ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה ג

85

א. בפרשתנו, קרוב לסיום פרשת ה­מן — לאחרי סיפור הפרטים1 דירידת המן ואופן לקיטתו, ופרטי המאורעות דיום ששי ושבת, שביום ששי לקטו לחם משנה וביום השבת לא ירד המן, עד לסיום הענין ש"וישבתו העם ביום ה­שביעי"2 — נאמר3: "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש", ואח"כ בא הציווי ל­הניח ממנו "למשמרת לדורותיכם גו'"4.

וצריך ביאור:

א) מדוע המתין הכתוב בפירוש ותי­אור המן ("והוא כזרע גד גו'") עד לסיום כל הענין, כולל מאורעות דשבוע ימים5 — ולא פירשו בתחילת סיפור המן (וב­פרט כאשר אמר משה לבנ"י6 "הוא ה­לחם אשר נתן ה' לכם לאכלה")7?

ב) ממש"כ כאן "ויקראו בית ישראל את שמו מן" משמע, שרק לאחרי כל ה­מאורעות שבינתיים (כולל פרטי המאו­רעות דיום ששי ושבת) החליטו שיש ל­קראו בשם זה; ואינו מובן: תיכף כשראו בנ"י את המן בפעם הראשונה חקרו ו­אמרו "איש אל אחיו מן הוא"6 וברש"י "הכנת מזון"8, אלא שאז לא הי' בגדר קריאת שם כהמשך הכתוב "כי לא ידעו מה הוא", וכביאור רש"י "לא ידעו. . שיקראוהו בשמו"9. ומה נתחדש להם בינתיים שידעו והחליטו לקראו בשם "מן"10?

ג) עד"ז קשה בהציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם" — דלכאורה הי' צ"ל הציווי בהתחלת ירידת המן, כשבנ"י ראו שהקב"ה מכין להם מזון כו' [שהרי זוהי כוונת הציווי ד"משמרת לדורותי­כם", כמבואר בפרש"י11 ש"בימי ירמיהו כשהי'. . מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים. . מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן א"ל אתם ראו דבר ה'. . ראו בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו"] — ולא לאחרו עד לאחרי פרטי המאורעות דיום ששי ויום השבת12.


1) פרשתנו טז, יד ואילך.

2) שם, ל.

3) שם, לא.

4) שם, לב­לד.

5) שהרי תחילת ירידת המן היתה ביום א' — רש"י פרשתנו טז, א.

6) שם, טו.

7) בראב"ע (שם, לא) "הנה הזכיר למעלה ה­נסים שנעשו במן ושב עתה לספר בשבחו". אבל קשה לכאורה, כי מדוע לא נאמר זה לפני הזכרת ה­נסים (לאחרי אמירת משה "הוא הלחם גו'"), כב­פנים. ובפרט שמפסיק הענין בסיפור מאורעות דיום ששי (ושבת), שתיאור המן שייך לכאורה לתחילת ירידת המן.

6) שם, טו.

8) ומביא ראי' מדניאל א, ה (וברש"י דניאל שם "לשון הזמנה". אלא די"ל ששם אין צריך לפרש "מזון", כי בזה המדובר בקרא. וראה סוכה לט, ב ובפרש"י שם. וראה יונה ב, א. שם ד, ו­ח. ואכ"מ).

9) ראה פרש"י (בראשית ב, יט): מיד בו ביום.

10) וראה כלי יקר (פרשתנו שם, טו) וש"ך עה"ת (שם, לא) טעם ע"ד הרמז.

11) פרשתנו שם, לב.

12) ולכאורה דוחק לתרץ ע"פ פרש"י (שם, לג) ש"לא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד" (כי לפני שנבנה אהל מועד לא שייך הציווי "הנח אותו לפני ה'", "לפני הארון") ולכן מאחרו הכתוב עד לסוף סיפור ענין המן — כי מכיון שבפועל "נכתב כאן בפרשת המן", הי' צ"ל כתוב לכאורה תיכף ומיד בסיפור התחלת ירידת המן (כבפנים). ועוד: מפשטות לשון רש"י משמע שרק "מקרא זה" (פסוק לג) נאמר שלא במקומו, ולא פסוק לב שלפניו (ו­ראה ראב"ע שם).