ספריית חב"ד ליובאוויטש

שיחה ג

85

א. בפרשתנו, קרוב לסיום פרשת ה­מן — לאחרי סיפור הפרטים1 דירידת המן ואופן לקיטתו, ופרטי המאורעות דיום ששי ושבת, שביום ששי לקטו לחם משנה וביום השבת לא ירד המן, עד לסיום הענין ש"וישבתו העם ביום ה­שביעי"2 — נאמר3: "ויקראו בית ישראל את שמו מן והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש", ואח"כ בא הציווי ל­הניח ממנו "למשמרת לדורותיכם גו'"4.

וצריך ביאור:

א) מדוע המתין הכתוב בפירוש ותי­אור המן ("והוא כזרע גד גו'") עד לסיום כל הענין, כולל מאורעות דשבוע ימים5 — ולא פירשו בתחילת סיפור המן (וב­פרט כאשר אמר משה לבנ"י6 "הוא ה­לחם אשר נתן ה' לכם לאכלה")7?

ב) ממש"כ כאן "ויקראו בית ישראל את שמו מן" משמע, שרק לאחרי כל ה­מאורעות שבינתיים (כולל פרטי המאו­רעות דיום ששי ושבת) החליטו שיש ל­קראו בשם זה; ואינו מובן: תיכף כשראו בנ"י את המן בפעם הראשונה חקרו ו­אמרו "איש אל אחיו מן הוא"6 וברש"י "הכנת מזון"8, אלא שאז לא הי' בגדר קריאת שם כהמשך הכתוב "כי לא ידעו מה הוא", וכביאור רש"י "לא ידעו. . שיקראוהו בשמו"9. ומה נתחדש להם בינתיים שידעו והחליטו לקראו בשם "מן"10?

ג) עד"ז קשה בהציווי להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם" — דלכאורה הי' צ"ל הציווי בהתחלת ירידת המן, כשבנ"י ראו שהקב"ה מכין להם מזון כו' [שהרי זוהי כוונת הציווי ד"משמרת לדורותי­כם", כמבואר בפרש"י11 ש"בימי ירמיהו כשהי'. . מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים. . מהיכן נתפרנס הוציא להם צנצנת המן א"ל אתם ראו דבר ה'. . ראו בזה נתפרנסו אבותיכם הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו"] — ולא לאחרו עד לאחרי פרטי המאורעות דיום ששי ויום השבת12.

86

ועכצ"ל, שהמאורעות שבין התחלת ירידת המן לסיום הפרשה, כולל יום ששי ושבת — "הביאו" להבנת מהות המן ובמילא — בחירת וקביעות שמו, ולכן אף המתין הכתוב עד כאן לתארו ולצוות להניח ממנו "למשמרת לדורותיכם".

ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה — שפרטי המאורעות דיום הששי ויום ה­שבת אינם דבר נוסף וצדדי בענין המן, אלא הם שייכים לתוכן ענין המן, וב­עניננו: גדרו של מזון זה מחייב שלא ירד בשבת.

כלומר: הטעם שהמן לא ירד בשבת הוא לא רק בגלל איסורי שבת הקשורים בלקיטת המן והכנתו (שלפ"ז ה"ז (רק ענין צדדי ו)אריא הוא דרביע עלי'13, ו­מונע את ירידתו בשבת), אלא שזהו מ­צד המן, שתוכן ענין המן מחייב שלא ירד בשבת14 (וכדלקמן סעיף ד ואילך).

ועפ"ז — נמצא שעד השבת (שאז לא ירד המן ואכלו את ה"לחם משנה" שירד ביום הששי) עדיין לא נשלמה תכליתו של המן.

וזוהי נקודת הטעם שקריאת שם "מן" ע"י בנ"י היתה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום השביעי":

זה שבתחילה אמרו בנ"י איש אל אחיו "מן הוא" ("הכנת מזון") אין זה ב­גדר קריאת שם, אלא (הפכו) — שמחמת העדר הידיעה ("כי לא ידעו. . שיקראו­הו בשמו"), כיון שהי' תיכף לתחילתו ו­עדיין לא ידעו מהות מזון זה ופרטיו, לכן אמרו רק "מן הוא", שיש כאן "הכנת מזון";

ורק לאחרי שנגמר היקף (שבוע) שלם5 של ירידת המן (ובפרטיות — שני החלקים שבזה — ירידתו בימי החול, ושלילת ירידתו בשבת) — באה לבנ"י ה­ידיעה (ידעו) והכרת המן, והיו יכולים לקרותו בשם (המורה על תוכנו ומהותו).

וזהו גם הטעם שתיאורו של המן ("כ­זרע גד גו'") והציווי ליקח ממנו "למש­מרת לדורותיכם" באו בכתוב רק לאחרי הסיפור אודות העדר ושלילת ירידתו ב­שבת — בתחילה מסיים הכתוב הסיפור אודות ירידת המן (שזה מסתיים עם ה­סיפור ע"ד העדר ירידת המן בשבת, כנ"ל), ואח"כ בא תיאור המן עצמו (ולב­סוף — הציווי לדורות).

ג. ענין האמור, שהעדר ירידת המן בשבת אינו מסובב מאיסורי שבת, מובן ומוכרח הוא לפי שיטת רש"י בפירושו עה"ת, דמשמע שס"ל שכל ענין השבת נתחדש רק בעת ירידת המן:

לאחרי שלקטו בנ"י המן כמה ימים, הרי ביום הששי לקטו לחם משנה ואז "ויבואו15 כל נשיאי העדה ויגידו ל­משה", ומפרש רש"י16: ויגידו למשה, שאלוהו מה היום מיומים, ומכאן יש ללמוד שעדיין לא הגיד להם משה

87

פרשת שבת שנצטווה לומר להם והי' ב­יום הששי והכינו גו'17 עד ששאלו את18 זאת כו'.

והדברים מתמיהים, שהרי מפורש ב­פרש"י לעיל19 שפרשת שבת כבר ניתנה לישראל במרה — ומה מקום לשאלה "מה היום מיומים", דהיינו שאין נשיאי העדה יודעים כלל אודות יחודו של יום הששי, שבו חייבים להכין מאכלי שבת וכו', עד שתמהו "מה היום מיומים" ומשה הוצרך להגיד להם ולחדש "שבתון שבת קודש לה' מחר את אשר תאפו גו' ואת אשר תבשלו גו'"20?

אלא ששאלה זו מתורצת בדיוק לשו­נו של רש"י עצמו19 — שכתב שבמרה "נתן להם מקצת פרשיות של תורה שית­עסקו בהם שבת כו'", כלומר, במרה לא נצטוו (לפרש"י) על השבת כ"א רק ניתנה להם פרשת שבת שיתעסקו בה (לימוד הפרשה21), שעדיין לא הי' ענין של שמי­רת שבת בפועל (ורק לימוד פרשת שבת בתורה) — ולכן שאלו "מה היום מ­יומים"22.

ועפ"ז יש לתרץ23 עוד דבר בלתי מובן: בהמשך הענין מסופר דאף לאחרי שהודיע משה לבנ"י ד"שבתון שבת קודש לה' מחר", ו"(המן) לא יהי' בו"24 — "יצאו מן העם ללקוט"25.

ולכאורה: היציאה לשדה ע"מ ללקוט המן היתה בודאי עם הכלים להביא בהם המן הביתה, ונמצא שעברו ביציאה זו על איסור הוצאה26?

ואין לתרץ שזוהי כוונת אמירת ה' למשה27 "עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי, ראו כי ה' נתן לכם השבת גו' שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", שעברו בזה על "לשמור מצותי" — כי מפשוטו של מקרא (לשון הכתוב) משמע, שרק אז לאחרי שיצאו ללקוט נצטוו "שבו איש תחתיו אל יצא איש", שלא יצאו ללקוט המן בשבת28 (ד­בפסוקים שלפנ"ז נאמר רק שהמן לא יהי' בו, אבל לא בא איסור (במפורש)

88

לצאת ללקוט), ונמצא שלא עברו בנ"י על ציווי ה'29.

[וכוונת הדיבור "עד אנה מאנתם גו'" היא (לא שבנ"י עברו על ציווי ה', כ"א) רק שהיו מחוסרי אמונה, דמכיון שראו שהקב"ה נתן להם לחם משנה ביום ה­ששי באמרו הטעם בפירוש שביום ה­שביעי "לא תמצאוהו בשדה. . לא יהי' בו"30, אין מקום לצאת לשדה למצוא מן].

ותמוה — מאחר שכבר אמר להם משה ד"שבת קודש לה' מחר", הרי נאס­רו לצאת ללקוט המן בשבת מפני איסור הוצאה (ואף שלא מצאוהו בשדה, הרי הוציאו את הכלים כנ"ל)?

וע"פ הנ"ל יש לומר: ע"ד הפשט, הציווי על שמירת שבת בשלימותה לא בא עד מ"ת, ומה שכאן אצל המן נאמר להם "שבתון שבת קודש לה' מחר" — אין זה ציווי על שמירת שבת בשלימו­תה, כ"א אך ורק על שמירתה בענינים השייכים ללקיטת המן והכנתו31. ולכן, מכיון שבתחילה נאמר לבנ"י רק ע"ד איסור אפי' ובישול20, לא נאסרו (עדיין) בהוצאה מרשות לרשות וכו', והיו מותרים ע"פ דין לצאת וכו', ורק כאשר ה' אמר בפירוש "שבו איש תחתיו אל יצא גו'" נאסרו בזה.

ד. נמצינו למדין, שאין הפירוש שאי­סורי שבת הם שגרמו שהמן לא ירד בשבת (שהרי בעת תחילת ירידת המן עדיין לא נאסרו ישראל במלאכת שבת זו), אלא להיפך: תוכן ענין המן הוא ש­גרם שתנתן לישראל מצות השבת (עכ"פ במלאכות השייכות ללקיטת המן והכ­נתו).

בפשטות הי' אפשר לבאר זה ע"פ פרש"י עה"פ32 "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו' למען אנסנו הילך בתורתי גו'" — "אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט", הרי שאחד מנסיונות המן (שה' המטיר לחם מן השמים "למען אנסנו") הי' בענין לקיטתו בשבת.

אבל הא גופא טעמא בעי: מהי ה­הסברה לזה שנסיון המן הי' דוקא בענין השבת? ובמיוחד (ע"פ הנ"ל) שזאת תהי' הסיבה שניתנה אז השבת לישראל.

שעכצ"ל שתוכן ענין המן קשור עם תוכן ענין השבת.

וי"ל הביאור בזה:

לעיל עה"פ33 "ובקר וראיתם את כבוד ה'" פרש"י ש"הלחם ששאלתם ל­צורך בירידתו לבקר34 תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה ב­בקר שיש שהות להכינו וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא".

שמזה מובן, שמלבד כללות החידוש שבנתינת המן — שהי' "לחם מן השמים",

89

המגיע לבנ"י בלי שום טירחא (עכ"פ בלי הטירחא הנדרשת בלחם מן הארץ) — הנה עוד זאת, שזה גופא נתנו הקב"ה באופן של "דרך חיבה", למעט ככל האפשרי את טירחת בנ"י בהשגת מזון זה.

ונמצא, שגדר ענין המן הוא אחד עם ענין השבת — כי מן הוא הלחם המגיע לבנ"י באופן של שביתה ומנוחה ותענוג, ללא טירחא ויגיעה מצדם35.

ולכן, שלימות החיבה בנתינת המן היא בזה, שביחד עם נתינת המן, נתן הקב"ה לבנ"י את השבת, ובאופן ד"ראו כי ה' נתן לכם השבת", "ראו בעיניכם כי ה' בכבודו מזהיר אתכם על השבת שהרי נס נעשה בכל ע"ש לתת לכם לחם יומיים"36 — היינו, שמזונם ניתן להם בשלימותו ביום הששי כדי שביום השבת תהי' להם מנוחה שלימה, ללא שום טורח ודאגה על מזונם של יום זה.

ה. ועפ"ז יובן המשך הכתובים37, דרק לאחרי סיפור ענין השבת ("וישבתו העם ביום השביעי") — אז "ויקראו גו' שמו מן",

כי שם זה מורה על ענין העונג בלתי מוגבל שבו, ש"הי' כ"א מישראל טועם כל מה שהי' רוצה"38 בלי הגבלה — ש­לכן אין לתארו בתואר מוגבל, ויש לק­רותו רק "מן", "הכנת מזון"39 — והכרת ענין ה"עונג" שבמן באה לידי שלימותה רק לאחרי ש"וישבתו העם ביום ה­שביעי";

והכתוב ממשיך להדגיש את גודל ה­עונג שבמן — "וטעמו כצפיחית בדבש"40 (כי רק אז הרגישו העונג השלם41 שב­מן);

ואח"כ בא הציווי להניח ממנו "למש­מרת לדורותיכם", כי בה"משמרת לדורו­תיכם" נוגע לדעת שהמן ניתן באופן כזה שלא זו בלבד שבמשך ששת ימי החול היו רק טירחות הכי מועטות, אלא עוד זאת, שבבוא השבת הכין הקב"ה מזונם מע"ש, באופן שבשבת היתה אצלם שבי­

90

תה ומנוחה גמורה, "וישבתו העם ביום השביעי". בזה היא שלימות הידיעה וה­הכרה (עד לאופן של ראי' — "למען יראו את הלחם"11) שהקב"ה יכול להזין את ישראל באופן שלא יצטרכו לעסוק בשום מלאכה ויוכלו לשמור (לעסוק) בתורה במנוחה גמורה.

ו. ההסבר האמור בשייכות של ענין המן ליום השבת — עולה בקנה אחד עם דברי הזהר42, דאף שהמן לא ירד בשבת, ה"ז רק בירידתו והמשכתו למטה ב­עוה"ז, אבל למעלה הוא להיפך — שבר­כת המן היתה דוקא ביום השבת, ומיני' מתברכין כולהו יומין, שע"י ברכה זו ביום השבת ירד המן למטה בששת ימי החול שלאח"ז.

ולכאורה צריך ביאור: מכיון ש­"קדשו במן שלא ירד כלל בשבת"43 — מדוע ברכתו למעלה היא דוקא ביום ה­שבת?

וע"פ האמור לעיל מובן: מכיון שתו­כן ענין המן הוא — השפעת מזון באופן של תענוג, "בפנים מאירות. . דרך חיבה"44, לכן הזמן המתאים לברכה על השפעה זו הוא דוקא ביום השבת, שאז הוא זמן מנוחה ועונג.

ז. והנה נוסף לזה שכל התורה היא נצחית, י"ל דזה שהמן הגשמי הוא "מש­מרת לדורותיכם", נצחי (וכמחז"ל45 ש­נגנז עם הארון) — יש בו הדגשה מיו­חדת שתוכנו ישנו תמיד בכל אחד ואחד מישראל. כלומר, דגם כאשר מזונו של האדם הוא "לחם מן הארץ", ובאופן ש­הוא בעצמו צריך לטרוח בזה (וכמא­מר46: הרבה עשו כר' ישמעאל — שצ"ל ואספת דגניך גו'47 — ועלתה48 בידן) — מ"מ, גם במזון זה ישנו תוכן ענין המן49.

והענין בזה:

ידוע50 ההפרש בין ישראל לעמים, דלאומות העולם נשפע ריבוי השפעה, כי אצלם ההשפעה אינה בחשבון ובאה אליהם "חנם — מן המצות"51, בלי עבודה (רוחנית), ולכן ההשפעה היא בריבוי, מ­אחר שאינה תלוי' בעבודה; משא"כ ה­השפעה לישראל היא השפעה מדודה, כי נשפע לפי עבודתם, וכמש"נ52 "אם בחו­קותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם". ומכיון שההשפעה היא בחשבון, לכן היא השפעה מוגבלת ומדודה, לפ"ע עבודתם של ישראל.

אבל, ריבוי ההשפעה שאצל האומות הוא רק ריבוי בכמות, אבל אין בהשפעה זו עונג, בלשון התניא53 שהקב"ה משפיע להם חיות רק "כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו"; משא"כ בה­השפעה לבני ישראל, עם היותה השפעה מדודה, בהשפעה זו ישנו "תענוג", כולל תענוג דלמעלה, שהקב"ה מתענג מהש­

91

פעה זו לבני ישראל עם קרובו, ו"באור54 פני מלך חיים".

וזוהי גם מעלתם של ישראל שהם בוחרים בהקב"ה55, היינו שמוותרים על ריבוי ההשפעה שיכולים לקבל בדוגמת או"ה, ובוחרים לקבל חיותם ושפעם מצד הקדושה דוקא, אף שהיא השפעה מדו­דה, מאחר שרק בהשפעה זו ישנו ה­תענוג דלמעלה, "באור פני מלך חיים".

ח. ומעלה זו בההשפעה לישראל, באה לידי ביטוי וגילוי בענין המן:

מצד אחד אין בהמן ריבוי בכמות, אדרבה, המן ניתן במדידה הכי מדויקת, רק ליום אחד, ורק עומר לגולגולת, לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר56; אבל לאידך, עומר זה ניתן "בפנים מאירות. . דרך חיבה", שבנ"י ראו בזה "כבוד אור פניו"57 (דבאור פני מלך חיים)58.

וכשם שהוא מצד ה"למעלה", שבה­השפעה שמצד הקדושה מלובש התענוג דלמעלה — כמו"כ הוא מצד ישראל (מקבלי ההשפעה), שההשפעה מתקבלת אצלם באופן של תענוג. וכפי שבא ב­גלוי ובפשטות בהמן, דמלבד זאת ש­הגיע להם ללא טירחא, הרי היו טועמים במן כל טעם שהיו רוצים38, ועוד זאת, שביחד עם המן ירדו להם אבנים טובות ומרגליות59 שאין (עיקר) ענינן אלא לעונג.

ולכן לא ירד המן בשבת (אף שברכת המן למעלה היא דוקא בשבת כנ"ל), כי ענין התלבשות התענוג בהשפעה זו תכ­ליתו לפעול בישראל ענין העונג, ולכן דוקא עי"ז שיש בשבת ברכה על השפעת המן, ה"ז פועל שלא ירד למטה לישראל ביום השבת, באופן שמנוחת ישראל ביום השבת תהי' בתכלית השלימות.

וזהו אחד הביאורים בההפרש שבין ישראל לעמים בשבת — שבנ"י מחוייבים בשמירת שבת, ואילו עכו"ם ששבת חייב מיתה60: אצל ישראל, מכיון שענין עיק­רי בההשפעה שלהם הוא ענין התענוג, לכן היא גורמת ומביאה את תענוג ה­אדם, יום מנוחה ותענוג [וכן להיפך: כדי שאיש ישראל יהי' כלי לקבל השפעה זו צ"ל ענין השביתה ממלאכה]; משא"כ אצל האומות, שהקב"ה משפיע להם "כ­מאן דשדי. . שלא ברצונו", נשלל אצלם ענין ה"רצון" והמנוחה, כ"א יגיעה וטיר­חא דוקא.

וזוהי גם ההוראה הנצחית מענין המן לכל הדורות ("משמרת לדורותיכם") — שאצל בני ישראל צ"ל יקר ההשפעה שמצד הקדושה שהיא באופן של "באור פני מלך חיים", אף אם בגלל זה צריכים לוותר על ריבוי ההשפעה שמצד ד"שדי בתר כתפוי", ודוקא עי"ז מגיעים למנוחה ועונג האמיתי,

92

והקמעא (בגשמיות) בתחלה תומ"י מתברך לשובע61, ועד שזוכים מלכת­חילה — למזוני רויחי, לריבוי בהשפעות גשמיות62, עד לריבוי ההשפעה שיהי' "באותו הזמן", וכמבואר ומפורש ומפורט ברמב"ם בסיום וחותם ספרו{63} — וב­מהרה בימינו ממש.

(משיחות ש"פ בשלח תשכ"ח, ש"פ בחוקותי תשמ"ו)


1) פרשתנו טז, יד ואילך.

2) שם, ל.

3) שם, לא.

4) שם, לב­לד.

5) שהרי תחילת ירידת המן היתה ביום א' — רש"י פרשתנו טז, א.

6) שם, טו.

7) בראב"ע (שם, לא) "הנה הזכיר למעלה ה­נסים שנעשו במן ושב עתה לספר בשבחו". אבל קשה לכאורה, כי מדוע לא נאמר זה לפני הזכרת ה­נסים (לאחרי אמירת משה "הוא הלחם גו'"), כב­פנים. ובפרט שמפסיק הענין בסיפור מאורעות דיום ששי (ושבת), שתיאור המן שייך לכאורה לתחילת ירידת המן.

6) שם, טו.

8) ומביא ראי' מדניאל א, ה (וברש"י דניאל שם "לשון הזמנה". אלא די"ל ששם אין צריך לפרש "מזון", כי בזה המדובר בקרא. וראה סוכה לט, ב ובפרש"י שם. וראה יונה ב, א. שם ד, ו­ח. ואכ"מ).

9) ראה פרש"י (בראשית ב, יט): מיד בו ביום.

10) וראה כלי יקר (פרשתנו שם, טו) וש"ך עה"ת (שם, לא) טעם ע"ד הרמז.

11) פרשתנו שם, לב.

12) ולכאורה דוחק לתרץ ע"פ פרש"י (שם, לג) ש"לא נאמר מקרא זה עד שנבנה אהל מועד" (כי לפני שנבנה אהל מועד לא שייך הציווי "הנח אותו לפני ה'", "לפני הארון") ולכן מאחרו הכתוב עד לסוף סיפור ענין המן — כי מכיון שבפועל "נכתב כאן בפרשת המן", הי' צ"ל כתוב לכאורה תיכף ומיד בסיפור התחלת ירידת המן (כבפנים). ועוד: מפשטות לשון רש"י משמע שרק "מקרא זה" (פסוק לג) נאמר שלא במקומו, ולא פסוק לב שלפניו (ו­ראה ראב"ע שם).

13) ל' חז"ל — עירובין עח, ב. שבועות כב, ב.

14) בהקשר שבין מן לענין השבת — ראה תו"א פרשתנו סה, ג (ובדרושי מן בתו"ח ואוה"ת פרשתנו).

וראה לקו"ש ח"ד ע' 1037 ואילך (ובהערה 19 שם). חט"ז ע' 173 ואילך.

5) שהרי תחילת ירידת המן היתה ביום א' — רש"י פרשתנו טז, א.

15) שם, כב.

16) והוא ע"פ המכילתא עה"פ.

17) שם, ה.

18) כן הוא בדפוסים שלפנינו (וכן בדפוס ראשון). ובכמה כת"י שתח"י "מה זאת" (וכ"ה בהו­צאת בערלינער). — ובדפוס שני: עד ששאלוהו וזהו שאמר כו'.

19) פרשתנו טו, כה.

20) טז, כג.

19) פרשתנו טו, כה.

21) ראה רמב"ן שם (בפירוש דברי רש"י). שפ"ח שלח (טו, לב). וראה רא"ם פרשתנו שם בסופו (ונת' בארוכה בשיחות ש"פ בשלח וש"פ ואתחנן תשכ"ח). — ושקו"ט בארוכה במפרשי רש"י פרשתנו ופ' שלח שם.

ומ"ש רש"י בפ' ואתחנן (ה, יב) "כאשר צוך — קודם מ"ת במרה", וגם בפרש"י משפטים (כד, ג) "שבת. . שניתנו להם במרה", (שם, ז) "שנצטוו במרה" — אין הכוונה שנצטוו לקיימם תומ"י, רק שניתנו להם הפרשיות ללמוד (ראה בשיחות הנ"ל). וראה לקמן הערה 31. — ולהעיר משתי הדעות שהובאו בפרש"י בא יג, יא.

22) ואף שידעו אודות יום השבת מלימוד ה­פרשיות — מכיון שלא היו מצווים בשמירת שבת בפועל, לא עלה על דעתם שהלחם משנה בפועל — שייך לשבת.

23) וכן מתורצת בפשטות קושיית הרא"ם, דע"פ פרש"י (פרשתנו טז, א) דט"ז באייר יום א' בשבת הי', נמצא, שביאתם למדבר סין בט"ו אייר (פרשתנו שם) היתה ביום השבת, היינו שנסעו אז ביום השבת.

24) שם, כו ובפרש"י.

25) שם, כז.

26) וראה חזקוני שם. תוד"ה לאו עירובין יז, ב. וראה תיב"ע שם, כט. ועוד.

27) שם, כח­כט.

28) ראה רש"י שם (כט): ועיקרו של מקרא כו'. וראה נחלת יעקב שם.

29) ראה שקו"ט בארוכה במפרשי רש"י דלעיל הערה 21. ואכ"מ.

30) שם, כה­כו.

31) ועפ"ז יומתק ג"כ הא שבפ' ואתחנן שם פרש"י "כאשר צוך" — במרה, ולא בפ' המן (ראה מפרשי רש"י שם. רא"ם פרשתנו טו, כה. ועוד) — כי לשיטת רש"י, בפ' מן נצטוו רק על מלאכות ה­שייכות ללקיטת המן (משא"כ במרה שניתנה להם (ללמוד) כל "פרשת" שבת).

20) טז, כג.

32) פרשתנו טז, ד.

33) שם, ז.

34) כן הוא — "לבקר", ולא "בבקר" (כלשון רש"י לאח"ז) — בדפוסים שלפנינו, דפוס שני וכת"י רש"י שתח"י (אלא שבכמה מהם הלשון "בירידתו תראו לבקר כבוד כו'"). — ובדפוס ראשון: ובקר כשיוריד לכם המן וראיתם כו'.

35) ראה גם נחלת יעקב (הובא בשפ"ח) בראשית ב, ג.

36) פרשתנו טז, כט ובפרש"י.

37) בהבא לקמן — להעיר גם מצרור המור פרשתנו כאן.

38) שמו"ר פרשתנו (פכ"ה, ג)*. ועד"ז ב­במדב"ר פ"ז, ד. וראה יומא עה, א. רש"י עה"ת בהעלותך יא, ה ד"ה את הקשואים. שם, ח ד"ה וטחנו.

39) ראה גם כלי יקר שבהערה 10.

40) וי"ל ד"כזרע גד לבן" הוא הטעם שאא"פ לקרותו בשם מלבד התואר הכללי "מן" (מלשון "הכנת מזון") — דמראה לבן מורה על פשיטות ש­למעלה מצבע (ראה בארוכה בזה לקו"ש ח"ט ע' 17 ואילך. וש"נ), ו"כזרע גד" היינו כפרש"י "לענין העגול", שעגול מורה על דבר שאין לו תחילה וסוף (ראה בחיי תרומה כה, לא בסופו. לקו"ת ואתחנן ז, סע"ב. שה"ש א, ג).

41) ולהעיר מפרש"י טז, כב: ומ"א כו'.

*) ולהעיר מדעת ר"א שם, ד"אף דבר לא הי' אומר בפיו אלא חושב בלבו מה שנפשו מתאוה כו'", דמשמע דמיד כש"חושב בלבו", "הי' טועם (באכי­לתו) מה שהי' מתאוה". שזהו עוד יותר מה"מהירות" שע"י "מטה אהרן" (קרח יז, כג. ועיין לקו"ת ס"פ קרח), שהיתה שהיית זמן (וכן הי' צ"ל הנחת המטה לפני ה').

וי"ל כי במציאותו של המן (למטה) כבר היו ב­פועל "כל מעדני עולם" (ל' הבמדב"ר שבפנים ה­הערה) ומחשבת האדם לא באה אלא לגלות טעם זה (משא"כ במטה אהרן שהי' צ"ל השפעה והמשכה מלמעלה, אלא שהיתה באופן של מהירות).

11) פרשתנו שם, לב.

42) פרשתנו סג, ב. שם יתרו פח, א.

43) פרש"י בראשית ב, ג. ועד"ז בפרש"י יתרו כ, יא.

44) ל' רש"י פרשתנו טז, ז.

45) יומא נב, ב. וש"נ.

46) ברכות לה, ב.

47) עקב יא, יד.

48) ולהעיר מהלשון ועלתה.

49) ראה גם בארוכה לקו"ש חט"ז ע' 176 ואילך.

50) בכל הבא לקמן ראה קונטרס ומעין מאמר ח ואילך. ועוד.

51) ל' רש"י בהעלותך יא, ה (מספרי שם). ו­ראה זח"ב קכח, א. זח"ג קח, א.

52) ר"פ בחוקותי.

53) פכ"ב. נת' בקונטרס ומעין מ"ב פ"ב ואילך. מאמר ז' ואילך.

54) משלי טז, טו.

55) ראה בארוכה אוה"ת תבא (ע' תתערב ואילך. תתרפד ואילך). ועוד. וראה גם לקו"ש חי"ט ע' 280. וש"נ.

56) פרשתנו טז, יח.

57) ל' רש"י (הובא לעיל ס"ד). וראה רמב"ן פרשתנו טז, ו (ובחיי שם, ד) ש"המן הוא מתולדות אור העליון". ע"ש בארוכה.

58) בניגוד להשליו, שלא מצינו בו מדידה כבמן (וראה בשליו דבהעלותך — יא, לב) — השפעה בריבוי, "אך לא בפנים מאירות יתננה לכם" (רש"י פרשתנו הנ"ל), וכן מצד בנ"י, שהי' רק "לאכול ולא לשובע" (רש"י שם טז, ח), בלי עונג. — וראה ע"ד החסידות לקו"ש חט"ז ע' 169 ואילך.

38) שמו"ר פרשתנו (פכ"ה, ג)*. ועד"ז ב­במדב"ר פ"ז, ד. וראה יומא עה, א. רש"י עה"ת בהעלותך יא, ה ד"ה את הקשואים. שם, ח ד"ה וטחנו.

59) יומא עה, סע"א.

60) סנהדרין נח, סע"ב.

*) ולהעיר מדעת ר"א שם, ד"אף דבר לא הי' אומר בפיו אלא חושב בלבו מה שנפשו מתאוה כו'", דמשמע דמיד כש"חושב בלבו", "הי' טועם (באכי­לתו) מה שהי' מתאוה". שזהו עוד יותר מה"מהירות" שע"י "מטה אהרן" (קרח יז, כג. ועיין לקו"ת ס"פ קרח), שהיתה שהיית זמן (וכן הי' צ"ל הנחת המטה לפני ה').

וי"ל כי במציאותו של המן (למטה) כבר היו ב­פועל "כל מעדני עולם" (ל' הבמדב"ר שבפנים ה­הערה) ומחשבת האדם לא באה אלא לגלות טעם זה (משא"כ במטה אהרן שהי' צ"ל השפעה והמשכה מלמעלה, אלא שהיתה באופן של מהירות).

61) ראה פרש"י בחוקותי (כו, ה) ד"ה ואכלתם.

62) ראה קונטרס ומעין מ"י פ"ג. ועוד. לקו"ש חי"ט שם.