ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה ג

53

א. כתב הרמב"ם בספר המצות: "מצוה רטו היא שצונו למול את הבן, והוא אמרו ית' לאברהם1 המול לכם כל זכר". אמנם במנין המצות בריש ספר היד2 כתב "למול את הבן שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו" — שהוא כתוב בפ' תזריע3.

וצריך להבין טעם השינוי, שבמנין המצות הביא המקור למצוה זו מהכתוב דפ' תזריע ולא (כבספר המצות) מהציווי שנאמר לאברהם4.

ועוד תמוה: במנין המצות מדייק הרמב"ם5 בלשונו לומר "למול את הבן"6, שבפשטות כוונתו שהחיוב על האב למול את בנו [ובפרט ששינה ממ"ש (בל' סתמי) בהכותרת להל' מילה "למול הזכרים ביום השמיני"]7; וא"כ לכאורה הו"ל להרמב"ם להביא הכתוב דאברהם, ששם מוכח שהאב מצווה למול את בנו8, ולא הכתוב "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" שלא נזכר בו שהחיוב הוא על האב9.

לכאורה י"ל ששינוי זה תלוי בפלוגתת הבבלי וירושלמי, שבבבלי10 למדו החיוב שעל האב למול את בנו ממש"נ11 באברהם "וימל אברהם את יצחק בנו", ובירושלמי12 למדו ממש"נ "וביום השמיני

54

ימול בשר ערלתו" (ש"ודאי דלאו אקטן מוטל לעשות רק על האב" — קרבן העדה), ובספר היד נקט הרמב"ם כדרשת הירושלמי.

אבל הא גופא טעמא בעי, מדוע נקט הרמב"ם בס' היד כהירושלמי ולא כהבבלי13 (ובפרט ע"פ הכלל הידוע14 שהרמב"ם מביא הדרשה הפשוטה יותר, והרי בכתובים דאברהם מפורש ופשוט (יותר) חיובא דאב15).

ב. והנה בפשטות יש לבאר זה ע"פ דברי הרמב"ם הידועים בפירוש המשניות שלו16, וז"ל:

"ושים לבך על העיקר הגדול. . שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו כגון. . אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה. וכן גיד הנשה אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו אלא מצות משה רבינו ע"ה הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני וכל אלו מכלל המצות".

ולכן לא נקט הרמב"ם בס' היד הכתוב שנאמר לאברהם (היינו "נביאים שלפניו" דמשה) אלא דפ' תזריע17, שהוא הציווי ש"הקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו"18.

אבל עפ"ז קשה יותר זה שבספר המצות מביא הכתוב דאברהם ולא הזכיר כלל הכתוב דפ' תזריע?

ויתירה מזו: בספר המצות מדגיש הרמב"ם "והוא אמרו ית' לאברהם המול לכם כל זכר" — היינו שלא זו בלבד שמביא הכתוב דאברהם, אלא שמוסיף ומדגיש שהציווי לישראל (שצונו) למול

55

כו' הוא הוא הציווי שהי' לאברהם — היפך ה"עיקר הגדול" שבפירוש המשניות, "שכל מה שאנו. . עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו".

ג. ויש לומר בהקדם תוס' ביאור בדברי הרמב"ם הנ"ל בפירוש המשניות, שלכאורה יש להקשות19:

מכיון שמצות מילה המוטלת עלינו אינה מצות מילה שנצטווה אברהם אבינו, אלא יסודה וענינה הוא — "מצות הקב"ה על ידי משה רבינו ע"ה" — מדוע נקראת מצוה זו בשם "בריתו של אברהם אבינו", ועד שנקבע שם זה בנוסח הברכה20 — "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"?

ומצינו ג"כ ששייכותה של מצוה זו לבריתו של אברהם אבינו מוזכרת ומודגשת בספר היד, בכתבו ע"ד גודל העילוי של ברית מילה וחומר הפרתה — "לא21 נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל. . וכל המפר בריתו של אברהם אבינו. . וכל מצות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות. . ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות עם22 אברהם אבינו".

וכעין הדגשה זו מצינו גם בפירוש המשניות שם גופא, וז"ל: "(אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל. . אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו) שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה" — דלכאורה23 מה טעם הוספה זו "שנמול כמו שמל אאע"ה", לאחר שקבע שאין אנו מלין אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה? [וכמו בההמשך תומ"י במצות גיד הנשה, שלא כתב הרמב"ם ש"מצות משה רבינו ע"ה" היתה שלא לאכול גיד הנשה כמו שלא אכלו יעקב ובניו24].

ד. וי"ל הביאור בזה — בפשטות:

בה"עיקר הגדול" שכתב הרמב"ם — דזה שאנו מקיימים את המצות אינו מפני הציוויים שקדמו להציוויים על ידי משה רבינו בסיני — כוונתו לומר שכל החיוב המוטל עלינו בקיום כל המצות בא אך ורק מהציווי של הקב"ה ע"י מרע"ה, בלי קשר וזיקה להציוויים שנאמרו ע"י ה"נביאים שלפניו"; אבל אין זה נוגע לגוף המצות ומהותן, ויתכן שפיר שגדרן ומהותן של המצות דלאחר מ"ת יש להן קשר ודמיון לענינן שלפני מ"ת — ועד שיתכן שמהותן וענינן אחד.

ובנדו"ד — מצות מילה: ודאי שרק ציוויו של הקב"ה ע"י משה רבינו הוא המחייב אותנו לקיים מצוה זו, ולא הציווי לאברהם; וביחד עם זה מהותה של מצות מילה שנצטווינו היא היא בריתו של אברהם אבינו — הקב"ה ציונו (ע"י משה רבינו) להכניס את הבן (ע"י ברית מילה) בהברית שכרת הוא ית' עם אברהם אבינו.

56

ועפ"ז נמצא, שבמצות מילה יש חידוש גדול לגבי שאר המצות שנצטוו עליהן קודם מ"ת:

בשאר המצות הרי המצוה כפי שניתנה במ"ת היא מצוה חדשה שאינה קשורה עם הציווי שהי' לפני מ"ת, וע"ד "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה"25; ואפילו כאשר גוף המצוה לא נשתנה — הרי אין לתוכן וענין המצוה שאנו מקיימים קשר ושייכות להמצוה שהיתה קודם מ"ת, ולדוגמא — אבר מן החי: זה שאנו אסורים באכילת אבר מן החי אין לו קשר לאיסור אבר מן החי שהי' נוהג לפני מ"ת.

וגם באיסור גיד הנשה שמפורש בגמ'26 "שנכתב במקומו (בפ' וישלח) לידע מאיזה טעם נאסר להם", שהטעם שהוזהרנו (לאחר מ"ת) שלא לאכול גיד הנשה הוא מפני "(על כן. . ) כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"27 — הרי זה רק טעם המצוה, שאיסור אכילת גיד הנשה הוא זכר להמאורע שאירע עם יעקב, אבל בגוף ועצם המצוה אין קשר ביניהם.

משא"כ במילה, שהקשר של מצוה זו שאנו מקיימים למצות מילה דאברהם אבינו אינו רק טעם וזכר, אלא שהוא אותו הענין ממש28, שתוכן מצות מילה שלנו הוא מה שמכניסים את הנמול "בבריתו של אברהם אבינו".

[וזהו עוד יותר ממ"ש הב"ח29 גבי מצות סוכה, שכוונת המצוה — "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם וגו'"30 — היא חלק מהמצוה עצמה, ובלי כוונה זו "לא קיים המצוה כתיקונה" (דאף שתלה הכתוב "הרבה מצות"31 ביציאת מצרים, מ"מ, בשאר המצות הם רק טעם וזכר, משא"כ במצות סוכה הרי כוונה זו היא חלק מעצם המצוה),

דשם הרי סו"ס אין זה אלא כוונה וזכר, אלא שהם חלק ופרט מקיום המצוה; משא"כ בנדו"ד — מצות מילה, שהענין ד"בריתו של אברהם אבינו" אינו רק פרט וחלק מהמצוה, אלא הוא מהותה של המצוה, שע"י מצוה זו מכניסים את הנמול "לבריתו של אברהם אבינו", כנ"ל].

וזוהי כוונת הרמב"ם בהוסיפו "שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה" — להדגיש החידוש במצות מילה שאנו מקיימים, שה"ברית" הנפעלת על ידי המילה שלנו היא אותה ה"ברית" שכרת הקב"ה עם אברהם אבינו.

ויש לומר, שזה מודגש עוד יותר בזה שרוב פרטי החיובים דמילה נלמדו מהכתובים דאברהם32, ועד שגם חיוב כרת נאמר (ורק) גבי אברהם33 (ולא בפ'

57

תזריע) — להדגיש שמצות מילה שלנו היא היא "בריתו של אברהם אבינו".

ה. ועפ"ז יש לבאר טעם השינוי בין ספר המצות, ששם הביא הרמב"ם הכתוב דאברהם, ומנין המצות בריש ספר היד, ששם הביא הכתוב דפ' תזריע:

מהחילוקים בין ספר המצות ומנין המצות שבספר היד הוא:

ספר המצות אינו ספר הלכה, אלא רק ביאור של התרי"ג מצות, תיאור קצר של המצוה ומקורה בתושב"כ ודיני' (בכללות) בתושבע"פ34; וכמו"כ בנדו"ד, מכיון שעיקר פרשת מילה הוא — הכתובים דאברהם שמשם נלמדים רוב פרטי', ושם מבואר מהותה של המצוה, שהיא "ברית" בין ישראל להקב"ה (בריתו של אברהם) — מביא הרמב"ם הכתוב "המול לכם כל זכר"; ולכן מדגיש שם שהציווי הי' "לאברהם" — כי זהו ענינה של מצות מילה, "בריתו של אברהם אבינו", כנ"ל35.

משא"כ במנין המצות שבריש ס' היד — ספר "הלכות הלכות"36 — מביא הרמב"ם הכתוב שעיקרו (לא מהותה וגדרה של המצוה, אלא) מקור החיוב לקיים מצוה זו בתור אחת מתרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני; והיות "שכל מה שאנו מרחיקים או עושים היום אין אנו עושין אלא במצות הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו", מובן, שצריך להביא הכתוב שלאחרי מ"ת, שהיא (בפשטות37) "מצות הקב"ה ע"י משה רבינו", כי חלות החיוב דמצוה זו היא מכתוב זה דוקא.

ו. חידוש זה שבמצות מילה (שמהותה של ברית מילה היא — "בריתו של אברהם אבינו", שלפני הדיבור) — יובן יותר ממשנ"ת במק"א38, שבמצות מילה יש שני ענינים:

א) מצוה פרטית, אחת מתרי"ג מצות התורה.

ב) ענין כללי — "ברית" בין ישראל והקב"ה, "זאת בריתי. . ביני וביניכם"39, שברית מילה שייכת לעצם קדושת ישראל. וי"ל שזהו גם עיקר כוונת הרמב"ם במ"ש (בחותם הל' מילה40) "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר41 כי כל הגוים ערלים", להדגיש, שענין המילה נוגע לכללות "ישראל" [שלכן, גם איש ישראל שאינו יכול לקיים מצות מילה בפועל (מפני שאחיו מתו מחמת מילה וכיו"ב42) נק' "מהול"43, שי"ל הטעם, כי עיקר שם "מהול" הוא לא מפני פעולת המילה, אלא מפני חיובו להכנס לברית זו, שישנו גם במי שאינו יכול לקיים המצוה בפועל44].

וליתר ביאור: גם ה"מצוה פרטית" דמילה נקראת בשם "ברית" — אלא שישנם שני ענינים בה"ברית" שבין ישראל והקב"ה: א) הברית על קיום התומ"צ45,

58

ב) ה"ברית" והקשר שבין הקב"ה וישראל מצד מהותם דישראל46. וזהו הענין הכללי שבברית מילה, שנוסף על היותה מצוה פרטית (אחת מתרי"ג מצות התורה) הרי היא אות הברית השייכת לישראל. וכמפורש במאמר חז"ל47 שמביא הרמב"ם (בהמשך ל"מאוסה היא הערלה כו'") "וכל48 המפר בריתו של אברהם כו' אע"פ שיש בו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא" — כי הברית דמילה קדמה לברית דתורה ומעשים טובים, שקודם צ"ל49 המציאות דישראל (והברית עמו), ואח"כ49 שייך הברית דתורה50.

[וי"ל שזוהי כוונת המדרש51 "אם אין אדם נמול אינו יכול ללמוד תורה שנאמר52 מגיד דבריו ליעקב למי שהוא מל כיעקב לא52 עשה כן לכל גוי משום שהם ערלים" — דברית מילה קדמה לתורה, כי תורה ומצות ניתנו לישראל דוקא ולא לאומות העולם, וישראל שייך לברית מילה].

ז. ובזה יש לבאר הטעם שלא זו בלבד שמצות מילה התחילה מאברהם אבינו, אלא עוד זאת — שמצות מילה שאנו מקיימים לאחרי מ"ת קשורה לאברהם ועד שנקראת "בריתו של אברהם אבינו":

"בריתו של אברהם אבינו" אינה כריתת ברית על קיום התורה ומצות, כי ענין התורה מתחיל מזמן מתן תורה, וכנ"ל מהרמב"ם שאין המצוות שלנו באות מהציוויים שלפני הדיבור; אלא ה"ברית" עם אברהם, "ביני וביניכם ובין זרעך אחריך", היא עם ישראל, דהתחלת עם ישראל היא מאברהם יצחק ויעקב53, ומאז הותחלה ברית וקדושת ישראל

[לא מיבעי להדיעות54 שהאבות יצאו מכלל ב"נ, אלא אפילו להדיעות54 שלא יצאו מכלל ב"נ — ה"ז רק בנוגע לקיום המצות שלהם וכיו"ב, אבל מציאות עם ישראל התחילה מהאבות].

ונמצא, שאף שהמצות שלנו אינן קשורות להמצות שלפני הדיבור — מ"מ מציאות עם ישראל מתחילה מהאבות.

ומזה — שני הענינים שבמצות מילה: גוף המצוה והחובה של מצות מילה (כאחת מתרי"ג מצות) אינו שייך לציווי הקב"ה לאברהם, כי אם רק למצות

59

הקב"ה על ידי משה רבינו; אבל תוכן הברית הנפעל על ידי מצוה זו — השייך לעם ישראל — ה"ז "בריתו של אברהם אבינו", היא המשך להברית שכרת הקב"ה עם אברהם, "זאת בריתי. . ביני וביניכם ובין זרעך אחריך".

ח. עפ"ז יש לבאר עוד הלכה ברמב"ם:

בנוגע לברכת המילה פסק הרמב"ם בהל' מילה55: ואבי הבן מברך ברכה אחרת כו' להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, מצוה על האב למול את בנו יתר על מצוה שמצווין ישראל שימולו כל ערל שביניהן לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחרי' ברכה זו. ויש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן.

כלומר: לדעת הרמב"ם, הברכה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" נתקנה במיוחד עבור אבי הבן, מפני מצוותו הנוספת והמיוחדת שיש לו ("יתר על מצוה שמצווין (כל) ישראל") למול את בנו. ולכן "אם אין שם אביו אין מברכין אחרי' ברכה זו".

ומשמעות הענין היא, שזה שע"י ברית מילה מכניסים את הנמול "בבריתו של אברהם אבינו", שייך (בעיקר) למצות האב דוקא.

יש שביארו56 לפי מה דיליף בקידושין57 דמצות האב למול את בנו הוא מדכתיב58 וימל אברהם את יצחק בנו, ונמצא שמצות האב שייכת ל"בריתו של אברהם אבינו" (שממנו ילפינן חיובא דאב).

אבל מלבד זאת שבס' היד (במנין המצות) מביא הרמב"ם (כנ"ל) הכתוב דפ' תזריע ולא הכתוב דאברהם59 — הנה גם הביאור עצמו צ"ע, שהרי גם החיוב שעל ב"ד, וכן החיוב של הבן עצמו, נלמדים בקידושין שם מהכתובים גבי אברהם, וא"כ גם החיוב של כל ישראל (ב"ד) ושל הבן עצמו שייכים ל"בריתו של אברהם אבינו", ואין חובת האב שונה מחיובם בענין זה.

ט. אמנם ע"פ משנת"ל בביאור הלשון "בריתו של אברהם אבינו" — יש לבאר השייכות למצות האב דוקא:

שם "ישראל" תלוי בלידה, שבא להנולד בירושה מאביו ואמו, דלהיותו בן אברהם יצחק ויעקב (ובת שרה רבקה רחל ולאה) יש לו ממילא שם ישראל בפועל [משא"כ ה"ברית" דתורה, אף שמתחייב בתורה ומצוות בדרך ממילא להיותו איש (ואשה ד)ישראל — מ"מ, קיום התומ"צ בפועל תלוי בבחירתו].

ונמצא, שמהותה של מצות מילה (היינו הענין הכללי שבה — "בריתו של אברהם אבינו") הרי היא המשך ללידת הבן, שאז נכנס (בדרך ממילא, מצד הלידה) לכלל ישראל, ושלימות שם ישראל באה לו בעת ברית מילה (ואשה כמאן דמהילא דמיא60).

ויש לומר שזהו הטעם שבמצות מילה יש מצוה מיוחדת על האב "יתר על מצוה שמצווין ישראל" [ופשטות הלשון היא, שזה שהמצוה היא על האב אינו רק משום שאא"פ לקטן למול א"ע ולכן

60

הטילה התורה חיוב זה על האב61, אלא שזוהי בעצם חובת ומצות האב62]:

החיוב של כל ישראל "שימולו כל ערל שביניהן" הוא בעיקר מצד גדר חיוב המצוה, שמפני חומרת מצוה זו, הטילה התורה חובה על כל ישראל (ב"ד) "שימולו כל ערל שביניהן"; משא"כ המצוה שעל האב היא המשך להולדת הבן, דלהיות שהורי הבן63 הם שהכניסו אותו לכלל ישראל (ע"י לידתו64), לכן על האב לגמור ו"להשלים" אצלו כניסה זו לישראל, על ידי ברית מילה.

ולכן תיקנו הנוסח "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" במצות האב דוקא — כי ההכנסה "בבריתו של אברהם אבינו", שלימות ענין ישראל, שייכת בעיקר להאב, שהכניסו לכלל ישראל.

(משיחות פורים וט"ז אדר תשמ"ז)


1) פרשתנו יז, י.

2) מ"ע רטו — הובא גם בכס"מ ריש הל' מילה.

3) יב, ג.

4) ובפרט ע"פ תי' הא' בסנהדרין (נט, ריש ע"ב) דנשנית בפ' תזריע רק למישרי שבת. וראה מנ"ח מצוה ב בתחלתה.

בהערות הר"ח העליר לסהמ"צ שם, מביא גירסא מכת"י, שגם במנין המצות בריש ס' היד הובא הכתוב ד"המול לכם כל זכר". אבל הנוסח בדפוסים הנפוצים (ושהי' לפני הכס"מ) הוא כבפנים, וכ"ה לכל הגירסאות בס' המדע (ירושלים, תשכ"ד).

5) גם בסהמ"צ לפנינו איתא "למול את הבן". אבל בתרגום קאפח שם "שנצטוינו להמול" (ולא "למול את הבן").

6) ותיבות אלו נמצאות בכל הגירסאות בס' המדע (ירושלים, תשכ"ד).

7) אבל בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מ"ע לאלב (קפ, רע"ג), שכוונת הרמב"ם "למול את הזכר, כידוע דפעמים הרבה תבוא הוראת בן במקום זכר כו'" (ונכלל בזה גם הציווי למול עבדים. ומתרץ עפ"ז קושיית הכס"מ ריש הל' מילה). ע"ש.

8) אלא שבכתוב שהביא הרמב"ם בסהמ"צ "המול לכם כל זכר" לא מפורש לכאורה חיוב האב למול את בנו. — ובקידושין (כט, א) הובא הכתוב (וירא כא, ד) "וימל אברהם את יצחק בנו" (וראה מהרי"ט, פני יהושע ועוד — קידושין שם).

אבל ראה רש"י שבת (קלב, ב ד"ה בינוני) — "ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר", היינו שבהציווי דפרשתנו נכלל גם חיוב האב למול את בנו. וכבר העירו מיל"ש וירא שם (רמז צב. וראה ב"ר פנ"ג, ז וברש"י שם) "וימל גו' בן שמונת ימים כאשר דבר*. . והיכן דבר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר" (פרשתנו שם, יב). ואכ"מ.

9) ראה עצמות יוסף לקידושין שם. ולהעיר ממראה הפנים לירושלמי קידושין פ"א ה"ז.

10) קידושין כט, א.

11) וירא כא, ד. וראה לעיל הערה 8.

12) קידושין פ"א ה"ז.

*) כ"ה ביל"ש ורש"י לב"ר שם. אבל בפ' וירא שם נאמר "כאשר צוה" (וראה יל"ש עם שינויי נוסחאות כו' — ירושלים, תשל"ג). — הלשון "כאשר דבר" נמצא לעיל סוף פרשתנו (יז, כג) במילת ישמעאל בנו כו'.

13) וראה ביאור פלוגתת הבבלי והירושלמי (לקו"ש חי"א ע' 46 הערה 26) — אם הוא חיובי' דאב או דבן. ע"ש. וראה שם ע' 45 שוה"ג הב' להערה 19. לקמן הערה 62. ואכ"מ.

14) יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ד.

15) ראה לעיל הערה 8.

16) חולין ספ"ז. — וכבר העיר בבית האוצר (להר"י ענגל) כלל א (אות ז ד"ה וע"ע רמב"ם) מל' הרמב"ם הל' מלכים רפ"ט "ונשלמה תורה על ידו".

17) ומובן שאי"ז סתירה שלמדים הרבה פרטי חיובים דמילה מכתובים דאברהם (קידושין שם) — כי (נוסף על המבואר בהערה הבאה, הרי) זהו רק בנוגע לפרטי המצוה, אבל כללות המצוה צ"ל נשנית לאחר מ"ת. — ולהעיר מהשקו"ט בהכלל דאין למדין מקודם מתן תורה (ראה אנציקלופדי' תלמודית בערכו. וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 142 ובהערות שם).

18) וראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג שם (קפ, אב) — ע"פ מ"ש הרשב"ץ בזהר הרקיע (עשין ספ"ה) — שאם מילה לא היתה נשנית בסיני, אין ראוי למנותה במנין המצות ולכן הביא הרמב"ם הכתוב דפ' תזריע. ע"ש באורך.

אבל ראה אגרות הרמב"ם (לפסיא טו, ד ואילך) שגם על הכתובים דאברהם אפ"ל שהם ציווי שהקב"ה ציוה אותנו ע"י משה, כי גם כתובים אלו הם חלק מתורה שניתנה לנו ע"י משה בסיני* [וכמחז"ל (חולין ק, ב במשנה) בגיד הנשה — שעליו קאי הרמב"ם בפיהמ"ש שם — "שנכתב במקומו"]. — אבל גם לפ"ז י"ל שהרמב"ם נקט הכתוב שהוא בפשטות ציווי הקב"ה ע"י משה, ע"ד הכלל הנ"ל שהרמב"ם נקט הדרשה הפשוטה יותר.

*) ולכאורה עכצ"ל כן במצות פו"ר שהביא בה הרמב"ם (מ"ע ריב) הכתוב דלפני הדיבור [אבל ראה ביאור הרי"פ פערלא שם (קעט, ד) — ע"פ הרשב"ץ שם — דגם בפו"ר אפ"ל ד"מעיקרא לישראל נאמרה ולא לב"נ אלא שנכתבה אצל בני נח משום איזה טעם כדאמרינן בגיד הנשה". וצ"ע]. ואכ"מ.

19) ראה גם לקו"ש ח"י (ע' 44 ואילך) — בפנימיות הענינים.

20) שבת קלז, ב. רי"ף שם. רמב"ם הל' מילה רפ"ג.

21) הל' מילה פ"ג ה"חט.

22) ובפרט שתיבות אלו ("עם כו'") הן הוספת הרמב"ם (על ל' הש"ס — נדרים לא, ב במשנה (וראה ר"נ שם: בפרשת מילה). וראה ירושלמי שם פ"ג ריש ה"ט: כתיב ביום ההוא כרת ה' ברית את אברם לאמר וגו' עד ואת בריתי. . י"ג בריתות). וראה גם פיהמ"ש להרמב"ם נדרים שם.

23) וראה לקו"ש שם ע' 47 הערה 29 (ולקו"ש ח"ה שצויין בהערה הבאה) — בפנימיות הענינים.

24) ראה לקו"ש ח"ה (ע' 89 הערה 25) ע"ד לשון הרמב"ם שם בנוגע לאבר מן החי "שיתקיים איסור אבר מן החי". ע"ש.

25) שבת קלה, סע"א (בנוגע למילה. וראה הערה 28). ב"ב קי, ב. — ועד כ"כ שהציוויים שקודם מ"ת נתבטלו (ראה לקו"ש ח"ח ע' 57 ואילך ובהערות שם).

26) חולין קא, ב.

27) וישלח לב, לג.

28) אף שפרטי דיני מילה שלנו אינם בדיוק כבאברהם, כי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה (שבת שם). ואחז"ל (יבמות עא, ב) דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם, אף שלאחרי מ"ת מל ולא פרע כאילו לא מל (שבת קלז, ריש ע"ב במשנה). ועוד.

29) לטאו"ח סי' ח (ד"ה ונקראים). שם סי' תרכ"ה.

30) אמור כג, מג.

31) ל' הטור סתרכ"ה שם.

32) ראה קידושין שם.

33) פרשתנו יז, יד (וראה הערה 35). — ולהעיר שלשון הכתוב שם הוא "ונכרתה גו' מעמי'". ומובן ממשנ"ת לקמן סעיף ז, שהתחלת עם ישראל היא מאברהם (אף שמצות התורה הן רק מסיני).

34) ראה הקדמת הרמב"ם לספר המצות.

35) ולהעיר, שבריש הל' מילה מביא הרמב"ם (לא מקור המצוה, הכתוב דפ' תזריע, אלא) "מילה מ"ע שחייבין עלי' כרת שנאמר (באברהם) וערל זכר גו' ונכרתה גו'". וראה לקמן הערה 50, שבזה מודגש תוכנה הכללי של מצות מילה.

36) ל' הרמב"ם בסוף הקדמתו לס' היד.

37) ראה לעיל הערה 18.

38) לקו"ש חכ"ה ע' 58 ואילך. וראה גם לקו"ש חל"ה ע' 56 ואילך.

39) פרשתנו יז, י. וראה שם, יגיד. ועוד.

40) והוא ממשנה נדרים לא, ב.

41) ירמי' ט, כה.

42) ראה רש"י ועוד נדרים שם. וראה ע"ז כז, א.

43) משנה נדרים שם.

44) ראה ע"ז שם.

45) ראה רד"ק ירמי' שם. ועוד. ולהעיר מב' הפירושים בפסוק (ירמי' לג, כה) "אם לא בריתי גו'" — אם קאי על תורה או על מילה (שבת לג, א. קלז, ב. נדרים לא, ב (במשנה). שם לב, א).

46) ראה לבוש יו"ד סו"ס רס, שהמילה היא "אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו מכל העמים ואנחנו עמו כו' חייבים לעובדו כו'". וראה חינוך מצוה ב. ועוד. וראה סידור עם דא"ח ש' המילה (קמג, גד). ועוד.

47) אבות פ"ג מי"א.

48) ל' הרמב"ם.

49) ע"ד מחז"ל (ב"ר פ"א, ד. וראה תדבא"ר פי"ד) דישראל קדמו לתורה, שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל.

ולהעיר ג"כ ממחז"ל (ברכות מח, סע"ב ואילך. רמב"ם הל' ברכות פ"ב ה"ג. וראה משנה נדרים שם. רמב"ם סוף הל' מילה) "צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בג' בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות". וראה תו"א סוף פרשתנו.

49) ע"ד מחז"ל (ב"ר פ"א, ד. וראה תדבא"ר פי"ד) דישראל קדמו לתורה, שנאמר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל.

ולהעיר ג"כ ממחז"ל (ברכות מח, סע"ב ואילך. רמב"ם הל' ברכות פ"ב ה"ג. וראה משנה נדרים שם. רמב"ם סוף הל' מילה) "צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בג' בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות". וראה תו"א סוף פרשתנו.

50) ועפ"ז מובן בפשטות הטעם שמילה היא מ"ע שחייבים עלי' כרת, שאין זה עונש רק על ביטול מ"ע אחת, אלא בעיקר מפני שזה נוגע לעצם ענין ישראל.

51) תנחומא משפטים ד.

52) תהלים קמז, יטכ.

52) תהלים קמז, יטכ.

53) ראה גם רמב"ם הל' ע"ז ספ"א: ונעשית בעולם אומה כו' (וראה לקו"ש חלק לא ע' 10 ואילך, הטעם שלידת עם ישראל היא ביצי"מ דוקא). וראה תניא פי"ח: האבות. . זכו להמשיך נר"נ לבניהם אחריהם עד עולם.

54) ראה בארוכה פרשת דרכים בתחלתו. בית האוצר להר"י ענגל בתחלתו. וש"נ.

54) ראה בארוכה פרשת דרכים בתחלתו. בית האוצר להר"י ענגל בתחלתו. וש"נ.

55) רפ"ג.

56) הגהות בני בנימין לרמב"ם שם.

57) כט, א.

58) וירא כא, ד.

59) וכמ"ש בהגהות בני בנימין שם, שביאורו אינו לפי הירושלמי שנלמד מהכתוב דפ' תזריע.

60) ע"ז כז, א.

61) ראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג שם בסופו. חמדת ישראל קונט' נר מצוה לסהמ"צ מ"ע רטו. כלי חמדה פרשתנו יז, י (אות ד).

62) וכן מוכח מפסק הרמב"ם שהאב מברך "למול" (ראה לקו"ש חי"א שצויין לעיל הערה 13). וראה כלי חמדה שם.

63) אלא שהוציאה תורה את האם מחיוב זה ואמרה "כאשר צוה אותו אלקים, אותו ולא אותה" (קידושין כט, א. וראה ע"ז כז, א ובתוד"ה אשה שם. ובמדרש הגדול פרשתנו (יז, יג) למדו מ"המול ימול").

64) אף שהיותו ישראל (יהודי) תלוי' בהאם ולא בהאב.