ספרי כ"ק אדמו"ר > אגרות קודש > כרך יד > ד'תתעח

ב"ה, כ"ח מ"ח, תשי"ז

ברוקלין.

הרה"ג וו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ מו"ה

מנשה שי'

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מכ"ד מ"ח, בו האריך בבקיאות ובפלפולא - בהמשך למכתבים הקודמים, אבל, לאחר בקשת סליחתו, לא ידעתי מה אדון בו, כי במה שהאריך הוא לא מאותו הענין בו נדבר במכתבים הקודמים. ואפרש כוונתי - על סדר ג' הסעיפים.

א) בהנוגע לחיוב במזונות בנים ובאם קשור זה בחיוב מזונות האשה.

והנה מה שדנו בזה - הוא כמו שמעתיק גם במכתבו זה, אשר אלו דסבירא להו דחיוב רבו במזונות אשתו מן התורה מוכיח דמזונות האשה (על הבעל) מן התורה - לימוד זה גופא מוכיח דמזונות הבנים (הוא על האב ג"כ) מן התורה וכו', ובטח גם החכמת שלמה ס"ל כן. מזה מובן (וגם בלא"ה הי' מובן) אשר אלו דסבירא להו דהבעל חייב במזונות אשתו מלימוד אחר - פס"ד שלהם בהנוגע לחיוב האב במזונות בניו - אין נוגע להשקו"ט בהן דנינן. והם - הרמב"ם (הלכות אישות פרק י"ב), והטור והסמ"ג שהעתיקו לשונו. - ועליהם דן במכתבו!

הערה: אף שאינו שייך להנ"ל, מה שנדחק כ"כ להוכיח אשר הרמב"ם ס"ל דמזונות להבנים אפילו קטני קטנים הוא דוקא מדרבנן - שהוא היפך פשטות ותוכן לשונו לגמרי, וכמו שכת"ר מעתיק במכתבו, אין מובן כלל מה מכריחנו לכנוס לכל אותן הדיחוקים ולומר ג"כ שהרמב"ם וכל אלו שמעתיקים לשונו בהנוגע לבנים קטני קטנים, כוונתם לרמז כמה חילוקים בדיוק הלשון "כתקנת חכמים" ולא "מתקנת חכמים". (להעיר מביאורי הגר"א ע"ז שכתב צ"ע ולא ביאר כוונתו). - ובהתחלת הלשון מאריכים בכמה תיבות כשם כו' - אשר פי' הפשוט בזה הוא להיפך שמזונות הבנים מה"ת.

ב) במ"ש אני דאת"ל דהנהגה המובאה בתנ"ך אין אותה הנהגה תמיד פסק דין, כי אפשר שאינה אלא דרך סיפור, כמובן אין בזה נפק"מ בין סיפור אשר בחמשה חומשי תורה ובין סיפור אשר בנ"ך, ומקשה על זה שמצינו כמה תקנות חכמים אשר אסמכוה אקרא. ואינו מובן איך מפריך זה סברתי שהיא בנוגע לאופן לימודי התורה, כמו הענין שבו אנו דנין, והוא - שדין התורה לחייב האדון במזונות אשה הוא מפני מנהג שאין בו חיוב מן התורה שהבעל זן את האשה, שע"ז אמרתי שאין כל מקום בשכל לחלק ולומר אחרת בהדינים המובאים בנ"ך בקשר לסיפור והנהגה, וגם בהם י"ל שההנהגה אינה חיוב אלא רשות בעלמא, והרי פשוט שא"א לומר שמזונות האשה שעל הבעל מדרבנן למדין מזה שהאדון חייב במזונות אשת עבדו מן התורה, ולא באופן דאסמכתא, וכמובן שאין דינין דרבנן מובאים בחמשה חומשי תורה ואסמכתא אינה מחדשת דין, ורק משמשת ענין של זכרון לדין שכבר ישנו ודא"ג גם בזה אין נפק"מ בין דאורייתא ודרבנן והלכה למשה מסיני - דאסמכוה אקרא (עיין פסחים צו, ב. קדושין נז, ב לרש"י. עירובין ד, ב.

ועוד בכ"מ שצוינו באנציקלופדי' תלמודית מע' אסמכתא).

ג) במה שכתבתי דאפשר שתפלה תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל יונחו בזה כמה גדרים ואפילו מן התורה, מפני הענין דאהבת ה' ויראתו וכו'. ומקשה ע"ז דחיובים דאהוי"ר הן בכל עת ולא דוקא בתפלה. וגם בזה אינו מובן מה קושיא היא זו, כי בכל עת ובכל שעה אינו עומד לפני המקום משא"כ בשעת התפלה. וע"ד שהוא בנפש - כן הוא במקום, אשר אין חיוב לעלות ולראות (מלבד ג' רגלים, כמובן), ובכ"ז כשעולה ונראה ישנם עליו גדרים מפני מורא המקדש וכו'. וה"ה בהנוגע לתפלה, וכמו בהני הלכתא גברותא בענין דשכור אסור להתפלל, שאף שלא מצינו שזהו דאורייתא*, מובן אשר בד"א כשאין הדבר נעשה באופן דהיפך כבוד המקום, כ"א שנשתכר והגיע זמן לתפלה ורוצה להתפלל, משא"כ באם יהי' הדבר באופן דבזיון וגידוף ה"ז היפך דיראת ה' שהוא דאורייתא.

ואין מספר לענינים של רשות אשר באופן עשייתם ישנם חיובים ואיסורים דאורייתא, וכמו שכתבתי במכתב לאחד ז"ע, אשר אפשר דגם למ"ד קבורה אינה מן התורה ובכ"ז אין קוברין רשע אצל צדיק יהי' מן התורה.

ובמ"ש בענין זמן התפלה ונוסחת התפלה וכו' - אינו ענין לאהבת ה' ויראתו וכו', כי כל הנוסחאות הצד השוה שביניהם שמסדרים שבחו של מקום וכו'.

בכבוד וברכה.

ד'תתעח

נדפסה בלקו"ש ח"ו ע' 323 ובשלימות ב"נשיאי חב"ד ובני דורם" ע' 171.

מו"ה מנשה שי': קליין, ברוקלין. אגרות נוספות אליו - לעיל ד'תתכו, ובהנסמן בהערות שם.

מכתבו מכ"ד מ"ח: נדפס ב"נשיאי חב"ד ובני דורם" ע' 169.

*) ע"פ סיום הש"ס בברכות (לא, ב) כאילו עוע"ז ובעירובין (ס"ד, א) שתפלתו תועבה - לכאורה הי' אפ"ל שזה איסור דאורייתא. אבל דין שכור בברכות מוכיח לא כן.

ועיין שו"ע לרבנו הזקן חאו"ח סו"ס קפה.