ספריית חב"ד ליובאוויטש

ז'תלח

ב"ה, ימי הסליחות, ה'תש"כ

ברוקלין, נ.י.

לכבוד מר אליעזר ארי' הלוי שי'

המכונה פרופ' פינקלשטיין

שלום וברכה!

בעתו קבלתי מכתבו, ואף שמפני רבוי הטרדות לא עניתי עליו בכתב, אבל מובן שעוקב אני אחרי ההתפתחויות והשנויים במוסד שבראשו עומד, והעיקר במצב רוח תלמידי המוסד.

וזה מביאני להדגיש עוה"פ הנקודה עלי' דברתי בכמה הזדמנויות, וכמדומה גם במכתבי לכ', והיא, אשר עד כמה שאפשר לברר לא היתה עוד שעת הכושר, כזו שבימינו, לעורר את הנוער והצעירים לקבלת עול תורה ומצוות כפשוטו, זאת אומרת לקיים המצוות בחיי היום יום, מצוות המעשיות בקיום בפועל. וכל רגע ורגע וכל הזדמנות ואפשרות שאין מנצלים לזה כראוי, הרי זו אבידה שאינה חוזרת.

מובן שאין כוונתי בהאמור שעל ידי הטפת דברי מוסר והתעוררות בהנ"ל הרי תיכף ומיד ייהפכו השומעים לשומרי כל התורה ותרי"ג מצוותי', אבל בודאי, כמו שהוכיח הנסיון, יפעלו הדברים לא רק הזזה תיאורטית כי אם גם הכשרת הנפש לשינוי מעשי, וכנ"ל בקיום המצוות, אשר המעשה הוא העיקר.

ומצער הדבר שדווקא אלו הנמצאים במצב של מנהיגים ומשפיעים, שמטבע הדברים שהם בגיל יותר מבוגר מהשומעים והתלמידים, וצורתם הרוחנית נקבעה לפני עשרים או שלושים שנה, עדיין שרוים הם בפחד שהי' לו מקום אז, המיוסד על הסיסמא תפסת מרובה לא תפסת וחוט השערה נדמית להם כהר וכתפיסה מרובה, וקשה לשכנעם, כיון שטענת יראת שמים בידם לאמור, שאם יעוררו את הנוער והשומעים באופן האמור בתחילת מכתבי, עלול שיפחידו את השומעים ויופסד כל הקשר עמהם, ומי יודע לאיזה מקום יתדרדרו.

כתבתי כל הנ"ל גלוי, כי דווקא בנקודה זו על פי השמועה הנה כ' אינו שרוי בפחד האמור, אבל בכל זה בוודאות אצלי שאינו מנצל כל כח השפעתו בכיוון האמור [אולי מפני התנגדות מצד אלו שבגיל הממוצע אודותם כתבתי לעיל. וגם חשש זה, לאחרי בקשת סליחתו, אין לו מקום במציאות, כיון שכנ"ל השומעים והתלמידים בודאי יהיו על צדו, והרי בארצות הברית ביחוד האבות הולכים ונשמעים לבנים והמורים לתלמידים].

דרך אגב זהו ג"כ מסימני עקבתא דמשיחא, דור אחרון שבגלות - הדור שלפני התחלת הגאולה, וכיעוד הנביא והשיב לב אבות על בנים, פירש"י על ידי בנים, ואף שמלכתחילה הרי זה היפך הברכה, כתוספתא סוף סוטה, נערים פני זקנים ילבינו, בן מנוול אב וכו' - הרי נצטוינו להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא.

לכתבו אודות ערך הלימוד והעיון וכו', הנה אף שהלכה פסוקה היא, גדול לימוד, אבל על אתר מודגש הטעם, מפני שמביא לידי מעשה, ולא עוד אלא בכדי שיצליח הלימוד ויוקבע בנפש, מוכרח שלא יהי' בסתירה, עכ"פ שלא בסתירה בולטת, לחיים היום יומיים של העוסקים בלימוד, הן המורה והן התלמיד. ועוד יותר, על פי ביאור תכונת נפש בני ישראל אשר בתורת החסידות, הנה הכשרת הנפש לקלוט דברי תורתנו - אשר תורה קדושה היא וביחד עם זה תורת חיים היא - היא דוקא על ידי חיי יום יום המתאימים להוראותי'. שבזה חילוק עקרי בין תורתנו - אף שעלי' נאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים - לשאר החכמות ומדעים, שבלימוד חכמה, אפילו חכמת המוסר, אין סותר להבנתה אפילו אם הלומד מתנהג בפועל בניגוד מוחלט למוסר האמור, משא"כ בלימוד חכמת התורה, לא רק חלק המוסרי שבה אלא גם בהלכות טומאה וטהרה וכיו"ב. וכמודגש כל זה בפתגם קצר של חכמינו ז"ל - והוי' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום. כי רק ע"י זה שהוי' עמו מכוונים ההלכה, ובנוסח המשנה, ע"י שיראתו קודמת לחכמתו.

כל הנ"ל אמור לפי השיטה המבוארת במכתב כ' על דבר הכרח קדימת הלימוד, אבל לשיטתי אני, גם בלאו הכי מוכרחת ההדגשה על העשי', שהרי זהו הכלי-יד להשפיע על הנוער והצעירים השפעה מידית מתמדת, שיוכלו אח"כ לנצלה גם להתמדה בלימודם.

בודאי ידוע לכ' שהשנה היא שנת המאתיים להסתלקות-הילולא של מורנו הבעל שם טוב ז"ל. בקשר עם זה הוצאנו לאור ספר הבעל שם טוב, שנשלח לכ' בפני עצמו.

ואף שלא ידוע לי יחסו לעניני תורת החסידות, בטוחני שימצא בספר רוב ענין ואולי גם תוספת ביאור וביסוס להכתוב לעיל.

בכבוד ובברכה לבשורות טובות ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

ז'תלח

נדפסה בלקו"ש חכ"א ע' 386 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

לכבוד... פינקלשטיין: אגרות נוספות אליו - לעיל חי"ח ו'תקכט, ובהנסמן בהערות שם.