ספרי כ"ק אדמו"ר > אגרות קודש > כרך ב > רלד

ב"ה, יום ד', כ"ז סיון תש"ו

ברוקלין

כבוד הרה"ג והרה"ח הו"ח אי"א נו"מ וכו'

הר"מ מהורמא"ל שי' שאפירא

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מי"ג ניסן

א) העיר במה שכתבתי בקובץ ליובאוויטש (חוברת ג') לבאר החילוק בין בחי' מרכבה דכל אדם ומה שהאבות ה"ה המרכבה בשנים (שהם אחד, כמובן): א) שעבודתם בבחי' מרכבה היתה כל ימיהם ב) וב כל אבריהם - משא"כ בכל אדם.

ובא להוסיף עוד הבדל שהאבות הרגישו את הרוכב (ובודאי כוונתו שמרגישים רק הפלאת הרוכב וריחוק ערכו מהשגתם. וצע"ק מלקו"ת סד"ה לסוסתי הראשון והשני) משא"כ בשאר כל אדם. ומסתייע ממ"ש בתניא פל"ד: זאת ישיב אל לבו כי מהיות קטן שכלי ושרש נשמתי מהכיל להיות מרכבה ומשכן ליחודו ית' באמת לאמיתו כו' - הרי שבחי' מרכבה באמת לאמיתו תלוי' בשכל.

והנה את"ל כפירושו, שהרגש הפלאת הרוכב הוא תכונה וחלק מהעבודה בבחי' מרכבה באמת לאמיתו, כמה צ"ע ישנם בזה: א) במשל אינו כן כלל. ב) בתניא פ"כ, לט, אגה"ק כה ועוד בכמה דרושים כשמדבר בעבודה דמרכבה דאבות אינו מזכיר עד"ז כלל, אף שמבאר שאר הפרטים. ג) בפל"ד ופמ"ו מביא זה בענין אחר (השייך לענין מדרי' האבות) אבל לא כשמדבר באותו פרק גופא במדרי' העבודה דאבות.

ולכן נ"ל אשר יש לחלק כאן בין הסיבה והמסובב, כי, בכללות, ענין בחי' עבודה דמרכבה הוא ביטול לגבי הרוכב, אף שבאמיתית יש בה מעלה לגבי הרוכב (שלכן מביאה את הרוכב למקום שאינו יכול לבוא בכח עצמו), והביטול הוא לגמרי עד שאין לו רצון בפ"ע כלל (וגם כל אשר לו בטל להרוכב, כ"כ בד"ה אתה הוא דשנת ת"ש במרכבה דאבות, אבל משטחיות לשונו משמע דבכל בחי' מרכבה כן הוא, וכן משמע בביאוה"ז ר"פ בשלח), אף שהוא מהות בפ"ע ולכן אינו אלא ביטול היש מרכבה תתאה דשרפים חיות ואופנים, או ביטול במציאות מרכבה עילאה דאבות נשמות דאצי', וכן גם אברים הגשמיים המקיימים המצוה (משא"כ המצוה עצמה היא בבחי' יחוד. וכמעלת כלים די"ס דאצי' על נשמות דאצי' המבוארת באגה"ק ס"ך. כהנ"ל מפורש בד"ה להבין מ"ש בלקו"א פכ"ג. נאמר כד טבת תרי"ג).

והנה איך יבוא לעבודה זו, הסיבה והדרך לזה הוא שרש נשמתו גודל שכלו והשגתו וכו'.

ועפ"ז לא יקשה מה שבמשל אין ענין זה כלל, כי המשל הוא על עצם בחי' העבודה דמרכבה, ולא על הדרך איך יבוא אלי' (ובמשל אין צורך בסבות מיוחדות לבוא לביטול זה, כי נמצא הוא בטבע, משא"כ באדם, וכמ"ש בלקו"ת אמור רד"ה והניף הכהן אותם).

כן מובן ג"כ מה שבכ"מ שמבאר העבודה דבחי' מרכבה אינו מזכיר עד"ז, כי אין זה אלא סיבה ודרך אל העבודה, מלבד בפל"ד, שרוצה לבאר שלא יתיאש האדם אף שלא יבוא לביטול דפל"ג ועבודה דמרכבה, ומה עליו לעשות אז - מפרש הסיבה שלא בא להעבודה והיא כי חסרים אצלו התנאים הקודמים לעבודה זו, כי קטן שכלו ושרש נשמתו כו', וכמו שאחרי מעמד הר סיני שלא יכלו ג"כ לסבול, עשו משכן, כמו"כ גם עליו לקבוע עתים לתורה, - ועד"ז בפמ"ו, שזקוק לבאר איך אומר אלקיכם כמו אלקי אברהם כו', על כאו"א גם על בור וע"ה;

ב) שקו"ט במ"ש אדמו"ר הזקן בהל' שמירת גוף ונפש סו"ס זיין וז"ל: לא ישתה משקה מזוגין שעבר עליהם הלילה אחר שנמזגו במים והוא שלנו בכלי מתכות או כלי נתר (ואצ"ל מים עצמן שעבר עליהם הלילה בכלי המתכות) לתרץ: א) מה שבעיה"ק הוא מהנמנעות להזהר בזה, כי המים שבחצרות נשמרים בכלי מתכות. ב) מה שהקשו ע"ז מכמה מקומות בש"ס.

והנה מכ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א לא שמעתי בזה.

ובהצעת כת"ר הנני לענות חלקי עד"ז.

א) רצה ליישב מנהג עיה"ק, ע"י פי' חדש בדברי אדה"ז, שאין כוונתו לאסור שתית מים שעבר עליהם הלילה בכלי מתכות, אלא שבא בהמשך לדין הקודם ע"ד משקין מזוגין. ומוסיף רבינו שאם המים לנו בכלי מתכות ואח"כ נמזגו בהם משקין ואח"כ עבר עליהם הלילה כ"ש שאסורין.

ומה שצ"ע לפענ"ד בפי' זה: א) העיקר חסר בדברי רבנו. ובפרט שבסעיף זה מפרט דבריו, שלכן הוסיף כמה תיבות על לשון הש"ס. ב) הול"ל: ואצ"ל אם המים בפני עצמן עבר כו', כי מלשונו משמע שהוא דין במים עצמן. ג) מנ"ל לרבנו דין מחודש כזה; כי בש"ס לא הוזכרו מים כלל. ועל כרחך צ"ל משום דס"ל דמים עלולים לרוח רעה יותר משאר משקין, וראי' מדינים שהובאו שם סעיף ד' שהם רק במים, ולכן ג"כ דוקא משקין מזוגין אסורין מפני המים שבתוכם, וא"כ הרי "אצ"ל" זה צריך להיות אעיקר הדין, היינו שאין לשתות מים שלנו בכלי מתכות. והנה בס' שו"ת בני ציון ס"י סקי"א (למהר"ד שפירא בירות"ו) רוצה לפרש דברי אדה"ז, אשר "משקין מזוגין" היינו משקין (וגם מים בכלל) שנמזגו לשתי' דוקא, ואינו מדבר בעירוב במים כלל, עיי"ש.

ומלבד שיש להעיר על פי' זה מצד עצמו, הנה אדה"ז בירר דעתו וכמ"ש: אחר שנמזגו במים כו' ואצ"ל מים כו', דמוכח שמפרש מזוגין - עירוב מים, ואשר איסור מים עצמן לא נלמד אלא ב"אצ"ל", ולא שהוא מפורש בש"ס.

- וי"ל שלכן ג"כ הדין דאצ"ל מים עצמן מוקף בחצע"ג, שההקפה זהו הוראה שספק יש בדין זה, וכמ"ש בשארית יודא לאו"ח סשס"ג, הובא בשער הכולל בתחלתו - והספק הוא אם למדין ק"ו בענינים כאלו -

וכשאני לעצמי רציתי ליישב מנהג ירות"ו, כי אין איסור המשקין אלא בלנו בכלי, היינו בכלי תלוש, כסתם כלי שבכ"מ, משא"כ אם הכלי מחובר בבנין או בקרקע, שלכמה ענינים בטל מתורת כלי. ובעניני רוח רעה הרי - הבו דלא לוסיף עלה, ואין לנו אלא מה שכתוב בפירוש.

ובאמת איני יודע אם זקוקים לכל ישובים אלו, ומחוורתא אשר כיון דדשו בה רבים שומר פתאים ד' (וכמארז"ל שבת קכט, ב, ובמקומות שנסמנו בשו"ת צ"צ חאה"ע סוסי"א) . ולא עוד אלא שבמקום סכנה טבעית וכמו בשבת יבמות (עב, א) ע"ז (ל, ב) וכיו"ב ע"כ צ"ל שומר פתאים דבעי שמירה עכ"פ, כי אין לומר שהסכנה בטילה. אבל בנדו"ד כיון שהוא ענין סגוליי, הרי י"ל שע"י דדשו בה רבים בטל הענין לגמרי. וא"כ הוא, הרי פשיטא שגם ת"ח יוכל לסמוך ע"ז, אף את"ל (ראה הדעות בשו"ת צ"צ שם) שבמקום שנאמר שומר פתאים אינו סומך.

- רמז לדבר שאפשר לבטל ענין כגון זה, ולא רק להשמר שלא יזיק, י"ל מירושלמי סוף פאה שמביא ע"ז קרא דאל תסיג גבול, והשגת גבול היינו שמגרשים כלה. עוד ראי', מפסחים (קיא, ב) ונפסק בשו"ע אדה"ז שם ס"ט דפת תלוי' קשה לעניות אבל לא בשר ודגים הואיל ודרכם בכך. אבל ראי' זו יש לדחות דשם אין הסיבה התלי' באויר, אלא מה שמבזה את הפת עי"ז, דתלי' חשיבא בזיון וכמו בברכות (כד, א), וכיון דבשר ודגים דרכם בכך הרי אין כאן בזיון, וא"כ אינו שייך לעניננו - ואף דארז"ל (ע"ז ל, א) פירוקא לסכנתא - אני הרי לא באתי בכהנ"ל אלא ליישב את המנהג הנהוג כבר.

* * *

ב) מה שהקשה בשם ס' עובר אורח (ולא ראיתי ס' זה עצמו) על רבנו הזקן מחולין (נה, ב) ממשיכלי שחומי - יפה תירץ כת"ר דמי יימר דאין שופך המים אח"כ, ובפרט שנכבשה בהם הריאה מעל"ע.

אבל מה שרצה לתרץ שנית, דכיון שיש במים איזה דבר הרי אין רו"ר שורה עליהם - לא שמיעא לי, דא"כ הול"ל זה בפירוש, וכמ"ש בכגון דא בב"מ (כט, ב) והובא בשו"ע רבנו שם סוס"ד. וגם שם אין מתיר אלא דבר שדרכו ליתנו במשקין אלו.

עוד הקשה משו"ע או"ח סתנ"ה שמתיר, בדיעבד, ליקח מים שלנו בכלי נחושת.

והנה י"ל דלא מצינו בשום מקום דמתיר אף אם לנו כל הלילה בכלי נחושת זה, אלא שלכתחילה אסור לשאוב (ליקח) בכלי נחושת ובדיעבד התירו זה, אבל בדין הלינה לא קא מיירי. ומ"ש בשו"ע אדה"ז (שם סוסי"ט) דמותר אפילו נשתהו המים בתוכו ימים רבים - י"ל דהיינו בלא לילות, ולא ביאר זה בפירוש כיון דאינו שייך לדין מים שלנו אלא להל' שמירת הגוף, וכמו שלא ביאר בהל' פסח שלכתחילה לא ילונו בכל כלי מתכות - ודוחק קצת.

ואולי אפ"ל דל' הש"ס הוא השותה משקין מזוגין וכו', וכיון שהוא ענין סגולי, ולא טבעי כמשקין מגולין, אין לנו בו אלא חידושו שאסור לשתותם, אבל כשמערבם בעיסה ולא יבואו לכלל שתי' לית לן בה.

ואין מדמין בזה מילתא למילתא, וכמו שלא מצינו איסור שלא ישתמש בהם שום תשמיש, ע"ד שאמרו במים של נט"י שחרית (שו"ע או"ח ס"ד) וע"י חילוק זה שלא אסרו במשקין מזוגין אלא השתי', מתורץ ג"כ מה שהקשה מסוכה (מח, ב) דהיו מלינין המים של הניסוך בחבית של זהב, אף דבירושלמי שם (משא"כ הבבלי לפרש"י ותוס') אמר דבעינן ממשקה ישראל.

ובתירוץ הרש"מ מברעזאן דאין ר"ר שורה בביהמ"ק יעויין בשו"ת בני ציון דשקו"ט בזה.

בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

מ. שניאורסאהן

יו"ר ועד המערכת

רלד

חלק הראשון נדפס בלקו"ש חט"ו ע' 8 והשני בחי"ד ע' 200 ובקובץ יגדיל תורה נ.י.

חוב' ט ע' ט והושלמה ע"פ צילום האגרת.

כתבתי בקובץ ליובאוויטש: לעיל ח"א קסב.

מרכבה תתאה.. תרי"ג: הוספה שלאח"ז, ובמהדו"ק הי' כתוב במקום זה: (ד"ה ויצג את המקלות רנ"ט וראה ג"כ תניא פכ"ג, ועפמ"ש בד"ה כל מחלוקת אעת"ר, אולי י"ל דמרכבה דפל"ט בתניא שמרכבה דאבות ג"כ בכללה הוא ביטול במציאות, אלא שבפכ"ג מדבר באבריהם ובפל"ט בהנשמה, ואכמ"ל).

בד"ה להבין.. תרי"ג: נדפס בתניא עם מ"מ, ליקוט פירושים וכו' ע' תמח בסופו. ובפתח דבר שם כותב (ע"פ כת"י 1090 רחצ, א) שהוא מ"כ"ד טבת דשנת תרט"ו". והיא הנחת הר"ה מפאריטש מדרוש ה"צמח צדק".

שקו"ט במ"ש אדמו"ר הזקן: ראה גם אגרת שלפנ"ז בסופה.

יו"ר ועד המערכת: קובץ ליובאוויטש. ראה גם לעיל אגרת קצה, ובהנסמן בהערות שם.