ספרי כ"ק אדמו"ר > אגרות קודש > כרך כ > ז'תשנד

ב"ה, כ"ב אלול, תשכ"א

ברוקלין.

שלום וברכה!

במענה למכתבו, בו כותב ראשי פרקים מדברי ימי חייו ומשרתו עתה, שהיא בעיקרה בהדרכת הנוער.

ואשרי חלקו, שניתנה לו האפשריות להשפיע ולקחת חלק בקביעת צורתם של נוער ישראלי שאפשר שישפיע על כל משך ימי חייהם, ז.א. עשיריות בשנים ובנין ביתם לכשיתחתנו וכו'.

כתבי על האמור "אשרי חלקו", הוא בשנים: באם חלק טוב הוא כשאפשרי לעזור למי שהוא בגשם או ברוח אפילו בענין ארעי ולזמן קצר - על אחת כמה וכמה כשהמדובר בענין עזר, שכאמור הוא גשמי ורוחני גם יחד ולזמן ארוך, ואולי גם לכל ימי חייהם.

אלא שבכל הענינים עליהם אמרה תורתנו תורת חיים, נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע, והתקוה, כהסיום של הענין בתורה ובחרת בחיים מקוים מהאיש שניתנה לו האפשריות האמורה שיבחר בדרך החיים והטוב, ז.א. ינצל כל היכולת וההשפעה שלו להדריך את המחונכים לחיים וטוב אמיתיים, וככל ענין דאמת הנסיון בזה הוא, שאינו חולף ועובר לאחר איזה רגעים ימים ושבועות וכו', ונמשך לזמן ארוך ועד לנצחיות.

אבל ביחד עם זה - היצר הרע מתערב ומבלבל ומפתה לנצל האפשריות בקצה השני, ומובן אשר לכל אחד מדבר "בלשונו", ובטענות ופיתויים שיש תקוה שישמע לו, אבל כיון שבעולם כל הענינים בסדר ובחשבון ולא בדרך מקרה ח"ו, הרי לכל אחד ניתנה האפשריות לבחור באחת משתי הדרכים, וניתנה ג"כ היכולת שיעמוד בפני הפיתוים וההסתות של היצר הרע,

אשר אז - זכותו גדול ביותר, וכאמור לעיל, אשרי חלקו וטוב ויפה.

ידועה המענה על השאלה המפורסמת: כיון שהיצה"ר לפעמים מתלבש גם בלבוש טוב ויפה, ז.א. מפתה בטענות שבהשקפה ראשונה יש להם "מראה" של טוב וצדק, מה היא סוף סוף הבחינה לדעת, אם באה הטענה מצד הטוב או מצד הרע.

ועל פי הכתוב לעיל, אחת הבחינות בזה - בנוגע לפרט ולמקרה פרטי על כל פנים, שבעשיית עבירה (מפני תוקף התאוה והרצון), הנה לאחרי העשי' מרגישים רגש חרטה, וככל שיאריך הזמן מתחזק רגש זה, ובעשיית הטוב אדרבה לאחרי העשי' ישנה שביעת רצון עוד יותר.

בחינה בנוגע לכלל (ובזה גם במקרה שלו, שהמדובר בהדרכת קבוצה או חוג מסויים): יש להתבונן בדברי עמנו בני ישראל, ולראות מה היא ההנהגה ששמרה על קיום עמנו בתקופות שונות ומשונות, של דברי הימים שלו הארוכים, קיום - למרות, שכנוסח הידוע, בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו ורבים וגיבורים (אומות העולם) על חלשים ומעטים.

שגם בהתבוננות קלה רואים, שכל אלו החוגים שסרו וסטו מן הדרך המקובלת ושמו מבטחם בתרבות הארצות שמסביב להם, אף אם גם "העתיקוה ללשון" עמנו, או רצו להתאימה לתרבות עמנו (הנוטים אחרי אשור ובבל בתקופת וזמן בית ראשון, המתיונים בהתחלת תקופת בית שני, בתקופה מאוחרת הרבה יותר, אלו שנטו אחרי פילוסופיא השלטת בספרד בימי הבינים. ועד"ז - תלמידי מנדלסון באשכנז שנטו אחרי השכלת צרפת, מולידי הריפורמים),

הנה כעבור דור, שנים או שלשה דורות, לא נשאר מהם שריד ופליט בתוככי עמנו בני ישראל: חלק מהם חזרו מדעתם האמורה, וחלק נטמעו כליל בין הגוים אשר סביבותם, וכאמור - מבלי רושם כלל בדור שלאחריהם.

ורק הענין דמצות מעשיות בפועל - שמימי מתן תורה בהר סיני, שנאמר אז לא תעשה לך פסל, שמור את יום השבת, לא תעשה כל מלאכה וכו' ועל דרך זה מצות ציצית ותפילין, איסור אכילה של חי' ובהמה שאינה מפרסת פרסה ואינה מעלה גרה, וכיו"ב - הם הן שמוצאים אנו אותם במשך כל שלשת האלפים שנה ויותר של ההיסטוריא של בני ישראל מבלי כל שינויים בזה, והמסקנא מובנת.

ויהי רצון מהשי"ת אשר ינצל האפשריות שניתנה לו, בכיוון האמור ובמילוי ועד שישפיע גם על חביריו שי' המדריכים, שממנו יראו וכן יעשה, וזכות הרבים, המחונכים והמושפעים מסייעתם.

והרי ימים אלו, ימי חדש אלול, ימי רצון גם בזה, חדש החשבון של שנה שעברה, וחדש ההכנה לשנה הבאה.

וביחוד בנוגע אליו, שמתכונן ככתבו, לחתונתו בעתיד הקרוב, שאז זקוקים לברכה מיוחדת מבורא עולם ומנהיגו, הרי פעולתו לטובה, לטובת הרבים, הן הן הצינור והכלי להגדלת ברכת השם יתברך בהמצטרך לו ולבת גילו תחי', ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור, ומזמן לזמן - באופן דמוסיף והולך.

מובן שברשותו וגם מזכותו למסור את כל הכתוב לכל חביריו המדריכים שי'.

בברכה לבשורות טובות בכל האמור ובברכת כתיבה וחתימה טובה.

ז'תשנד

נדפסה בלקו"ש חט"ז ע' 552.