ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה א

184

א. כתב הרמב"ם בהל' תפלה1 "חמ­שה דברים מעכבין את התפלה. . טהרת ידים כו'", ולהלן שם2 מפרש: במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מ­תפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל. ובהשגות שם: לא ידעתי רגליו למה.

במגדל עוז כ' על השגת הראב"ד "ואני תלמידו מצאתי אותו שנוי בבריי­תא בשמעתא בתרייתא דפרק במה טומ­נין3 דאסיקנא סברי לה כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו משום שנאמר4 כל פעל ה' למענהו".

וכתב ע"ז בכסף משנה: ולי נראה דלא אישתמיטתי' האי ברייתא להראב"ד. . דלא לענין תפלה איתניא האי בריי­תא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכפירש"י5.

ולפ"ז פלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא בפירוש הברייתא הנ"ל6, דלדעת ה­רמב"ם7 איתניא האי ברייתא לענין תפ­לה8, ולהראב"ד לא לענין תפלה איתניא אלא אם מותר לרחוץ פניו ורגליו ליפות את עצמו.

והאחרונים9 הוסיפו לבאר שיטת ה­רמב"ם ע"פ גירסת כתב יד10 בש"ס שבת שם "רוחץ. . פניו ידיו ורגליו משום שנאמר11 הכון לקראת אלקיך ישראל. . כל פעל כו'", דהרמב"ם גריס הכי בש"ס, שרחיצה זו היא "שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל", ולכן מפרש שהברייתא שנוי' לענין תפילה, ואילו להראב"ד ה­גירסא כלפנינו שהובא רק הפסוק "כל פעל ה' למענהו", ולכן מפרש שכוונת ה­ברייתא אינה לענין חיוב לפני התפילה אלא היתר ליפות את עצמו.

וצריך ביאור:

א) מדוע לא הביא הרמב"ם את ה­כתוב שהוא המקור לחידוש דין זה — "משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישר­אל" (וכמו שהובא בפי' הגאונים12 וב­ספרים דתלמידי רש"י13), ע"ד שהביאו לקמן14 לענין תפלת בעל קרי?

185

ב) לפי גירסא זו בברייתא, אין חילוק לכאורה בין תפלת שחרית לתפלת מנחה כו', שהרי "הכון לקראת אלקיך ישראל" שייך גם לשאר התפלות15, וא"כ אינו מובן טעמו של הרמב"ם שכתב שדין זה הוא רק16 בשחרית17.

ב. בשו"ת ושב הכהן18 ביאר, דטעמו של הרמב"ם הוא כדברי הרשב"א19 שכ' בהחילוק דתפלת שחרית ותפלת מנחה וערבית, "לפי שבשחר אנו נעשים כברי' חדשה דכתיב20 חדשים לבקרים רבה אמונתך. . צריכים אנו להודות לו ית' על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו21 ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש ב­קדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו"22.

ועפ"ז מבאר23, ד"כיון שכל כהן הי' צריך לקדש ידיו ורגליו קודם העבודה בשחרית ולכן צריך ליטול ידיו ורגליו בתפלת שחרית וכיון שכהן העובד כיון שנוטל ידיו שחרית שוב אין צריך לקדש כל היום, לכן לא תקנו בשאר התפלות רק נטילת ידים מפני שידים עסקניות" (ועפ"ז כ' שם שהגירסא ברמב"ם היא "רוחץ ידיו ורגליו", בהשמטת תיבת "ו­פניו", כיון שכהן מקדש רק ידיו ורגליו, ושכן נראה מהשגת הראב"ד שהשיג רק על "רגליו" ולא גם אמ"ש הרמב"ם "ופניו"24).

והנה דין רחיצת ידים לפני התפלה מטעמא דהרשב"א, הביאו רבינו הזקן בשו"ע בהלכות נטילת ידים25, וז"ל: כל

186

אדם הקם ממטתו שחרית בין עשה צרכיו ובין לא עשה צרכיו צריך לרחוץ ידיו. . מן הכלי ואפילו אינו רוצה ל­התפלל עד לאחר כמה שעות לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה כמ"ש חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם, לפיכך צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו כמו כהן שהי' מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו.

והנה מדברי אדה"ז שחיוב נטילה זו ישנו "אפילו אינו רוצה להתפלל עד לאחר כמה שעות" מוכח, שאין נטילה זו שייכת לתפלה, אלא היא הקדמה ל­כללות עבודת השי"ת "כל היום הזה" (וכמובן ג"כ מהא שהביא אדה"ז דין זה בהלכות נטילת ידים, דלא כהרמב"ם שהביאו בהל' תפלה26).

ושינוי נוסף מצינו בדברי אדה"ז שם לגבי הרמב"ם — שהרמב"ם הביא גם חיוב רחיצת רגלים, שלפי הפירוש הנ"ל (משו"ת ושב הכהן) מקורו בקידוש רגלים דכהן; ואילו אדמו"ר הזקן (כה­רשב"א) לא הביא אלא חיוב רחיצת ידים — אף שנקט ג"כ הטעם שחיוב זה שייך לקידוש (ידים ורגלים) דכהן27.

ויש לומר, ששני שינויים אלה תלויים זב"ז, כדלקמן.

ג. החיוב ד"ורחצו אהרן ובניו גו' ו­רחצו גו'"28 — יש בו שני ענינים:

א) לפי פשוטו, טעם רחיצה זו היא (כמ"ש הרמב"ן29) "דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו כו' רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסק­ניות כו'". ויש לומר שבזה נכלל לא רק נקיות כפשוטה אלא גם גדר טהרה30, כמו טהרה מטומאה שהיא ע"י טבילה. ולפי זה הרי קידוש ידים ורגלים הוא מעין ענין הטבילה31 שצ"ל לפני הכניסה לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור32.

ב) מלשון התרגום33 "ויקדשון כו'"34 ומלשון חז"ל35 "קידוש ידים ורגלים" משמע, שאין זה ענין של טהרה בלבד, אלא יש כאן תוס' קדושה ע"י רחיצה זו.

והנפק"מ ביניהם י"ל, דלענין דין

187

טהרה שבקידוש ידים ורגלים יש דין אחד להידים ורגלים, דכשם שבטבילה צריך לטבול כל גופו, עד"ז הוא לענין קידוש ידים ורגלים, שהידים ורגלים ל­ענין זה הם כמציאות אחת36, ואין טהרה לחצאין, ואילו דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים עיקרו הוא בידים, שבהן נעשות בפועל עבודת המקדש37 (והרג­לים הם רק כעין עזר — צ"ל עמידה על הרצפה וכו')38.

[ויש לומר ששני הענינים נרמזים בשני הפסוקים שבפרשה39, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", "ו­רחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו": ה­פסוק השני קאי בדין טהרה שבקידוש ידים ורגלים, ולכן נאמר "ידיהם ורגלי­הם" ביחד בלי הפסק, כי לענין הטהרה הם כגוף ומציאות אחת; משא"כ הפסוק הראשון קאי בענין הקדושה, שבזה נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"40, שאין הידים ורגלים בגדר ומציאות אחת, וקידוש רגלים בא כהוס­פה על הקידוש דידים]41.

ד. ויש לומר, שזהו החילוק בין ה­הלכה ברמב"ם (לפירוש שו"ת ושב ה­כהן) והדין בשו"ע אדה"ז:

להרמב"ם, רחיצת ידים כו' בזמן הזה היא מעין דין טהרה שבקידוש ידים ו­רגלים, וכמפורש בלשונו ב"חמשה דב­רים (ש)מעכבים את התפלה" — "טהרת ידים כו'", ובזה מוסיף, שלשחרית אינו די בטהרת הידים, אלא צ"ל גם רחיצת (פניו ו)רגליו, כקידוש ידים ורגלים של הכהן לפני עבודתו במקדש42.

אמנם אדה"ז ס"ל בפירוש דברי ה­רשב"א, שתקנה זו אינה מצד ענין ה­

188

טהרה, אלא מצד דין קדושה43, וכמודגש בלשון הרשב"א "לפיכך אנו צריכים ל­התקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש כו'", ולא הזכיר לשון של טהרה. ולכן ס"ל שזה מתקיים גם ב­נטילת ידים לחוד, כיון שגם בקידוש ידים ורגלים שבמקדש הי' עיקר ה­קידוש בידים.

ויסוד החילוק ביניהם יש לומר:

להרמב"ם, זה שתיקנו רחיצת ידים ורגלים מעין קידוש ידים ורגלים של כהן הוא מפני שתפלות44 כנגד קרבנות תיקנום45, וכיון שהתפילה היא כעבודת הכהן במקדש לכן צריכים לקדש ידים ורגלים לפני תפלת שחרית.

והנה יסוד ההפרש בין דין טהרה ש­בקידוש ידים ורגלים ודין קדושה שבו, י"ל, שדין טהרה הוא בעיקר מצד ה­גברא, שמי שאינו טהור אינו ראוי ל­עבודה, משא"כ דין קדושה הוא מצד קדושת המקדש, דקודם שנכנס או עושה עבודה במקדש צ"ל במצב של קדושה יתירה.

וזהו הטעם שס"ל להרמב"ם שרחיצת ידים כו' לפני התפלה היא רק מעין גדר טהרה שבקידוש ידים ורגלים דכהן, כי זה שהתפילה היא במקום קרבנות אינו ממשיך עלי' קדושה כבמקדש46, וה­השוואה היא רק מצד הגברא, שעבודת המתפלל היא כעבודת המקריב47.

משא"כ אדה"ז ס"ל שהדמיון לעבודת הכהן אינו מצד תפלה שבמקום קרבן, אלא מפני שה"אדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם לפיכך צרי­כים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו";

ומטעם זה ס"ל שאין נטילה זו שייכת לגדר טהרה, כי גדר טהרה יתכן רק כהכנה לעבודה מסויימת (תפלה, לימוד התורה, עשיית מצוה וכיו"ב), משא"כ זה שהאדם עובד ה' "כל היום. . כי זה כל האדם", שבזה נכלל כל עשיותיו במשך כל היום (כולל גם "כל מעשיך לשם שמים", עד (בלשון הרמב"ם48) ש"עובד את ה' תמיד") — ולכן ס"ל שזהו מעין דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים, ש­קדושה זו אין ענינה לטהר עצמו להבדל ממצבו שלפנ"ז, בכדי שיוכל לעבוד ולשרת, אלא הוא כעין הכשרה לעבודה ושירות.

ה. והנה הובא לעיל שלפי הגירסא הנפוצה ברמב"ם49 נזכרה גם רחיצת ה­פנים, שלא היתה בקידוש ידים ורגלים דכהנים במקדש.

ויש לבאר החילוק (לפי גירסא זו)

189

בין הרחיצה לפני תפלת שחרית (שכול­לת גם רחיצת הפנים) ורחיצת ידים ורג­לים של הכהנים — ע"פ פנימיות העני­נים:

החילוק בין פנים לידים ורגלים הוא, שבידים וברגלים שוכן כח העשי' של האדם, משא"כ הפנים הם מקום משכן הכחות הנעלים שבו, כח השכל, חוש הראי' והשמיעה והדיבור כו'.

וענינם בעבודת האדם הוא, דידים ורגלים מורים על הכחות החיצוניים שבנפש, שמלובשים בעניני העולם הזה, ואילו הפנים היינו הכחות הפנימיים, ש­אינם עסוקים (כ"כ) בעניני העולם, דהרי עניני העולם צריכים להעשות בלא לב ולב, מבלי להכניס בזה ראשו ולבו, רק "יגיע כפיך כי תאכל"50, יגיע כפיך דוקא ולא יגיעת המוח והלב51.

ויש לומר שזהו החילוק לדעת ה­רמב"ם (לגירסא זו) בין קידוש ידים ורגלים בזמן הבית לפני עבודת הכהנים במקדש, והרחיצה שהיא הכנה וטהרה לפני תפלת שחרית, הכוללת גם רחיצת הפנים:

בזמן הבית, כשעבודתם של ישראל בכלל היתה כדבעי, והיינו שהפנים, כחות פנימיים דשכל ומדות, היו תמיד מובדלים מעובדין דחול ועניני העולם, ובפרט בכהן שהוא מובדל לעמוד לשרת לפני ה'52, לא הי' צורך לטהרת הפנים, כ"א קידוש וטהרת ידים ורגלים53, והיינו הכחות החיצוניים של האדם שבהם הוא אוכל ושותה — דברים השייכים ל­"מעשיך".

אבל בזמן הגלות, ובכאו"א מישראל המחוייב בתפלות, צריך לתקן ענין של טהרה גם לבני אדם שהתעסקותם בעניני העולם היא באופן שמכניסים בזה גם את שכלם ולבם, פנימיותם, ולכן צ"ל גם טהרת הפנים, טהרת הכחות הפנימיים, בכל יום לפני תפלת שחרית.

ו. אבל כ"ז הוא לפי הרמב"ם, שרחי­צה זו היא מעין גדר טהרה שבקידוש ידים ורגלים.

אבל לפי מ"ש אדה"ז ש"צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו. . כדי לעבוד עבודתו ולשרתו", גדר הקדושה בשביל כללות עבודת היום, הרי גם בזמן הזה אין צורך ברחיצת הפנים.

והביאור בזה:

נטילה זו הריהי תיכף בבוקר כשקם ממטתו, כלשון אדה"ז בתחילת הסעיף, ובאה בהמשך לאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי ב­חמלה רבה אמונתך"54, שאף שהטעם ב­פשטות שאמירה זו יכולה להיות בידים בלתי טהורות הוא "מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שום שם"55, הרי מבואר במ"א56 שהטעם ה­פנימי לזה הוא לפי שכל הטומאות שב­עולם אין יכולים לטמאות את ה"מודה אני" של יהודי, שאפילו יהי' חסר בענין זה או בענין אחר, אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.

190

והיינו שההודאה באמירת "מודה אני" שרשה הוא ברצונו הפשוט של כאו"א מישראל, שישנו תמיד בכל נפש מישר­אל יהי' מי שיהי' ובכל מצב שהוא, וכ­פס"ד הרמב"ם57 הידוע שכל איש ישראל רוצה תמיד לקיים רצון קונו.

וענין זה הוא בהדגשה תיכף בקומו משינתו, לפי "שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה כמ"ש חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם", והיינו שכל איש ישראל תיכף כשקם משינתו מוכן הוא לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום.

[וזהו תוכן אמירה זו דמודה אני, "להתבונן מיד לפני מי הוא שוכב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמ"ש58 הלא את השמים ואת הארץ אני מלא כו'"59 — "כן יחשוב בכל עסקיו ועניניו"60, "וזה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים כמ"ש61 שויתי ה' לנגדי תמיד"62, והיינו שעד"ז צ"ל כל היום כולו].

ובמילא אין צורך כאן בענין הטהרה שבקידוש ידים ורגלים (כיון שהוא ע"ד דבר שאין מקבל טומאה (לדוגמא — כל שבים63)), כ"א רק גדר קדושה, והיינו שהזמנה והכשרה זו של האדם לעבדו ולשרתו צריכים להביאה לידי מעשה, "להתקדש בקדושתו" בפועל — ולכן אין צורך ואין מקום לרחיצת הפנים.

(משיחות ח"י אלול תשמ"ה, ש"פ דברים תשמ"ו)


1) פ"ד ה"א.

2) ה"ג.

3) שבת נ, ב.

4) משלי טז, ד.

5) שבת שם. ועד"ז במאירי שם. ועוד.

6) ראה מעשה רוקח לרמב"ם שם.

7) עוד דיעות שס"ל שכוונת הרמב"ם היא ל­ברייתא הנ"ל בשבת — כפתור ופרח פ"ה; מג"א או"ח ס"ד סוסק"א. וראה סדר משנה לרמב"ם שם.

8) והגמ' מביאה זה לענין ליפות — וראה מעשה רוקח וסדר משנה שם.

9) בהבא לקמן ראה פרחי ציון (לרי"פ פערלא) לכפתור ופרח שם. תו"ש פרשתנו ל, כא אות קכב.

10) הובא בדק"ס שבת שם.

11) עמוס ד, יב.

12) רב נטרונאי גאון, הובא בסדר רב עמרם גאון בתחלתו (שבלי הלקט הערוגה הראשונה ענין התפלה ס"א. ברכי יוסף או"ח סוס"ד. ועוד). תשובות הגאונים באוצר הגאונים לברכות (תשובות) סי' שסט בתחלתו. וראה גם סידור הרס"ג דיני תפלה וק"ש. ספר האשכול הל' תפלה וק"ש ס"ד.

13) מחזור וויטרי בתחלתו. וש"נ לספר הפרדס (ע' שיח בהוצאת עהרנרייך) וסדור רש"י.

14) פ"ד ה"ו.

15) וכ"ה להגי' שלפנינו בסידור הרס"ג. אלא שלא הביא שם הפסוק "הכון לקראת אלקיך".

16) ובדברי הגאונים הנ"ל כבר כתבו בכ"מ (בהנסמן בהערה 9. ועוד) שמסגנון הלשון משמע שמקורם מהך דברכות (יד, סע"ב ואילך) הרוצה לקבל עליו עול מ"ש שלימה כו', ולא מהך דשבת.

17) ולהעיר שע"פ הגירסא בכ"י ("שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל") ליתא התיבות "בכל יום", דלא כהגירסא שלפנינו "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום", שבפשטות הכוונה לפעם אחת ביום. אלא די"ל, שגם להרמב"ם (להפירוש שגריס הפסוק "הכון") גרסי' "בכל יום". וראה בארוכה סדר משנה שם.

18) ס"א.

19) שו"ת ח"א סקצ"א. נעתק בב"י לטאו"ח ס"ד.

20) איכה ג, כג.

21) ע"פ לשון הכתוב (עקב י, ח) בנוגע לכהנים — כבהמשך לשון הרשב"א.

22) ובאבודרהם (סדר שחרית של חול) כ' "דומיא דכהן (גדול) שמקדש ידיו קודם העבודה וכן צריך שיקדש אדם ידיו קודם שיעבוד את הבורא ית' כדי שיעבדנו בידים נקיות".

עוד ספרים שביארו דברי הרמב"ם שהוא דומיא דקידוש ידים ורגלים דכהן — ספר המנוחה לרבינו מנוח (נדפס מכ"י. ירושלים, תש"ל) לרמב"ם כאן. ש"ך עה"ת פרשתנו ל, יח. פר"ח או"ח סצ"ב ("ולי נראה דמשמע לי' להרמב"ם דומיא דקידוש דבעינן ידים ורגלים ה"נ תפלה". וממשיך "ואינו מחוור". ע"ש). וראה שו"ת נוב"י או"ח מהד"ת סק"מ (מבן המחבר). ועוד.

23) וראה ספר קובץ לרמב"ם כאן. ועוד.

24) להעיר שברבינו מנוח שם הובא "והגי' הראב"ד פניו ורגליו למה". ובסדר משנה כאן כ', ד"אפשר דבגירסתו (דהראב"ד) לא היתה בהברייתא כי אם רוחץ אדם פניו וידיו אבל תיבת ורגליו לא היתה בגירסתו ולכן השיגו הראב"ד מאין הרגלים".

25) מהדו"ק ס"ד ס"א (וראה מהדו"ת שם ס"א) — והדין דשבת הביא בסוף הסימן כאן, ומפרשו כבפרש"י שהוא לא לענין תפלה, "רוחץ אדם פניו ורגליו* בכל יום בשביל כבוד קונו שנאמר (נח ט, ו) כי בצלם אלקים עשה את האדם" (כהובא בפרש"י שבת שם).

*) והשמיט "ידיו" שבגמ'. ובפשטות י"ל לפי שכבר נטל ידיו תיכף בבוקר כתוכן סימן זה.

26) אלא שבזה י"ל שכיון שהשו"ע הוא הלכה למעשה, כותבו אדה"ז בהל' נט"י על סדר היום.

27) ולא מסתבר לומר שמעיקר הדין גם לדעת אדה"ז צ"ל רחיצת רגלים אלא שלא נהגו עתה מפני הטורח או מפני שאינן עסקניות כמו הידים או לפי שבימינו אין הולכים ברגלים מגולות (ראה ספר המנוחה שם. שו"ת נוב"י שם), דאז הי' אדה"ז מביא כדרכו (ע"ד נוסח הנ"ל) שמעיקר הדין צריך רחיצת רגלים, אלא שבזמננו אין צורך ואין נוהגין כן כו'.

28) פרשתנו ל, יט­כא.

29) פרשתנו כאן, יט. וראה גם רלב"ג, אבר­בנאל כאן. וראה תו"ש (שם, יט אות קח).

30) ראה גם פי' המיוחס לראב"ד לספר יצירה (פ"א מ"ג) "ולפי שהידים עסקניות הן ולפיכך נצטוינו ורחצו אהרן ובניו ממנו כו' כדי לטהרם מהיסח הדעת כו'". ע"ש.

31) ראה יומא לב, ב דקידוש וטבילה למדין זמ"ז (ולהעיר מגירסת הר"ח שם).

32) יומא ל, א במשנה. רמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ה ה"ד.

33) אונקלוס ותיב"ע (בפסוק יט­כא).

34) "ולכך תרגם אונקלוס מלת ורחצו לשון קדושה שאמר ויקדשון ולא תרגם ויסחון כמשפטו בשאר המקומות" (בחיי כאן ל, יט). ולהעיר מתו"י יומא לב, א ד"ה מקום.

35) משנה יומא שם (כח, סע"א; ל, א; לא, ב). ועוד. רמב"ם שם פ"ה ה"א. ועוד.

36) ראה השקו"ט בצפע"נ מהד"ת נט, א. צפע"נ עה"ת פרשתנו ל, כא. וראה מנ"ח מצוה קו.

37) ראה חינוך שם: משרשי המצוה. . על כן ראוי לנקות הידים שהן העושות במלאכה בכל עת יגעו הכהנים בעניני הבית (אלא שפשטות לשונו הוא מטעם נקיות, "לנקות הידים", וע"ד תחלת הענין ברמב"ן שם). ולהעיר מאברבנאל כאן, שמפרש שני הציוויים דורחצו, ל"הכה"ג בהכנסו באהל מועד ומזאת הבחינה הי' עיקר הרחיצה ברגלים כו', בניו. . ביאר ענינם באמרו או בגשתם אל המזבח. . ובבחינה הזאת היתה רחיצת הידים העסקניות ב­קרבנות המה עיקר הרחיצה כו'".

38) ראה ספרי קרח (יח, ז): מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ורגליו כו' כך אכילת קדשים בגבולים כו' אי מה להלן ידיו ורגליו כו' אמרת מקום שצריך ידיו ורגליו מקדש ידיו ורגליו מקום שאין צריך אלא ידיו אינו מקדש אלא ידיו (נמצינו למדין נטילת ידים מן התורה). וברבינו הלל שם "במקדש משום דקאי במקום קדש וצריך לעלות בכבש ובמזבח כו'". וראה במפרשי הספרי שם.

39) ל, יט. שם, כא. וראה פנים יפות כאן.

40) ראה צפע"נ עה"ת שם, דמבאר אמאי כתיב "ואת רגליהם" דמשמע דפסיק (ומציין למגילה (ב, ב) ועוד). וראה אוה"ח שם. ועוד. וראה שו"ת שער אפרים סי' מח (בהגהת בן המחבר). שו"ת חת"ס או"ח סקצ"ד. ציונים לתורה (להר"י ענגל) כלל לה (ד"ה וע"ע רש"י עה"ת ואילך). וראה תו"ש פרשתנו במילואים ס"ה. וש"נ.

41) לכאורה יש לחקור כעין זה גם בענין היסח הדעת, אם גדר היסח הדעת הוא שחסר בשמירת ידיו ורגליו, היינו שהוא מדין טהרה (ע"ד דברי רש"י זבחים כ, סע"ב ד"ה או דילמא. וראה לשון הראב"ד הנ"ל הערה 30), או "דכיון דילפינן בדף י"ט ע"ב מקרא דבבואם ובגשתם והיסח הדעת עושה כמו ביאה חדשה" (צפע"נ קונטרס השלמה לד, ד), ובמילא צריך קידוש חדש.

42) להעיר מלשון הלבוש או"ח ס"ד ס"א "וית­פלל בנקיות ובטהרה שאין האדם נקרא טהור עד שיביא ידיו במים כמו שמצינו בכהן העובד במקדש שהי' צריך לטהר ולקדש ידיו ורגליו כו'", ולאח"ז הביא מדברי הרשב"א. ע"ש בפרטיות.

43) ראה בחיי שם "והוא הטעם שתקנו לנו רז"ל נטילת ידים בתפלה ולשון נטילה ירמוז לזה שהוא לשון הגבהה כלשון שאו ידיכם קודש. . ולכך תרגם אנקלוס מלת ורחצו לשון קדושה כו'". וראה רמב"ן שם שכ' בהמשך להתרגום "(והרחיצה הזאת לקדושה תרגם אותה אונקלוס) ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתחלה כו'". וראה רקאנטי שם. רמב"ן מהדורת שעוועל.

44) ברכות כו, ב.

45) כן מפורש בספר המנוחה שם.

46) אבל להעיר מפנים יפות כאן: ומזה למדו חז"ל רחיצת ידים לתפלה ולסעודה כי התפלה לעמוד לפני הש"י כו' והוא ענין ביאת אהל מועד כו'. ע"ש.

47) ראה טושו"ע ושו"ע אדה"ז או"ח סצ"ח ס"ד.

48) הל' דיעות ספ"ג.

49) וכ"ה בכ"י תימן.

50) תהלים קכח, ב.

51) לקו"ת שלח מב, ריש ע"ד. חוקת סו, ג. ר"ה סג, ד. ובכ"מ.

52) ראה רמב"ם רפ"ג ורפ"ד מהל' כלי ה­מקדש. וראה סוף הל' שמיטה ויובל.

53) להעיר מפנים יפות שם בהטעם שתיקנו רק רחיצת ידים.

54) שכתב שם לפנ"ז ס"א ס"ה (וכן במהד"ת שם ס"ו).

55) שו"ע אדה"ז שם.

56) "היום יום" י"א שבט (ע' יט).

57) ספ"ב מהל' גירושין.

58) ירמי' כג, כד.

59) סידור אדה"ז בתחלתו.

60) שו"ע אדה"ז מהד"ק שם ס"ב. וראה דרכי משה בטור שם ורמ"א או"ח בתחלתו (ממו"נ ח"ג פנ"ב).

61) תהלים טז, ח.

62) שו"ע אדה"ז מהד"ת שם ס"ה.

63) כלים פי"ז מי"ג. רמב"ם הל' כלים פ"א ה"ג.