ספריית חב"ד ליובאוויטש

קעו

ב"ה יום א' ח טבת, תש"ה

כבוד הרה"ג הוו"ח אי"א ורב פעלים חו"ב

וכו'

מהורא"א שי' הכהן

שלום וברכה!

במענה על המכתב דנר שלישי

כפי בקשתו הועתק מכתבו בזה ומצורף לזה באו הערותי. וז"ל:

ע"ד הספק בדין שבת לגבי חולה שיב"ס האיך הוי הלכה למעשה, דחוי' או הותרה, כבר ראו עיניו הטהורים פלוגתת הראשונים הובא ביתה יוסף הל' שבת, טור או"ח סי' שכ"ח, ואמנם מסתימת דברי רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל בפ"ב ה"א נראה לכאו' דס"ל דהוי דחוי' וכן הבין מדבריו הגה"ק במשנה ברורה שם, (א) אבל אחר העיון נלע"ד דמדכתב הרמב"ם בפיהמ"ש למס' שבת פי"ח

(א) הא דדעת הרמב"ם הוא, דשבת דחוי' אצל פקו"נ - וכפשטות לשונו ברפ"ב דהל' שבת - כן כתבו בפירוש: הב"י (בב"י סי' שכח ובכס"מ), הב"ח, הרמ"א (בד"מ ס' של), קרבן נתנאל (סוף יומא), רבינו הזקן (שו"ע או"ח ס' שכח סי"ג), מחצית השקל, מנחת חינוך (סוף מצוה לב) ועוד. (ויעוג"כ ביאורי הגר"א שו"ע יו"ד ס"ס רסו). בעל ערוך השולחן (יו"ד ס"ס רס"ו) ר"ל דלא דק הרמב"ם בלשונו וס"ל דשבת הותרה, אבל גם הוא חזר בו (באו"ח ס' שכח ס"ג) וכתב ש"אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן".

שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול ע"ש, ולא אשתמיט רבנו להביא דין זה דמפני הצורך הגדול בהלכותיו ש"מ דחזר בזקנותו ממה שסבר בילדותו וכונת רבנו כאן עמוקה וברורה, והוא ע"פ מה שכלל לן בהלכות שבועות פ"ה ה"ל כ' בנשבע שלא ישן ג"י או שלא יאכל כלום ז"י דמלקין אותו וישן ויאכל בכל עת שירצה, וע"ש בכסף משנה דעת הר"ן בזה - והיינו דס"ל דמאי דמותר מטעם סכנה פועל ביטול בעצם הדבר (והר"ן יסבור שהדבר נשאר באסורו רק דהסכנה דוחה את האיסור) - דו"ק והבין (ב) - והכא נמי כונת רבנו היא דלא נימא דבאמת יש כאן דין שבת רק דהסכנה דוחה את האיסור לבד - לא כן הוא, רק דגוף השבת נדחה מפני הסכנה וזה שמדייק רבנו באומרו דחוי' היא שבת אצל סכ"נ, ולא נגע כאן בלשון דחוי' או הותרה שבש"ס, כי אם להדגיש את הדין ששבת גופה הלכה לה בחולה שיב"ס וכאילו לא הי' לגבי' עיקר דין שמירת שבת, כהך דשבועות הנ"ל, ועפי"ז יתברר טעמו של המכילתא פרשת כי תשא מסכתא דשבתא, עה"פ מחללי', ריב"ב אומר הרי וכו' הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחללי' מות יומת אפילו כהרף עין (ג), דהצריך קרא לחייב על שבת לאחר שעברה הסכנה משום דכיון דגוף

(ב) צ"ע אם דינא דנשבע שלא יאכל ז"י שייך לנדו"ד כלל. כי שם - טעמי' דמ"ד דאוכל לאלתר, הוא (כמ"ש בכס"מ) מפני דהוי שבועת שוא משום דנשבע על המצוה או על דבר שא"א לו לקיימו, ומאי נפ"מ אם א"א לו לקיימה מפני שהותרה או מפני שדחוי' או מפני הטבע (כמו בשלא אישן ג"י). וטעם הירושלמי דחלה השבועה, י"ל מפני דאין שבועתו היפך הטבע וגם לא הוי היפך המצוה כיון דאין המצוה חלה עד שיסתכן, ועוד י"ל בזה וכמ"ש בתשובות ובאורים ס"ד (קובץ ליובאוויטש חוברת ד).

(ג) לכאורה כונת המכילתא ברורה, דנצרך רבוי הכתוב, דלא נאמר דכיון דשבת זו כבר מחוללת ועומדת ע"י בנ"א אלו, יש לדרוש מחללי' מי שאינה מחוללת יצאה שבת זו שכבר נתחללה ועומדת - וע"ד דרז"ל בנזיר (מב, ב). - ובאמת בנזיר דליכא קרא יתרה הדין כן הוא - ובזה יש לדחות הראי' משבת לנזיר בקושית המנ"ח (מצוה רס"ד) על הרמב"ם הל' אבל ספ"ב. עוד י"ל: (את"ל - עיין בזה צפנת פענח, להגאון הרגצובי, מהד"ת ח"א דף כו א-ד) הזמן הוא המשך אחד, במילא

השבת נדחה כלומר כאילו לא הי' לכן שפיר צריך קרא למקצת שבת אפילו כהרף עין, ע"ש והבין כי הוא ראי' נכונה, ובאמת הספק הנ"ל אם הוא דחוי' או הותרה מקורו בירושלמי מס' עירובין פרק י' ה"ב דחד מוקי לה בתינוק של סכנה וחברי' (בפנים הגי' חברייא) מותיב לי' אם בתינוק של סכנה יביאו ביד ואמר לי' ביכול להביאו דרך היתר ע"ש במפרשי הירוש' הרי דסברת חברייא היא דהותרה, וכנראה כאן הוא יסוד הפלוגתא (ד), אבל רובי הראשונים מסכימים עם המהר"מ מרוטינבורג רבו של הרא"ש דשבת לגבי חולה שיב"ס הוי כיו"ט דשרי אוכל נפש, וע' תשו' תשב"ץ הגדול ח"ג סי' ל"ז בד"ה הרמב"ן ז"ל, וכן סתם (ה) הבית יוסף בשלחן הערוך שם סעיף י"ד וי"ב כאשר כן מפרש בשבת צריך רבוי דחייב אף שכבר חיללה, משא"כ בנזיר דכל מעשה ומעשה שלו הוא ענין נפרד בפ"ע, אדרבה צריך למוד דפטור אם כבר מחולל ועומד. דוגמא להנ"ל (אף שאינו דומה ממש): במי שאכל ביוהכ"פ אם מחוייב להתענות שאר היום. ובס' המועדים בהלכה ראיתי מציין שמדובר עד"ז בשו"ת בני ציון ח"א, שו"ת שו"מ מה"ד ח"א, שו"ת שערי דעה ח"ב, שו"ת מהרש"ם ח"א ואין ספרים אלו אצלי. איברא דלפי פי' זה במכילתא עדיין צ"ע אריכות הל': והרי כו' דלמאי נפ"מ באיזה אופן נתחללה (משא"כ לפי הפירוש במכתבו) וי"ל.

(ד) לכאורה אין כאן פלוגתא כי אם קושיא ותירוץ.

ובכל אופן: עיין יומא (ו, ב) דגם למ"ד הותרה, אם איכא טהורים - טמאים לא עבדי וכן צ"ל הדין כאן. (גם לאיכא דאמרי שם דשרי בטמאים, י"ל דשאני עבודה דיש בזה ב' ענינים של מצוה: א) שתיעשה העבודה ב) הכהן העובד מצוה הוא עושה אלא שאין זה דוחה טומאה, ולמ"ד הותרה, הרי אין כאן איסור, ולמה יותר הכהן הטמא על מצותו, משא"כ בירו' שאין מצוה בהבאה דרך רה"ר דוקא) ועייג"כ תוד"ה שלא (שבת קל, רע"ב).

(ה) מלשון הב"י (על הטור) משמע להדיא דס"ל דחוי', ואין כל יסוד לומר שחזר בו בשו"ע. במג"א סק"ט, מביא הטעמים דשוחטין לחולה כו' הן למ"ד הותרה הן למ"ד דחוי', אבל אינו מפרש הכרעת השו"ע, ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ דהשו"ע משמע דס"ל דדחוי', ולכאורה ראי' מוכחת דדחוי' - הוא מדינא דסעיף ט"ז אמדוהו לשתי כו' (וכמ"ש בבי' הגר"א הנ"ל). כן יש להביא ראי' מס' תריח ס"ז דמאכילין את החולה מעט מעט כו'.

ומלבד כל הלין, כיון שהרמב"ם (עכ"פ לדעת הב"י) הרשב"א והר"ן ס"ל דחוי' - הרא"ש יחידאה הוא נגדם - רק אלו הדעות הובאו ביתה יוסף - וע"פ שיטתו צ"ל פוסק בשו"ע כדעת רבים.

דעתו מרן המג"א סק"ט ומפיו אנו חיין. ומדברי התוס' שבת קל"ג ד"ה לועס בשניו אין ראי' להיש אומרים שברמ"א שם סעיף י"ב דיש לחלק בין מילה לשאר חולה שיב"ס כמו שמחלק המג"א בשם המ"מ בסי' של סק"ב ע"ש.

וראה זה מצאתי בישועות יעקב או"ח סי' שכ"ח סק"ב שמביא ראי' ברורה ומוכחת (ו) לשי' הפוסקים דשבת הותרה לגבי חולה שיב"ס - מהא דשבת דף ל' ע"א, רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיב"ס מותר מיבעי לי' - ואי נימא דלא הוי רק דחוי' הא אמרינן בביצה דף כב ע"א מהו לכבות הנר וכו' הא אפשר בבית אחר, אין לו בית אחר אפשר לעשות מחיצה וכו' וא"כ כשמכבה לצורך חולה אף שיש בו סכנה שפיר שייך לשון פטור אבל לא לשון מותר, כיון דאפשר במחיצה או להכניס הנר לבית אחר, דסתמא דמלתא כן הוא, ולפיכך לכתחילה מחויב לעשות ע"י מחיצה או בכפיות כלי ואמנם פטור כשעשה תיכף ע"י כיבוי כיון שמ"מ נעשה לצורך חולה שיב"ס, אלא ודאי סתמא דש"ס (ז) כדעת הרא"ש והטור והב"י בשו"ע דשבת הותרה לגמרי לגבי', וע' בשו"ת חת"ס או"ח סי' פ"ה שמדחה הדמיון משבת לטומאה, מש"ס ערוך סוף פרק טרף בקלפי לחלק לענין עבודה בין שבת דהותרה ובין טומאה דדחוי', ע"ש.

מכל הלין נראה דדעת רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, היא דשבת היתר גמור לגבי חולה שיב"ס וכן הוא דעת רבנו הרמב"ם כאשר כתבתי לעיל והמכילתא מסייעתו כנ"ל.

(ו) הס' ישועות יעקב אין תח"י, אבל: יעויין בפיה"מ שם שכ' "וזה החולה הוא חולה שיב"ס ובתנאי שא"א להוציאו למק"א או להסתיר האור ממנו". וכלשון המשנה מפני החולה היינו שאין שם טעם אחר: שאינו רוצה לטרוח וכו', ואזלא לה ראית הישו"י.

(ז) ממנחות (סד, א) חולה שאמדוהו כו', ממשנה (שבת קלג, א) דלועס בשיניו (אף דהוי חולה שיב"ס כמש"ש בתוס'. וחילוק המג"א ס' של סק"ג מסתבר לומר למ"ד שיש כאן איסור אלא שנדחה, משא"כ למ"ד הותרה, ועיין בשו"ע רבינו שם), מל' הרגיל: פקו"נ דוחה כו' - ולא מתיר - משמע להדיא דדחוי' (ואיידי דקאמר בפקו"נ דוחה, קאמר גם בעבודה הל' דוחה, אף שעבודה הותרה. משא"כ א"ת דבכולם הותרה הול"ל בכ"מ מתיר).

בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

מ. שניאורסאהן

יו"ר ועד הפועל

קעו

נדפסה בלקו"ש חי"א ע' 347 והושלמה ע"פ צילום האגרת.

מוהרא"א: מהו"ר אפרים אליעזר שי' יאלעס. אגרות נוספות אליו - לעיל ח"א מא, ובהנסמן בהערות שם, לקמן קפג. רנז. רחצ. ש.

דחויה או הותרה: ראה בזה גם לעיל ח"א אגרת קלב (ע' רלח). לקמן רעח. בתשובות ובאורים ס"ד: לעיל שם (אגרת קלב, שהיא סי' ד בסדרת תשובות ובאורים) סעיף א בהערה (ע' רלו).

כוונת המכילתא: בהמשך לזה ראה גם לקמן אגרת קפג. בארוכה עד"ז - לקו"ש ח"ח ע' 50 ואילך.

יו"ר ועד הפועל: מחנ"י.