פ' שקלים

133

בספר התניא11, שנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש", כלומר, שאין הנשמה מצ"ע דבר נפרד ממנו ית' שנוסף לעצם מציאותה הריהי מתקשרת ומתאחדת עמו ית', אלא שמלכתחילה הריהי "כולא חד" עם קב"ה12, "חלק אלקה ממעל ממש".

וזהו ענין "מחצית השקל", דהיינו גילוי הנפש האלקית, המעורר באדם את ההרגשה שאינו אלא "מחצית" בלבד, ו­שואף ורוצה להתאחד עם "חצי צורה" הב', עם הקב"ה.

ג. והנה הכרה והרגשה זו, שאין ל­האדם שלימות בפני עצמו כי כל מצי­אותו אינה אלא "מחצית" ו"חצי צורה", באה לידי ביטוי (בעיקר) בענין המסירת נפש13.

דהנה מבואר בתניא14, שענין המסירת נפש לה' לא בא מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום התבוננות רק כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד בלי שום טעם וטענה כלל, והיינו משום שה' אחד מאיר ומחי' כל הנפש כו'.

כלומר: זה שכל ישראל מוכנים למ­סור נפשם לה' הוא באופן "שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד", היינו, שמרגישים שאינם יכולים להיות נפרדים ממנו ית'15. והרגש זה בא ע"י שמעוררים בעצמם את התקשרותם לה', שישראל והקב"ה הם כמו שתי חצאי צורות, וכאשר מרגיש ש­"ה' אחד" הוא הוא חיותו ואמיתית מצי­אותו ("משום שה' אחד מאיר ומחי' כל הנפש"), א"כ אין שייך שיהי' פירוד בין הנשמה והקב"ה, שאינם אלא כמו "שתי חצאי צורות".

וזהו הרמז בשני ההפכים הנ"ל שב­מצות מחצית השקל — (א) מחצית דוקא, (ב) "כולו כאחת בפעם אחת" — ואדרבא שניהם תלויים זב"ז:

כאשר האדם מרגיש את עצמו כ­"מחצית", שזהו מצד גילוי ההתקשרות לה', שאינו דבר נבדל מאתו ית' אלא כמו "חצי צורה", אזי מסירתו ונתינתו לה' היא באופן של "כולו כאחת", בלי התחלקות.

וכמו ענין המסירת נפש בפשטות, ש­היא נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות, דלא שייך לומר שיש לאדם "קצת" מסי­רת נפש או "הרבה" מסירת נפש, כי ה­פירוש של מסירת נפש הוא — שמוסר את נפשו, דהיינו נקודת החיות שלו, לה', ולא תתכן בזה התחלקות, ובדרך ממילא מוסר כל אשר לו לה'.

ויש לומר, שזהו גם הרמז במאמר חז"ל16 שהקב"ה הראה לו למשה "מטבע של אש" וא"ל "כזה יתנו", שתוכן מצוה זו אינה נתינה של ממון בלבד, אלא נתי­נת "מטבע של אש", נתינה החדורה באש הנשמה, ועד שכולה אש, שזהו"ע מסירת נפשו לה', אש המסירת נפש.


11) תניא רפ"ב. וראה ס' שפע טל בהקדמה בארוכה (ובספרו נשמת שבתי הלוי שער ד' ואילך).

12) וראה לקו"ת שבהערה הבאה. ועוד.

13) ראה לקו"ת ר"ה (סב, ד) הטעם שבן אינו חייב למסור נפשו בשביל אביו, לפי שהבן נפרד ממנו ו"נהי' מהות בפ"ע", משא"כ "הנשמה אינו כך רק כולא חד ואינה נפרדת ממנו ית' כלל. . לכן מוכרח להיות לה אהבה. . במס"נ ממש".

14) ספי"ח.

15) כפתגם הידוע ("היום יום" כ"א סיון. כ"ה תמוז) שכאו"א מישראל "אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלקות".

16) ירושלמי שקלים פ"א ה"ד. תנחומא תשא ט (בסופו). תיב"ע ורש"י תשא (ל, יג). ועוד.