ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה א

204

א. בענין זמנו של נצחון המלחמה בנס חנוכה מצינו ב' שיטות בראשונים: א) דעת הרמב"ם שהי' בכ"ה בכסלו, וב­לשונו1 "וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחודש כסליו הי'2 ונכנסו להיכל כו'". ב) דעת המאירי3 ש"תגבורת זה הי' בכסלו בכ"ד בו"4.

והנה ידוע שיש ב' דיעות5 בנוגע ל­גדרם של ימי חנוכה, אם קבעום רק להלל ולהודאה ולא למשתה ושמחה6, או שקבעו אותם אף למשתה ושמחה7, ובלשון הרמב"ם8 "שמונת ימים האלו שתחלתן (ליל9) חמשה ועשרים בכסליו ימי שמחה10 והלל"11.

ולכאורה יש לומר שזה קשור עם הפלוגתא הנ"ל (באיזה יום הי' נצחון ה­מלחמה), ובהקדם משנ"ת במ"א12, שה­פלוגתא אי ימי חנוכה הם ימי שמחה, תלוי' בטעם קביעת ימי חנוכה: להדעות שימי חנוכה הם רק ימי הלל והודאה נקבע היו"ט (בעיקר) על נס הנרות, דכיון שזהו (בעיקר) ענין רוחני, לכן גם חגיגת היו"ט היא על ידי הלל והודאה להשם (ענין רוחני); משא"כ לדעת הרמב"ם (עיקר) קביעת ימי חנוכה הוי מפני נצחון המלחמה, ולכן תקנו חכמים שיהיו גם ימי שמחה, שמחה גשמית וגופנית, כמו שנצחון המלחמה הי' הצלה גופנית, וזה


1) הל' חנוכה פ"ג ה"ב. וראה גם כל בו ואבודרהם שבהערה 15.

2) כן מפורש בפר"ח או"ח ר"ס עת"ר, שמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא שנצחו ביום כה (ועיי"ש (וב­ברכ"י שם ובכמה מפרשים) — השקו"ט בזה שאנו מדליקים בליל כה ולא בליל כו).

3) שבת כא, ב.

4) וכ"ה במאמרי אדה"ז תקס"ג (ע' נז). שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ג. סהמ"צ להצ"צ מצות נ"ח (עא, א). ועוד. וכן מוכח בלקו"ת צו טז, א. תו"א סוף פ' וישב.

5) ב' הדיעות הובאו בהשלמה לשו"ע אדה"ז (לבעל דברי נחמי') סי' עת"ר ס"ג. וש"נ.

6) מהר"ם מרוטנבורק ז"ל, הובא במרדכי ל­פסחים פ"ד (סתר"ה). טור או"ח סעת"ר. שו"ע שם ס"ב.

7) מרדכי הארוך הובא בד"מ או"ח שם. תוד"ה הלכה — תענית יח, ב ("אחנוכה ואפורים. . דיום משתה ושמחה כתיב"). שו"ת הרשב"א ח"א סתרצ"ט ("שמחה ועונג"). ועוד. וראה לקמן הערה 11.

8) שם ה"ג.

9) כ"ה ברמב"ם הוצאת פרענקל. ולפנינו ליתא "ליל".

10) כן מפרש ביש"ש לב"ק פ"ז סל"ז (וראה גם ב"ח או"ח שם ד"ה ומ"ש משום) בדעת הרמב"ם "ו­אותן סעודות שעושין בימי חנוכה נראה שהן סעודות מצוה ולא כדברי מהר"ם כו' אלא כדברי הרמב"ם שהן ימי שמחה והלל כו'" (ומדייק כן גם מגמ': וב­תלמודא משמע דנתקנו נמי למשתה ושמחה מד­אמרינן. . לשנה אחרת קבעו ועשאום יו"ט כו'). וראה גם נמוקי מהרא"י על הרמב"ם שם. ובבנין שלמה מפרש ברמב"ם ד"מצוה לאכול בו. . שקב­עוהו לשמחה", היינו למשתה כמו שאמרו ביו"ט אין שמחה אלא בבשר. ובב"ח שם בסופו (מהר"ש מאוסטרייך) ד"יש לנהוג שמחה ומשתה. . והוכיחו קצת מרבינו יואל. . ולא סגי בלא פת". וראה השלמה לשו"ע אדה"ז שם עה"ג.

11) ולענין הלכה כתב ברמ"א שם "שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות". ומציין למהר"א מפראג ש­הוא (מהר"א מפראג) המקור שהביא בד"מ שם ד"קבעו משתה ושמחה". ובהשלמה לשו"ע אדה"ז שם: ולענין מעשה מנהג קדום הוא להרבות בסעודה בימים אלו וכן נוהגין במדינות אלו.

12) לקו"ש ח"י ע' 142 ואילך.