ספריית חב"ד ליובאוויטש

195

ובפרט ע"פ מה שפרש"י על הפסוק "כי אות היא ביני וביניכם" — "אות גדו­לה היא בינינו שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה", דמשמעות הענין, שמנוחת האדם ביום השבת היא לא רק מנוחה סתם מטורח מלאכה, אלא ש(זהו יום מנוחתו של הקב"ה, ובמילא) מנוחת האדם ביום זה פועלת בו שינוי ועלי' במצבו.

וכן מודגש בלשון רש"י34 "שבת שב­תון" — "מנוחת מרגוע ולא מנוחת עראי", המנוחה דיום השבת היא בזה שהאדם משתנה לגמרי במצב נפשו למצב של "מרגוע", ולא רק שנח מטורח המלאכה.

ולדוגמא: כאשר האדם ישבות ממלא­כה ביום אחר (אפילו שביתה מכל מלא­כה), לא תהי' זאת מנוחה הפועלת בו שינוי גברא, מנוחת מרגוע, כ"א "מנוחת ארעי" בלבד (כמו כאשר בן נח ישבות לגמרי ביום השבת, שלא יבוא עי"ז לידי מנוחה גמורה35), ורק ביום השבת ניתן לבנ"י יום מנוחתו של הקב"ה, ועל ידי מנוחתו נתקדש ונעשה שינוי באדם מששת ימי החול36.

וזהו מה שלמדין מהפסוק "ביום ה­שביעי שבת וינפש" שבפרשה זו דוקא, שיש נשמה יתירה — כי פירוש נשמה יתירה היינו שינוי הגברא שבא ע"י זה ש"שבת וינפש", מנוחתו של הקב"ה37 ש­ניתנה להאדם ובהאדם.

ה. ועפ"ז מובנת הפלוגתא בין ה­רשב"ם ותוס' בנוגע ליו"ט:

לדעת הרשב"ם מנוחת שבת ומנוחת יו"ט הוי גדר אחד, והשינוי הוא רק בכמות (כנ"ל ס"ג), ולכן גם מנוחת יו"ט הוי בגדר "נשמה יתירה";

[ואולי יש לומר, שלדעת הרשב"ם ה­ענין ד"נשמה יתירה" קשור בעיקר (לא עם מנוחת שבת, אלא) בעונג ושמחת שבת38, וכפשטות לשון רש"י הנ"ל39 ד­"נשמה יתירה" היא "רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה כו'"40; וענין זה שייך גם ביו"ט דיש בו מצות שמחה והאכו"ש במועדות בכלל מצות עשה הוא41, ו"נהגו להרבות במיני מאכלים בי"ט יותר מבשבת"42 (אף שמובן שאינו דומה להנשמה יתירה ד­


34) לא, טו.

35) ראה מכילתא בב' פסוקים הנ"ל (לא, יג. יז): ולא ביני ובין אומות העולם.

36) ע"פ כהנ"ל בפנים יומתק הא שענין זה בשבת נאמר דוקא בפרשתנו, ראה פרש"י (פסוק יג) "אע"פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה", והיינו שהייתה קס"ד לדחות את השבת בשביל מלאכת המשכן, כיון שע"פ מה שהי' ידוע לפנ"ז — ענינה של שבת (רק) שלילה ואיסור מלאכה והמשכן ענינו השראת השכינה*, וע"ז בא החידוש דפרשת שבת "כי אות היא ביני וביניכם גו' כי אני ה' מקדישכם גו'", שהשביתה בשבת היא לא רק שלילת עשיית מלאכה כ"א שבמנוחת שבת ישנה השראת קדושה בישראל. וראה מכילתא פרשתנו (לא, יד): כי קודש היא לכם מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל.

37) להעיר מפרש"י עה"פ.

38) אלא שישנו גם בהמתענה בשבת (שהרי הוא מחויב בבשמים במוצש"ק). — שו"ע אדה"ז שם סי' רצז ס"ב (ממ"א שם בריש הסימן).

39) ביצה שם. ועד"ז בתענית שם.

40) ראה גם ספר הפרדס לרש"י ריש הלכות הבדלה (הוצאת עהרנרייך ע' כו): מפני שבשבת ניתנה נשמה יתירה באדם והוא שמח מתוך שאכל ונתענג ונח ושקט.

41) רמב"ם הל' שביתת יו"ט פ"ו הט"ז ואילך.

42) שו"ע אדה"ז או"ח סתקכ"ט ס"ז.


*) להעיר מענין עשה דוחה ל"ת. וראה אגה"ת רפ"א.