ספרי כ"ק אדמו"ר > אגרות קודש > כרך ב > שח

ב"ה, ח' מרחשון תש"ח

כבוד הרה"ג הוו"ח אי"א חו"ב וכו' מהורש"י

שי'

שלום וברכה!

במענה על מכ' מער"ס.

בענין אמירת הלל בשחיטת הפסח

א) קודם שאעיר מה שנלפענ"ד במ"ש במכתבו, הנני להדגיש עוה"פ במה שכבר כתבתי במכתבי הקודם, אולי בלי הדגשה הנחוצה, והוא: בענין זה מצינו מפורש בתוספתא על אתר, וכ"ה בתוס' ורמב"ם, שהלוים הם האומרים את ההלל. והנה רוצים לחדש פלוגתא ודעה דרש"י חולק על כהנ"ל וס"ל דכל ישראל אמרו את ההלל. וע"ז כתבתי דהיסוד לומר דרש"י פליג מצאתי לע"ע רק לשון רש"י בפסחים וסוכה ולשון התוס' בסוכה, והיסוד אינו מכריח ומספיק כלל וכלל לחדש מחלוקת ודעה מוזרה.

ולא עוד אלא שבלשון רש"י זה גופא ניחא יותר לומר שאין זה כוונת רש"י, וכמ"ש כבר.

והנה כותב במכתבו שברש"י פסחים נכון לומר שלא נתכוון רש"י לפרש שגם הישראלים אמרו את ההלל, אבל בפרש"י סוכה קשה לומר כן. והגע עצמך: לפ"ז הרי בפסחים, ששם הוא מקום דין זה, לא נחית רש"י לבאר את הנ"ל, ובסוכה, ששם הובאה המשנה רק להודיענו מספר התקיעות שתקעו בעת שחיטת הפסח ולזה נחוץ לדעת רק זה ששלש כתות אמרו את ההלל ג"פ, יפרש רש"י הדין אם הישראלים אומרים אותו! - וכבר כתבתי שגם ל' התוס' בסוכה יש לתרץ. ואף את"ל שהוא תירוץ בדוחק, הנה דוחק הרבה יותר לומר שרש"י ברמז (ובפירושו שלא במקומו, בסוכה, כפי דברי כת"ר) חולק על דעת התוספתא המפורשת על אתר, ובלי הוראת מקור.

עוד כותב שיש "תלמוד ערוך שכמעט מפורש שישראל אמרו", - אבל הרי על כרחו יתרץ מאמר זה אליבי' דתוס' ורמב"ם וא"כ ה"ה לרש"י.

בגוף ראיתו דממרז"ל (פסחים צה, ב וקיז, ב): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן וא"א הלל, מוכח "שאין זה עבודה של קרבן אלא דין מיוחד, וישראל הם שאומרים כמו בלולב". וכנראה ראיתו בשתים: א) שכיון שאין זה עבודה אינו שייך ללוים. ב) כמו שבלולב אמרו גם ישראלים, כן צ"ל גם בפסח.

וי"ל א) כיון דזה דין בקרבן הרי שייך כאן דין לוי' - (ולהעיר מהטעם שפרש"י צ"ה, ב ד"ה אפשר - דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. וכנראה כונתו שנוסף על שמחה שבדבר יש כאן מצוה, והמצוה היא הקרבת קרבן. ועצ"ע). ב) מי הם האומרים. י"ל שלצדדין קתני: בלולב כאו"א אומר, ובפסח - הלוים. וזה מתאים לענין המצוה, אשר נטילת הלולב שהיא מצוה שבגופו וכאו"א נוטל, ולכן על כאו"א לומר את ההלל, משא"כ בשחיטת הפסח דאינו שוחט אלא אחד (קדושין מא, ב) בשליחות, לכן גם אמירת ההלל היא ע"י הלוים שהם נתונים נתונים מבנ"י. (וילע"ק במש"כ בס' מעשה נסים להר"א מימון סימן א' הובא בפי' סהמ"צ להרס"ג להרב פערלא מ"ע נט-ס). - ופשוט שאין רצוני לקשר זה לפלוגתא אם כהני שלוחי דרחמנא וכו' -

הערה דרך אגב: אליבי' דמ"ד הנ"ל דאפשר ישראל שוחטין כו' - הרי מי שלא נזדמן לו לולב עד לאחר התפלה צ"ל הלל עוה"פ!

שו"ת צפנת פענח ח"ב וס' חוקת הפסח אין תח"י.

ולהעיר מתיאור סדר ק"פ המובא בסדה"ד (שנת ב"א תתקל"ה) שכותב שהכהנים אמרו את ההלל. ובנוסח סיפור זה שבסי' יעבץ שגם בעל הקרבן אמרו. והס' שבט יודא, שממנו העתיקו הנ"ל, אין תח"י להשוות.

בענין ב' תבשילין בזה"ב

מקפיד עלי על שחשדתיו שלא עיין במשנה ובירוש', אבל מה אעשה וז"ל במכתבו הראשון: " פשוט שניתקנו אחר החורבן... ובירוש' אין שום משמעות שגם בזה"ב לקחו ב' תבשילין וא"א שתהי' משמעות כזאת". ובמכ' השני גם הוא עצמו כותב: משם (הירוש') משמע שבזה"ב.. הביאו ב' תבשילים. - ולא עוד אלא שגם במכ' השני, לא ידעתי מה אדון בכגון זה. כי לאחר דשקו"ט במכ' במה שבירוש' הביאו הברייתא תני ובגבולין צריכין ב' תבשילין, מסיק "ונראה שזהו שהוסיפו בירוש' על המשנה, שהמשנה עוסקת רק בזמה"ז, ולכן אמרו תני שגם בגבולין כו'",

בה בשעה שהברייתא בירוש' מובנת בפשיטות למעיין במשנה שם, כי בגירסת הירוש' במשנה לא הוזכר שם המנהג שצריך להביא ב' תבשילין, ולכן מודיעה הברייתא עד"ז. ולכן אין מקום לברייתא זו בבבלי. ולכן א"א לומר שכונת הברייתא היא לומר שגם בגבולין ולא רק בזמה"ז היו מביאין ב' תבשילין. דעדיין לא שמענו למנהג ב' תבשילין כל עיקר.

- וראה בתוד"ה תירום בכורות כב, ב ועוד מחלוקת בין ש"ס בבלי וירושלמי בגירסות המשנה -

ואם יש להביא איזה ראי' מהברייתא לזמן אמירת המשנה ה"ז, אדרבה, שנאמרה המשנה - וכן הברייתא - בזה"ב, מדקאמר ובגבולין - ולא הוסיף: ובזמן הזה בכ"מ. וראי' גמורה איננה, כי זמה"ז אתי במכש"כ מגבולין בזה"ב ולא הוצרך לפרטו. ופשוט.

ובגוף הדבר: א) פשוט שמחוץ לירושלים לא היו מביאים גופו של פסח. וא"כ מה שכתב במשנה במקדש היו מביאין כו' אינו מדבר אלא בירושלים ובזה"ב. ב) פשוט שאחר החורבן בכ"מ ובזה"ב מחוץ לירושלים היו מביאין ב' תבשילין וכמ"ש בפי' בירושלמי ולא נמצא חולק ע"ז בבבלי.

אלא שאני רצוני לומר שהמשנה השנוי' בסתם מבארת דין כל הזמנים וכל המקומות וכל האישים, ומ"ש במשנה שמביאים ב' תבשילין הוא דין בכל הזמנים וכל המקומות לבד מהמבואר בסיפא ובמקדש היו מביאין כו', וכת"ר אומר: לא, המשנה מדברת בדין ירושלים בזה"ב ובדין כ"מ בזה"ז, ומדלגת על דין חוץ לירושלים בא"י ובכל חו"ל (ששם הי' רוב האומה) בזה"ב, אף שדינם שווה לזמה"ז!

ואבוא עתה לקושיותיו על פירושי:

א) "כלום יתכן שהמשנה תדבר על היוצא מן הכלל ועל הטפל (חולים, וחו"ל) ואח"כ תאמר ובמקדש כו'".

ואיני מבין, כי לפי פירושי, אדרבה, רישא דמתני' מדברת בכל הזמנים ובכל המקומות ובכל האישים מלבד טהורים בריאים שנמצאו בירושלים בזה"ב ונמנו על הפסח (איברא דעדיין צע"ק אם הנמצאים בירושלים וא"א שיביאו לפניהם גופו של פסח צ"ל זכר. אבל מפשטות הלשון משמע דמביאין לפניו אחת משתי אלו: ב' תבשילים או ק"פ).

- ולכאורה, הרי גם את"ל שהמשנה נאמרה בזה"ב (אף שאין לפענ"ד) ל"ק, כי רוב האומה הי' נמצא בחו"ל. ראה שקלים ספ"ג -

ב) "איפה מצינו שירושלים בלבד תקרא מקדש".

הוא בשקלים פ"א מ"ג: בט"ו בו שולחנות (ובפירש"י - מגילה כט, ב - שולחנות.

בעלי מטבעות) כו' בכ"ה ישבו במקדש. וראה בירושלמי פסחים ספ"ה דישיבה שבמשנה פי' ישיבה ממש ולא עכבה. וא"כ א"א שתהי' במקדש ממש, אלא בהר הבית ובירושלים.

ובבבלי (סוטה מ, ב) דגם בעז"נ שהיא " חול כשאר הר הבית" (רש"י שם). והא דכלים (א, ח) הוא רק גזירה דרבנן. וה"ה בעניננו. (ולא נעלם ממני מש"פ הרע"ב ועוד בשקלים שם.

ועכצ"ל שמפרשים דגם הר הבית - מחנה לוי' - בכלל מקדש לפירש"י! או שיפרשו יושבין - על השלחנות ולא על השלחנין ודלא כפרש"י. ואין אני אחראי לתווך דברי כל המפרשים לדעה אחת). וכן הוא גם בפיה"מ ר"ה רפ"ד "מקדש תקרא ירושלים כולה".

וכוונתו כפשוטו, דירושלים נקראת מקדש, ולא שדין ירושלים הוא כדינו של ביהמ"ק. - ולהעיר ג"כ מתפא"י רפ"ד דר"ה.

ומה שכת"ר ר"ל בפשיטות דשייכת לכאן פלוגתת רש"י ורמב"ם בר"ה רפ"ד בפי' מקדש - הנה זה מכבר הי' נלפענ"ד, מפני הקושיות שהביאו המפרשים על ב' הדיעות, דעד כאן לא נחלקו אלא במקום שלא ביארה המשנה עצמה את דברי'. ולכן המשנות דמע"ש פ"ג מ"ד, עירובין ספ"י וכו' אין שייכות בפלוגתא זו. ועי"ז סרו עוד כמה קושיות.

וה"ה למשנותינו, דהתנא עצמו מבאר דבריו: במקדש היו מביאין כו', ר"ל במקדש, דאפשר, היו מביאין גופו של פסח. בכ"ה ישבו במקדש, במקום דאפשר לישב, ובמילא מבואר פי' תיבת במקדש.

- מ"ש במכתבו ד"הפסחים אכלו רק בכל העיר ולא במקדש", צ"ע אם יש איסור באכילת פסחים במקדש. ומ"ש יצאו וצלו את פסחיהם, הוא משום רוב העם שאכלו הפסח בבתיהן. אבל גם במקדש מותר לאכול, כיון דקרבן הוא ולא חולין. ורק בהיכל צריך קרא מיוחד, דהיכל אינו מקום אכילה כלל, לולא הכתוב דבקה"ק תאכלנו, דאין אדם אוכל במקום רבו - זבחים סג, א. וצ"ע אם האוכל בעזרה היו מביאין לפניו גופו של פסח בלבד או גם חזרת כו' ויש סברות לומר דאתינן לפלוגתת רש"י ותוס' (מנחות כא, ב ועוד), או דלכ"ע מביאין, או דלכ"ע אין מביאין. - ואז א"ש מפני מה לפי גירסת הירושלמי במשנתנו לא קאמר ובמקדש היו מביאין אף גופו של פסח - ואכמ"ל.

בענין תק"ש ביו"ט שר"ה שח"ל בשבת

כותב שאינו רואה בשו"ע אדה"ז שיסבור שאין תוקעין אז משום עובדין דחול. אבל ז"ל אדה"ז שם (תקפ"ח ס"ד): יו"ט שר"ה שח"ל בשבת אין תוקעין בשופר אע"פ שהתקיעה.. אסורה בשויו"ט... משום עובדין דחול ולמה אין דוחין איסור קל כזה... כמו שדוחין אותו בכל יו"ט שר"ה כו'.

וההפתעה היא דמפרש דאין תוקעין בר"ה שחלב"ש משום עובדין דחול, וגזרה דרבה באה לחזק שבות זה שלא ידחה. משא"כ דעת התוס' (סוכה מג, א ורפ"ד דר"ה), דע"פ המג"א ומחצה"ש גם הוא ס"ל דאין תוקעין משום שיש ב' שבותין, יל"פ דהעיקר הוא גזירה דרבה. וכשטחיות ל' הש"ס ונ"כ.

בתקוה שלא יקפיד על הערותי, ובאיחול כט"ס.

מ. שניאורסאהן

שמעתי אשר, מזמן לזמן, מדפיס במכ"ע אשר בא"י מאמרי בקורת ע"ד ספרים היו"ל. ובשים לב לזה, אשר מעטים הם מבנ"י יר"ש, אשר כשרון הכתיבה להם וגם ידיעה בתורת דא"ח ושיחותי'. - ובפרט של חב"ד. ובעת האחרונה ניכרת תנועה בין חוגים שונים לדעת מהות תורה זו והעיקר, וואס ארום חסידות איז הרי, לפענ"ד, נכון הי' אם הקדיש, עכ"פ חלק ממאמריו, לכתוב ע"ד ספרי "אוצר החסידים" - אותם שכבר הו"ל והיו"ל עתה.

שח

נדפסה בהגש"פ עם ביאורים (קה"ת תשמ"ו) ע' סד; סו. לקו"ש ח"ז ע' 256. וחלקה בלקו"ש ח"ט ע' 374 והושלמה ע"פ צילום האגרת.

מהורש"י: זוין. אגרת נוספת אליו - לעיל רצה.

מכ' מער"ס: בהמשך לאגרת רצה דלעיל.