ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה א

2

[ולכאורה כ"ה דעת המחבר בשו"ע, שהעתיק13 (בהל' חובל10) ל' הטור הנ"ל (ע"ד חומר הרמת יד על חבירו), ואעפ"כ השמיט בשו"ע הל' עדות14 את דברי ה­מרדכי15 שהמגבי' ידו על חבירו פסול לעדות ולשבועה (אף שבב"י בהל' עדות14 העתיק דעת המרדכי, וכדלקמן סעיף ב), דמזה משמע לכאורה, שלהלכה למעשה לא נקט כהמרדכי16].

ב. והנה מפשטות לשון הרמב"ם "אפילו להגבי' ידו על חבירו אסור" — דלא כמ"ש בהלכה שלפנ"ז בנוגע למכה אדם "הרי זה עובר בל"ת" — משמע, ש­אינו איסור דאורייתא אלא רק איסור ד­רבנן17 (ואסמכוה אקרא18 ד"ויאמר ל­רשע למה תכה רעך"). וכן מפורש בחי­נוך19, "וחכמים ז"ל מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות ואמרו כל המגבי' ידו על חבירו להכותו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך", הרי ל­הדיא שהוא רק איסור דרבנן20.

אמנם בב"י על הטור שם14 כ' בביאור דעת המרדכי15 שהמגבי' ידו על חבירו פסול לעדות, וז"ל "ואם המגבי' יד על חבירו אינו לוקה צ"ל דהעובר על ל"ת שאין בו מלקות פסול מדרבנן, ואע"פ שמדברי הרמב"ם ורבינו נראה שאינו פסול מדרבנן אלא העובר על דברי רבנן, משמע דכ"ש הוא לעובר על ד"ת שאין בהם מלקות".

הרי שהב"י מפרש דעת המרדכי ש­


13) ועד"ז בשו"ע אדה"ז ריש הל' נזקי גוף ונפש.

10) חו"מ ר"ס תכ.

14) סל"ד שם.

15) נסמן בהערה 9.

14) סל"ד שם.

16) ותלוי לכאורה בשקו"ט אם זה שהשמיט המחבר דינים שהביאם בב"י הוא משום שלא ס"ל כן להלכה או מפני טעמים אחרים (ראה יד מלאכי כללי השו"ע אות ד. שד"ח כללי הפוסקים סימן יג אות ה. וש"נ). ולהעיר שבנדו"ד משמע בשו"ת הב"י (דיני קידושין ס"ב) שס"ל כהמרדכי להלכה (שפסול עכ"פ מדרבנן).

17) לדעת הכס"מ (ריש הל' גזילה ואבידה) דכשהרמב"ם כותב סתם "אסור" אינו אלא דרבנן. וגם לדיעות החולקים (ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם אות יו"ד. שד"ח כללי הפוסקים סי' ה אות ט) — הרי בנדו"ד ששינה הרמב"ם מלשונו שלפנ"ז, משמע כבפנים. וראה שד"ח שם.

18) ראה שו"ת ב"י שבהערה 16. — בסמ"ע חו"מ סל"ד סק"ד "אסמכוה אקרא". אבל ממשיך שם "שהוא איסור דאורייתא". וראה לקמן בפנים סוס"ג והערה 28.

19) מצוה תקצה. ועד"ז הוא בסהמ"צ (מל"ת ש) בתרגום העליר וקאפח: וכבר הזהירו (עליהם השלום) מלרמוז להכות [ולא "הזהירנו" כבסהמ"צ לפנינו].

אבל להעיר מיד מלאכי כללי הרמב"ם אות כב ש"לפעמים כותב הרמב"ם ז"ל בספר המצות שלו על איזה דין שהוא מדרבנן ואין הכוונה מדרבנן לגמרי. . אלא שהוא מקובל אצלם אותו איסור ל­אסרו דבר תורה". ע"ש. וראה גם שד"ח כללי ה­פוסקים שם אות ז. ואכ"מ.

20) אלא שצע"ק עפ"ז אם משום זה יחול עליו דין רשע לפוסלו לעדות — שהרי רק המחויב מלקות (מה"ת או מדרבנן) נק' רשע (ראה רמב"ם הל' עדות פ"י ה"ג) [משא"כ אם הוא איסור דאורייתא אף שאין בו דין מלקות נפסל — כדלקמן בפנים מהב"י].

וי"ל דשאני בנדו"ד, שיש עליו דין רשע (לא רק מפני שעבר על איסור דרבנן, אלא) משום שהכתוב קראו רשע ("ויאמר לרשע למה תכה רעך") — ראה לבוש חו"מ סל"ד סוס"ד: וקראו משה רשע לפיכך פסלוהו רבנן ג"כ לעדות. ועייג"כ שו"ת ב"י הנ"ל (הערה 16). שו"ת חוט השני סח"י (צויין בברכ"י חו"מ שם אות טו).

14) סל"ד שם.

15) נסמן בהערה 9.