבל בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב (מטעם שנתבאר בסי' רצ"ו). אבל במדינות אלו נתפשט המנהג לישב אף בשעת אמירת פרשת ויכולו ... ומכל מקום עומדים קצת כשמתחילין י"ום ה"ששי ו"יכולו ה"שמים שנרמז השם בראשי תיבות).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג ס"ח (הקידוש אומרים אותה מיושב). סי' תרמג ס"ב (ונוהגים שאין מדקדקים לעמוד בשעת הקידוש, אלא מקדשין אפילו מיושב).

והטעם ש"בשעת ברכת הקידוש יותר טוב לישב", ביאר בט"ז סי' רצו ס"ק ה (כיון דאחד פוטר חבירו יש להם לעשות קביעות, ובמעומד לא הוה קביעות).

אבל נתבאר בשוע"ר סי' ריג ס"א (ביין קידוש והבדלה פוטר אחד את חבירו אפילו בעמידה, ואפילו אין עומדים במקום אחד אלא כל אחד בביתו, שאחד מקדש או מבדיל בביתו ומתכוין להוציא שכנו ... הואיל והיא חובה ואינה כברכת הנהנין).

*

וכן הוא לקמן בסמוך (מנהג בית הרב ... ומקדש מעומד).

וכן הוא ברשימת היומן ע' קעח (קידוש בעמידה). וע' שעא (קידוש בעמידה. במענה על שאלתי: לעולם קידשו בעמידה.

מסתימת הלשון נראה שכן הוא גם בקידוש היום (בשבת ויום טוב). וכן נהוג. ובקובץ התקשרות חוב' צד, הביא מכמה מקורות, שכ"ק אדמו"ר זי"ע הי' מקדש מעומד גם בקידוש היום. ובתחלת ההתוועדות בשבת, כשהי' יושב עם כל הקהל, הי' מגביה עצמו מעט בעת אמירת הברכה.

9) בסדור תורה אור נדפס כאן (קדש, מוזגין לו כוס ראשון לקידוש).

אלא שהוספה זו (בסדור תורה אור) היא בטעות, כמבואר בשער הכולל פמ"ח סי"ג (ומה שזה מקרוב הדפיסו סדורים והגדות בנוסח אדמו"ר "מוזגין לו כוס ראשון ..." הוא שבוש גמור, כי לא נמצא זה בנוסח אדמו"ר).

10) כמבואר בשוע"ר סי' תעב סי"ז (כל אחד מד' כוסות הללו צריך שיהיה בו לא פחות מרביעית יין, לאחר שימזגנו, אם הוא יין חזק שצריך מזיגה. ושיעור מזיגה הוא לפי דעת השותה, כדי שתהיה שתיה עריבה, דרך חירות).

11) ס"י (ויינות שלנו שאינם חזקים כל כך).

12) ס"ו (ויינות שלנו שאינם חזקים הם יותר טובים בלא מזיגה).

13) סי"ז (וסתם יינות שלנו אינן חזקים ואין צריך מזיגה כלל). ושם (הערה 123).

וכן הוא לעיל סי' צט ס"ד (יינות שלנו שאינם חזקים).

14) ראה התוועדויות תשמ"ב ח"ג ע' 1692 (ידוע המנהג שכאשר ממלאים כוס יין לקידוש והבדלה וברכת המזון, ממלאים את הכוס על כל גדותיו עד שישפך מעט יין).

וכדאמרינן בברכות נא, א (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... ומלא). רמ"א סי' קפג ס"ב (וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו). וכמובא בשוע"ר סי' קפג ס"א (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא), וס"ד (מלא כמשמעו שיהא מלא על כל גדותיו). וסי' קפב ס"ד (שיהא הכוס מלא ... שלא יהיה חסר). וסי' רעא סי"ח (כוס של קידוש ... טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ויהיה מלא יין על כל גדותיו).

ואף שנתבאר בשוע"ר סי' קפג ס"ד (ומכל מקום אם חושש שאם יהא מלא הרבה ישפוך ויתבזה ומניח קצת ריקן למעלה אין לחוש שעדיין שם מלא עליו).

מכל מקום המנהג הוא, ש"ממלאים את הכוס על כל גדותיו עד שישפך מעט יין".

15) באוצר מנהגי חב"ד ע' קמ (פעם מזגו לאדמו"ר מוהריי"צ, וכן מזג פעם מוהריי"צ לאביו אדמו"ר מוהרש"ב (והיה זה מחמת בריאותו), אך מכך שלא נהג כך תמיד, משמע שלא הניחוהו למזוג. ואמר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שהוא עצמו לא יניח שימזגו לו. ומה שכתב בהגדה של פסח שלו רק ש"אין מדקדקין שימזוג אחר", הוא בגלל שאצל חותנו [מוהריי"צ] מזגו פעם אחת (ראה: המלך-במסיבו, א, עמ' ר; רג)).

ולפי זה יובן בפשטות לכאורה, מה שלא העתיק בסדורו, זה ש"אם אפשר טוב שלא ימזוג הבעל הבית בעצמו, אלא אחר ימזוג לו". וראה הערות התמימים ואנ"ש ירושלים כג ע' כב.

16) בברכות נא, א (א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ... אמר ר' חיננא בר פפא מאי קראה שאו ידיכם קדש וברכו את ה').

והטעם להלכה זו נתבאר בט"ז סי' קפג ס"ק ב (מקבלו בשתי ידיו כו'. שמעתי טעם מאבי מורי ז"ל, כדי להראות חביבת קבלת הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו. ואחר כך יחזיקנו ביד אחד כדי שלא יהא נראה כמשוי עליו, ועכ"פ הימין עיקר שהיא החשובה יותר לכבוד הכוס).

וכן נפסקה הלכה זו בשוע"ר סי' קפג ס"א (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... מקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו), ובס"ז (מקבלו בשתי ידיו להראות חביבות הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו. וכשיתחיל לברך נוטלו בימינו לבדו ולא בב' ידיו, כדי שלא יהא נראה כמשאוי עליו, והימין היא חשובה יותר לכבוד הכוס).

בגמרא ובשוע"ר שם נאמרה הלכה זו בקשר לכוס של ברכת המזון, וכן נפסק קידוש והבדלה, כמבואר בשוע"ר סי' רעא סי"ח (כוס של קידוש בין של לילה בין של יום ובין של הבדלה טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ויקבלנו בשתי ידיו ויאחזנו בימינו לבדו).

וכן בהלכות הבדלה נתבאר בשוע"ר סי' רצו ס"ב (וצריך ליזהר בכוס של הבדלה בכל הדברים שצריך ליזהר בכוס של קידוש ושל ברכת המזון כמו שנתבאר בסי' קפ"ג וסי' רע"א).

ומכל מקום מנהגינו ש"לוקחו בימינו, מוסרו לשמאלו, מעמידו ... על כף ידו הימנית", והיינו אשר גם זה נחשב "מקבלו בשתי ידיו להראות חביבות הכוס" – בשתי ידיו בזה אחר זה, ואחר כך מוסרו משמאלו לימינו. ראה מה שדנו בזה בהערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון גליון תתה, ע' ה ואילך. דיני איטר ע' 216.

או דקיי"ל כדעת לקט יושר, לתלמיד בעל תרומת הדשן, ע' פו (דכיון דאין מושיטין לו לברך, כמו בכוס ברכת המזון, לא שייך בו לקבלו בשתי ידיו, והוא הדין כל כוס של קדוש והבדלה כה"ג).

*

והטעם למנהג זה הוא, כפי שאנו מוצאים לענין נטילת ידים, שמבואר בסדר נטילת ידים לסעודה ס"ה (ויש לשפוך על יד ימין תחלה ואחר כך על יד שמאל. אך על פי הקבלה יקח הכלי עם המים ביד ימינו תחלה, ויתננו לשמאלו, וישפוך בשמאלו על ימינו תחלה, ואחר כך ישפוך בימינו על שמאלו).

והיינו שבדרך כלל, כל דבר שמברכים עליו צריך לקחת ביד ימינו, כמבואר בשוע"ר סי' קסז ס"ז (שכל דבר שמברכין עליו צריך לאחוז בימין בשעת הברכה).

וגם כל דבר שאדם עושה, כמו רחיצה ולבישה, צריך להקדים את הימין, כמבואר בשוע"ר סי' ב, מהדו"ב, ס"ד (לעולם יקדים אדם ימינו על שמאלו בכל דבר לפי שהימין היא חשובה בכל התורה כולה ... לכך יש לאדם גם כן לחלוק כבוד לימינו לעולם, ולכן כשינעול מנעליו ינעול של ימין תחילה ... וכן כשרוחץ או סך ירחוץ או יסוך יד ימין תחילה).

וכי איך אפשר לעשות שניהם יחד, שיאחוז הכלי ביד ימין, וגם יטול בו יד ימין? לכן נתבאר בשוע"ר סי' ד, מהדו"ק, ס"י (ולפי שטוב הוא שמן יד ימין יבואו המים על ידיו לטהרם, מטעם שנתבאר בזוהר [ח"ב קנד, ב], לפיכך יטול כלי של מים ביד ימינו ונותנו לשמאלו, כדי שישפוך מים על ימינו תחילה). וכן הוא מנהגינו לעשות גם בקידוש.

*

ואף שאין הקידוש דומה בזה לנטילת ידים, שהרי בנטילת ידים נוטלים את יד ימין ביד שמאל, ולכן "יקח הכלי עם המים ביד ימינו תחלה ויתננו לשמאלו".

משא"כ בקידוש, הרי הוא לוקח את הכוס ביד ימין, וגם בעת הקידוש אוחזו ביד ימין, אם כן לאיזה צורך "מוסרו לשמאלו"?

הנה הטעם לזה הוא, כי בעת ש"לוקחו בימינו" הוא אוחזו באצבעותיו מסביב לכוס, ואילו בעת הקידוש אין אוחזין את הכוס באצבעות, אלא על הכף, כמבואר בשוע"ר סי' קפב ס"ז (שעל פי הקבלה יש להעמיד הכוס על הכף ... ולא לאחוז באצבעותיו). לכן הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי ש"מוסרו לשמאלו", ואחר כך מעמידו על כף יד ימינו.

ובאמת יש לפעמים שאוחזים את הכוס עם האצבעות מסביב לכוס, ואז אין צריך למסרו לשמאלו, כמבואר לקמן, פיסקה יכסה כו' (ויגבי' כו' גאלנו ... שלברכת בפה"ג אין צריך אלא אחיזת הכוס, ולא הגבהה), ונתבאר לקמן שם (הערה 718).

17) ראה שוע"ר סי' קפב ס"ז (ויש מי שאומר שעל פי הקבלה יש להעמיד הכוס על הכף והאצבעות תהיינה זקופות סביב הכוס, ולא לאחוז באצבעותיו, ויש אומרים להעמיד על האצבעות ממש).

ומנהגינו, שלא יהיו כל האצבעות זקופות סביב הכוס, אלא "הגודל מושכב מן הצד".

והטעם לזה נתבאר כאן, כדי שתהי' היד "קצת כעין בית קבול". ולכאורה הכוונה בזה, כיון שכוס היין הוא האור, לכן "מעמידו דרך הורדה מלמעלה למטה על כף ידו ... כעין בית קבול" שהיא המשכת אורות בכלים.

וכן הוא גם דרך אחיזת הכוס של ברכה בברכת המזון (ראה לקמן פיסקה ברך, והערה 925).

18) נסמן לעיל בפסקה הקודמת (והערות 188-192).

19) בשוע"ר סי' רעא סי"ח (ויגביהנו מעל השלחן טפח). והוא כמו בכוס של ברכה, שנתבאר לעיל סי' קפג ס"ח (מגביהו מן הקרקע טפח, אם הוא יושב על גבי קרקע. ואם הוא מיסב בשולחן, מגביהו מעל השולחן טפח, כדי שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו).

ומה שמנהגינו להגביה "למעלה משלשה טפחים מעל גבי השולחן", נתבאר בלקוטי שיחות חי"ט ע' 450 (מנהגנו — הובא בלקוטי מנהגים שבהגדה (קה״ת. ברוקלין, נ. י.) — שיהי׳ גבוה מן חשולחן ג׳ טפחים. ואולי הוא לכתחילה ולהידור. ועפ״ז מתיישב בפשיטות, מש"כ בזח״ב (קפט, ב) שצ״ל גבוה זרת (שפירושו גם כאן ג׳ טפחים — וכמש״כ בספר אור חחמה, ודלא כמש״כ בעיטור ספרים), אם שבכמה מקומות, וגם בזהר גופא, (ח״ג רמה, א. רעג, ב), איתא שמסלקו טפח. — ומה שמיישב באוה״ח דוחק, כמובן. — ובפרט שהכוס דרז״ל גבוה לערך ג׳ אצבעות (פםחים קט, א) ולא טפח. ואכ״מ).

והיינו מ"ש בזהר שם (כוס דברכה אצטריך ... למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי (דאיהו) זרת לברכא לקודשא בריך הוא).

ובאור החמה שם (תימה דהא זרת ג׳ טפחין אינון, ובגמרא דילן קאמר ומגביהו מן הקרקע טפח, והכי איתא ברעיא מהימנא ובכמה דוכתי. ואפשר לומר שהכוס עצמו הוא טפח, והשולחן עוביו טפח, ובין כוס לשולחן טפח, נמצא הכל ג׳ טפחי׳ דהיינו זרת).

וכן הקשה היעב"ץ במטפחת ספרים סעיף עד. והשיב בעיטור ספרים שם (אמת הוא שרש"י ותוס' בעירובין כ״א ובכ״מ כתבו דזרת הוא חצי אמה, שהוא שלשה טפחים ... מכל מקום תמצא בתרגום ירושלמי שמות כ״ח ט״ז גבי זרת דחושן, שתרגם פישך והוא טפח ... ואם כן גם בזוה״ק שכתבו בכוס של ברכה שיהיה זקוף מן פתורא זרת, היינו שיעור טפח, והוא שיעור אחד עם המבואר בתלמוד).

אמנם כל זה דחוק, ולכן מפרש, שמ"ש כאן בזהר "הוא לכתחילה ולהידור", להגביהו ג' טפחים.

*

ובאמת ראינו תמיד, שבעת ברכת המזון בהתוועדויות הי' כ"ק אדמו"ר זי"ע מגביה את הכוס רק טפח אחד מהשלחן, ולא ג' טפחים. וכן בקידוש שבעת ההתוועדות, שכדי שלא להטריח את הקהל היושב, הי' מקדש בישיבה, ורק מגביה עצמו מעט בעת אמירת הברכה (כדלעיל הערה 192), וגם אז לא הי' מגביה את הכוס ג' טפחים מהשלחן, רק טפח אחד.

ולכאורה אפשר שכל מה שנוהגים להדר לכתחלה להגביה ג' טפחים מהשלחן, היינו לפי מה שנתבאר בסמוך שנוהגים לקדש מעומד, שאז קל לאחוז הכוס מוגבה למעלה משלשה טפחים מעל גבי השלחן. משא"כ בכוס של ברכה, שאוחזים אותו בברכת המזון בישיבה, נשאר המנהג כאמור בשוע"ר "מגביהו מעל השלחן טפח".

שהרי מנהגינו למלאות את הכוס בקידוש על גדותיו, כמובא בהתוועדויות תשמ"ב ח"ג ע' 1692 (ידוע המנהג שכאשר ממלאים כוס יין לקידוש והבדלה וברכת המזון, ממלאים את הכוס על כל גדותיו עד שישפך מעט יין), ולעיל (הערה 198). ואם ישב ליד השלחן ויגביה את הכוס שעל כף ידו ג' טפחים מהשלחן, יהי' מאד קשה ליזהר שלא ישפך יין מהכוס על ידו. ולכן מסתפקים אז בהגבהת טפח מהשלחן.

ורמז לזה הוא מה שנתבאר בסדור האריז"ל (ויקח הכוס ... נגד החזה ויברך מעומד). וכאשר הכוס הוא כנגד החזה, כשהוא מעומד, הוא "למעלה משלשה טפחים מעל גבי השלחן", ואילו כשהוא מיושב, הוא "מעל השלחן טפח". וכן הוא בשאר הגבהות הכוס שבמשך הסדר, אשר הם בישיבה, והכוס מוגבה מעל השלחן רק טפח.

אמנם בזהר שם מיירי בכוס של ברכה, שמברכים בישיבה. ומקור הערה הנ"ל הוא בקובץ מכתבים, שנדפס בסוף התהלים אהל יוסף יצחק (ע' 210), וגם שם מיירי בכוס של ברכת המזון, שמברכים בישיבה.

20) וכך גם בשאר הגהת הכוס שבמשך הסדר, כמובא באוצר מנהגי חב"ד ע' קסז (בכל פעם שכ"ק אדמו"ר זי"ע היה נוטל את הכוס במשך הסדר, היה לוקחה בימינו, מוסרה לשמאלו, ומעמידה – דרך הורדה מלמעלה למטה – על כף ידו הימנית (כפי הסדר הנהוג בנטילת הכוס לקידוש)).

21) כמבואר בשוע"ר סי' רעא ס"א-ד (מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבח וקידוש ... ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס של יין ... הקידוש ביום טוב הוא מדברי סופרים).

יוצא אם כן, שהקידוש בשבת על הכוס הוא מדברי סופרים, אלא שיש לו עיקר מן התורה, שעצם הקידוש בדברים הוא מן התורה. ואילו ביום טוב, גם עצם הקידוש בדברים הוא מדברי סופרים.

22) כמבואר בשוע"ר סי' תעב סכ"ח (בליל פסח אי אפשר לקדש על הפת, שהרי חייב בארבע כוסות, והראשון הוא כוס של קידוש). סי' תפג ס"ד (אף אם בשאר ימים טובים ושבתות הוא מקדש על הפת, מכל מקום בלילה זה כשתקנו חכמים ד' כוסות, תיקנו לקדש על היין ולא על הפת).

23) "בארבע כוסות של פסח, שאף בני הבית שהן שומעין הקידוש וההגדה מבעל הבית, אף על פי כן חייב כל אחד ואחד לשתות ד' כוסות". וראה הערות ובאורים תשנ ע' 39. א'קכד ע' 82. א'קכה ע' 10.

24) בגמרא (ארבעה כסי דפסחא, וחוגרני צידעי מן הפסח עד העצרת), ופרש"י (וקושר אני צדעי פדחתי, משום מיחוש ראשי, מפני ד' כוסות ששתיתי, שאני חושש מהן, מפסח עד עצרת).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעב סכ"א (מי שאינו שותה יין כל השנה מפני ששונאו או שמזיקו, אף על פי כן חייב לדחוק את עצמו לשתות ד' כוסות, כמו שאמרו חכמים על רבי יהודה ברבי אילעי, שהיה שותה ארבע כוסות של פסח ואחר כך היה צריך לחגור צדעיו עד עצרת).

25) במשנה (ואפילו מן התמחוי), ורשב"ם שם (אם לא נתנו לו גבאי צדקה, ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעב ס"ל (אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, ואין לו מעות לקנות יין לארבע כוסות, שלא נתנו לו הגבאים, חייב ללות או למכור כסותו או להשכיר את עצמו בשביל יין לד' כוסות).

26) "כוס של קידוש שהוא אחד מד' כוסות ... בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור ... הואיל וכוסו בכלל ד' כוסות מן הרמוזים בלשון גאולה במצה שהיא זכר לחירות, אם כן כולהו צריכין שיהא לילה ממש".

27) "לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה. אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש לקדש ולאכול מבעוד יום, מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן ... כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה, בזמן הראוי לאכילת מצה, שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו. וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות, לפיכך צריך בלילה ממש, ולא במה שהוסיף מחול על הקודש".

28) "יש אומרים שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס, אפילו מחזיק כמה רביעיות. אף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות, אפילו לכתחלה די בשתיית מלא לוגמיו, דהיינו רוב רביעית. מכל מקום בד' כוסות של פסח החמירו חכמים לשתות כל הכוס לכתחלה. ובדיעבד ששתה רוב הכוס יצא ... ויש חולקין ... טוב לחוש לסברא הראשונה".

29) גמרא קט, סע"ב (ארבעה כסי תקינו רבנן). תוס' קח, ב ד"ה היו (בארבעה כוסות דרבנן).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעב ס"ב (הארבע כוסות שתקנו חכמים).

בתקנה זו של ד' כוסות, ישנם כמה פרטים, ונתבארו בשוע"ר סי' תעד ס"ב (הערה 10).

30) גמרא קח, סע"א (אמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס).

נוסף עליהם כוס של קידוש, שחייבות עליו מעיקר הדין, כמבואר בשוע"ר סי' רעא ס"ה (נשים חייבות בקידוש היום בשבת מן התורה, וביום טוב מדברי סופרים).

31) "בירושלמי גריס שאף הן היו באותו ספק, משמע באותה סכנה ... בארבעה כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים, כיון שהיו באותו הנס". ובלבוש סי' תעב סי"ד (שגם הם היו באותו הנס של יציאת מצרים).

וכן הוא בשוע"ר סי' תעב סכ"ה (חייבו אותן חכמים בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים).

וכן הוא במרור, כדלקמן פיסקה מרור (והערה 829).

32) סי' נ (אין מברכין עליהן אקב"ו לשתות ד' כוסות, ואף על פי שיש להן סמך מן התורה, לפי שהן מופסקין).

33) סי' רפג (למה אין אנו מברכין על ד' כוסות אקב"ו לשתות ד' כוסות ... לפי שאינו עושה ביחד). הובא דבריהם בח"י סי' תעג ס"ק ב.

ומטעם זה אין מברכים אף על ההלל, כדלקמן פיסקה הללוי' (והערה 738), ושוע"ר סי' תעג סמ"ז (אין מברכין על ההלל שקורין בלילה זה. לפי שאין קורין אותה בפעם אחד, אלא קורין מקצתו לפני הסעודה ומקצתו לאחר ברכת המזון), ושם (הערה 382).

ומטעם זה אין מברכים אף על אמירת ההגדה, כדלקמן פיסקה מצוה עלינו (והערה 434).

34) וכן הוא בשוע"ר סי' תעב סי"ד (שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשה וארא והוצאתי וגאלתי ולקחתי והצלתי). אלא ששם הובא שלא על סדר הפסוקים (ראה שם הערה 93).

35) ס"ד (ד' גאולות יש כאן, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, כנגד ד' גזירות שגזר עליהן פרעה, וכנגדן תקנו חכמים ד' כוסות בליל הפסח).

36) סתרי חג המצות, ד"ה טעם ארבע כוסות (וכנגד שבירת הארבע קליפות נאמר ד' לשונות של גאולה בפרשת וארא, כדי להוציא את ישראל מתחת שעבודם, ונגדם נצוינו לשתות ארבע כוסות).

37) ס"ה (ובגפן שלשה שריגים, משה אהרן ומרים, היא כפורחת, הפריחה גאולתן של ישראל, עלתה נצה, הנצה גאולתן של ישראל, הבשילו אשכלותיה ענבים, גפן שהפריחה מיד הנצה, ענבים שהנצו מיד בשלו, וכוס פרעה בידי, מכאן קבעו חכמים ד' כוסות של לילי פסח).

38) הובאו גם לקמן פיסקא מוזגין כוס ד'.

39) "מניין לארבעה כוסות רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה כנגד ארבע גאולות ... רבי יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה ... רבי לוי אמר כנגד ארבעה מלכיות, ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם ... וכנגדן עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות".

40) "ד' כוסות ... הם ד' אותיות הוי' כנודע".

41) "דד' אלין ד' גאולות קרינן לה".

וראה לקמן ב"רשימת ציונים על ההגדה" (והערה 5).

42) בגמרא שם (תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין), ובתוס' (זכירה היינו קידוש, דויכולו לא מצינו על הכוס, אלא בתפלה, כדאמר בשבת (קיט:). ולא נתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו).

ציון זה אינו נמשך להלכה מסויימת הנזכרת כאן (שהרי אמירת יום הששי בקידוש לא נזכרה בגמרא ולא בתוס' הנ"ל). כי אם, שכאן נזכר לראשונה הקידוש שעושים ביום טוב שחל בשבת, ולכן צויין לגמרא ולתוס' שבהם נתבארו הלכות קידוש ליל שבת (ראה כעין זה גם לעיל הערה 187. לקמן הערות 255. 273).

עוד לכוונת ציון זה, ראה שערי שלום סי' לח. הערות ובאורים תתטו ע' 49.

הלכה זו נתבארה בשוע"ר סי' רעא סי"ט (אע"פ שאמר ויכולו בבית הכנסת, צריך לחזור ולאמרו על הכוס קודם קידוש, כדי להוציא בניו ובני ביתו הקטנים שלא אמרוהו עדיין. ואחר כך יברך בורא פרי הגפן וברכת קידוש).

43) כאמור בשוע"ר סי' תעג ס"ה (אם חל בשבת נוהגין לומר ויכולו), ושם נסמן (הערה 28).

44) "מתחילין יום הששי ויכלו השמים, ונרמז השם בר"ת. וכשמתחיל יתן עיניו בנרות, ובשעת הקידוש בכוס של ברכה".

וכן הוא בשוע"ר סי' רעא סי"ט (מתחילין י"ום ה"ששי ו"יכולו ה"שמים, שנרמז השם בראשי תיבות. וכשמתחילין טוב ליתן עיניו בנרות, כי ב' פעמים נר עולה ת"ק, והיא רפואה לפסיעה גסה שנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. אבל בשעת ברכת הקידוש צריך ליתן עיניו בכוס).

ובלקוטי שיחות חכ"ב ע' 283 (בשעת מן הויבט אן מאכן קידוש (בשבת, ועד"ז ביום טוב), איז "טוב ליתן עיניו בנרות". ומובן אז דער ענין וואס טוט זיך אויף דורך דעם – איז ביותר וביותר ווען ער איז נותן עיניו אין די נרות וואס מען האט געמאכט א ברכה אויף זיי).

ומה שצריך ליתן עיניו בכוס בשעת ברכת הקידוש, הוא כמבואר בברכות נא, א-ב (עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ... ונותן עיניו בו, כי היכא דלא ניסח דעתיה מיניה). וכן הוא בקידוש, כמבואר בשוע"ר סי' רעא סי"ח (כוס של קידוש ... טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכת המזון ... ויתן עיניו בו, שלא יסיח דעתו ממנו).

45) "מה תאמר היה להתחיל תחילת הקרא, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, לא נכון להתחיל בליל שבת קודש בזה, מפני דרשות חז"ל טוב מאוד זה המות [עי' ב"ר סוף פרשה ט'], והשתא דלא אפשר באופן אחר שרי למפסק קרא".

וראה "סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (רסקין) ע' עדר.

46) בקידוש של שבת (סברי מרנן, כצ"ל ולא יותר).

47) נתבאר במ"א סי' רעא ס"ק כב (מתחילין יום הששי ... להשלים ע"ב תיבות שבקידוש).

וכן לענין "סברי מרנן" הובא בשער הכולל סוף פי"ח (סברי מרנן, השתי תיבות הללו משלימין לשם ע"ב). אמנם במספר התיבות יש כמה שיטות, וגם יש הפרש בין שבת ליום טוב. ולכן לא פירש כאן מהו מספר התיבות. וראה "שערי שלום" סל"ט. הערות ובאורים תתפא ע' 82. הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תשמא ע' 12.

48) "אומר להם סברי מרנן, כלומר תנו דעתכם לברכה לצאת ידי חובתכם, כדי שיפנו בית הבליעה ויניחו אכילתם ויתנו דעתם לשמוע הברכה ויענו אמן ... ומטעם זה נתפשט המנהג בכל מקום שמברכין על היין, כגון בקידוש והבדלה, אם אחד מברך לכולם לצאת בברכתו אומר סברי מרנן, ולא ברשות מרנן, כדי שלא לחלוק בברכת היין בין אם מברכין שלא בשעת הסעודה ובין יין הבא להם בתוך הסעודה".

ובס' המנהגים חב"ד ע' 28 (סברי מרנן אומרים גם ביחיד, כשאינו מוציא אחרים). ובשוה"ג שם (הגם שמלשון אדמו"ר הזקן בשו"ע (סו"ס קעד) משמע שאומרים זה רק כשבברכתו מוציא גם אחרים, אבל מנהגנו לאמר זה גם ביחיד. וראה של"ה מס' שבת (קלט, א). סידור יעב"ץ ובספרו מור וקציעה או"ח סוס"י קע"ד).

והיינו מ"ש בשל"ה שם (ומ"ש בלקט ושכחה ופיאה שאפילו יחיד יאמר סברי מורי, כדי שעם אלו ב' תיבות יהיה ע"ב, כמנין ויכלו, הדין עמו). ובסדור היעב"ץ (שאפילו ביחיד יש לומר סברי). ובמור וקציעה שם (ונהגתי גם כן לומר סברי, אפילו בשתותי יחידי. מפני מלאכים המלווין).

וראה "סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות" (רסקין) ע' ערה. ולענין אמירתו בברכת אירוסין ונישואין ובמילה – שם ע' שפז.

49) "ענין סברי מרנן רבו הטעמים ...".

50) "שליח צבור כשיש בידו כוס של קדוש או של הבדלה, והוא אומר סברי מרנן".

51) ד"ה לרבינו האי ז"ל גרושה (מנהג ספרד לומר סברי מרנן לפני קידוש והבדלה וברכת ארוסין ונשואין וברכת המילה שעל היין).

52) "וכתב א"א הרא"ש ז"ל ... אמר המברך סברי מרנן".

53) ברכות פ"ו סל"ד (אומר המברך סברי רבותי).

54) "סברי מרנן, סברי גימטרי' ... מרנן גימטרי'...".

55) ד"ה ואמרתם (יש להבין שאנו קורין את יום טוב המכונה בתורה בשם חג המצות, אנו קורין אותו פסח ... שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח ישראל ... חג המצות נקרא על שבח ישראל, ועיין ברש"י על פסוק ויאפו את הבצק כו' עגות מצות כו' וגם צדה, ועיין ברש"י מגיד שבחו של ישראל כו'. אנו קורין היום טוב בשם פסח, על שם שבח הש"י ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח כו', שהוא שבח הש"י, עד דרך הפסוק אני לדודי ודודי לי).

56) הוא פירוש ההגדה לרבי מנחם מענדל חיים לנדא מזאווירציע, ד"ה חג המצות הזה (והא דנקרא בפי חז"ל, וכן בפומא דאינשי, חג הפסח, יש לומר שהנהיגו כן לזכר למקדש שהקריבו בו קרבן פסח, ואכתי חביבותא גבן).

57) "צריך להזכיר, ביום טוב מקרא קודש הזה".

58) בנוסח הקידוש בסדר פסח (את יום חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קדש הזה, זמן חרותנו באהבה מקרא קדש זכר ליציאת מצרים).

59) בנוסח ברכות האמצעיות שבסוף ס' אהבה (ותתן לנו יי' אלהינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום טוב מקרא קדש הזה ... ואת מוסף יום טוב מקרא קדש הזה).

60) פכ"ט הי"ט (נוסח קידוש יום טוב ... ותתן לנו ... את יום טוב מקרא קדש הזה).

61) בסדר תפלות הפסח (ותתן לנו ... את יום טוב מקרא קדש הזה זמן חירותינו).

62) בנוסח קידוש ליל הסדר (את יום טוב מקרא קודש הזה זמן חירותינו מקרא קודש זכר ליציאת מצרים).

63) "את יום טוב מקרא קדש הזה (ועי' לקמן סי' תצ ס"ג)".

ובשו"ע סי' תצ ס"ג (נוהגים שביום טוב אומר את יום טוב מקרא קדש הזה, ובחולו של מועד אומר את יום מקרא קודש הזה). וברמ"א שם (ואנו אין נוהגין לומר מקרא קדש כלל, לא ביום טוב ולא בחול המועד).

והוא מהטור שם (ובאשכנז אין אומרים מקרא קדש כלל, לא ביום טוב ולא בחול המועד).

אבל בב"ח שם (כן היה המנהג בזמנו, אבל אנו עכשיו בני אשכנזים מנהגינו לומר מקרא קודש באתה בחרתנו בין ביום טוב ובין בחולו של מועד, אבל ביעלה ויבוא בעבודה אין אומרים מקרא קודש. ומה שכתב הרב בהגהות שלחן ערוך (סע' ג) אנו אין נוהגין לומר מקרא קודש כלל לא ביום טוב ולא בחולו של מועד, על כרחך לא דק, כי הוא ז"ל העתיק לשון רבינו שכתב כן לפי מנהג אשכנז שהיה בזמנו, אבל עכשיו נהגו בני אשכנז לאמרו באתה בחרתנו. וכן כתב מהר"ש לוריא (בביאורו לטור) וזה לשונו, ומנהגינו לומר מקרא קודש עכ"ל).

וכן הוא בט"ז שם ס"ק ב (ותמהני על זה, שהרי מנהגינו לומר מקרא קודש ביום טוב בכל ארצותינו).

ובמ"א שם ס"ק ב (וב"ח כתב בשם רש"ל שאומרים מקרא קודש, וכן הוא בסידורים. ורמ"א שכתב דעת הטור לא דק במנהג עיי"ש).

ובשוע"ר סי' תפז ס"ו (בקצת מדינות אומרים את יום חג המצות הזה את יום טוב מקרא קודש הזה זמן חירותנו זכר ליציאת מצרים כו'. ובמוסף של חול המועד נוהגין שם לומר את יום מקרא קודש כו' ולא יום טוב, לפי שחול המועד אינו נקרא יום טוב).

ובסדור רבינו, בקידוש לשלש רגלים (ואת יום טוב מקרא קדש הזה זמן חרותנו מקרא קדש זכר ליציאת מצרים). וכן הוא בסדר תפלות החגים.

ומה שכופלים את "מקרא קודש", נתבאר בלקוטי שיחות חכ"ט ע' 407 (במה שאומרים בתפלה וקידוש ״את יום טוב מקרא קדש הזה זמן ... מקרא קדש׳׳. למה כופלים מקרא קדש. יש לומר בתחלה מבאר גודל הענין שניתן לנו חג פלוני יום טוב מקרא קדש זמן חרותנו. ואחר כך מפרש טעם המקרא קדש, שהוא זכר ליציאת מצרים, ומקרא קדש השני נמשך למטה).

*

ומה שבחול המועד אומרים "מקרא קדש הזה" רק במוסף, ולא בעבודה, נתבאר בשוע"ר סי' תקכט ס"ה (ב' מצות אלו שהן כבוד ועונג הן נוהגות גם כן בראש השנה, שהרי נאמר בו מקרא קדש. אבל אינן נוהגות בחולו של מועד, שהרי לא נאמר בהן מקרא קדש ... נתבאר בסי' רמ"ב).

ובשוע"ר סי' רמב ס"א (ומקרא קדש פירשו חכמים לקדשו ולכבדו בכסות נקיה ולענגו בענג אכילה ושתיה. ויש אומרים שמקרא קדש הוא לקדשו באיסור עשיית מלאכה).

ועל הגליון שם (וחול המועד לא נאמר בו מקרא קדש כמ"ש בסי' תקכ[ט], אלא שקרוי מקרא קדש (בחגיגה יח, [א]) לענין קרבנות בלבד כדכתיב [ויקרא כג, לז] להקריב אשה וגו'. ואתי שפיר דעת רב האי גאון בטור סי' ת"צ. עיין ב"ח שם).

והיינו מ"ש בטור סי' תצ (שאלה לרב האי אם יש לומר בחול המועד בעבודה ביעלה ויבא ביום חג פלוני הזה ביום מקרא קודש הזה, והשיב אין ראוי לומר כן, ואין אומרים בבבל אלא ביום חג פלוני הזה, ואין מזכירין יום מקרא קדש בעבודה. אבל במוסף אומר ותתן לנו מועדים לשמחה את יום חג פלוני הזה את יום מקרא קדש הזה ... ע"כ, ואיני יודע מה חילוק יש בין יעלה ויבא שבעבודה ובין מוסף).

ובב"ח שם (נראה לי דטעמו של רבינו האי, דפירושו של מקרא קודש הוא שיהו כולם קרואים ונאספים ביום הזה לקדושת קרבן מוסף שמקריבים בו ביום, כי מצוה היא על כל ישראל להקבץ אל בית אלהים ביום מועד לקדשו בקרבנות הנוספים בשביל המועד, לפיכך אין אומרים אותו אלא במוסף).

וזאת היא כוונת רבינו הזקן, אשר לפי באור הב"ח, גם ביום טוב אין צריך לומר "מקרא הזה", אלא במוסף, ולא בשחרית. משא"כ לפי מה שנתבאר לעיל, אשר יום טוב נקרא "מקרא קדש" לאיסורו במלאכה, ואילו חול המועד נקרא "מקרא קדש" רק לענין קרבנות, אם כן אתי שפיר דעת רב האי גאון, שביום טוב אומרים מקרא קודש בכל התפלות, ואילו בחול המועד אין אומרים מקרא קדש אלא במוסף.

64) ס"א (דמקרא קודש דשבת קבלו עליהם ישראל באהבה במרה קודם שבאו לסיני, ולא כפה עליהם הר כגיגית, אבל שאר המצות קבלו עליהם בסיני, וכפה עליהם הקדוש ברוך הוא הר כגיגית, לכך אין אומרים על פרטי המצות באהבה. אף על פי שעל הכלל אומרים באהבה, שאומרים באהבה מועדים לשמחה, על הפרט אין אומרים אותו).

65) סי' תרה (ושמעתי דדווקא בשבת יש לומר באהבה, לפי שקבלו את השבת באהבה וברצון, אבל שאר המועדות שקבלו בהר סיני לא קבלו באהבה, שכפה עליהם הר כגיגית אבל שבת במרה נצטוו ... ואם תאמר למה אנו אומרים באהבה מועדים לשמחה, מאחר דלא קבלו מאהבה לא לימרו גם התם. יש לומר דהכי פירושא ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה ... שאנו אוכלין ושותין ... מה שאין כן במקרא קודש שהוא עול מצוה באיסור מלאכה).

66) ס"ק א (ותתן לנו ה' אלקינו באהבה וכו', מאהבת ה' אתכם וגו' (אבודרהם עמוד ריג). ולפי זה יש ליישב קושית הלבוש, דפעם שנית מרמז על קבלת ישראל באהבה).

והיינו שבטעם הנוסח שאומרים בשבת באהבה, שוים שלשתם. אבל בטעם הנוסח שגם בחול אומרים "ותתן לו ... באהבה מועדים לשמחה", כתבו ג' טעמים נפרדים.

וכטעם האלי' רבה נתבאר באגרות קודש ח"ב אגרת שפג (שואל במה שהעתקתי פירוש הלבוש בזה שביום טוב אין אומרים "באהבה מקרא קודש", כי קבלת מצות יום טוב הי' רק על ידי שכפה עליהם הר – דאם כן א) איך אומרים ותתן ה' אלקינו באהבה כו' גם ביום טוב. והחילוק לפענ"ד פשוט, כי באהבה הראשון נמשך למעלה, לתיבת ותתן, שאתה ה' אלקינו נתת באהבה. ובאהבה השני נמשך למטה, שהמקרא קדש קוראים אותו בני ישראל באהבה שלהם).

ובאגרות קודש ח"ב אגרת רכט (ומה שהעיר שאם כן יתחלף פירוש התיבות מקרא קדש בחול מבשבת, הנה אין כאן חילוף אלא הוספה, שכשחל בשבת קאי מקרא קדש הן על "חג פלוני" הן על "יום השבת הזה" משא"כ בחול. אלא שתיבת באהבה לצדדין קתני דלא קאי אלא אשבת. ואין כאן תימה כי עד"ז הוא גם לקמן שאומר: באהבה וברצון וקאי רק אשבת ולא איו"ט, ואח"כ: בשמחה ובששון וקאי איו"ט ולא אשבת. ומה שהקשה דשבת נק' קדש ולא מקרא קדש וכמ"ש בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה – הנה מקרא מפורש הוא דגם שבת נק' מקרא קדש, וכמש"נ (ויקרא כג, ג) וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש. וכמ"ש רבנו הזקן בשולחנו (חאו"ח ר"ס רמ"ב) שהשבת הוא בכלל מקראי קדש. איברא דבנתינה לגר מביא בשם חדא"ג מהרש"א והגר"א דמפרשים וביום השביעי שבפסוק זה ביוהכ"פ (וששת ימים שקודם לו בשאר יו"ט ור"ה) – אבל מלבד שהוא היפך פשט הפסוק ופירוש אדה"ז כנ"ל, הרי מוכח מכמה דרז"ל שביום השבת הכתוב מדבר (ראה תו"כ במקומו – הובא באדרת אלי' עה"ת להגר"א; קדושין לז, א תוד"ה והרי; חולין קא, ב). והנה שלא יקשה אלקו"ת הנ"ל ממקרא זה, אפשר הי' לתרץ דשם כונתו בעיקר הוא דיו"ט לא אקרי קדש, משא"כ בשבת הרי בכלל מאתים (שנקרא קדש) מנה (– מקרא קדש). אבל בזח"ג (צה, א. הובא בסידור שער המועדים) אי אפ"ל כן, כי כתב: בגיני כך שבת כו' ואקרי קדש ולא מקרא קדש. ואולי אפ"ל דהנה מקרא קדש כמה פי' בו: קבוץ להקרבת קרבנות מוסף, איסור עשיית מלאכה, כסות נקי' ואכילה ושתי', דזמין קדש. ומ"ש בזהר ולא מקרא קדש אין כונתו שבכתוב לא נקרא מקרא קדש, אלא שמפרש הדבר שלענין זמין קדש אין השבת נקרא מקרא קדש. – ועד"ז נמצא במ"מ בשו"ע אדה"ז שם לענין חוה"מ. ועדיין צ"ע).

והיינו שעיקרה של "מקרא קדש" נאמר בימים טובים (אמור כג, ב; ד; לז): "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ... אלה מועדי ה' מקראי קודש ... אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש". וכן נתפרש בתורה בכל אחד משלושת הרגלים וראש השנה ויום הכיפורים (בא יב, טז. אמור כג, ז-ח. כג, כא. כג, כד. כג, כז. כג, לה-ו. פנחס כח, יח. כח, כה-ו. כט, א. כט, ז. כט, יב), שכל אחד מהם הוא "מקרא קודש".

אמנם גם השבת נקראת בשם מקראי קדש, כמבואר בשוע"ר שם (סי' רמב ס"א): "שהשבת הוא בכלל מקראי קודש, שנאמר וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש וגו'". והוא האמור בתורה (אמור כג, ב-ג): " מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי. ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש". וביאר הרמב"ן בפירושו על התורה (אמור כג, ב): "והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, שגם הוא יום מועד, נקרא אותו מקרא קדש". והיינו שמלבד ממה שנתפרש בתורה שהשבת נקראת "מקרא קדש", השבת נכללת גם במה שנאמר בתחלה: "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי".

וזהו שאנו אומרים "באהבה מקרא קדש", כי גם השבת נקראת מקרא קדש.

67) והיינו שנמשך למה שנאמר לפני זה: כי בנו בחרת, ואותנו קדשת מכל העמים, ומועדי קדשך כו'.

משא"כ בתפלה הנוסח הוא: והנחילנו ה' אלקינו בשמחה ובששון מועדי קדשך (ובשבת: והנחילנו ה' אלקינו באהבה וברצון בשמחה ובששון שבת ומועדי קדשך.

68) "צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימתו".

וכן הוא בשוע"ר סי' תעג ס"ט (שצריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה), ושם נסמן (הערה 64).

69) "אמר רבא אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי ... ביומא טבא בין בצלותא ובין בקידושא מקדש ישראל והזמנים ... דישראל הוא דקבעי ליה, דקמעברי ירחי וקבעי לשני, מקדש ישראל והזמנים".

70) על הפסוק בחדש האביב (וידוע כי כל מועדי התורה תלויים בזמנים, חג הפסח בזמן האביב, חג שבועות בזמן הקציר ... חג הסכות בזמן האסיף. לכך תקנו לנו ז"ל בתפלה ובברכות לומר מקדש ישראל והזמנים, ולא המועדים, כלשון הכתוב, לפי שכל המועדים תלוים בזמן).

71) בגמרא שם הובאו כמה דעות, והמסקנא (ורבא אמר יקנה"ז. והילכתא כרבא).

ובאמת אין הקטע שלפנינו דן בהבדלה (אלא בברכת שהחיינו שאומרים בסוף הקידוש, ובסוף יקנה"ז). אמנם כיון שכאן נזכר לראשונה יקנה"ז, צויין לגמרא שבה נתפרשה המסקנא, שסדר הברכות הוא יקנה"ז (ראה כעין זה גם לעיל הערות 187. 226. לקמן הערה 273).

הלכה זו נתבארה בשוע"ר סי' תעג ס"ו (אם חל במוצאי שבת צריך לומר הבדלה לאחר הקידוש. ואם יש לו נר יברך עליו קודם ההבדלה לאחר הקידוש. ואחר ההבדלה יברך שהחיינו. נמצא סדר הברכות יקנה"ז).

72) "אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

73) "ולמה ג' פעמים שהחיינו וקיימנו והגיענו. כנגד הללי נפשי את ה', אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי".

74) אחרי סדר ברכת המזון, בסדור של ר' שבתי מרשקוב (שהחיינו ביסוד שהוא חי, וקיימנו ובו סוד נ"ה שהם העומדים המקיימים את האדם, והגיענו לזמן הזה היא מלכות סוד הזמנים). וכעין זה בסדור תקמ"א, ושל ר' אשר.

ובסדור קול יעקב, בכותרת כוונת הברכות (שהחיינו יסוד, וקימנו נצח הוד, והגיענו לזמן הזה מלכות).

75) כפי שתקנו חכמים לברך בחנוכה ובפורים.

ומה שאין מברכים ברכה זו בחג השבועות (אף שהי' נס מתן תורה, ושראו את הקולות כו') ובחג הסוכות (אף שהי' נס של ענני הכבוד), כי אין מברכים ברכה זו אלא בהצלה מסכנת חיים, כמו בחנוכה ופורים ופסח, משא"כ בנסים של חג השבועות וחג הסוכות.

ועיקר השאלה היא מחג הפסח, שהיתה הצלה מסכנת חיים, ומכל מקום לא תיקנו ברכת שעשה נסים.

76) סי' סח (ואינו אומר שעשה ניסים, מפני שצריך לומר באגדה אשר גאלנו), וסי' צו (אינו אומר שעשה נסים, מפני שצריך לאומרו באגדה).

77) יוצר לשבת הגדול, שחיבר רבי יוסף טוב עלם (ראה אודותיו לעיל הערה 44).

וכאן מובא האמור שם בקשר לברכת שעשה נסים (ואינו אומר נס עדיין, שצריך לאמרו באגדה).

78) סי' רפג (ואין מברכים שעשה ניסים, שהרי יברך ברוך אתה אשר גאלנו, זהו כמו שעשה ניסים).

79) בתחלת סדר של פסח (ואין צריך לומר שעשה נסים, שכך אמר ראש ישיבה, המקדש בפסח אין צריך לומר על הכוס שעשה נסים, מאי טעמא, הואיל וצריך לומר ועשה לנו את כל הנסים האלו).

80) סי' ריח (לפיכך אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך ולגדל ולקדש למי שעשה לנו ולאבותינו את כל האותות וכו'. פירוש זה במקום שעשה נסים שהיינו חייבים לברך).

*

כאן הובא מהגאונים והראשונים, שני טעמים: (א) שברכת "שעשה נסים לאבותינו" היא באמירת "לפיכך כו' שעשה לאבותנו ולנו את כל הנסים". (ב) שהיא ברכת אשר גאלנו.

טעם שני זה הובא גם לקמן פיסקא ברוך כו' אשר גאלנו, ונתבאר לקמן שם (הערה 748), ובשוע"ר סי' תפג ס"ג (והערה 28).

והן שתי דעות, כמבואר בארחות חיים הלכות ליל פסח סכ"א (ואין אומר שעשה ניסים בלילה זה כמו שאומר בחנוכה ופורים, שברכת אשר גאלנו במקומה, ויותר מבוארת כשמזכירין בה פרט הנס. ויש אומרים כי לפיכך אנו חייבין היא במקום שעשה ניסים, כמו שמבואר בו למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו וכו׳).

ובכמה מהם כותבים שניהם יחד, כמבואר בס' המנהיג ע' תעב (ואינו אומר שעשה ניסים לאבותינו, כיון שעתיד לאומרו בסוף ההלל, שצריך להזכיר שעבוד נס וגאולה לפיכך אנו אומרים את כל הניסים האלו, אשר גאלנו כו', וחותם בא"י גאל ישראל).

וכדי ליישב ביניהם, פירש הדברים רבינו שמואל מפלייזא, באור זרוע סי' רנו (ונֶס אינו אומר, לפי שמזכירו בהגדה כשאומר לפיכך. ואף על גב דאין מברך עליו, מכל מקום כשמברך אשר גאלנו מזכיר הנס).

היינו שמה שכתב רבי יוסף טוב עלם ביוצר לשבת הגדול "ואינו אומר נֶס עדיין, שצריך לאמרו באגדה". הכוונה בעיקר למה שאנו אומרים בלפיכך "שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים".

אמנם זה אינו מספיק, שהרי זו אמירת חלק מההגדה, ואינה ברכה. על כן מבארים, שזה נכלל גם בברכת "אשר גאלנו וגאל את אבותינו".

וגם זה אינו מספיק, שהרי אין כאן הלשון "שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים". על כן מבארים, שזה נכלל גם באמירת לפיכך "שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים".

ומטעם כל הנ"ל כתב מהרי"ל, בסדר ההגדה ע' ק (ויש אומרים דסומכין על מה שמזכירין בהגדה הנס. וקשה לרב אדהיכא סומכין, אם על שעשה נסים לאבותינו זה לא הוי ברכה, ואם על ברכת אשר גאלנו אין בו משום לשון נס). ולכן פירש באופן אחר (כדלקמן הערה הבאה).

אמנם שאר הגאונים והראשונים מפרשים מטעם זה, שהוא בצירוף שניהם. וראה גם קובץ מגדל אור ח"ח ע' רו ואילך. הערות ובאורים תתקלו ע' 26. שערי שלום סי' מא. ושם ע' רטז ואילך.

*

ועוד יתבאר לקמן פיסקא מוציא מצה (ואין מברכין שהחיינו על מצות מצה, כי די לו בברכתו והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור), ושם (הערה 768).

וראה הערות התמימים ואנ"ש מוריסטאון תשמא ע' 15.

81) בסדר ההגדה ע' ק (והא דלא מברכינן שעשה נסים איציאת מצרים, אמר מהר"י סג"ל משום דמצוה הכתובה בתורה היא, ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן, כגון חנוכה ופורים דתיקנו הברכה משום הנס, מצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס).

82) ובאגרות קודש ח"ז אגרת ב'פט (במה שהעיר בענין לזמן שכתבתי שכן הוא בסידור של"ה, ובדפוס שלו מצא נקוד בפת"ח. הנה כוונתי היתה להוצאה הראשונה, כי אחר כך הי' תלוי בהמדפיסים ששינו כמה ענינים בהתפלות עצמם, ונקרא סידור של"ה רק על שם הפירוש, ובפרט בענין שלא ידעו שיש כאן דיוק).

והיינו שבדפוס הראשון (אמסטרדם תע"ז) הוא בחיריק, ובדפוס השני (אמסטרדם תק"ב) ואילך, הוא בפת"ח (ראה לעיל הערה 48).

83) סי' תתקפא (ונוסח הברכה כתב מורי ז״ל ... ומצאתי כתוב שיש לומר לזמן הזה, הלמד בפתח ... אין לנו לדקדק בדקדוק הלשון הזה, ויותר נכון לומר בחירק).

אמנם יש מפרשים, שמ"ש "כתב מורי ז"ל" [הרש"ל] לא קאי על פרט זה, שהוא כותב בשם עצמו.

84) "לזמן הזה למ"ד בחיר"ק [רש"ל מטה משה]".

ונתבאר באגרות קודש ח"ח אגרת ב'תקפח (במ"ש בנוסח ברכת שהחיינו שהובא בהגדה הוצאת קה"ת לאמר לזמן, הנה זוהי הוראת נשיאנו, וכמדומה מקורה מרבינו הזקן בעל התניא והשו"ע).

ובח"ט אגרת ב'תשו (במ"ש אודות אמירת לזמן בחיריק, הנה כן נוהגים כל אנ"ש, וכמדומה ברור שכן שמעתי אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ושאלתי היתה אם ידוע לכהדר"ג איזה מקור או מסורה בזה. ומה שמקשים מכללי הדקדוק, וכותבם גם כן במכתבו, הנה במה דברים אמורים שצריך להיות בפת"ח כשמקצר הה"א הידיעה, אבל אם תיבת זמן היא מלכתחילה בלא ה"א הידיעה, הרי הלמ"ד יכול להיות בחיריק גם על פי דקדוק, אלא שבכל זאת, הנני מחפש מקור על זה אף שלע"ע לא מצאתיו).

ודן בזה ב"התקשרות תסב ע' 15.

85) והיינו שאף שבכל שבת צריך לקרב הנרות, כמבואר בשוע"ר סי' רחצ ס"ד (מצוה מן המובחר לברך על אבוקה שיש בה עצים הרבה ומאורות הרבה, שהרי מברכים בורא מאורי האש לשון ריבוי מאורות).

מכל מקום כשחל ביום טוב אין מקרבין הנרות, וסומכים על המבואר בשוע"ר שם ס"ה (אם אין לו אבוקה, עכ"פ יש לו למצוה מן המובחר להדליק נר אחד להבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית (אם אי אפשר לקרבם כל כך זה אצל זה עד שיהיו אורותיהם מדובקים יחד)).

והטעם לזה ביאר בשמירת שבת כהלכתה פרק סב ס"ק לב, כדי שלא יהי' ככיבוי ביום טוב בשעת הפרדתן. וראה הערות ובאורים תתטו ע' 54.

86) והיינו שאף שבכל שבת צריך להביט בצפרנים, כמבואר בשוע"ר שם ס"ו (ונוהגין להסתכל בצפרנים לראות שיוכל להנות לאורו ולהכיר בין מטבע למטבע כמו שמכיר בין צפורן לבשר. ועוד שהצפרנים הן סימן ברכה שהן פרות ורבות לעולם).

מכל מקום כשחל ביום טוב אין מביטים בצפרנים.

87) משנה נא, ב (בית הלל אומרים בורא מאורי האש), וגמרא נב, ב (בית הלל סברי טובא נהורי איכא בנורא. תניא נמי הכי אמרו להם בית הלל לבית שמאי הרבה מאורות יש באור), ופרש"י (שלהבת אדומה לבנה וירקרקת).

88) "נר איהי ה', חמש גוונין נהירין בה, ואינון חיור סומק ירוק ואוכם ותכלת".

89) בגמרא שם קג, ב – קד, א (המבדיל בין קודש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ... יום טוב שחל להיות אחר השבת דחתמינן בין קודש לקודש ... בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת). ובתוס' שם (נהגו העולם להוסיף ולומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך).

ציון זה אינו נמשך להלכה מסויימת שנתבארה כאן, כי אם, כיון שנזכר כאן לראשונה נוסח ההבדלה שביקנה"ז, צויין לגמרא ולתוס' שבהם נתבאר נוסח זה (ראה כעין זה גם לעיל הערות 187. 226. 255).

הלכה זו נתבארה בשוע"ר סי' תעג ס"ט.

90) "נהגו העולם להוסיף ולומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ... שתי הבדלות בין כהנים לוים וישראלים ז', והוי מעין חתימה דבין קדש לקדש".

ונתבאר בשוע"ר סי' תעג ס"ט (נהגו לומר בין יום השביעי כו' בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך ברוך אתה ה' המבדיל כו'. והטעם הוא ... הבדלת וקדשת כו' הן שתי הבדלות בין כהנים ללוים בין לוים לישראל, ושתי הבדלות אלו הן מעין חתימה שהיא בין קודש לקודש).

91) בסדור רבינו נדפס הקידוש הוא אחר תפלת שלוש רגלים, וכאן נדפס: "קידוש תמצא אחר תפלת שלש רגלים". ולכן נדפס כאן "בפסח שותה הכוס בישיבה בהסיבת שמאל דרך חירות".

92) ד"ה ומ"ש ושיעור (מבואר דלכתחלה ישתה כל הכוס. וכך יש לפרש דברי רבינו שכתב דאין צריך שישתה כולו אלא רובו, כלומר דברובו יצא אבל לכתחלה ישתה כולו ... דלא אמרינן רובו ככולו אלא לענין שיוצא ברובו דיעבד, אבל לכתחלה ודאי צריך כולו ופשוט הוא).

הדעות בזה הובאו בשוע"ר סי' תעב סי"ט. ונתבאר שם (הערה 129 ואילך).

93) סוף סקי"א (ולכתחלה ישתה רוב רביעית בבת אחת). ונתבאר בשוע"ר שם ס"כ (הערה 136).

ומנהג בית הרב כשתיהם, היינו כל הכוס בבת אחת.

94) בגמרא דף קח, א (פרקדן לא שמיה הסיבה. הסיבת ימין לא שמה הסיבה). ופירש רבינו חננאל שם (פרקדן פירוש רובץ לאחוריו. ויש אומרים על פניו). ונפסק בטור ושו"ע סי' תעב ס"ג (כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו אלא על שמאלו). והיינו כשניהם לחומרא, כמבואר בב"י (ורבינו כתב כדברי שניהם).

אמנם ברמב"ם פ"ז ה"ח (והסיבת ימין אינה הסיבה, וכן המיסב על ערפו או על פניו אין זו הסיבה), והיינו שמעצם הדין שלשתם אינם חשובים הסיבה, וכמבואר בחק יעקב שם ס"ק ו (וכבר השבתי ... כי לדינא קיי"ל דהוי פרקדן בין שוכב על גבו או על פניו, וכמבואר לעיל סי' ס"ג לענין קריאת שמע עיי"ש). והיינו כמבואר בשו"ע שם ס"א (פרקדן, דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו למעלה). וכן הוא בשוע"ר סי' סג ס"א (פרקדן דהיינו שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע או מושלך על גביו ופניו למעלה).

הלכה זו נתבארה בשוע"ר סי' תעב ס"ט.

וראה מ"ש בקובץ מגדל אור ח"ח ע' ריד ואילך. שערי שלום סי' מב. הערות ובאורים תשכח ע' 44.

95) במשנה צט, ב.

96) ראה שוע"ר סי' תעב ס"ז (שישב בהסיבה דרך חירות, כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים), ונסמן שם (הערה 34).

ואפשר גם כאן, עיקר הכוונה בהבאת מדרש זה, לומר שהסיבה היא "כדרכי המלכים".